Commentary page

Yoma 61b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Yoma 61b

Yoma 61b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 286 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו כגון לשם עולה או לשם שלמים ואמר מר (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

באנו לדבר זה לתוך מחלוקתן של ר"מ ורבי אלעזר יש לנו ללמוד שכשם שחולקין בזה כך חולקין בזה:

לר"מ דאמר עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לשם חובה אף על פי שנתן ממנו לבהונות הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר:

ולרבי אלעזר ור"ש דאמרי ממקום שפסק משם הוא מתחיל אלמא לא אמר כמאן דליתא דמיא הכא נמי חשיבא היא ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) כבש אחד אשם אשם אחד אמרתי לך ולא שתי אשמות והכא ליכא לדחויי כדאמרינן לעיל חטוי אחד אמרתי לך כו' הלכך אין לו תקנה:

והא אותו כתיב והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר ואפי' לר"מ נמי אין לו תקנה:

תניא כוותיה דרבי יוחנן דאיכא למ"ד יביא אחר:

להכשירו למצורע זה לטהרו לאכול בקדשים:

ותני תנא וכו' בתמיה וכי יש תנאים שונים צריך בדבר שאין לו תקנה:

9 more comments on this page.

Rashi on Yoma 61b · Sefaria

Tosafot

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו תמה ריב"א מאי קא מדמי דכיון דלא נשחט לשמו ולא עלה לבעלים כלל לשם חובה מאי שייך הכא אשם אחד אמר רחמנא כמו לעיל חטאת אחד אמר רחמנא והא כל מה שנתן ממנו כמאן דליתיה דמי על כן נראה לו כגירסת ר"ח אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות באנו למחלוקת ר"מ ורבי אלעזר ור"ש דהא דמי לפר שנשפך דמו קודם גמר מתנותיו וקמ"ל כי היכי דפליגי במתנות השמן דלא כתיב אותו הכא נמי פליגי במתן דם אשם אע"ג דכתיב אותו דמשמע אחד ותו לא אפילו הכי מביא אחר וטעמא הוי כמו שאפרש בסמוך ופריך והא אותו כתיב ובין לר"מ ובין לרבי אלעזר ור"ש לא הוה ליה לאתויי אחרים והא דמייתי תניא כוותיה לאו מדקתני אשם ששחטו שלא לשמו דבהא כולי עלמא מודו אלא מהאי שלא נתן מדמו על הבהונות צריך אשם אחר להכשירו אלמא אע"ג דכתיב אותו איכא מאן דאמר מביא אשם אחר ותימה והא רבי יוחנן גופיה קאמר לעיל דטעמא דרבי אלעזר ור"ש גבי פר יוה"כ משום דחיטוי אחד אמר רחמנא והכא דלא מצינו למידרש הכי מאי טעמייהו ושמא מהתם גמרי כי היכי דהתם איכא כמה מיני מתנות גלי לן קרא ממקום שפסק מתחיל הכי נמי בין בלוג שמן בין באשם:

נזיר ממורט בש"א צריך העברת תער בפרק שלשה מינין (נזיר דף מ:) גרס איפכא בכל הספרים בש"א אין צריך ובה"א צריך ומהלכות הפוכות הוא כי ההיא דידים שאין מוכיחות דאיפליגו אביי ורבא בפ"ק דנדרים (דף ה:) ובפרק בתרא דנזיר (דף סב.) הפכו דבריהם וכן בפ"ק דבכורות (דף ג.) בפלוגתא דרב הונא ) (ורבה) ורב חסדא בדבר שעושה אותה נבילה וטריפה דפליגי בטריפה חיה ואינה חיה ובפ"ק דתמורה (דף יא:) איפכא וכהנה רבות בהש"ס והם כמו איכא דאמרי:

מה נתינה בעצמו של כהן בריש פרק איזהו מקומן (זבחים דף מז:) פירש רש"י דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה ואין זה אלא כמו ילמד סתום מן המפורש דאי בנין אב הא בעיא היא התם אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש:

אף לקיחה בעצמו של כהן ואע"ג דגבי חטאת נמי כתיב ולקח ונתן ולא דרשינן הכי יש לומר דהתם נמי הוה לן למימר הכי אלא משום דולקח טובא כתיבי בשעיר נשיא וכשבה ושעירה וכיון דלא מצינו למידרש כולהו לא דרשינן להו:

מה חטאת טעונה כלי פירש רש"י דילפא מעולת סיני בגזירה שוה דקיחה קיחה ותימה דבעיא היא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש או לא למ"ד בתר מלמד אזלינן ותיפשוט מהכא דחטאת הלמודה בגזירה שוה חוזרת ומלמדת בהיקש על אשם מצורע ואומר ריצב"א כיון דבלאו גזירה שוה הוה נפקא לן חטאת מהיקישא דוזאת התורה כדאיתא בסוף פרק דם חטאת (זבחים דף צז:) מה עולה טעונה כלי מאי היא אילימא מזרק בזבחי שלמי ציבור נמי כתיב וכו' וכיון דמהיקישא יליף אם כן הויא לה גזירה שוה כמאן דכתיב בגופה וילפינן שפיר אשם מחטאת ולמ"ד דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש מ"מ איצטריך היקש לשאר קרבנות ובלאו גזירה שוה לא סגי דא"כ הויא היקש מהיקש ולא הוי מצי למילף אשם מחטאת הקשה ריצב"א לר"ש דסבר זרק בשמאל כשר בפרק ב' דזבחים (דף כד:) דס"ל כהונה בעיא אצבע ואמאי תהוי זריקת אשם מצורע בימין דמן הדין הוה לן למימר דבין קבלה ובין זריקה דאשם מצורע בימין דומיא דמתן שמן אי לאו דאהדריה קרא מדכתיב כחטאת כאשם והתינח קבלה אבל נתינה דבחטאת גופיה בימין נימא דבאשם מצורע נמי תיהוי בימין ותירץ כיון דאהדריה קרא דכתיב כחטאת כאשם הוא ודרשינן כשאר אשמות יהא איכא למימר דאהדריה לגמרי עוד הקשה למאן דאמר דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש ליהוו כל אשמות בימין לרבי שמעון מהיקישא דכחטאת כאשם או מהיקישא דוזאת התורה ונראה לי דע"כ לרבי שמעון זריקת אשמות בשמאל מדכתיב כחטאת כאשם ודרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה.) לר' שמעון גבי מנחה בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם וע"כ היינו זריקה דאי בקבלה אפילו בחטאת נמי הויא בשמאל לרבי שמעון כדאיתא בהדיא פרק שני דזבחים (דף כד:):

Tosafot on Yoma 61b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

א"ר יוחנן אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן דם הבהונות באנו למחלוקת ר"מ דאמר יביא ויתחיל בתחילה בפנים האי נמי מביא [אשם אחד] לר' אלעזר ור' שמעון דאמרו ממקום שפסק משם מתחיל הכא אין לו תקנה. פי' כל אשם שלא נזרק דמו ד' מתנות על ד' קרנות לא הוכשר לאכילה כמו החטאת שנאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן.

ואקשי רב חסדא עליה דר' יוחנן ולר' מאיר מי ניחא והא והקריב אותו לאשם כתיב אותו אחד ולא שנים. קשיא. תניא כר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על בהונות הרי זה עולה על המזבח וטעון נסכים.

וצריך אשם אחר להכשיר את המצורע ואמר אי הכי תיהוי תיובתא דרב חסדא דאמר אחד ולא שנים ומשני מי קתני מביא אשם אחר צריך קתני צריך ואין לו תקנה. ואקשינן ומי קתני תנא כי האי גוונא ואמר אין דתניא נזיר ממורט כלומר כל שאין לו שיער כלל בש"א צריך העברת תער ובה"א אינו צריך וא"ר אבינא אף כשאמר ב"ש צריך ואין לו תקנה. זו דר' אבינא פליגא על ר' פדת דאמר ב"ש כר' אלעזר דכמו דא"ר אלעזר מצורע שאין לו בוהן יד ובוהן רגל ואוזן ימנית יתן על מקומו ויוצא כך ב"ש מצריכין העברת תער. אע"פ שאין שם שיער: ת"ר ולקח הכהן מדם האשם יכול (אף) בכלי כו'.

