Shabbat 96a

ברברבי ברובו:

זוטרי כמוציא רמון בטל ליה מכלי:

שונין התנאים שונין ברייתא:

כלי חרס דשיעור הראשון האמור בו לבטלו במקצת משום כלי:

ככונס משקה הוא דמבטל ליה מיהא מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלים אלא לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה משדא שדי ליה:

שאין אומרים הבא גיסטרא אחרת לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל הטיפין אבל כלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שדו ליה ומניחין גיסטרא תחתיו:

פליגי בה בהכשר זרעים:

וסימן דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית:

הא ברברבי והא בזוטרי פי' בקונטרס רברבי ברובו זוטרי כמוציא רמון וקשה לר"י דאין זו שיעור ומה קרי רברבי ומה קרי זוטרי לידע איזה הוא כמוציא רמון ונראה לר"י דברברבי כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב והא דקאמר עד שתיפחת רובו לא קאי אשיעור דמוציא רמון אלא אשיעור דמוציא זית:

פליגי בה תרי אמוראי פי' בקונטרס דלענין הכשר זרעים פליגי ואומר ר"ת דבמסכת עוקצין (פ"ב משנה י) תנן דהכשר זרעים כשורש קטן אלא אמר ר"ת דלענין מוקף צמיד פתיל פליגי:

שיעורו כמוציא זיתים וא"ת מתני' היא במס' כלים (פ"ג מ"א) העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים וי"ל דאיצטריך ליה לאשמעינן דלא מהני בה יחוד לרמונים ולאפוקי מדרבא ולהכי מסיים בהו לפרושה הרי הן ככלי אבנים שהם טהורין בכל ענין:

ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו פירש רש"י דאין טומאה נכנסת דרך נקב דכל כלי פתוח כתיב דדרך פתחו נכנסת ולא דרך נקב ומקשינן דתנן בפ"י דמסכת כלים (מ"ב) ואלו מצילין בצמיד פתיל כו' ומצילין בין מפיהם בין מצידיהם משמע דצריך שיהא מוקף צמיד פתיל כשניקב מצידו ועוד דתנן בתר הכי ובמה מקיפין בסיד ובחרסית כו' ובכל דבר שהוא מתמרח ואין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד משמע דבנקב כל שהוא נכנסת טומאה ועוד דתנן התם ומייתי לה בהגוזל קמא (ב"ק קה.) חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה ואומר ר"י דאינם קושיות לפירוש הקונט' דודאי בפתח נכנסת טומאה אפילו דרך נקב קטן ובעינן עד שיסתם לגמרי כל הפתח ולהכי צריך מירוח וההיא דבין מפיהם בין מצדיהן לא מיירי שניקבו כשבר מן הצד אלא נעשה לצורך פתח וההיא דהגוזל דחבית שניקבה מיירי כשנפחתה רובה או כמוציא רמון דחשיב כפתח ובעי סתימה מעליא וריב"א הקשה מהא דתנן במסכת כלים (פ"ט משנה ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה פירוש כיון שעשוי למשקים ואוכלים ויש בו נקב כונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל על מה שבתוכו דגזרו אטו ההוא דמיוחד למשקין לחודייהו ולענין קבלת טומאה הוי כלי כיון שמיוחד לאוכלין ובנקב כי האי נכנסה טומאה ותירץ ר"י דהא דבעי הכא נפחת רובו או כמוציא רמון היינו דוקא בניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב ולמטה כשיעור המפורש בההיא דמייתי באלו טריפות (חולין נה.) אבל ניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב כשיעור כלי הוי שיעור לאוכלים בכזית ולמשקין בכונס משקה כי ההוא דמסכת כלים (פ"ט משנה ח') ור"ת מפרש בשמעתין הכי עד שיפחת רובו מועיל צמיד פתיל אם הנקבים נסתמים אבל בנפחת רובו או במוציא רמון שוב אין מועלת סתימה אלא הוי כאוכלין שגבלן בטיט שאין ניצולין כדאמרינן בריש זבחים (דף ג:) דכיון שנפחת רובו בטלו להו מתורת כלי וההיא דחבית שנקבה וסתמוה שמרים מיירי בשלא נפחתה כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב והא דבעי רבא [התם] (בב"ק שם) (סתם) אגף חציה מהו ה"פ אגף חציה וסתמוה שמרים חציה מאי מי הוי סתימה מעליא או לא ומייתי מפקקה בזמורה דלא חשיבא סתימה בלא מירוח בין זמורה לחבירתה הכא נמי לא חשיבא סתימה אגף חציה וסתמוה שמרים חציה ומשני התם לא קאי הכא קאי:

מתני' הזורק כיצד שתי גזוזטראות כו' - תימה לרבה דמוקי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן (לעיל שבת ד' ד.) בקלוטה ופליגי למטה מעשרה לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפילו ר' עקיבא נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה תנא כיצד וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד:

אמר רבה ומודה ר' שמעון במרא לחפור בו וס"ת לקרות בו דאי מפיק להו חייב ודייקינן בה מאי אצטריך רבה לא שמעינן הא מלתא וכבר פשיטא דאי אמרת מרא לחפור בה וס"ת לקרות בו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא היכי משכחת לה לר' שמעון מלאכה שהיא צריכה לגופה ומהדרינן מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון משצ"ל עד דאיכא לגופה כגון מר לעשות לו טס וס"ת להגיהו קמ"ל רבא דלא צריך (האי כולה) [כה"ג] אלא אפי' מר לחפור בו וס"ת לקרות בו מודה בו ר"ש [דחייב] והוצאת המת דקא פטר בה ר' שמעון דוקא מקרבן חטאת אבל מ"מ [לכתחלה] (הכי) אסור דקיי"ל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מן הנך תלת ולא שרי לכתחלה אלא היכא דכבודו לאפוקי מרה"י לרשות הרבים או לעילויה מרשות הרבים לרה"י (אסור) [מותר] כדקא מפרשינן מעשה דההוא שכבא דשכיב בדרא חדא וקאמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב יוחני אחוה דמר בריה דרבנא האלקים דעיילת ביה את ודרית ליה וקא מפרש לא תימא דכר' שמעון קא אמינא ולאו כר' יהודה אלא אפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הכא לכרמלי' קאמינ' דלית ביה חיובא אע"ג דאיכא בשאר מילי איסורא [דרבנן] מרה"י או מרה"ר לכרמלית הכא שאני במקום כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה והאי ל"ת לאו דלא תסור כדמפורש במנחות סוף פ' הקומץ:

פלוגתא דר"ש ור' יהודה בהדיא לא אשכחן היכא פליגו אלא מדוקייהו (במתכוין) [שמעינן הכא] דאמרינן (לקמן בהאורג) הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטור שניית מתו חמתו אחמתו קשיא. חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותוב הא דתנן (לקמן קכא) ועל עקרב שלא תשוך כו' ואמרי' איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה א"ר [רבי] שמעון היא דאמר מלאכ' שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכן אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחדא מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור מותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך ש"מ כי פליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי קשיא דשמואל [אדשמואל] דאמר שמואל הכא (א') דפטורו [מותר] ומוקי לטעמיה מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר"ש ס"ל והא קי"ל דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה ס"ל. מיהו [איכא למימר] היכא דאית ביה היזק לרבים כגון גחלת של מתכת וכגון עקרב שלא תישוך כגון הני בלחוד פליגי שמואל על ר' יהודה אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה שמואל כרבי יהודה ס"ל:

תנן התם בפ"ז דנגעים התולש סימני טמאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה פי' שיער לבן שהפך בשאת והכוה את המחיה להעבירו עובר בלא תעשה עיקרה השמר בנגע הצרעת אלמא אל תעבירהו ביד וכדר' אבין א"ר אלעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו [אלא] בל"ת:

אתמר אם תלש נימא אחת שלש שיער לבן שהפך בבהרת משני נימין דברי הכל חייב אחת משלש רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו שקירב דאותו לעבור רב ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתיה לטמאה ולא עבירה לאיסורה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן המוציא כזית מן המת חייב ודייקינן מינה אם הוציא כזית חייב הא חצי כזית פטור והתניא המוציא חצי כזית חייב ומשני אמר רב ששת הא דתני חצי כזית חייב דאפיק חצי זית מן כזית שכבר מיעט הטומאה ולפיכך חייב והא דתני פטור דאפיק חצי זית מן כזית ומחצה דלא אהני השתא מידי ואע"פ שקרב מיעוט הטומאה ורב נחמן משני הא דתני חצי זית פטור דאפקוה ממת גדול דהאי שיעורא לא מקרב מיעוטי טומאה אבל חצי זית מכזית ומחצה שמקרב הסרת הטומאה חייב וקיי"ל כרב ששת (וטפי עדיף):

הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו או בידו שלא בכלי וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו שנוטלו בשיניו או בידו שלא בכלי בין לעצמו בין לחבירו אסור משום שבות אבל אם נטלו בכלי כגון אזמל או בגוסטר חייב. וצפורן שפרש רובו וציצין שפירשו רובן כלפי למעלה ומצערות אותו מותר לנוטלן ביד אבל בכלי אסור ואם לא פירש חייב עליהן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג שתים וכן לקרחה שתים (באכהנוס) אבל המלקט שער לבן מתוך שחור אפילו שערה אחת אסור משום לא יהיה כלי גבר על אשה וכן הגודלת וכן הפוקסת ר' אלעזר מחייב חטאת וחכ"א משום שבות ואוקימנא כוחלת משום כותבת גודלת ופוקסת משום בונה:

לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי פירש רש"י ז"ל: ברברבי ברובו, בזוטרי כמוציא רמון. וכן משמע לכאורה מדאמר רבא נקב כמוציא רמון טהור מכלום, ואם הוקף בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, דאלמא רובו יותר ממוציא רמון. והקשו עליו בתוס' מדתנן במסכת כלים (כלים ב"ק פ"ז, ה"ו) חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה, והרי חבית כלי גדול הוא ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים לסתום רובו, וההיא גבי צמיד פתיל תנינן לה במסכת כלים פרק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל (פ"י, מ"א), ובתוספתא (פ"י, מ"א) קתני עלה ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים, כיצד חבית שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת. על כן פירשו בתוס' ברברבי כמוציא רמון בזוטרי ברוב, וההיא בשנקבה כמוציא רמון, ואפשר לשמרים לסתום כמוציא רמון. ולפי דבריהם נראה לפרש דהא דאמר רבא ובצמיד פתיל עד שיפחת רובו לאו אמוציא רמון דסליק מיניה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה קאמר, כלומר: ויש מדה אחרת בכלי חרס שאינה לטהרת עצמו אלא לטהרת כלים שבתוכו, שאע"פ שניקב מציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, ולעולם בזוטרי ובפחות ממוציא רמון, ומשום דשיעור רובו הוי דינא, ומוציא רמון חומרא להחמיר עליו אפילו במעוטו, לפום כן נקט רבא רובו משום דאיהו דינא. ומיהו לעיקר קושית התוס' שהקשו ממתניתין דחבית שנקבה, כתב הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דחבית כלי העשוי למשקין הוא, וכל העשוי למשקין שיעורו בכונס משקה בצמיד פתיל, וכדתנן במס' כלים (פ"ט, מ"ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקים שיעורו במשקין, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל בכונס משקה.

פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כמוציא רמון וכו' פירש רש"י ז"ל: דבהכשר זרעים פליגי. והקשו עליו בתוס' דהא בהדיא תנן במסכת עוקצין (פ"ב, מ"י) גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיהא בו שורש קטן. והם פירשו לענין צמיד פתיל ובסתם כלי. והרמב"ן ז"ל הקשה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא, ושיעורו בזיתים או יותר ושורש קטן פחות מכן הוא. ופירש הוא ז"ל דלהכשר זרעים הוא, כדברי רש"י ז"ל, ולר"ש קאמרי דאיהו מיקל בנקב ואפילו הכי בהכשר בעי טפי. [ולדבריו] אני תמיה היאך נחלקו סתם אמוראי אליבא דר"ש דלית הלכתא כותיה. ולדברי כולם אני תמיה אם להכשר זרעים או לצמיד פתיל הוא, למה הכניסו דברי רבי זירא באמצע, דלמעלה אחר דברי רבא ורב אסי היה לו לאמרה. וצריך עיון.

מתני' שתי גזוזטראות ברשות הרבים זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור. כלומר: שלא היתה הושטה כזו במשכן.

שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים קשיא לי והא הושטת קרשים על גבי עגלות, כשתי דיוטות ברשות הרבים זו כנגד זו היתה, שהרי העגלות לאורך רשות הרבים היו, ורחבן לרוחב הרשות וארכן של קרשים הנתונין על רוחב העגלות לרוחב הרשות היה, כדאמרינן בגמרא שמהן למדנו רוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמה, ואם כן על כרחנו לרוחב רשות הרבים היו מושיטין הקרשים, וכיון שכן אדרבה מושיט מזו לזו כשהן זו כנגד זו ברשות הרבים ליחייב (כרשות הרבים) שכן היתה עבודת הלוים, ובששתיהן בדיוטא אחת כלומר: לאורך רשות הרבים ליפטר שלא היתה עבודת הלוים כן. עד שראיתי לרבנו האי גאון ז"ל ענין יראה שאין ההקפדה כשהגזוזטראות לרוחב הרשות או לארכו, אלא בששתי הגזוזטראות עשויות לעשות דיוטא אחת כעגלות ששתיהן נעשות דיוטא אחת, או שתי דיוטות שלא כעגלות של מדבר, ומפני שאין דרך לקרות רה"ר כשמושיט מזו לזו בשני צדי רה"ר פטור, אבל כשהן לאורך הרשות שדרך לעשותן לדיוטא אחת חייב. וזה לשונו: שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר, גזוזטרא רה"י היא, וכששתים זו כנגד זו ברה"ר ומופלגות זו מזו ואינן דומות לדיוטא אחת, אלא זו רשות לעצמה והיא רה"י וזו רשות לעצמה והיא רה"י ורה"ר ביניהם מזו לזו וכו', אבל אם הגזוזטראות שתיהן העומדות ברה"ר מוכנות להיות דיוטא אחת ורשות אחד, ובאיזה צד שמרכיבין נסר מזו לזו על גבי רשות הרבים כדי להיות שתיהן דיוטא אחת ורשות אחד, אם עשאן כן מבעוד יום הרי הן כרשות אחת ומותר לטלטל מזו לזו על גבי אותו הנסר שהוא מתוח מזו לזו על גבי רשות הרבים, כדתנן התם (עירובין עח, ב) לענין חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחת, ותנן עלה נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין אחת ואין מערבין שנים, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד, והכי קאמר בב' גזוזטראות כחריץ, אם נתן על שני הגזוזטראות נסר שהוא רחב ארבעה, וגזוזטראות גבהן עשרה הרי הן כרשות אחד, ואם הנסרים מוצבין ביניהן מבעוד יום אלא שקדש היום ולא חוברו, אסור להושיט מזו לזו ובין זולתו, ואם הושיט חייב, כי כך היו העגלות שנמסרו במדבר ללוים. שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מותחין קרשים ומציבין קרש על שתי עגלות ראשו זה על זו וראשו זה על זו כנסר שפירשנו ענינו למעלה, וזהו היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב, כי כן היה דרכן של לוים בחול שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו וזו היא מלאכתן, ולפיכך העושה כן בשבת חייב, אבל לא היו זורקין כדי שלא לנהוג בזיון בקרשים, ולפיכך הזורק מזו לזו פטור אבל אסור. והזהרו בפירוש זו כי בטורח גדול נגלה לנו. ע"כ.

