Commentary page
Shabbat 66a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 66a
Shabbat 66a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 325 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא:
ואם יש לו בית קבול כתיתין שנחקק בו כדי קיבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן:
טמא מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ ודומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו אבל שוקו אינו מיטלטל ע"ג הכלי:
סמוכות שלו סמוכות של קיטע יש קיטע בשתי רגליו מהלך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו:
טמאין מדרס אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עביד ומדרס הזב עושה אב הטומאה:
ויוצאין בהן בשבת דתכשיט דידיה הוא:
ונכנסין בהן לעזרה דאע"ג דתנן (ברכות דף נד.) לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגלו הן:
כסא יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאוחריו:
20 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 66a · Sefaria
Tosafot
סנדל של סיידין פ"ה מוכרי הסיד וכשמתעסקין בסיד נועלין אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף את העור זה לשון רבותי ול"נ סנדל סיידין של קש הוא וכפי' זה נראה דהכי תניא בתוספתא סנדל של קש ר' עקיבא מטמא כו':
טמא מדרס ולא הודו לו וא"ת ואמאי לא הודו לו ומי גרע מכופת שאור שיחדו לישיבה דקיי"ל דטמא מדרס דגבי מדרס לא בעינן דומיא דשק דכל דבר המיוחד למדרס טמא מדרס וי"ל דללשון שפירש רש"י של קש הוא ניחא דכיון דלאו בר קיימא הוא אינו טמא ולא דמי לכופת שאור שהוא בר קיימא והכי אשכחן במשניות דקתני גבי האלון והאגוז ורימון שחקקום תינוקות למוד בהן עפר שמקבלין טומאה ואילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינן מקבלין טומאה לפי שאינן מתקיימין וללשון שפירש שסנדל הוי של עץ קשה שהרי ראוי הוא להתקיים כיון שהוא של עץ ושמא י"ל דהיינו טעמא דמטהר סנדל דלא חשיב עביד להילוכא מה שמטייל בו הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כיון שאין רגילות לעשותה מקנים לא חשיבה כלי ולא דמי לכופה שרגילות לעשות לישיבה כמותה:
כוורת הקש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא ואם תאמר והיכי מטמא (לענין טמא מת) כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר (ברכות דף מ.) פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה אי נמי הך טומאה דרבנן היא:
ורבי יוחנן מטהר לפירוש אחרון שפי' בקונטרס דסנדל של קש הוא מדמי שפיר כוורת לסנדל של סיידין ולאידך פירושא שפי' דסנדל של עץ הוא צ"ל דמייתי הכי דכי היכי דר' יוחנן מטהר בכוורת של קש לפי שאין רגילות לעשותה מקש הכי נמי במנעל של סיידין לפי שאין רגילות לעשות מנעל של עץ מטהר:
והא לאו להילוכא עביד הקשה הר"ר אליעזר ממיץ לרשב"א מאי פריך והלא משעת מלאכתו הוא מהלך בו ולכך הוא נעשה ותירץ לו דסנדל של סיידין לאו לנעול עשוי אלא אחד מכלי אומנתו של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל ויכול לתת רגלו בתוכו לנועלו אך אין עשוי רק לטוח בו את הבית ופעמים שנועל בו ומטייל בו עד שיגיע לביתו ולהכי פריך והא לאו להילוכא כו' ור"י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד ומכל מקום משני לו שכן הסייד כו':