נמצאת אומר אשם מצורע ב' כהנים מקבלין דמו אחד ביד ובא לו אצל מצורע ואחד בכלי ובא לו אצל המזבח:

ת"ר וכולן מטמאין בגדים וכו' פי' נשחט הפר והזה מדמו וקודם שישלים נשפך הדם מביא אחר ושוחט ומתחיל ומזה וכן אם נשפך עוד מביא אחר ושוחט ומזה אלו כולן נשרפין לדברי ר' אליעזר ור' שמעון שאמרו השני מתחיל ממקום שפסק דמו של ראשון נמצאת בכולן כפרה לפיכך כולן נשרפין אבל לר"מ שאמר כי בדם השני מתחיל בהזאות בפנים כבר בטל הראשון אינו נשרף בבית הדשן אלא אחרון שנגמרה בו הכפרה משא"כ בשעיר המשתלח ואפי' לר' אלעזר ור' שמעון דאמר כולן נשרפין בשעיר המשתלח אם אבד והביא אחר ואח"כ נמצא הראשון אחד משלח לדברי הכל.

Rabbeinu Chananel on Yoma 61b · Sefaria

Ritva

גרש״י ז״ל אמר ר׳ יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו באנו למחלוקת רבי מאיר ור׳ אלעזר ברבי שמעון כו'. פי׳ דקיימא לן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וחייב להקטיר ולזרוק אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה והכא נמי אשם מצו׳ ששחטו שלא לשמו ויש לו לזרוק דמו ככל הלכותיו אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. פלוגתא דר׳ מאיר ור׳ אלעזר בר׳ שמעון לר׳ מאיר דאמר ביום הכפורים שאם נשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחלה הכא נמי יביא אחר. פרש״י ז״ל דכי היכי דהתם אמר ר׳ מאיר שכל עבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה אף זו הואיל ולא נגמרה שהרי לא עלתה לבעלים לשם חובה הרי היא כמי שאינה ויביא אשם אחר לשם חובה. דאע״ג דכתי׳ כבש אחד אשם. הכא נמי חד הוא כיון שאין הראשון עולה לו. אבל לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דאמר ממקום שפסק משם הוא מתחיל. אלמא לא אמרי׳ כמאן דליתא דמיא. הכא נמי עבודה ראשונה חשיבא היא אע״פ שלא נגמר בה כפרה ואם מביא אשם אחר הוה ליה שתי אשמות ואשם אחד אמר רחמנא ולא שנים דהכא ליכא דרשא למדרש כדדרשינן ביום הכפורים חטוי אחד אמר רחמנא ולא שנים חטויין הילכך צריך ואין לו תקנה. זו שיטת רש״י ז״ל. ואינה מחוורת כי מה ענין ההיא דיום הכפורים שנעשו ההזאות הראשונות בכשרות גמורה לאלו שנעשות הכפרה הראשונה בפסול ושלא כהלכה. הא ודאי דכולי עלמא כמאן דליתא דמיא ויש לו להביא אשם אחר. וגרס׳ ר״ח ז״ל יותר מחוורת שהוא גורס אשם מצורע שנשפך דמו קודם מתן בהונות. כלומר קודם שנגמרו כל מתן הבהונות דלר׳ מאיר יחזור לראש ואשם אחד הוא. ולראב״ש אין לו תקנה דהא מה שהזה קודם שנשפך במקומו עומד ואם מתחיל ממקום שפסק הוו להו שתי אשמות ואין כאן מקום לדרוש כי היכי דדרשי׳ התם חטוי אחד ולא שני חטויין. וכן פי׳ רשב״ם ז״ל:

מתקיף לה רב חסדא והא אותו כתיב פרש״י ז״ל והקריב אותו לאשם אותו שהונף עם הלוג ולא אחר וא״כ אפי׳ לר׳ מאיר אין לו להביא אשם אחר:

תניא כוותיה דר׳ יוחנן פי׳ לפום פשטא דברייתא משמע דאיכא מאן דתני שמביא אשם אחר ולא דרשי׳ אותו ולא אחר. מדקתני צריך דם אחר להכשירו ורב חסדא דחי דהתם צריך ואין לו תקנה קאמר ופרכי׳ ומי קתני תנא הכי פי׳ דליתני סתם צריך ובעי׳ למימר צריך ואין לו תקנה ומהדרי׳ דאין הכי נמי דהא תניא וכו'. ופליגא דר׳ פדת דלר׳ פדת צריך ויש לו תקנה הוא שמעביר תער על הראש הממורט דלא בעינן קרא כדכתיב דאמר ר׳ פדת ב״ש ור׳ אליעזר אמרו דבר אחד כלומר הסכימו לדעת אחת דלא בעי׳ קרא כדכתי׳ אלא עבדי׳ מאי דאיפשר:

ת״ר ולקח וכו׳ יכול בכלי פי׳ גבי דם אשם של מצורע שיצא לידון בדבר חדש יותר משאר אשמות שזה צריך מתן בהונות ואעפ״כ החזירו הכתוב לכללו לתת ממנו מתן דמים על המזבח וכן אמרו בפ״ק דיבמות שזהו דבר שיצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפי'.

מה חטאת טעונה מתן כלי פי׳ לקבל דמה בכלי דנפק׳ לן בכל הקרבנות מדכתי׳ זאת התורה לעולה ולחטאת ולמנחה כו'. וכתיב גבי עולה וישם באגנות. וכן פרש״י ז״ל:

ה״ג תנו רבנן אי נמי גרסי׳ תנא וכולן מטמאין וכו' ולא גרסי׳ תנן התם שאינה משנה בשום מקום:

וכולן מטמאין בגדים פי׳ כששופך הדם והוצרך להביא פר אחד או פרים אחרים אם חזר ונשפך. כולן יש להם דין פר יום הכפורים שאמרה תורה שיהא נשרף בבית הדשן ויטמא בגדי השורף אותו. דברי ר׳ אליעזר בר׳ שמעון פי׳ ואזיל לטעמיה דסבי׳ ליה ממקום שפסק הוא מתחיל. ותנן שכן כולם תורת פר עליהם שהרי נעשה מעשה בדמן. וחכמים אומרים אין מטמא ואינו נשרף אלא אחרון הואיל וגמר בו כפרה. ונראה מן הלשון הזה דאפי׳ בשנשפך הדם בהיכל שאינו מחזיר למה שבפנים. אפילו הכי אינו נשרף אלא אחרון שבו נגמרה הכפרה לגמרי. ואתיא אפילו לר׳ אלעזר בר׳ שמעון. אבל יש שפי׳ דרבנן כר״מ סבי׳ להו דממקו׳ שהתחיל חוזר ולא אתיא הא אלא לאותן שנשפך הדם באמצע המתנות שהפר הראשון שלא עלתה הזאתה כלום אינו נשרף. ואין פי׳ זה נכון:

כמה שעירים משלח פי׳ כשנשפך דם השעיר והוצרך להביא שעירים אחרים להגרלה כמה שעירים משלח:

Ritva on Yoma 61b · Sefaria

Meiri

שחט את האשם שלא לשמו כגון ששחטו לשם שלמים או לשם עולה וכבר ידעת שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה מעתה הרי הוא עולה למזבח וטעון נסכים להוציאן מתורת אשם שאינו טעון נסכים שכל שאינו בנדר ונדבה אינו טעון נסכים ומה שכתבו גדולי המחברים טעון נסכים כנסכי אשם איני יודע וצריך המצורע להביא אשם אחר להכשירו ליטהר לאכול בקדשים והוא הדין אם לא נתן מדמו על גבי בהונות ואם נתן שבע המתנות שלא לשמן הוכשר המצורע אלא שלא הוכשר קרבנו ולענין סדר עבודותיו אם הקדים חטאתו לאשמו תעובר צורתו ויצא לבית השריפה הקדים שמן לדם ממלא לוג שמן וחוזר ונותנו אחר הדם הקדים בהונות לפרוכת ממלא הלוג וחוזר ונותן בבהונות אחר מתנות הפרוכת כמו שיתבאר במקומו:

נזיר ממורט ר"ל שאין לו שער ואי אפשר להתקיים בו מצות גלוח כשישלים נזירותו אינו צריך העברת תער אלא שיביא קרבנותיו בלא גלוח הואיל ואי אפשר בגלוח וכבר ביארנוה במקומה במסכת נזיר מ"ו ב':

כבר ידעת שהמצורע צריך שיהו נותנין מדם האשם ומן השמן על התנוכים והבהונות על הסדר הכתוב במקראות לא היה לו אוזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או בנתינה על השמאלית כלל וזהו שבנזיר ממורט פירשנו שאינו צריך העברת תער שאילו היה צריך לא היה בו תקנה:

אשם מצורע טעון מתן דמים למזבח כשאר אשמות ואע"פ שלא נכתבה בו בהדיא כמו שביארנו בראשון של יבמות ז' א' ונמצא דם זה הזיה על המזבח והזיה על התנוכים והבהונות וזה שבתנוכים ובהונות אינו מקבלו בכלי אלא ביד שנאמר ולקח [הכהן] מדם האשם ונתן על תנוך וכו' וכל לקיחה האמורה בדם תיכף לשחיטה לשון קבלה הוא ומקיש לקיחה זו לנתינה מה נתינה בעצמו של כהן ר"ל בידו אף לקיחה בידו ר"ל שמקבלו בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה פסול אבל הדם הנזרק ממנו למזבח אינו מקבלו אלא בכלי שנאמר כחטאת כאשם מה חטאת טעון כלי שהרי הוקש לשלמים וכדכתיב בפ' צו זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים וכתיב בשלמים וישם באגנות אף אשם טעון כלי למתן דמו של מזבח ואע"פ שבמקרא שהזכרנו כתיב בו אשם גם כן מ"מ הואיל ויצא לידון בדבר חדש ר"ל מתן תנוכים ובהונות הוצרך להחזירו לכללו בהקש של כחטאת כאשם נמצאת אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שבכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע:

אחר שהשלים כהן גדול הזאות של פר ושעיר על סדר האמור מתודה על המשתלח ומשלחו לעזאזל ומשלח איברי הפר והשעיר של שם העור ביד מי להוציאן חוץ למחנה ולשרפן שם והשורפן טעון כבוס בגדים וכל שביארנו שצריך להביא פר אחר כגון נשפך דם בין אחר מקצת מתנות פנימיות ולהתחיל בזה כמתחלה בין אחר שגמר מתנות פנים שמתחיל בזה בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי כולן אע"פ שמה שנעשה מהם הועיל כגון שנשפך אחר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל כלן אין מטמאין בגדים ולא נשרפין בבית הדשן אלא אהרון בלבד שבו נגמרה הכפרה וכן בשעיר אם הוצרך להביא כגון נישפך דם השעיר ואפי' במקום שהועיל הראשון כגון שגמר מתנות פנימיות שמתחיל בשל היכל וכן אם הוצרך להביא שלישי למתנות המזבח (וכל) [וכן] באותם של עזאזל ר"ל שכשהוא צריך להביא שעיר אחר לשם הוא צריך לזווג לו שעיר ולהגריל ונמצא שאם יש כאן שנים או שלשה לעזאזל בזה אינו משלח אלא ראשון הואיל ואין ראוי לומר בו גמר כפרה אלא מצד בן זוגו והאחרים ירעו כדרך האמור במת אחד מהם משהגריל שיביא שנים ויגריל עליהם והראוי להקים שם המת עומד במקומו והשני מן השניים ירעה:

ומה שנתגלגל מענין שלש קופות כבר ביארנוהו בפרק זה למעלה נ"ה ב' בענין תקלין חדתין:

Meiri on Yoma 61b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפרש"י בד"ה ולר"א ור"ש דאמרי כו' ואי אפשר לגומרה באחר דהא כתיב כו' ובד"ה צריך העברת כו' עד מלאת אבל ביום מלאת יגלח בתער וזה אין לו שיער כו' ובד"ה מה חטאת כו' בהיקשא דכחטאת האשם כצ"ל:

תוס' בד"ה אשם כו' ה"נ פליגי במתן דם כו' אפ"ה מביא אחר וטעמא כו' עכ"ל נראה דלהך גירסא נמי ל"ג הכא אין לו תקנה אלא לר"א ור"ש נמי יביא אחר ויתחיל במתן דמו ממקום שפסק והוצרכו לטעמא הוי כו' לר"א ולר"ש כמו שהקשו לקמן ודו"ק:

בא"ד למידרש הכי מאי טעמייהו ושמא כו' וגלי קרא ממקום כו' כצ"ל:

בד"ה מה חטאת כו' פרש"י דילפא מעולת סיני כו' עכ"ל כך פרש"י בפרק איזהו מקומן ע"ש:

Chidushei Halachot on Yoma 61b · Sefaria

Original text

Segment 1

אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ — בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר יָבִיא אַחֵר וְיַתְחִיל בַּתְּחִילָּה — הָכָא נָמֵי יָבִיא אַחֵר וְיִשְׁחוֹט.