פרק אחד עשר בעזר הצור:

הזורק וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שאע"פ שהקדימו בהתחלת ביאור ההוצאה בפרק ראשון להיותה עיקר המלאכות והיותר ארוכת הדברים שבכלם שמ"מ לא התבארו עניניה על הסדר והפסיק בעניניה בקצת פרקים וחזר לביאור דבריה בפרק בהמה ואשה ובפרק כלל גדול והמוציא ופרק ר' עקיבא והמצניע ובא עכשו זה הפרק להשלים מה שבא ממנה בזאת המסכתא לבאר עניני הזריקה וההושטה שהם בכלל הוצאה ותולדות שלה רק שיבאו דברים מפוזרים ממנה בעניני טלטול בקצת הפרקים הבאים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בענין זריקה מרשות לרשות וזריקה ברשות הרבים וכן הושטה ברה"ר על איזה צד יתחייב כולו ועל איזה צד יפטר בשתיהם ועל איזה צד יתחייב באחת מהן ויפטר בחברתה והשני לבאר בענין קצת מקומות הנקראים רה"י כגון גובה תל או חריץ גבוה עשרה ורחב ארבעה אם מחיצות משלימות לשיעור זה השלישי לבאר בו דין זריקה במקום פטור ר"ל למעלה מעשרה ודין זורק למקום חיוב ונתגלגל למקום שאין בו חיוב או למקום שאין בו חיוב ונתגלגל למקום שיש בו חיוב על איזה חייב ועל איזה פטור הרביעי לבאר דיני זריקה בתוך הים או הנהר וזריקה מן הים ליבשה ומן היבשה לים ומן הים לספינה ומן הספינה לים ומספינה לחברתה ועל איזה צד מותר לטלטל מזו לזו ועל איזה צד אסור החמישי לבאר שאין חיוב חטאת אלא במי שתחלתו וסופו בשגגה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' דע כי רה"ר מגיע עד עשרה טפחי' ולמעלה מעשרה טפחי' ברה"ר הוא מקום פטור והמחלקת ביניהם הוא כי הזורק דבר מרה"י לרה"י ועבר על רה"ר ר' עקיבא אומר כי אם עבר אותו החפץ שזרק על אויר רה"ר בתוך עשרה שהוא כאלו נח ורבנן אינם אומרים כן אבל אם זרק למעלה מעשרה אפי' ר' עקיבא פוטר והלכה כחכמים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הזורק מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י חייב שהזריקה תולדת ההוצאה היא וא"כ כשזורק מרה"י לרה"ר הרי זו הוצאה ומרה"ר לרה"י הרי זו הכנסה ומ"מ הזריקה לא נקראת אב שלא מצינו זריקה במלאכת המשכן אלא הוצאה או הושטה ומ"מ אין ההושטה נמנית באב שהושטה מין הוצאה היא כמו שיתבאר והרי שובט ומדקדק כיוצא בה שהיו במשכן ואעפ"כ הם תולדות למיסך ואורג אחר שהם ממינה לגמרי:

זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורה"ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה"ר ר' עקיבא מחייב מפני שהוא סובר קלוטה כמי שהונחה דמיא וכשנקלט הכלי באויר רה"ר הרי הוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה"י ומניח ברה"ר וחייב אחר שנקלט באויר שבתוך עשרה שהוא אויר רה"ר וחכמים פוטרים אפי' בתוך אויר עשרה שקלוטה אינה כמי שהונחה ואפי' בתוך שלשה לארץ ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא מקום פטור והזורק בו פטור אפי' הונח שם אע"פ שהמוציא למעלה מעשרה או המושיט למעלה מעשרה חייב באלו חיובן מפני שמשא בני קהת כך היה בהוצאה כמו שהתבאר בפרק המצניע ובהושטה כמו שיתבאר בפרק זה ואין למדין זורק ממושיט והלכה כחכמים ואפי' נחה באויר זה על גבי זיז הואיל ולא נחה על מקום ארבעה ומ"מ כל שעבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונחה על גבי משהו אע"פ שנתגלגל לשעתו חייב וכבר הרחבנו בביאורה בפרק ראשון:

משנה כיצד כצצריות שתים זו כנגד זו ברה"ר המושיט הזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור שכן היתה עבודת הלויים שתי עגלות זו אחר זו ברה"ר מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין אמר הר"ם פי' כצצריות גזוזטראות והוא בנין מעצים יוצא מהכותל ולחוץ בעליות על רה"ר ועושין אותו כדי להרחיב העליה והיו אותן גזוזטראות רה"י גמורה כבר הקדמנו זכירת מצריה וכשהיתה אותה הגזוזטרא יוצאה לרה"ר מזה הצד וגזוזטרא אחרת מצד אחר יהיה רה"ר באמצע ורה"י מכאן ורה"י מכאן בדיוטא אחת שהיו שתיהן בשוה בעליה אחת האחת אחר חברתה ורה"ר ביניהן כזאת הצורה המושיט חייב כי כן היתה עבודת הלויים כאשר יתבאר והזורק פטור כמו שאמרו חכמים כי זורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור והדין היה גם כן במושיט לולי כי שהיא עבודה נשתמשו בה במשכן וכל המלאכות ממשכן גמרינן ודע כי אמרם המושיט חייב ואפי' למעלה מעשרה לפי שהלויים למעלה מעשרה היו מושיטין ואח"כ חזר לבאר איך היתה עבודת הלויים ואמר שתי עגלות זו אחר זו מושיטין את הקרשים מזו לזו כי העגלות היו נושאין עליהם הקרשים וכל אחת מאלו העגלות היו רה"י:

אמר המאירי שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה"ר פירוש גזוזטראות זיזין היוצאים מן הכותלים ונסרים מונחים עליהם רחבים והם רה"י מפני שהם ברוחב ארבעה וגבוה (ג') [י'] ואמר שאם היתה גזוזטרא בצד זה של רה"ר וגזוזטרא אחרת בצד שכנגדה ורה"ר באמצע הזורק והמושיט פטור ולענין זורק באה משנה זו לדעת חכמים שקלוטה אינה כמי שהונחה ואף לענין מושיט פטור שאע"פ שמצינו הושטה במקדש כמו שהתבאר לא היתה ע"ד זו שהושטת קרשים מעגלה לעגלה ורה"ר באמצע לא מעגלה לעגלה שבצדה היתה שיהא רחב רה"ר מפסיק בנתים אלא מעגלה לעגלה שלפניה ואורך רה"ר בנתים:

ויש שואלים ומה ענין שנדקדק באיזה דרך היתה ההושטה ומ"מ ההושטה היתה שם יראה שמאחר שמן הדין היה לנו לפטור אחר שהוא למעלה מעשרה ואין אנו מחייבין אלא מצד שהיו במשכן דיינו אם מחייבין אותו על הדרך שהיה במשכן וא"ת לפטרו מטעם שנים שעשאוה הואיל ודרך המלאכה בכך שאי איפשר להושטה בלא שנים חייבים וכך היא בירושלמי וי"מ שהמושיט תחלה ומכניסה לעגלה האחרת קודם שיבא חבירו ויניחנה על קרקע העגלה הוא הוא עקר הענין והוא חייב וזהו שאמר חייב ולא אמר חייבים ומעתה זורק ומושיט באלו פטור אפי' למטה מעשרה וכן הלכה:

בד"ה הא ברברבי כו' ובזוטרי שמוציא רימון הוא יותר מרוב סגי ברוב כו' עכ"ל ולא ניחא להו לקיים פירש"י דברברבי שהרוב יותר מרימון בעי רובא אבל בזוטרי שהרימון יותר מרוב בעי מוציא רימון דלא מסתבר למימר הכי כיון דברברבי יפסל ברוב למה לא יפסל גם הזוטרי ברוב וכ"ש הוא שהרי בנפחת רובו ברברבי נשאר יותר מנפחת רובו בזוטרי ואם הגדול יפסל ברוב כ"ש דהקטן יפסל ולא תבעי מוציא רימון ודו"ק:

בד"ה ולענין צמיד כו' וההיא דהגוזל כו' מיירי כשנפחת רובו כו' ובעי סתימא מעלייתא כו' עכ"ל הך דבין מפיהם ובין מצידיהן כו' נמי הוי מצי לאוקמי בהכי אלא דניחא להו לאוקמי בפשיטות שהנקב קטן אלא שהוא לצורך פתח וק"ל:

בא"ד וריב"א הקשה כו' העשוי למשקין שיעורן כמשקין כו' ובנקב כי האי נכנסת הטומאה כו' עכ"ל ובלאו הך שיעורא דקאמר הכא עד שיפחת רובו לא תקשי ליה הך דשיעורן במשקין בכונס משקה אהך דבין מפיהן ובין מצידיהן דמשמע אפילו בנקב קטן פחות משיעור זית לאוכלין ופחות מכונס משקה למשקין נכנסת הטומאה דאיכא לאוקמא הך דבין מפיהן כו' בניקב כשיעור מוציא זית לאוכלין וכשיעור הכונס משקה למשקין דבעי בהו סתימה מעלייתא ובפחות משיעורן ודאי דלא בעי סתימה כלל וכן צ"ל לפירוש ר"ת שכתב דההיא דחבית שניקבה וסתמוה שמרים מיירי כשלא נפחתה כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב עכ"ל הא דקאמר דלא נפחתה כשיעור היינו דלא נפחתה ברובא מיהו נפחתה כשיעור מוציא זית לאוכלין ושיעור כונס משקה למשקין ולכך בעי סתימת כל הנקב אבל בפחות אפילו מהאי שיעורא דמוציא זית ומכונס משקין לא בעי סתימה כלל ושלש מדות הן לר"ת בנפחת רובו לא יועיל סתימה ובנפחת כמוציא זית בעי סתימה ובניקב פחות מהן לא בעי סתימה כלל ודו"ק:

במתני' היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה פטור וכו' שלא היתה עבודת הלוים כך וכו' אלא לעגלה שלפניה שארבע עגלות היו וכו' כצ"ל:

ד"ה והמושיט חייב כו' ומפרש ואזיל כיצד מצינו וכו' כצ"ל:

הזורק פרק יא

במשנה הזורק מרה"י לרה"ר וכו' היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים. משמע מכולה סוגיא דלקמן ומפרש"י ותוס' דשמעתין ולעיל בפ"ק דף ד' דלענין זורק ומושיט למעלה מעשרה איירי וכבר כתבתי לעיל בפ"ק ובפרק המצניע דף צ"ד דלכאורה יש לתמוה כיון דלמעלה מי' פשיטא לן טובא דמקום פטור הוא א"כ מאי מהני האי טעמא דקאמר שכך היתה עבודת הלוים ומש"ה מחייב משום דהוי בעבודת המשכן דאטו מי לא אשכחן נמי במשכן ענין הוצאה וזריקה מרשות היחיד לרשות היחיד אחר או לכרמלית או למקום פטור וכה"ג במעביר אפ"ה פטור כיון דלא הוי מלאכה כלל בענין זה וא"כ ה"נ דכוותיה וכתבתי שם ליישב דשאני הכא במושיט כיון דלא אשכחן בעבודת הלוים בבני מררי שהיא מעבודת משא מלאכה אחרת כ"א מלאכת הושטת הקרשים מעגלה לבד אלמא דהושטה מיקרי מלאכה משום הכי תו ליכא לחלק בין למטה מי' או למעלה מי' דלא דמי למוציא ומעביר דאמרינן דלמעלה מי' מקום פטור הוא משום דעיקר תשמישי אדם ברה"ר בהוצאה והעברה אינו אלא למטה מי' כשמוציאו בידיו או בתוך חיקו מה שא"כ לענין הושטה הוי איפכא דעיקר הושטה היינו ממקום נמוך לגבוה או איפכא ומשום דהוי נמי במשכן מש"ה חייב כן נ"ל ועי' מ"ש תוס' בזה בפ"ק דף ד' בד"ה ור"ע סבר ובחידושינו שם ועיין עוד לקמן בדף הסמוך בהא דבעא רבה ודו"ק:

תוס' ד"ה ולענין צמיד פתיל ומקשי' דתנן פ"י דמס' כלים ע' תי"ט רפ"ה דאהלות:

ד"ה פליגי בה כו' דלענין הכשר זרעים פליגי עי' זבחים צד ע"ב תד"ה ל"ש בסה"ד צה ע"א:

מתני' המושיט (מרה"י לרה"י וקצת אורך רה"ר באמצע) חייב, והזורק פטור שמצינו מושיט כיוצא בה למעלה מעשרה במשכן, מיהו מושיט למטה מי' י"ל דפטור, דלא מצינו מושיט למטה מי' במשכן. ובתוס' ריש פ"ק דמסכתין (דף ד' ע"א ד"ה אבל למעלה), כתבו להוכיח דמושיט חייב למטה מי' מדקאמר דרע"ק דפליג ומחייב בזורק, היינו למטה מי' ומטעם קלוטה אבל למעלה מי' ד"ה פטור, דלא ילפינן זורק ממושיט, ומדלא קאמר אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט, מוכח דמושיט למטה מי' חייב, ומש"ה לא הומ"ל הכי, דא"כ בזורק למטה מי' למה פטור לרבנן, נילף זורק למטה ממושיט למטה. ולי אין זו הוכחה, דהא אם נתפוס דלמטה מי' חייב במושיט ע"כ צ"ל אף דקיי"ל כרבנן דזורק ממושיט לא ילפינן דבעי דמי לי', מ"מ למטה מי' מלמעלה מי' ילפינן, דדמי יותר זה לזה, מדמינן זורק למושיט, וא"כ לא הומ"ל דזורק למעלה מי' לדברי הכל חייב דילפינן זורק ממושיט, דא"כ דזורק ממושיט ילפינן, כש"כ דלמטה מלמעלה ילפינן, וכיון דזורק למעלה מי' חייב, אמאי פטור למטה מי', אבל למה דקיי"ל דלא ילפינן זורק ממושיט, י"ל דה"ה נמי דלא ילפינן למטה מלמעלה, והוכחות התוס' צריך תלמוד גדול שמביא לידי הבנה:

במתני' מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע רע"ק מחייב, (דקסבר רע"ק דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'). בריש מסכתין (דף ד') מקשה בגמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי, הא עקירה בעי, ופירש"י ז"ל דדייק מדלא מחייב רע"ק שתים א' משום הכנסה, וא' משום הוצאה, מוכח דבעי רע"ק עקירה ממקום ד'. וקשה לי על פירש"י דלמא הא דלא מחייב שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וי"ל דלקמן בסמוך (דף צז ריש ע"ב) מקשה בגמרא למימרא דמחייב ר"י (מדמחייב שתים מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע), אתולדה במקום אב, והקשה שם הר"ר פורת (בתוס' ד"ה למימרא) מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב שתים, הוא כשנודע לו, וחזר ונודע לו, ותירץ הר"י דא"כ לא הי' ר"י משמיענו שום חידוש דחייב שתים, וקשי' לי, הא מ"מ יש חידוש דחייב שתים, דמיני' ידעינן דסבר ר"י דאפילו עקירה לא בעי ממקום ד', וי"ל דלק"מ, דהא אמרינן לא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה, דכמאן דמליא דמי, ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה, ולפ"ז שפיר פירש"י ז"ל דמוכח מדלא קתני רע"ק מחייב שתים, היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במקום אב, מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע, ויהי' חידוש דאפילו עקירה לא בעי ממקום ד', אע"כ דבאמת עקירה בעי. מיהו בתוס' לעיל שם דחו פירש"י מכח קושי' זו, (אב"ה עי' לאאמ"ו ני' בכתביו חלק א'):