רבא אמר אף טמא טומאת מדרס פי' הרב פור"ת הא דלא קתני ברישא דמתניתין ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא מדרס כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קיבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה"ג טמא הא אין לו בית קיבול כתיתין טהור לגמרי וא"ת למה לי בית קיבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת וי"ל דבית קיבול כתיתין עושין אותו ראוי למדרס:
עגלה של קטן פ"ה עגלה שהקטן יושב עליה ול"נ דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה לכך נ"ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך טמאה מדרס דנשען עליה:
Tosafot on Shabbat 66a · Sefaria
Rav Nissim Gaon
סמיכות שלו אין נכנסין בהן לעזרה מחמת מה שנאמרה בפ' הרואה מקום במסכת ברכות (דף נד) ולא יכנס בה להר הבית במקל ובמנעלו:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 66a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
[מתני'] הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר וכדאוקמוה ומחתי בה סימנא סמך סמך כלומר ר' יוסי אוסר (סבר) [דכ"ע סברי] הקב של קיטע (אינו) חשוב כסנדל ואסור לצאת בו ביוה"כ והיינו טעמא דר' יוסי דאסר בשבת גזרה דלמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר (כו') ושמואל נמי ורב יוסף (לפנינו הגי' רב הונא) הדרו ואוקמוה למתני' הקטע יוצא דברי ר"מ:
סנדל של סיידין פי' הסייד כשהוא סד קרקעית הבית בסיד נועל סנדלו של עץ ברגלו כדי שלא יהא הסיד אוכל ברגלו.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 66a · Sefaria
Rashba
סמוכות שלו טמאין מדרס פירש רש"י ז"ל: שהקב הוא חקוק להניח בו ראש שוקו, וסמוכות היינו סמוכות של הקיטע כי יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוק[י]ו. והקשו עליו בתוס' דאם כן אינו יכול להלך בלתי אותו קב ולמה אסר רבי יוסי לצאת בו, וכל שכן לרבא (ביומא עח, ב) דמפרש טעמא דרבי יוסי משום דלמא משתמיט ואתי לאתויי והלא אינו יכול להלך בלתי אותו הקב. ועוד דאם כן היכי מטהר ליה אביי מטומאת מדרס וקא מפרש טעמא משום דלא סמיך עלייהו, והלא כל גופו נשען עליו. ויש מי שתירץ שהוא נשען על מקלות שבידו ואין הקב צריך לו כל כך להשען עליו, ואינו אלא כמקל של זקנים כדאמר אביי בגמרא. ויש מי שפירש שהקב הוא כצורת רגל, ונותנו בראש שוקו כדי שיחשבו הרואים שהוא רגל, ועושה לו סמוכות ונותן ארכובותיו עליהן וכופה שוקו לאחוריו וקושר הסמיכה ליריכו והוא נשען עליו ומהלך בו, ולפעמים שהוא מסיר הסמיכה ונשען על הקב. ולפיכך נחלקו אביי ורבא, דלאביי טהורה מכלום לפי שאינו צריך לישען עליו אלא על הסמוכות, ואע"פ שלעתים מניח ראש שוקו על גבי הקרקע עם הקב דבר מועט הוא ואינו לו אלא כמקל של זקנים, ורבא אמר דטפי עדיף מיניה כדאיתא בגמ'. והיינו נמי דאסר ליה רבי יוסי משום משוי או משום גזירת דילמא משתמיט ואתי לאתויי. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל נלמוד דדבר פשוט הוא דיכול להלך במקלות שבידו אף על פי שאינן קשורין בו, הואיל ואינו יכול להלך בענין אחר. וגם לפירוש השני יש להתיר כן, מדקתני סמוכות שלו ומשמע ששתי סמוכות יש לו וכגון שנקטעו שתי רגליו וכיון שכן אינו יכול להלך בלתי מקלות שבידו ואפילו הכי לא אסר להו. והא דקתני כסא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, כבר פירש רש"י ז"ל משום דאינהו תלו ולא מנחי אארעא זימנין דמשלפי. וכן התירו בתוס', ואמרו משמו של ר"ת ז"ל שהתיר לאדם אחד שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלו שבידו.