With regard to a leper’s guilt-offering that was slaughtered not for its own sake but for the purpose of a burnt-offering or peace-offering, we have arrived at the dispute between Rabbi Meir on the one hand and Rabbi Elazar and Rabbi Shimon on the other hand. Rabbi Yoḥanan clarifies his statement: According to the opinion of Rabbi Meir, who said that in the case of a service that was not completed he brings another animal and starts from the beginning, here too, in the case of the leper’s guilt-offering, he brings another animal and slaughters it, as Rabbi Meir maintains that a service that has not been completed is considered as though it had not been performed at all.

Segment 2

וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאוֹמְרִים מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל — הָכָא אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

And according to the opinion of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who say that he begins from the place where he stopped, here he has no remedy. According to their opinion, a service that has not been completed properly remains valid. In this case, once he has slaughtered the animal he cannot bring a second guilt-offering, as the verse states: “And offer it for a guilt-offering” (Leviticus 14:12), and not two guilt-offerings.

Segment 3

מַתְקֵיף לֵיהּ רַב חִסְדָּא: וְהָא ״אוֹתוֹ״ כְּתִיב? קַשְׁיָא.

Rav Ḥisda strongly objects to this: But isn’t it written: “And offer it for a guilt-offering” (Leviticus 14:12), which indicates that he must offer that same guilt-offering he waved earlier, and if he does not do so the rite is invalid? If so, even according to the opinion of Rabbi Meir, he cannot use another offering. The Gemara comments: Indeed, this is difficult for Rabbi Yoḥanan.

Segment 4

תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, אוֹ שֶׁלֹּא נָתַן מִדָּמוֹ לְגַבֵּי בְהוֹנוֹת — הֲרֵי זֶה עוֹלֶה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְטָעוּן נְסָכִים, וְצָרִיךְ אָשָׁם אַחֵר לְהַכְשִׁירוֹ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר לְךָ: מַאי צָרִיךְ — צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה.

Even so, it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: With regard to a leper’s guilt-offering that the priest slaughtered not for its own sake, or if the priest did not put some of its blood on the leper’s thumbs, this guilt-offering is raised and sacrificed on the altar and requires libations as though it were valid. And yet the leper must bring another guilt-offering to make him eligible, i.e., pure of his leprosy. Evidently, there is an opinion that he may offer another guilt-offering, which apparently contradicts the opinion of Rav Ḥisda that everyone agrees that he cannot use another offering. And Rav Ḥisda could have said to you: What is the meaning of the term: Must, stated here? It means that he must do so, but since it is impossible he has no remedy.

Segment 5

וְתָנֵי תַּנָּא: ״צָרִיךְ״ — וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה? אִין, וְהָתַנְיָא: נָזִיר מְמוֹרָט, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: צָרִיךְ הַעֲבָרַת תַּעַר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין צָרִיךְ הַעֲבָרַת תַּעַר. וְאָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כְּשֶׁאוֹמְרִים בֵּית שַׁמַּאי ״צָרִיךְ״, צָרִיךְ — וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה.

The Gemara expresses surprise at this contention: But would a tanna teach: Must, when he means that he has no remedy? The Gemara answers: Yes, and indeed it was taught in a baraita : With regard to a totally bald nazirite, who cannot shave his hair with a razor as required, Beit Shammai say: He must perform the act of the passing of a razor anyway, and Beit Hillel say: He need not perform the act of the passing of a razor. And Rabbi Avina said that when Beit Shammai say: Must, they mean he must do so, but since it is impossible, he has no remedy.

Segment 6

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי פְּדָת. דְּאָמַר רַבִּי פְּדָת: בֵּית שַׁמַּאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. בֵּית שַׁמַּאי — הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי אֶלְעָזָר, (דְּתַנְיָא:) אֵין לוֹ בּוֹהֶן יָד וּבוֹהֶן רֶגֶל — אֵין לוֹ טׇהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נוֹתֵן עַל מְקוֹמוֹ וְיוֹצֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל — יָצָא.

