Shabbat 75a

דרנא תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

המותח חוט של תפירה בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב:

והלומד דבר אחד מן המגוש מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו:

והיודע כו' הני תלת שמעתתא שמעינהו (מר) זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו:

אמגושא דאמרינן בכל דוכתא רב ושמואל פליגי ביה:

חד אמר חרשי מכשף:

וחד אמר גדופי מין האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע"ז:

דאי סלקא דעתך חרשי וטעמא משום דכתיב לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף:

שכן יריעה שנפל בה דרנא כו' תימה לר"י דבריש האורג אמרינן קורע על מנת לתפור שתי תפירות היכי משכחת לה ומשני דעבידא ככיסתא ואומר ר"י דבמשכן היו אומנים ביותר והיו נזהרים שלא היו עושים ככיסתא והתם לא קאמר שנפל בה דרנא דנקט דשכיח טפי ועוד דהתם בעי לאשכוחי קורע על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא ויריעה שנפל בה דרנא צריך לקורעה מתחילתה ועד סופה ויש בה כמה תפירות ואף על גב דהשתא לא משכח' במשכן על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא סברא הוא דבשתי תפירות הוי דבר חשוב:

אמגושא פי' בערוך דפליגי בהא דאמר רב פפא באלו מגלחין (מו"ק יח.) פרעה אמגושי היה דכתיב הנה יוצא המימה חד אמר לעשות כשפים היה יוצא וחד אמר גדופי שהיה עושה עצמו ע"ז שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתני ואין נראה לר"י דפליגי רב ושמואל במאי דאמר רב פפא אלא פליגי אאמגושא שנזכר בשום מקום במשנה או בברייתא:

הצד חלזון למאן דמוקי לה בשפצעו חי אתי שפיר הא דנקט הצד חלזון דדרך לפוצעו מיד אחר צידה כל זמן שהוא חי וקמ"ל דאע"פ שפצעו חי לא מיחייב משום נטילת נשמה ואפילו למאן דמוקי לה כשפצעו מת קמ"ל דלא מיחייב בצידה שלו משום נטילת נשמה דאף על גב דאמרי' בפרק שמונה שרצים (לקמן שבת דף קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו וצ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה:

וליחייב נמי משום נטילת נשמה ואפי' לרבי יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר דהיכא דאיכא תקון קצת חייב כדאמרי' בפסחים (דף עג.) בסוף אלו דברים והכא נמי במה שממיתו יש תקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה אתי שפיר נמי לרבי יהודה דהשתא ליכא תיקון כלל ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ולא קאמר מקלקל הוא:

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן שבת קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ"ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרו אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו' (כלאים פ"מ משנה ה) וכן מוכח בפ"ק דכתובות (ד' ה:) דאמר את"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך או להנאת עצמו הוא צריך ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך הלכה כרבי יהודה או הלכה כר"ש פירוש בדבר שאין מתכוין ואת"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין במקלקל הלכה כמאן משמע דאי הלכה כר"ש בדבר שאין מתכוין תו ליכא לספוקי במקלקל דאפי' מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מותר:

טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעי' פי' אע"ג דהוי פסיק רישיה דמודה ר"ש הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפי' במקלקל פטר ר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמר בפרק הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי מודה ר"ש בפסיק רישיה ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכה לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו במאי דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא דהא מזרד זרדין בארעא דחבריה פטר ר"ש בפ' הבונה (לקמן שבת קג.) והתם לא איכפת ליה אי מתרמי אלא כדפי' ותימה דבספ"ק דחגיגה (דף י:) משמע דהא דפטר ר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה:

כי היכי דליציל ציבעיה קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה ונראה כלשון אחר שפי' בקונט' בריש שמונה שרצים (לקמן שבת קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אע"פ שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק. אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי':

שוחט משום מאי מיחייב לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי:

שכן קרש שנפל בו דרנא פי' דרנא תולעת ובסוף פרק אלו טריפות (חולין דף סז) משכחת ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנין של בהמה:

רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה קיי"ל שהמתעסק לענין שבת פטור.

אשמעי' דמירפה רפה כשהן טיט ומתבשלין ואחר כך מתחזקין כשיצטרפו (מתחפרו) [ויתפחרו] וכן מאן דארתח כופרא. אף על גב דהדר אקיש מבשל הוא.