גמרא סנדל של סיידין. פירש רש"י ז"ל: שהוא של שעם, ומוכרי הסיד נועלין אותו כשמתעסקים בו מפני שהסיד מפסיד את העור. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היכי מקשה עלה והלא לאו להלוכא עבידי, והלא הולך בו כשמתעסק בסיד. ועוד שהוא נשען עליו, ותניא בתורת כהנים (פרשת מצורע פרשת זבים פרק ב ה"ז) אין לי אלא יושב עומד נתלה ונשען מנין כו'. ולפיכך פירש רבנו שמואל ז"ל דכלי הוא מכלי אומנות הסיידין לטוח בו קירות הבית, והוא מברזל ועשוי כעין סנדל שלמטה הוא ארוך ורחב כשולי סנדל, ובאמצעיתו יש לו בית קבול כדי אחיזת בית יד, ואותו בית יד מקיפו משפתו אל שפתו לשים בו כשהוא טח בו, ולעתותי ערב מניח רגלו בתוכו ומוליכו כך עד ביתו, ומשום הכי קאמר דלאו להלוכא קא עביד. ומיהו בתוספתא (כלים ב"ב פ"ד ה"ב) משמע כדפירש רש"י ז"ל דסנדל של סיידין היינו של קש, דתניא התם סנדל של קש רבי עקיבא מטמא מדרס ואשה חולצת בו וכו'. ובירושלמי נמי גרסינן במסכת יבמות (פי"ב ה"ב עי"ש היטב): סנדל של עץ חבריא בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, רבי אילא בשם רבי יוחנן ואפילו כולו של עץ כשר, מתניתא מסייעא לרבי יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דברי רבי עקיבא אבל חכמים לא הודו לו למדרס, עד כאן בירושלמי, והיא היא הברייתא השנויה כאן, אלמא סנדל של סיידין של קש הוא כדברי רש"י ז"ל. ומכל מקום מה שאמרו שם בירושלמי דחכמים דהיינו רבי יוחנן בן נורי לא הודה לו דוקא למדרס, אינו מסכים עם סוגית הגמ' שבכאן. ומיהו טעמא דמילתא לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמשום דלא חשיב כשל עץ מטהר רבי יוחנן בן נורי, דהא אפילו כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס, כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין קכט, א). אבל בתוס' פירשו טעמא דרבי יוחנן משום דאין תורת כלי עליו דחשיב ליה כדבר שאינו מתקיים וגרע טפי מכופת שאור. ורבי עקיבא סבר דכיון שמתקיימין לפי שעה כלים גמורים הם, ואפילו טומאת מת בלא יחוד לישיבה מטמא רבי עקיבא לכוורת ולשפופרת דהא סתמא קתני רבי עקיבא מטמא. והכי תניא בתוספתא דכלים בפרק מלא תרווד רקב (ב"מ פ"ז ה"ג) העושה כלי מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור, הלפת ואתרוג והדלעת שחקקום התינוקות למוד בהן העפר טהורין, האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות טמאין, ופירשוה הם ז"ל דבר המעמיד הוא דבר המתקיים, ודלעת דחשיב דבר שאינו מתקיים היינו דלעת לחה דומיא דלפת, אבל כלי עץ חשוב הוא. והא דאקשינן והא לאו להלוכא קא עביד, הכי קאמר: כיון שאינו נועלו להנאת הלוכו אלא כדי להציל מנעליו שלא ישרפו בסיד הרי הן כאילו אינן עשוין להלך, ומשני כיון שהוא מטייל בהן לעתותי ערב עד ביתו עבידי להלוך חשבינן להו.
מאן הודו לו רבי מאיר איכא למידק והא קתני בההיא דאייתינן לעיל בסנדל של עץ חליצתה כשרה, דאלמא לכתחילה לא ואוקימנא כרבי מאיר. ויש לומר דהא דאמרינן מאן הודו לו רבי מאיר לאו אאשה חולצת בו קאי אלא איוצאין בו בשבת. ואי נמי אהכשרא דסנדל של סיידין קאי ולומר דהוי מנעל אף לרבי מאיר. ובתוס' אמרו דהא דקתני לעיל חליצתה כשרה הוא הדין לכתחילה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפליא של בגד חליצתה פסולה ואפילו דיעבד תנא רישא חליצתה כשרה.
אביי אמר טמא טומאת מת ואינו טמא טומאת מדרס איכא למידק אם כן סבירא ליה לאביי דלאו להלוכא עביד, וכיון שכן היאך אשה חולצת בו לרבי מאיר, דהא פסלינן בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) לכולי עלמא של זקן שעשאה לפי כבודו ומשום דלאו להלוכא עביד. ותירצו בתוס' דלגבי חליצה כל היכא דעביד קצת להלוך שרי אבל לטומאת מדרס לא מטמא אלא בדעביד להלוך ממש.