The Gemara comments: And Rabbi Avina, in his interpretation of this matter, disagrees with Rabbi Pedat. As Rabbi Pedat said: Beit Shammai and Rabbi Elazar said the same thing, i.e., they have the same opinion in this regard. The opinion of Beit Shammai is that which we said, that a bald nazirite must pass a razor over his head. The opinion of Rabbi Elazar is as it was taught in a mishna: A leper who has no thumb or big toe on which to sprinkle can never attain ritual purity. Rabbi Elazar says: The priest puts it on the spot where the thumb was, and he thereby fulfills his obligation. Rabbi Shimon says: If he put it on the left hand or foot, he has fulfilled his obligation. According to Rabbi Pedat, Rabbi Elazar and Beit Shammai both maintain that even if the rite cannot be performed in the precise manner, one fulfills his obligation regardless.

Segment 7

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְלָקַח מִדַּם הָאָשָׁם״, יָכוֹל בִּכְלִי — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״. מָה נְתִינָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן — אַף לְקִיחָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן.

§ The Sages taught: “And the priest shall take of the blood of the guilt-offering, and the priest shall put it upon the tip of the right ear of him who is to be purified, and upon the thumb of his right hand, and upon the big toe of his right foot” (Leviticus 14:14). One might have thought that he should take it in a vessel; therefore, the verse states: “And put.” Just as putting means with the priest’s own body, so too, taking means with the priest’s own body.

Segment 8

יָכוֹל אַף לַמִּזְבֵּחַ כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא״. מָה חַטָּאת טְעוּנָה כְּלִי — אַף אָשָׁם טָעוּן כְּלִי. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: אֲשַׁם מְצוֹרָע שְׁנֵי כֹהֲנִים מְקַבְּלִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בַּיָּד וְאֶחָד בִּכְלִי. זֶה שֶׁקִּבֵּל בִּכְלִי בָּא לוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, וְזֶה שֶׁקִּיבֵּל בַּיָּד בָּא לוֹ אֵצֶל מְצוֹרָע.

The baraita continues: One might have thought that even with regard to the blood of the leper’s guilt-offering that he presents on the altar, like the blood of other guilt-offerings, it is so that he collects the blood in his hand rather than with a vessel. Therefore, the verse states: “For as the sin-offering is, so is the guilt-offering” (Leviticus 14:13): Just as a sin-offering requires a vessel for collection of its blood, so too, the blood of a guilt-offering requires collection in a vessel. And you find that you must say: The leper’s guilt-offering requires two priests to collect its blood; one collects by hand, and the other one collects in a vessel. The one who collected in a vessel comes to the altar and sprinkles some of the blood on it, and the one who collected by hand comes to the leper and sprinkles some of the blood on him.

Segment 9

תְּנַן הָתָם: וְכוּלָּן מְטַמְּאִים בְּגָדִים וְנִשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְאֵין נִשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן אֶלָּא הָאַחֲרוֹן, הוֹאִיל וְגָמַר בּוֹ כַּפָּרָה.

§ We learned in a mishna there: And all of the animals whose blood was spilled, as stated in the mishna, render ritually impure the garments of those who are occupied with burning them. If a bull or goat was slaughtered, but their blood spilled after one stage of atonement, and another animal is brought to complete the sprinkling, the first animal is burned, an action that renders ritually impure the garments of the individuals who perform the burning. And each of these first animals is burned in the place of the ashes, in accordance with the halakha of inner sin-offerings. This is the statement of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon. And the Rabbis say: They do not render the garments impure and they are not burned in the place of the ashes, except for the last animal, since the atonement is completed with it.

Segment 10

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: כַּמָּה שְׂעִירִים מְשַׁלֵּחַ? אֲמַר לֵיהּ: וְכִי עֶדְרוֹ מְשַׁלֵּחַ? אָמַר לוֹ:

Rava inquired before Rav Naḥman: How many goats does he send away? If the blood of the goat presented inside is spilled, the High Priest must bring an additional pair of goats and perform a new lottery. This might even happen several times, which would mean that one goat is offered on the altar while several goats are designated for sending away. What should be done with those goats? He said to him: Does he send away his flock? In other words, the Torah said to send only one goat, not an entire flock. Rava said to him:

Yoma 61b

Yoma 61b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text