אמר רבה מאן דעבד חביתא חייב ז' חטאות פי' כגון שהיתה לו גבשושית ונטלה וייפה הקרקע חייב משום חורש. שחק חייב משום טוחן ניקהו מן הצרורות חייב משום בורר וכשמחתך (ממנו) [היינו] מחתך. ועיקר מלאכה א) (בנין מלאכה) וגמר מלאכה והשואתה חייב משום מכה בפטיש הרי שבע ב) בתנור עוד מוסיף אחד שצריך להחליק את תוכו ולשוף אותו גחלים וחייב משום ממחק. מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות. חתך קנה נעשה זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע כינס הקנים חייב משום מעמר דקדק הקנים חייב משום טוחן. חתכם כשיעור כגון אמה אמה חייב משום מחתך. קילפם חייב משום דש. השליך קליפיהן וקנין שאין ראויין למלאכה חייב משום בורר. הטיל שתיו חייב משום מיסך וכשמטיל הערב עושה שתי בתי נירין וכשמכה אותן כדי לקרבן זה לזה (ולהדחיק אריג) ג) זה כל זמן שעושה (ארבעת) [ארעי'] הכוורת וכשכופף הקנים למעלה לאריגה [והן] קירותיה בונה הוא וגמר מלאכה שיש ברקרומיות היוצאת משום מכה בפטיש הרי אלו י"א מלאכות ואם כפף פיה למטה ותפרה (כשיבינו החייט) [כשמותח החוט] חייב משום טווה. כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב (משום) חטאת וכשתופר חייב משום תופר הרי אלו י"ג חטאות:

ירושלמי ההיא איתתא כד משתייא בקיבה משום מיסכת כד יהבה קירומה משום עושה בתין. כד מקימה לון משום בונה. כד מחיי' משום אורגת כד מקטעא בנימא משום מחתכת. כד גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש. אזנים של דיסקיא [קושר ומתיר] נעשה כנועל ופותח וכן חותלות של תמרים קושר ומתיר. א"ר יוחנן הטווה צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומנפץ וטווה. ודחה רב כהנא ואמר אין דרך גזיזה ולא דרך ניפוץ ולא דרך טוויה בכך. ואקשינן על רב כהנא והתניא משום נחמיה שטוף בעזים. אלמא שטפוהו בעזים וטוות מעליהן בלא גזיזה ופריק' חכמה יתירה שאני דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. ואע"ג דרב כהנא לגבי רב תלמיד הוה כיון (דיש) דאשכחן בתלמוד א"י דקיימי כוותיה דגרסינן התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז המורטו חייב משום מוחק הקוטמה חייב משום מכה בפטיש ודחינן לא דמיא תולש כנף עוף לתולש שער בהמה דעוף שאין לו גזיזה תלישתה היא גזיזתה ברם בהמה אינו חייב עד שיגזז תדע שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו היא גזיזתה מן החיה פטור ותו מדתנן (לקמן שבת נד:) הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות כלומר אין דרך נטילת שיער בשיניים וכיון דקיימי חכמים כרב כהנא קיי"ל כוותיה:

אמגושתא פי' בלשון ערבי זמזמה. מגוש בלשון יון מכשף. גידופי כופר בעיקר:

הצד צבי השוחטו כו' ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים פציעה בכלל דישה ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי קרקע ואקשינן לרבנן ליחייב משום צידה ומשום נטילת נשמה ופריק ר' יוחנן שפצעו מת.

רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק אצל נטילת נשמה וקיי"ל המתעסק [בחלבים ובעריות] חייב משום דנהנה המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא קא ניחא לנטילת נשמה דניחא ליה דנהוי חי כי היכי דלצלח צבעיה דכל כמה דהוא חי מצלח ציבעיה.

המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וענין זה הוא בבגד שהוא תפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נתרפו ונמשכו והוא מותח את ראש החוט להדק ולחבר את החתיכות ונמצא שזהו כתפירה גמורה ואם היו שתי תפירות לבד הרי הוא כתופר שתי תפירות ואינו חייב אלא בקשירה והקשירה מיהא חייב שתים ואם היו שם יותר משתי תפירות חייב אף בלא קשירה על הדרך שביארנו בתפירה גמורה ויש אוסרין מכאן שלא להדק חוט של בית הזרוע הנקרא קורדאר ואיני רואה מכאן טענה כלל שאין זה תפירה אלא הדוק בעלמא לבד ולנוי:

צריך לאדם שיזהר שלא להתחבר עם המינים האדוקים בע"ז ומסיתים את האחרים לעבדה ושלא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ימשך אחריהם ואף המכשפים אסור להתחבר עמהם ולילך בדרכיהם אלא שמותר ללמוד מהם להבין ולהורות עד שאם יעמוד איזה מדיח להתנבא שקרים מתוך אותות ומופתים שידעו להבחין שמעשה כשפים הוא:

מצוה על האדם להתבודד בדרכי מהלכות הכוכבים ושיחשב בתקופות ומזלות מפני שחכמה זו חכמה מפוארה בידיעה אותות השמים ולקות המאורות בלא שום שגיאה ועל זה נאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זה חשוב תקופות ומזלות:

הצד חלזון ופוצעו עד שיצא דמו אינו חייב אלא אחת ר"ל על הצידה אבל לא על הפציעה אע"פ שדומה לדישה והוא שמפרק הדם מתוכו שמ"מ אין דישה אלא בגדולי קרקע וכן אינו חייב על נטילת נשמה שממיתו בפציעתו שמתעסק היא אצל נטילת נשמה ואין זו מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות ואע"פ שפסיק רישיה הוא מ"מ אין נוח לו במלאכה זו הנמשכת מפציעתו ר"ל אדרבא נוח היה לו שיחיה וכל עצמו רוצה בקיומו כדי שתהא מראית הדם צלולה יותר ונמצא שהוא מתכוין בהוצאת דמו שלא ימות אלו היה אפשר ולא אמרו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להפכה אבל זה שהוא מתכוין אין בה דין פסיק רישיה ואפשר לפרש כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה ואין כאן פסיק רישיה שאפשר לחיות בהשארת דם מועט ונוח לו להשאיר דם מועט כדי להיות הדם שבידו צלול ומ"מ כל המפרשים נסכמים להיותו פסיק רישיה ולהתירו אחר שקשה לו מצד קצת שמועות שהם נעזרים בהם כבר רמזנו עליהם בפרק שני ולא עוד אלא שכתבו שאף ר' יהודה מודה בזו וזהו פסיק רישיה ששניהם שוים בו להקל ופסיק רישיה שמודים בו שניהם להחמיר הוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ואדרבא יש במעשה תיקון הצריך לו כמו שהתבאר בסכה בפרק לולב במיעוט ענבי הדס ויש בפסיק רישיה דין שלישי שהוא מחלקת ביניהם והוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ויש במעשיו תיקון אלא שאינו צריך לו כגון ממעט ענבי הדס ביום טוב ויש לו הושענא אחרת או תולש עולשין בקרקע שאינו שלו שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור שהרי אינו צריך לגופה של מלאכה אלא שהוא אסור ואע"פ שבענבי הדס אמרו מותר לכתחילה כבר העמידוה בלקטן לאכילה ומשום מצוה התירו לכתחלה ואע"פ שלא התירו במקום מצוה לומר לגוי זיל אחים לי במקום מילה בזו מגזירה שמא יחם הוא עצמו הוא אבל זו הואיל ולא הותרה לו אלא ע"י אכילה זכור הוא והילכך כל שאין לגזור עליו מן התורה מותר במקום מצוה או במקום צער כגון הפסת מורסא ויש בו דין רביעי והוא פסיק רישיה בדרבנן כגון צירוף וכיוצא בו שלר' שמעון מותר לכתחילה הואיל ואינו צריך לו ולר' יהודה פטור אבל אסור וכבר ביארנו מענינים אלו בפרק שני:

בד"ה הצד חלזון כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס כו' עכ"ל ק"ק דלא הוו צריכי לזה אלא כדמסיק דבנטילת נשמה הכא בחלזון לא ניחא ליה וק"ל:

בד"ה טפי ניחא כו' ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי כו' אבל במידי דלא אכפת ליה כו' עכ"ל ק"ק לפי זה לא הוה איצטריך ליה למימר דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא כו' אלא דא"נ לא אכפת ליה בנטילת נשמה סגי וק"ל:

בד"ה כי היכי כו' ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא כו' עכ"ל ר"ל דבנטילת דם אחר היוצא עמו ודאי דלא מחייב הכא משום נטילת נשמה דלא הוה צריך לגופו של דם אחר היוצא עמו ומשום נטילת נשמה ממש נמי לא מחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליצליל צבעי' וק"ל:

ברש"י ד"ה והלומד וכו' המגוש מין הממשיכו וכו' כצ"ל:

ד"ה וחד אמד גדופי מין האדוק וכו' כצ"ל:

ד"ה לעיני העמים וכו' ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הצד חלזון כו' צ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מחייב משום צידה בירושלמי דפירקין על מתני' וברייתא זו היא ומשמע דהטעם דחיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר למלאכת המשכן כלומר ולא הוצרכו לצידה ובאמת שדברי תימה הן שהרי במתני' מני הצד צבי במנין אבות מלאכות שהיו במשכן:

ד"ה וליחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא וכו' יש לדקדק מה צריכין התוס' להוכיח מזה דשמעתין אתיא כר"ש הא בהדיא קא פריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא וכו' ועלה משני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה וכו' הרי מבואר הוא דשמעתין אתיא נמי כר"ש מה צריכין לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' ויש לתרץ דאי לאו דקדוק זה די"ל דהא דפריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' הכי פריך והא אביי ורבא וכו' דאפי' לר"ש דפטר דבר שאין מתכוין לא מיקרי זה דבר שאין מתכוין וכ"ש לר"י דס"ל דבר שאין מתכוין חייב ומשני שאני הכא וכו' ולכך פטור הכא לר"י דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולעולם ה"א דשמעתין אתיא כר"י דוקא ולא כר"ש דאית ליה מקלקל בחבורה חייב לכך הוצרכו התוס' לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' משמע דגמ' רצה לאוקמא דאתיא אפי' כר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אפ"ה הכא פטור משום דהוי דבר שאין מתכוין ודו"ק:

ד"ה טפי ניחא ליה כו' תימה דבסוף פ"ק דחגיגה משמע וכו' וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"ל ול"נ דיש לתרץ דשאני הכא דתרתי לגריעותא הוא דהוי דבר שאין מתכוין וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה כלל דלימות ולכך פטור אפי' למ"ד מקלקל בחבורה חייב ובזה יתיישב נמי דלמה צריך ליה לשנויי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה פי' דהוי דבר שאינו מתכוין כמו שפירשו התוס' בדבור שלפני זה הוי להו לשנויי משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה דלימות וליכא שום תיקון כלל ודו"ק נ"ל:

ד"ה כי היכי דליציל צבעיה כו' אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש וכו' וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק וכו' ר"ל והוי מתעסק אצל חלישות האשה והתינוק וגם הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דפטור אפי' בנטילת נשמה כדמפרשינן ליה הכא בשמעתין והתם משמע דבאשה ובתינוק הוה לן לאסור משום חובל דהיינו נטילת נשמה:

פיסקא הצד צבי ת"ר הצד חלזון והפוצעו וכו' וכתבו בתו' צ"ע דבירושלמי משמע דהצד חלזון לא מחייב משום צידה עכ"ל. ואחר העיון ראיתי דלשון הירושלמי גופא תמוה דלא יהיב טעמא בצד חלזון למה לא יהא חייב משום צידה דנהי דמסיק התם דאתיא כמ"ד דתחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא שייך בה צידה א"כ נראה מזה שבא לומר דלא אשכחן צידה במשכן דבעזים ובאילים מאדמים שהן מין בהמה לא שייך בהו צידה שמצויין בבתים אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דכיון דלא הוי במשכן לא לחייב עליה א"כ אפילו בצד צבי נמי לפטור אע"כ דאע"ג שלא היו צריכין למשכן בצידה אפ"ה כיון דאשכחן במשכן דברים דשייך בהו צידה מש"ה מיקרי מלאכה חשובה וחייב כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסמנין שהיו צריכין למשכן אלא שהיה מצוי בידן אפ"ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב א"כ ה"ה לצידה א"כ בחלזון אמאי ליפטר דנהי דמסתמא לא היו צדין החלזון במדבר אלא שכבר היה מצוי בידם ע"י תגרי או"ה או שהוציאו ממצרים כדאשכחן להדי' בעצי שטים ובנסכים א"כ ה"ה לחלזון וכיון שהוא מין דשייך ביה צידה ליחייב:

והנלע"ד בזה דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בפ"ק במשנה דאין פורסין מצודה דאפילו פורס מצודה בשבת אינו חייב חטאת אא"כ צד מיד בשעת פריסה ונתכוין לכך וכדמוקי להדיא בירושלמי בפורס בחורשין שמצויין שם הרבה שיצודו בוודאי וא"כ אפשר לומר דלא שייך הך מילתא בצידת חלזון שאינו מצוי כ"כ לצודו בשעת פריסה ממש. מיהו הא דמייתי בירושלמי האי דתחש נראה דודאי אי הוי אשכחן צידה בתחשים במשכן ממילא הוי שמעינן דחייב אפילו בכה"ג בצידה אפילו במין שאינו מצוי כ"כ דתחשים ודאי אין מצויין אלא כיון דלקושטא דמילתא סובר הירושלמי דתחש בריה בפני עצמו היה מש"ה סובר הירושלמי דלא שייך צידה אלא בדבר שנצוד בשעת פריסה וא"כ אין לחייב בצידת חלזון כיון שאין יודע אם יצוד מיד כדמקשה בפ"ק דירושלמי אבל מ"מ בצידת צבי חייב אם יצוד בשעת פריסה ונתכוין לכך כגון בחורשין ובכה"ג הוי שפיר מלאכה כיון שענין צידה מיהא הוי במשכן בחלזון. כן נ"ל בשיטת הירושלמי ודו"ק:

שם רבא אמר אפילו תימא שפוצעו חי מתעסק הוא וכו' וכתבו התוס' דע"כ האי מתעסק לאו דוקא אלא דבר שאינו מתכוין הוא. ולכאורה לישנא דגמרא גופא הכי דייק מדמקשינן עלה מהא דאמרו אביי ורבא מודה ר"ש בפסיק רישא והאי לישנא לא אשכחן בש"ס בשום דוכתא לענין מתעסק אלא לענין דשא"מ דפליגי ר"ש ור"י דר"ש לקולא והיינו דאמרי' מודה ר"ש משא"כ לענין מתעסק ממש אדרבה איפכא משכחת להו במשנה דכריתות דף כ' דר"ש מחמיר טפי מדר"י אלא הא דלא נקט הכא בהדיא טעמא דדבר שא"מ ונקט מתעסק נראה לי דעיקר מילת' דדשא"מ לא שייך אלא כשעושה במזיד לענין חיוב מיתה או מלקות או לענין איסורא דאורייתא או דרבנן דלר"ש מותר אפי' לכתחילה משא"כ הכא דלענין שוגג איירי מדקתני חייב שתים או ג' מש"ה לא שייך לישנא דדשא"מ דכל שוגג אינו מתכוין הוא מש"ה נקיט לשון מתעסק דשייך בשוגג דהא עיקר ילפותא דמתעסק ילפינן ממיעוטא דאשר חטא בה כדאיתא בכריתות וכפירש"י לעיל דף ע"ב עמוד ב' מש"ה קתני ה"נ לישנא דמתעסק ולעולם דחדא מילתא היא ויתכן יותר לפי מאי דפרישית לעיל בפירקין בסוגיא דשגג בלא מתכוין ובפרק כירה דף מ"ב ופ' כל שעה גבי אפשר ולא מכוין דעיקר פלוגתא דר"ש ור"י לענין דבר שא"מ בכל התורה כולה אפשר דשייך בהך מיעוטא דמלאכת מחשבת ומיעוטא דבה (וזה דלא כמ"ש התוס' כאן) ומה שיש להקשות בזה דא"כ פלוגתא דר"י ור"ש בכריתו' לענין מתעסק הוי איפכא ממאי דפליגי לענין דשא"מ וכה"ג אביי ורבא דלעיל בפירקין הוי איפכא ממאי דפליגי בפרק כל שעה כבר כתבתי לעיל בתחלת הסוגי' דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך המחובר ליישב לנכון ע"ש ועי' ג"כ בס' מג"ש למ"ז ז"ל לעיל בשמעתין:

מיהו לפי' התוס' כאן נראה דבלא"ה א"ש הא דשביק הכא לישנא דאינו מתכוין ונקט מתעסק היינו משום דבעי למימר דאפילו ר"י דמחמיר בעלמא בדשא"מ אפ"ה מודה הכא כיון דהוי נמי מתעסק והיינו כדמסקינן דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה כי היכי דליציל צבעיה קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם לחייב משום נטילת נשמה וכו' עס"ה. וכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דעיקר חיוב נטילת הדם היינו משום נטילת נשמה אפילו לענין חובל מיהו לשיטת הרמב"ם נראה דחיובא דחובל לענין נטילת הדם היינו משום מפרק וא"כ לק"מ דלשיטת רש"י והרמב"ם מפרק היינו תולדה דדישה גופא ועיין מ"ש בזה בר"פ שמונה שרצים ואי תקשי א"כ בשוחט בסמוך אמרינן דאינו חייב אלא משום צובע או משום נטילת נשמה ואמאי לא קאמר משום מפרק כבר כתבתי בזה בפ"ק דביצה דבשוחט דחולין לא שייך משום חיובא דמפרק כיון שאין צריך לדם ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרמב"ם מדידיה אדידיה כתבתי ג"כ שם בפ"ק דביצה דף י"ב ועיין ג"כ מ"ש בפרק קמא דכתובות דף ו' בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וכתבתי שם באריכות ודו"ק:

גמרא שאני הכא [בצד חלזון ופוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה] משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואף דמודה ר"ש בפסיק רישי' שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא לי'. פירש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי, מיהא אכווני לא מיכוין. ותימא מלקמן פ' הבונה (דף קג ע"א) משני לא צריכה דתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת, ול"א כיון דהקרקע ממילא מתיפה יהי' שיעורו בכ"ש כמו בתולש כדי ליפות משום דאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישי' דקעביד בארעא דחבריה לפירש"י ז"ל שם בארעא דחברי' לא איכפת לי' ליפות, וד' יגלה עיני:

אָמַר רַב הַמּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וְהַלּוֹמֵד דָּבָר אֶחָד מִן הָאַמְגּוּשׁ, חַיָּב מִיתָה, וְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. הדקדוק ידוע מה שייכות לשלש שמועות אלו זה עם זה דנקטנהו ביחד? ונראה לי בס"ד דידוע סיבת המניעה שמנעו חכמים ללמוד מן הָאַמְגּוּשִׁי שהוא 'מין' אפילו דברי תורה, דחיישינן פן על ידי דבורו עמו ממשיך אותו לדבר אחר להסירו מאחרי עבודתו יתברך, יען כי הדיבור כוחו חזק למשוך הלבבות לקרבם זה אל זה עד שיהיו כבשר אחד, והוא ידמה לחוט שהוא מחבר שתי חתיכות הנבדלות ועושה אותם חתיכה אחת. לכך אחר הלכה זו של מּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה דחייב, משום שעל ידי חוט זה מתחברים שתי חתיכות הנבדלים להיות אחד, סמך לזה הלכה שאסור ללמוד דבר מן האמגושי שהוא 'מין' דטעמו הוא פן הדיבור מחבר לב הלומד עם לב האמגושי להיות לב אחד להעבירו על דת בדברים אחרים. ומאחר דלמדנו מהלכה זו של אמגושי כוחו של הדיבור כמה הוא פועל, לכך סמך לזה הלכה דְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, דאתמר עליה עונש מפום רבנן דְאָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ, ולכאורה היה פה לומר מה נחשב דבר זה שאסרו לספר עמו לעונש? אך באמת מן הלכה זו דאמגושי אתה למד כוחו של דיבור, ולכן תדע שעונש זה שענשו לזה בענין הדיבור שמנעו ממנו הוא עונש גדול, כי חסרון גדול מגיע לו בזה, כי הדיבור מעלה ומוריד מפרק הרים ומשבר סלעים.

אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ קשא הוה ליה למימר 'אָסוּר לְסַפֵּר עִמּוֹ' ועוד אם הכונה שאסור לספר עמו ממש אם כן הרי זה כמנודה ולמה יענש כל כך שיהיה נחשב כמנודה ומוחרם, ובפרט כי על הרוב ודאי זה היודע לחשוב הוא תלמיד חכם, ולמה ירדו עמו עד לחייו בדבר זה שאסרו לדבר עמו בעבור שיודע לחשוב ולא חשב? ונראה לי בס"ד אין הכונה שלא לספר 'עמו' אלא הכונה שלא לספר 'בשבחו' שלא יספרו בענייניו ומעשיו שמגיע לו שבח בהם, וזהו מדה כנגד מדה, כי בחשבון תקופות ומזלות יש שבח לישראל שנקראים בזה עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), וכיון דמאס בכבוד השבח הזה לכך לא יתכבד בסיפור שבחו, והוא על דרך שאמר הכתוב (תהלים קט, יז) וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. או יובן בס"ד דהוי מדה כנגד מדה, כי חשבון תקופות ומזלות עושה תיקון במלכות למעלה ששם הוא סוד החשבון, לכך בזה נענש שֶׁ 'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ' כי הסיפור והדיבור הוא בסוד המלכות שלכן נקראת דיבור כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (שמות ד, י) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. ובזה יובן בס"ד (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן של תקופות ומזלות, ועל ידי כך תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן זה הגוף שנקרא 'עִיר', וְסִיחוֹן דרשו רבותינו ז"ל בגמרא סיחה נאה, כלומר עתה יבואו אז לספר סיחה נאה על גוף זה האדם המחשב. ובספר אליה רבא ז"ל (סי' ש"מ ס"ק יו"ד) שרמז עליו הרב פתח עינים ז"ל פירש בזה טעם אחר עיין שם, ולפי דבריו נראה לי בס"ד הכתוב (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, פירש אם עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, שתשים עין שכלך ולבך בחשבון תקופות ומזלות, על ידי כך תזכה שתהיה נזכר בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים הוא בית המדרש מקום כנופיה של חכמים שנקראים 'רַבִּים' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים ג, ב) רַבִּים קָמִים עָלָי, רַבִּים בתורה שנקראים רַבָּנִים, דהיינו שיאמרו שמועה מפיך, מה שאין כן הַיּוֹדֵע וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אין אומרים שמועה מפיו וכמו שכתב הרב ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה יש בזה, כי כבוד חשבון תקופות ומזלות הוא בדיבור, שהוא מדבר על העתיד לבא בשמש ובירח ובכוכבים שנראין דבריו כמו נִיב שְׂפָתָיִם של נבואה, ולכן הוא לא רצה להתכבד בדיבור זה שהוא נראה בעיני ההמון כמו דבר של נבואה, לכך לא יתכבד בדיבור מצד אחרים שֶׁ 'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ'. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי יג, יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, והוא כמבואר ודו"ק.

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיהו ה, יב) "וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, וְמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". נראה לי בס"ד כפל הלשון, פּוֹעַל הֳ' על מקריים שתהיה בגוף הארץ, הן ברעש הן בקור וחום הן ברבוי מטר, שכל דברים אלו נודעים בחכמת התכונה בחשבון תקופות ומזלות קודם שיתראו בעולם, ואומרו מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ קאי על הרקיע, הן בלקות השמש וירח הן בגילוי כוכבים חדשים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, על היסוד של חכמת העיבור אשר ממנו מתפשט חשבון תקופות ומזלות, והוא הסימן של בהר"ד [ ב' -יום ב', ה' -חמש שעות, ר"ד -חלקים], שהוא סימן של המולד בשנה ראשונה של היצירה בששת ימי בראשית, שהיה בליל שני חמש שעות ומאתים וארבע חלקים מן הלילה וסימנם בהר"ד, וממנו התחלת חשבון העבור, ועל זה מורכב חשבון תקופות ומזלות. וידוע מה שכתוב בספר הברית (ח"א מאמר ד' פרק י"ד) שזה הסימן הוא שם קדוש, ויוצא מפסוקים ראשונים שבתורה בדרך נפלא יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כט, ד) קוֹל הֳ' בַּכֹּחַ קוֹל הֳ' 'בֶּהָדָר' שהנבואה היא קול ה' וכנגדה קול ה' בהדר, אותיות 'בהדר' שהוא סוד העבור שבו נגלים נסתרות לעיני בני אדם כמו קול ה' בנבואת הנביא. ובזה יובן בס"ד (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ 'הַדָּבָר' מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. 'הַדָּבָר' הוא אותיות 'בהר"ד' שבו סוד העבור קָרוֹב אֵלֶיךָ, שזה הסוד נמסר לישראל דוקא ולכך צריך שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ יהיה לַעֲשֹׂתוֹ ולא תתעצל מלחשוב בו, כמו שנאמר (דברים ד, ו) כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, ובזה יובן המאמר עליו נאמר וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, פּוֹעַל הֳ' [212] מספר בהר"ד [211] עם הכולל, ועל ידי כן מעשה ידיו לא ראו.