Rashba on Shabbat 66a · Sefaria
Meiri
החולץ ליבמה במנעל שאינו שלו או שחלצה סנדל של שמאל מעל רגלו הימנית או בסנדל של עץ והוא מחפה עור חליצתו כשרה אבל בסנדל של עץ ואינו מחופה עור או של סיב או של שעם וכן אם חלצה מעל רגלו השמאלית חליצתו פסולה:
סנדל של סיידין והם העסוקים במלאכת הסיד שנועלים סנדלים רחבים של עץ שלא יכנס חום הסיד ברגליהם ואין עושין אותן מן העור מפני שחום הסיד שורף את העור טמא טומאת מדרס שהרי כל גופו נשען עליהם ואע"פ שאינו עשוי להלוך שכן סייד מטייל בו עד שמגיע לביתו אבל אין חולצין בה ואין יוצאין בה בשבת כמו שביארנו:
כוורת של קנים או של קש מקבלת טומאה ובכלל כלי עץ הם כדין כל הכלים העשויים מן הגומא ומן הערבה ומכפות התמרים ומן העלים והשריגים ומקליפי האלנות שכלם בכלל כלי עץ הם וכן שפופרת של קש מקבלת טומאה ככל כלי העץ המקבלים ואפי' אינה מקבלת אלא טיפה אחת כמו שיתבאר במקומו:
עגלה של קטן העשויה ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב מיטמאה מדרס שהרי כל גופו נשען בה ומיוחדת היא לכך וכבר ביארנו ענין זה בארוכה בסוף שני של ביצה אבל מקל של זקנים אינו טמא מדרס שאינו עשוי לגוף הלוך אלא לתקנו וליפותו:
Meiri on Shabbat 66a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה טמא מדרס כו' הואיל ואין רגילות לעשות מנעל להילוך כמותו דכוותה בשפופרת כו' עכ"ל אין דומין ממש דבסנדל מטעם זה הואיל ואין רגילות כו' לא מטמא מדרס אבל בשפופרת לר' עקיבא נמי לא מטמא מדרס אלא דמטעם זה לר"י בן נורי בשפופרת כיון שאין רגילות לעשות מקנים לא חשיב כלל אף לטמא טומאת מת וק"ל:
בד"ה כוורת כו' ר' עקיבא מטמא וא"ת היכי מטמא כו' ולענין טומאת מת כיון דלא חזי לישיבה כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה חזי לישיבה והוה מטמא מדרס הוה ניחא דהוה מטמא נמי טומאת מת אע"ג דלאו עץ נינהו כדתנן דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת אבל כיון דע"כ אינו חזי לישיבה ולא יטמא מדרס מדקתני רבי עקיבא מטמא סתם ולא קתני מטמא מדרס א"כ טומאת מת נמי לא יטמא דהא לא כתיב בפרשה דטומאת מת אלא עץ ועור כו' וק"ל:
בפרש"י בד"ה ורבי יוחנן כו' ור"י בן נורי מטהר בכלי קש דלאו עץ נינהו כו' כצ"ל יש לדקדק לפי זה דהך ברייתא דקתני הודו לו כמאן אתיא דהא ר"מ במתני' נמי לא קאמר דהוי מנעל אלא בשל עץ אבל בשל קש אפשר דס"ל נמי כר"י בן נורי דמטהר מיהו הא ודאי לא קשה לרב הונא לפי' זה דלא פירש כן אלא לרב יוסף דקאמר מאן לא הודו לו ר"י בן נורי דאיירי בקש ע"כ דהך דסנדל של סיידין מתוקמא נמי בהכי אבל לרב הונא איירי ההיא דסנדל של סיידין לכל הפירושים בשל עץ ויש ליישב לרב יוסף נמי הא דאיכא לפלוגי בין של עץ ושל קש לר"י בן נורי היינו לענין טומאת מת דלא כתיב בפ' אלא כלי עץ כו' כמ"ש התוס' אבל לענין הכשר חליצה אין לחלק בין של עץ לשל קש ושפיר אתיא הך דהודו לו כר"מ ורב יוסף נמי מודה דהך דקתני לא הודו לו לענין חליצה איכא למימר דהיינו רבי יוסי דמתני' כדקאמר רב הונא אלא דבעי רב יוסף לאשכוחי נמי לא הודו לו לענין טומאה דהיינו ר"י בן נורי ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 66a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה טהור מכלום וכו' ואע"ג דמסתמיך עליה לפרקים וכו' לא דפשוטי כלי עץ הוא אלמא אע"ג דזימנין דמסתמיך עליה וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה כוורת וכו' כיון דלא חזו לישיבה לא מטמא מדרס הא לא וכו' כצ"ל ור"ל דאין לומר דמטמא טומאת מת דכל דבר הטמא מדרס טמא טומאת מת דהא לא מטמא מדרס ואי טמא משום כלי הא לא כתיב בפרשה וכו':
Maharam on Shabbat 66a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוס' בד"ה כוורת הקש וכו' וא"ת והיכי מטמא לענין ט"מ וכו' הא לא כתיב בפרשה וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון וכו' אי נמי הך טומאה דרבנן היא עכ"ל. משמע מדבריהם דמעיקרא בלשון קושייתם הוי משמע להו דכל מה דלא כתיב בפרשה אינו טמא במת כלל ובשאר טומאות אף מדרבנן ולתירוצם הראשון נמי משמע דדוקא בקש מטמא ר"ע דמין עץ הוא ולא בשאר דברים דלא כתיבא בפרשה ויש לתמוה טובא היאך אפשר לומר כן הא הלכה פסוקה היא בכולה תלמודא דדוקא כלי גללים וכלי אבנים הוא דאין מטמאין לא מד"ת ולא מד"ס וכדאיתא נמי להדיא ס"פ המצניע ובספ"ק דסוכה מייתי ברייתא דכל החוצלות מטמאין טמא מת ומייתי נמי אידך ברייתא דקתני להדיא מחצלת של שיפה ושל שעם ושל קנה ושל גמי מטמאין טמא מת וחכמים אומרים אף מדרס וכמה משניות דכלים נמי אשכחן כה"ג טובא בדיני המפץ ושאר כלים וכיוצא בהן דטמאים והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות כלים כתב להדיא שכל הכלים שבעולם הן בכלל כלי עץ ע"ש דמשמע דטמאין אפילו מדאורייתא ולפ"ז אפשר לומר דהא דמטהר ריב"נ היינו משום שאינו דבר של קיימא וא"כ שיטת התוס' צ"ע ודו"ק:
Penei Yehoshua on Shabbat 66a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אמר רב יוסף מאן לא הודו לו ברמב"ן במלחמות רפ"ח דיומא גרס כאן רבא אמר:
רש"י ד"ה טמא וכו' אבל שוקו אינו מיטלטל עיין לקמן דף פא ע"א תוס' ד"ה חפי פותחות:
Gilyon HaShas on Shabbat 66a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 66, Amud Aleph, about 325 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.…”
- Segment 28 words
Opens “וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין —…”
- Segment 310 words
Opens “סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת,…”
- Segment 413 words
Opens “כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין…”
- Segment 55 words
Opens “לוּקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.…”
- Segment 618 words
Opens “גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי…”
- Segment 730 words
Opens “אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״, וְכֵן אָמַר…”
- Segment 847 words
Opens “מַתְקִיף לַהּ רָבָא בַּר שִׁירָא: לָא שְׁמִיעַ…”
- Segment 919 words
Opens “וְאַף שְׁמוּאֵל הֲדַר בֵּיהּ. דִּתְנַן: חָלְצָה בְּסַנְדָּל…”
- Segment 1020 words
Opens “וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר…”
- Segment 1124 words
Opens “וְאַף רַב הוּנָא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: סַנְדָּל…”
- Segment 1219 words
Opens “וְהָתַנְיָא ״הוֹדוּ לוֹ״! אָמַר רַב הוּנָא: מַאן…”
- Segment 1328 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״…”
- Segment 1424 words
Opens “אָמַר מָר: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס.…”
- Segment 1521 words
Opens “וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין —…”
- Segment 1622 words
Opens “אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן:…”
- Segment 1712 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא:…”
- Segment 182 words
Opens “וְרָבָא: הָתָם…”
Sages named on this page
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Shabbat 66a · Segment 11 — “…בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 66a · Segment 7 — “…״אֵין הַקִּיטֵּעַ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאָמַר שְׁמוּאֵל ״אֵין…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Shabbat 66a · Segment 14 — “…לְהִילּוּכָא עֲבִיד! אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עוּלָּא: שֶׁכֵּן…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Shabbat 66a · Segment 7 — “אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״, וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא:…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shabbat 66a · Segment 15 — “…— טָמֵא. אָמַר אַבָּיֵי: טָמֵא טוּמְאַת מֵת, וְאֵין טָמֵא…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Shabbat 66a · Segment 14 — “…אַחָא בַּר רַב עוּלָּא: שֶׁכֵּן הַסַּיָּיד מְטַיֵּיל בּוֹ עַד…”
Original text
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
And Rabbi Yosei prohibits going out into the public domain with the wooden leg, since he does not consider it to have the legal status of a shoe.
וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין — טָמֵא.
And if the wooden leg has a receptacle for pads, a concave space at the top of the leg into which pads are placed to cushion the amputated leg, it assumes the status of a wooden vessel and can become ritually impure.
סָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְיוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְנִכְנָסִין בָּהֶן בָּעֲזָרָה.
And his supports, which are shoes that one who had both of his feet amputated places on his knees in order to walk on his knees, if a zav wears them, they are subject to ritual impurity imparted by treading. A zav is a primary source of ritual impurity. If he touches a vessel it assumes first-degree ritual impurity status. However, vessels on which he treads, sits, lies, or leans become primary sources of ritual impurity, provided they are designated for that purpose. These supports are vessels designated for treading. And one may go out with them into the public domain on Shabbat since they have the legal status of shoes. And one may enter the Temple courtyard with them. Although, generally, wearing shoes in the Temple courtyard is prohibited, in this regard, the supports do not have the legal status of shoes.
כִּסֵּא וְסָמוֹכוֹת שֶׁלּוֹ טְמֵאִין מִדְרָס, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן בַּעֲזָרָה.
However, if one who is crippled to the extent that he cannot walk at all sits on a chair that is attached to him, places supports on his hands, and propels himself along with his hands, his chair and supports are subject to ritual impurity imparted by treading. And one may not go out with them on Shabbat, and one may not enter the Temple courtyard with them.
לוּקַטְמִין טְהוֹרִין, וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן.
Loketamin , which will be explained in the Gemara, are ritually pure in the sense that they cannot become ritually impure because they are not vessels, and one may not go out with them on Shabbat.
גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. הִילְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא.
GEMARA: Rava said to Rav Naḥman: How did we learn the dispute in our mishna? Does Rabbi Meir rule that the amputee may go out with a wooden leg and foot and Rabbi Yosei prohibits him from doing so? Or is it Rabbi Meir who prohibited him from doing so, and Rabbi Yosei’s opinion is the lenient one? Rav Naḥman said to him: I don’t know. And Rava asked: What is the halakha in this matter? Rav Naḥman said to him: I don’t know.
אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״, וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא: ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאָמַר שְׁמוּאֵל ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״ וְאָמַר רַב הוּנָא ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״ — אֲנַן נָמֵי נִיתְנֵי ״אֵין הַקִּיטֵּעַ״.
It was stated: Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not go out, and Rabbi Yosei permits him to do so. And, likewise, Rav Huna said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not. Rav Yosef said: Since Shmuel said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rav Huna said: An amputee may not, we will also learn the mishna: An amputee may not.
מַתְקִיף לַהּ רָבָא בַּר שִׁירָא: לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּמַתְנֵי לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְחִיָּיא בַּר רַב קַמֵּיהּ דְּרַב בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב? אֵין הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וּמַחְוֵי לֵיהּ רַב: אֵיפוֹךְ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְסִימָנָא: ״סָמֶךְ״ ״סָמֶךְ״.
Rava bar Shira strongly objects to this: And did they not hear that Rav Ḥanan bar Rava taught the mishna to Ḥiyya bar Rav before Rav in a small room [ kituna ] in the school of Rav: An amputee may not go out on Shabbat with his wooden leg; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei permits going out with it. And Rav signaled him with a hand gesture to reverse the opinions, Rabbi Meir permits going out and Rabbi Yosei prohibits doing so. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And the mnemonic to remember which tanna permits and which tanna prohibits is samekh samekh . The letter samekh appears both in the name Yosei and in the Hebrew word for prohibits [ oser ]. In that way, one remembers that Rabbi Yosei is the one who prohibits it.
וְאַף שְׁמוּאֵל הֲדַר בֵּיהּ. דִּתְנַן: חָלְצָה בְּסַנְדָּל שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, בְּסַנְדָּל שֶׁל עֵץ, אוֹ שֶׁל שְׂמֹאל בְּיָמִין — חֲלִיצָה כְּשֵׁרָה.
The Gemara comments: And even Shmuel, who said that the correct reading of the mishna is: An amputee may not, and Rabbi Yosei permits it, reversed his opinion. As we learned in a mishna: The ḥalitza ceremony, which frees a childless widow from the obligation to enter into levirate marriage with her brother-in-law, involves the widow removing her brother-in-law’s sandal from his foot. If she removed a sandal that is not his, or a wooden sandal, or the sandal of the left foot that was on his right foot, the ḥalitza is valid.
וְאָמְרִינַן: מַאן תַּנָּא? אָמַר שְׁמוּאֵל: רַבִּי מֵאִיר הִיא, דִּתְנַן: הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
And we said: Who is the tanna who holds that a wooden sandal is considered a shoe for this purpose? Shmuel said: It is Rabbi Meir, as we learned in a mishna: An amputee may go out with his wooden leg, this is the statement of Rabbi Meir, and Rabbi Yosei prohibits doing so. Ultimately, Shmuel accepted Rav’s reading of the mishna.
וְאַף רַב הוּנָא הֲדַר בֵּיהּ, דְּתַנְיָא: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס, וְאִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ, וְיוֹצְאִין בּוֹ בְּשַׁבָּת — דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.
And Rav Huna also reversed his opinion, as it was taught in a baraita : With regard to a plasterers’ sandal worn by those who work with lime and would cover their leather shoes with a shoe woven from straw or reeds so that the leather shoes would not get ruined by the lime. If the plasterer is a zav and walks with his shoes covered, the shoe covering is subject to ritual impurity imparted by treading, as the legal status of that sandal is that of a shoe. A woman may perform ḥalitza with it, and one may go out with it on Shabbat; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis did not agree with him.
וְהָתַנְיָא ״הוֹדוּ לוֹ״! אָמַר רַב הוּנָא: מַאן ״הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי מֵאִיר, וּמַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי יוֹסֵי.
The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita that they agreed with him? Rav Huna said in resolution of this apparent contradiction: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They agreed with him? It is Rabbi Meir. And who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with him? It is Rabbi Yosei. Even Rav Huna accepted Rav’s reading of the mishna that Rabbi Yosei prohibits going out with a wooden leg.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן ״לֹא הוֹדוּ לוֹ״ — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. דִּתְנַן: כַּוֶּרֶת שֶׁל קַשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קָנִים — רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר.
Rav Yosef said: Who is the Sage whose opinion is referred to in the phrase: They did not agree with Rabbi Akiva? It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna: A receptacle made of straw and a tube made of reeds, Rabbi Akiva deems these vessels capable of becoming ritually impure, and Rabbi Yoḥanan ben Nuri deems them pure, i.e., incapable of becoming ritually impure because they are not vessels. According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, straw objects are not considered vessels fit for use.
אָמַר מָר: סַנְדָּל שֶׁל סַיָּידִין טָמֵא מִדְרָס. הָא לָאו לְהִילּוּכָא עֲבִיד! אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עוּלָּא: שֶׁכֵּן הַסַּיָּיד מְטַיֵּיל בּוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ.
It was taught in a baraita that the Master said: A plasterers’ sandal is subject to ritual impurity imparted by treading. The Gemara asks: How could that be? These sandals are not made for walking. Rav Aḥa bar Rav Ulla said: They are used for walking, as, at times, the plasterer walks in them until he reaches his house.
וְאִם יֵשׁ לוֹ בֵּית קִיבּוּל כְּתִיתִין — טָמֵא. אָמַר אַבָּיֵי: טָמֵא טוּמְאַת מֵת, וְאֵין טָמֵא מִדְרָס. רָבָא אָמַר: אַף טָמֵא מִדְרָס.
We learned in the mishna: And if the wooden leg has a receptacle for pads, it is capable of becoming ritually impure. Abaye said: It is subject to ritual impurity due to contact with ritual impurity imparted by a corpse, and it is not subject to ritual impurity imparted by treading. If a zav uses a wooden leg it merely assumes first-degree ritual impurity status, since he cannot lean all his weight on it. Rava said: The artificial foot is even subject to ritual impurity imparted by treading.
אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: עֲגָלָה שֶׁל קָטָן — טְמֵאָה מִדְרָס. וְאַבָּיֵי אֲמַר: הָתָם סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ, הָכָא לָא סָמֵיךְ עִילָּוֵיהּ.
Rava said: From where do I derive to say this halakha ? As we learned in a mishna: The wagon of a small child utilized to teach him to walk ( Tosafot ) is subject to ritual impurity imparted by treading, since its purpose is to lean on it. And Abaye said: The two cases are not comparable. There, in the case of the wagon, he leans all his weight on it; here, in the case of the wooden leg, he does not lean all his weight on it.
אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: מַקֵּל שֶׁל זְקֵנִים טָהוֹר מִכְּלוּם!
Abaye said: From where do I derive to say this halakha ? As it was taught in a baraita : A walking stick, typically used by the elderly, is pure, i.e., incapable of becoming ritually impure from any form of ritual impurity. Apparently, an object upon which one does not lean all his weight is not subject to ritual impurity imparted by treading.
וְרָבָא: הָתָם
And how does Rava respond to this proof? He says that there is a distinction between the cases: There, in the case of a walking stick used by the elderly,