Commentary page
Shabbat 61a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 61a
Shabbat 61a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 404 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הא יש ברגלו מכה איכא למידק דנפיק ביחיד והשתא בעי תלמודא בהי מרגליו נפיק:
סנדל לשם צער עביד שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער הילכך כשרואין אותו צולע ויודעין שיש ברגליו מכה אין חושדין אותו שטוען את השני בידו אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות ואינו מצטער ביתדות הדרכים ולא נועלו אלא משום מכה ודיו בזה לבדו וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה לא שליף לה דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה:
לשום תענוג עביד אדם איסטניס ורך ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס וזו מכתה מוכחת עלה ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול ולא חשדי ליה ולענין אחוכי נמי לא מחייכי עליה:
עשיתו מכה ורבי יוחנן סבירא ליה דהנועל סנדלים נועל של שמאל תחילה ואח"כ של ימין וקס"ד דהכי קאמר ליה א"כ שאנעול זה שוב לא אנעול של שמאל אחריו והנני יוצא ביחיד ועשית את זו של ימין כאילו היתה בה מכה אלמא קסבר באותה שיש בה מכה נועל:
ודילמא כר' חייא סבירא ליה דאמר באותה שאין בה מכה נועל והכי קאמר ליה א"כ הריני יוצא ביחיד בזו של ימין ועשית את רגלי של שמאל כאילו יש בה מכה דאצא ביחיד באותה שאין בה מכה:
ואזדא ר' יוחנן דאמר עשית מכה דשמעינן מינה דאי הוה נעיל דימין ברישא תו לא הוה נעיל דשמאל בתריה לטעמיה דאמר דשמאל חשיבא:
תפילין בשמאל כדילפינן במנחות (דף לז.) מעל ידכה מלא יד כהה דהיינו שמאל שהיא כהה לענין תשמיש:
הוה הדר ביה ולא עבדינן כר' יוחנן:
13 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 61a · Sefaria
Tosafot
דעבד הכי עבד פירוש דברייתא לא פליגא ארבי יוחנן ולא ר' יוחנן אברייתא וה"פ כתפילין אע"ג דימין חשובה לענין בהן יד ובהן רגל וכן לענין חליצה יכול לנעול של שמאל תחילה ברייתא נמי קמ"ל דאע"ג דשמאל חשובה לתפילין יכול לנעול של ימין תחילה וא"ת א"כ אמאי הקפיד רבי יוחנן על רב שמן שנתן לו של ימין כיון דיכול לנעול איזה שירצה תחילה ונראה לר"י דה"פ דעבד הכי עבד מי שרוצה לחבב של שמאל משום מצות תפילין הרשות בידו ומי שרוצה לחבב של ימין יותר משום חשיבות של ימין הרשות בידו ורבי יוחנן היה דרכו לחבב כל שעה של שמאל יותר ורב שמן בר אבא (לא) היה יודע מנהגו:
וסיים דשמאליה וקטר אומר ריב"א דדוקא לענין קשירה הוא דחשיבא של שמאל טפי משום דחשיבות תפילין הוא בקשירה אבל איפכא לא ולהאי טעמא יש לנעול של ימין תחלה במנעלים שאין בהן קשירה:
דילמא מיפסקי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר קשה לר"י דאפילו לא חיישינן דילמא מיפסקו אסור משום דזימנין דאיצטריך לבה"כ ואתי לאתויינהו ד"א ברה"ר דהכי אמר לקמן גבי קמיע ומתוך פי' הקונטרס משמע דלא גרס דילמא מיפסקו ופי' דילמא שקיל להו מראשו אם בא ליפנות והקדוש מקורבי"ל אומר דגרסינן לה שפיר ואיצטריך טעמא דמיפסקו לתפילין של יד דאין צריך לחלוץ כשצריך לבה"כ אלא של ראש משום שי"ן:
עד דמימחי גברא ומימחי קמיע נראה לר"י שאם כתב לחש אחד בשלש איגרות וריפאו שלשתן ג' בני אדם כל אחד אדם אחד היינו מומחי גברי וכאשר רפאו שלשתן אדם אחד בעיא היא בסמוך אי מימחי גברא או לא ודוקא לאותו לחש הוא מומחה אבל לשאר לחשים לא ודוקא שכתבם הוא אבל אחר לא ואם כל אחת מאיגרות ריפא שלש פעמים אפילו אדם אחד מומחות שלשתן ואין הלחש מומחה כל מקום שהוא אלא דווקא איגרת לבדה שהומחת והיינו מומחה גברא ומומחה קמיע שקמיע זה הומחה שריפא שלש פעמים וכתבו אדם מומחה שכתב שלשה קמיעין והועילו שלשתן:
אע"ג דלא מימחי קמיע נראה דכל שכן מימחי קמיע ולא גברא שהמחאת קמיע עדיפא מהמחאת הרופא כדמוכח לקמן דבהמחאת קמיע פשיטא ליה דאיתמחי אפילו בחד גברא ובאיתמחי גברא מספקא ליה אי איתמחי בתלת קמיע לחד גברא אי לא:
אע"ג דלא מימחי קמיע קשה לרשב"א היכי משכחת לה דאתמחי גברא ולא קמיע כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ אגרת זו שכתב ודאי תועיל ואומר ר"י דנ"מ שאם אבדה מחאתו שכתב ג' קמיעים ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד אדם מחאתו:
ולא קתני בזמן שאינו מומחה קשה לרשב"א דילמא לעולם בעינן תרוייהו ואי הוה תני הכי הוה משמע מומחה קמיע ולא גברא וי"ל דאינו מומחה משמע שפיר בין אגברא בין אקמיע דהא לקמן תניא איזהו קמיע מומחה כו' ומוקמינן לה לאמחויי גברא:
Tosafot on Shabbat 61a · Sefaria
Rav Nissim Gaon
דבני מערבא אמר ר' אבא מפני החשד שלא יהו אומרים איש פלוני נפסק סנדלו ותלאו בבית שחיו:
אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא וכו'. משתכח עיקר דילה במס' עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין דף צו) דתניא ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל הימים פרט לשבתות ולימים טובים דברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא כר' יוסי הגלילי סבירא ליה דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא כמו שאמרה הברייתא דתניא ר' עקיבא אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים ת"ל והיה לך לאות על ידך מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות וחקרו בתלמוד לידע איזה תנא דקסבר שבת לאו זמן תפילין ונשאו ונתנו בדבר זה הרבה עד שקיימו כי הוא ר' מאיר כדאמרינן בסיפא אלא האי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד איש ואחד אשה כו' עד כאן לא פליגי אלא בחדשות ובישנות אבל באשה לא פליגי דקסברי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונשים חייבות ומכלל דבריהם למדנו שר' מאיר ור' יהודה סברי שבת זמן תפילין הוא ועל דעת מי שסבר שבת לאו זמן תפילין הוא הויא לה מצות עשה שהזמן גרמא לפי שהיא נוהגת בחול בלבד ואלו שחייבו הנשים בה סברו כי חובתה נוהגת בכל עת ואינה מיוחדת בזמן ידוע ובפ' האשה נקנית (קידושין לה) אמרו מאן שמעת ליה דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמה ר' מאיר היא ואמרו עוד ולר' יהודה דאמר ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין ותפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר זה הברייתא דפליגו בה ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא עם הברייתא בתראה דהיא דברי ר' עקיבא אשכחנן במס' דמנחות בפ' הקומץ את המנחה (לו) ואשכחנן עוד בגמ' דלא תצא אשה במחט נקובה (לקמן סב) אקשייה אביי לרב יוסף מדברי הברייתא ואותביה רב יוסף התם קסבר ר"מ לילה זמן תפילין ושבת זמן תפילין:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 61a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
סוגיא כחייא בר רב דאמר נועל הרגל (עראי) [שאין] בה הכאה כי הרגל שיש בה הכאה המכה מוכחת עליה. דר' יוחנן קאי כוותיה הלא תראה כיון שהביא לו רב שמן בר אבא הסנדל של ימין והיה ראוי לו [להביא] של שמאל שהדין לנעול השמאל תחלה אמר לו עשיתה השמאל מכה ואמרת בדעתך כיון שהשמאל מוכה אין לה נעילת סנדל לפיכך הבאתה לי של ימין ש"מ דסבר ר' יוחנן כי מי שאין עליה מכה היא שיש בה נעילת סנדל. ומי שיש בה מכה היא נשארת יחיפה.
ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר כתפילין מה תפילין בשמאל אף מנעל בשמאל.
ואסקא רב אשי דזמנין חזינא לרב כהנא דנועל של שמאל תחלה ואח"כ של ימין וזמנין חזינא דנועל של ימין תחלה ואח"כ של שמאל. ולא קפיד וקיי"ל כוותיה דרב אשי דהוא בתרא:
ולא בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת אסיקא לישנא בתרא. אמר רב ספרא לא תימא מתניתין דקתני אם יצא אינו חייב חטאת אליבא דמאן דאמר שבת זמן תפילין היא אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא חיוב חטאת ליכא מ"ט דרך מלבוש עבידן.
והוצאה דרך מלבוש אינו חייב ומפורש בפרק אחרון דעירובין:
ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אוקמה רב פפא אי אתמחי גברא אע"ג דלא אתמחי קמיעא שרי למיפק ביה בשבת ודייק ממתניתין דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו (מן המומחה) [מומחה] הקמיע עצמו.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 61a · Sefaria
Rashba
אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא דילמא מיפסקי ליה רצועה ואתי לאתויי ארבע אמות. רש"י ז"ל לא גריס דילמא מיפסקא רצועה, דבלאו הכי איכא למיגזר דילמא איצטריך לבית הכסא, וכדתניא לקמן (שבת סב, א), וכדאמרינן בסמוך (לקמן ע"ב) לגבי קמיע של כתב, אלא הכי גריס דילמא אתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [ו]פירש משום דזימנין דמיצריך לבית הכסא. אבל בתוס' יישבו גירסת הספרים, דנפקא מינה לתפילין של יד דליכא משום בית הכסא הואיל ומחופות עור, דתפילין של ראש היינו משום שי"ן דכתיב בהו כדאיתא לקמן (שבת סב, א).
אלא כיון דאיתמחי גברא אף על גב דלא איתמחי קמיעא וכל שכן איתמחי קמיעא ואף על גב דלא איתמחי גברא. ואיתמחי גברא היינו שריפא שלשה אנשים בשלשה קמיעין מוחלקין, אבל לאדם אחד בשלשה מיני קמיעין סלקא בסמוך (בעמוד ב) בתיקו משום דדילמא האי גברא הוא דמקבל כתבא. ואיתמחי קמיע היינו שריפא שלשה בני אדם או אפילו שריפא לאדם אחד שלשה פעמים, וכדתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש. ואף על גב דאמר רב פפא (שם) פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, משום גברא נקט הכין הא משום קמיעא אפילו לאדם אחד סגי.
Rashba on Shabbat 61a · Sefaria
Meiri
תלמידי חכמים כל מעשיהם פונות אל תכלית אחת אפי' בשעה שעסוקים בצרכי גופם לבם פונה לכונת עבודת השם כבר ידעת שכשהוא נועל מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי כמו שהתבאר במקומו אף כשהוא נועל נועל של ימין תחלה כדי להעלות על לב שבכל דבר ראוי להימין ולחלוק כבוד לכל מי שהוא הולך דרך ימין וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחלה כדי שלא לעמוד רגל ימין יחף ואע"פ שסוגיא זו חולקת בכך כך הוזכרה במס' דרך ארץ ובסוגי' זו הוזכרה בהפך מפני שצד השמאל צד התפלין וכדי להעלות על לב ענין שרשי האמונה והיחוד וזה וזה לדבר מצוה נתכונו:
כבר ביארנו במשנ' שאין יוצאין בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אבל בזמן שהוא מן המומחה יוצאי' בו ולא סוף דבר שהומחה האיש והקמיע אלא כיון שהומחה האיש אע"פ שלא הומחה הקמיע וכל שכן אם הומחה הקמיע אע"פ שלא הומחה האיש שעיקר בטחונו הוא בקמיע וכל שהותר הקמיע לצאת בו לא סוף דבר של כתב אלא אפי' של עקרים ולא סוף דבר בחולה שיש בו סכנה אלא אף בשאין בו סכנה ולא סוף דבר שכבר הגיעו החולי אלא אע"פ שלא הגיעו אלא שמתיירא שיגיענו מצד סימנין שרואה בעצמו וקושר ומתיר אפי' ברה"ר ואין חוששין שמא יביאנו ארבע אמות ברה"ר שמתוך שהוא אדוק בה לא יזוז עד שיחזור ויקשור ובלבד שלא יקשור קמיע זה בשיר ובטבעת או בשאר תכשיטין מפני שיחשדוהו הרואים שלא לסבת חולי או לדאגת חולי הוא עושה אלא לתכשיט והרי אינו תכשיט כלל הא מ"מ כל שלא הומחה לא האיש ולא הקמיע אסור לצאת בו מטעם שהזכרנו במשנה:
Meiri on Shabbat 61a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה דעבד הכי עבד פירוש דברייתא לא פליגא אר"י כו' עכ"ל דלא ניחא להו לפרש כדאמרינן בעלמא כיון דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד דא"כ לא הוה מקשה ליה אביי דלמא ר"י הא מתני' כו' דהא השתא נמי מספקא לן בהלכתא מאי ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד אלא דלרב יוסף לא פליגי מידי ואביי מקשה להו דאימא דפליגי ואהא קשיא להו דא"כ לרב יוסף דלא פליגי ויכול לנעול לעולם איזו שירצה תחלה אמאי הקפיד ר"י על רב שמן כו' ותירץ ר"י דודאי לא פליגי אלא מי שרוצה לחבב כו' דהיינו דלעולם יעשה אדם או כר"י בשמאל או כברייתא בימין ולא פעם בימין ופעם בשמאל ור"י דהקפיד על רב שמן משום שהיה רב שמן יודע מנהגו של ר"י שהיה דרכו לעולם בשמאל ומהרש"ל בחנם הגיה ורב שמן לא היה כו' וק"ל:
בד"ה אע"ג דלא מימחי כו' קשה לרשב"א היכי משכחת לה דאיתמחי גברא ולא קמיע כו' עכ"ל עיקר קושייתם למאי דמסיק תלת קמיע לתלת גברי ג' ג' זימני איתמחי גברא ואתמחי קמיע ובחד זימנא גברא אתמחי קמיע לא איתמחי דלמאי נ"מ כיון דהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ לא גרע ממנו לחש שכתב כבר שנעשה הגברא מומחה על ידו ולא איצטריך לן בהמחאת קמיע וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 61a · Sefaria
Maharam
בגמ' השתא דתניא הכי ואמר רבי יוחנן הכי כצ"ל:
ברש"י ד"ה דמומחה גברא וכו' ומומחה קמיע שנעשה לג' אנשים וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה דעבד הכי וכו' ורב שמן בר אבא היה יודע וכו' ר"ל שקשה לתוס' א"כ למה הקפיד עליו רבי יוחנן כיון דרשות הוא אלא שהיה יודע מנהגו ולכך הקפיד עליו נ"ל ודו"ק:
ד"ה אע"ג דלא מימחו וכו' קשה לרשב"א היכי משכחת לה וכו' נ"ל שקושיות הרשב"א אינה אלא לפי מאי דמסיק שאפי' המחאת גברא שרי בלא המחאת קמיע וכן להיפך וא"כ מאי האי דקאמר רב פפא בסמוך פשיטא לי וכו' עד חד חד זימנא גברא אתמחי קמיע לא איתמחי ר"ל דאין יוצאין באותה קמיע בשבת ומאי נפקא מינה בהמחאת קמיע תיפוק ליה דשרי לצאת בה מכה המהאת גברא ודו"ק:
Maharam on Shabbat 61a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוס' בד"ה דילמא מיפסקי כו' והקדוש מקורבי"ל אומר דגרסינן לה שפיר כו' אלא של ראש משום שי"ן עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם לקמן בדף הסמוך דלא גרסינן יו"ד וד' הל"מ. אלא דלולי דבריהם היה נראה לי דאף לפי גירסת הספרים שלנו דגרסינן לקמן דאמר אביי דיו"ד וד' נמי הל"מ אפ"ה יש לקיים הגירסא הכא בשמעתין דגרסי דילמא מיפסקי דאפשר דבתפילין לא חיישינן דילמא מיצטרכי לבה"כ ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה דכיון דאסור להסיח דעתו מתפילין וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהן ושלא ישן בהם א"כ כשחולצן מניחן סמוך לבה"כ וכשיצא לאלתר מניחן בראשו כיון שמי שיש לו גוף נקי מניחן תמיד על ראשו וכ"ש למאי דאיפסיק הלכתא בברכות דף כ"ד הנכנס לבה"כ קבוע אוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו א"כ אין דרך לאתויינהו בכה"ג לרה"ר כנ"ל ודו"ק:
שם פיסקא ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אמר ר"פ לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע. ויש לדקדק אמאי איצטריך ר"פ למימר הכי דמה"ת לפרש כן לשון המשנה כיון דפשטא דלישנא משמע דבהמחאת גברא לחוד תליא מילתא כדאמרינן בסמוך דיקא נמי והנראה בזה דאפשר דלשון קמיע סתם לא שייך אלא כשהיא בדוקה בדבר זה על ידי המחאתה וכל כמה דלא איתמחאי אין דרך לקרותה קמיע וא"כ כיון דקתני עלה בזמן שאינה מן המומחה ממילא משמע דבעינן המחאת גברא בהדי המחאת קמיע ועוד דמסברא נמי הוי אמינא דע"כ הכי הוא דאם נפרש לשון המשנה כפשטא דאיתמחי גברא ולא קמיע וא"כ ע"כ היינו שזה הרופא כתב ג' מיני קמיעין כמ"ש רש"י בלשון שני דאי ממין אחד הרי איתמחאי גברא ואיתמחאי קמיע כפירש"י בלשון ראשון. וא"כ לפ"ז אפשר דמסברא דג' מיני קמיעין לא מהני מידי לענין קמיע רביעית ממין אחר וכמו שאבאר בלשון התוספות וא"כ אפשר דאפילו המחאת קמיע לחוד נמי לא מהני אם יכתוב אדם אחר דס"ד דמזל רופא גורם כמ"ש רש"י והתוס' לקמן קמ"ל ר"פ דבהמחאת גברא לחוד מהני וא"כ כ"ש בהמחאת קמיע ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בד"ה דמומחה גברא ומומחה קמיע דהיינו שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים היינו משום דלמאי דס"ד לפרש לשון המשנה דבעינן תרתי דלפ"ז ע"כ סתם לשון קמיע היינו שזו הקמיע מומחה ובדוקה א"כ תו לא מצינן לפרש לישנא דמתני' כפי' שני של רש"י דאיירי בקמיע רביעית שלא ריפא בה אדם מעולם דהא לא מיקרי קמיע בכה"ג לכך הוכרח לפרש כפירוש ראשון אלא מ"ש בסוף דבריו אי נמי שכתב אדם זה ג' מיני קמיעין היינו שכן יש לפרש איתמחי גברא לפי האמת דבהמחאת גברא לחוד מהני כיון דלפ"ז ע"כ דכל קמיע שהיא מן המומחה מאיזה מין שיהיה אע"פ שעדיין מין זה לא ריפא אדם מעולם אפ"ה שפיר מיקרי קמיע כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק :
בתוס' בד"ה עד דמומחה גברא כו' נראה לר"י שאם כתב לחש אחד בג' איגרות כו' עס"ה. התוספות סתמו דבריהם ולא כתבו מי הכריחו לפרש כן ודלא כפירש"י כיון דלשון הסוגיא משמע בפשיטות כפירש"י ולפירוש ר"י נתפרשת בכמה דוחקים כמו שהוצרכו התוספות להאריך בכל הסוגיא:
אלא דבלשון הרא"ש מבואר יותר דלאחר שהעתיק פירש"י שמפרש דאיתמחי גברא היינו שריפא בג' מיני קמיעות ע"ז כתב הרא"ש ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעות וכי בשביל זה יחשב מומחה ג"כ לקמיע אחרת שאינו בקי בהם עכ"ל. ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דכיון דאי אפשר לפרש מומחה גברא אלא בג' קמיעות דלחש אחד בג' איגרות ממילא דעל כרחך איחמחי קמיע היינו שריפא ג' פעמים באיגרת אחד כנ"ל בכונת התוס'. אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמעיקרא מאי קס"ד שלא תועיל המחאת קמיע בכה"ג לחוד. וגם בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב לא נהירא דמה"ת יחשב מומחה לקמיעות אחרות שאינו בקי בהן אף שאיני כדאי מ"מ כיון שרוב המפרשים הקדמונים הסכימו לפירש"י לכן שמתי לבי על תמיהת הרא"ש ולא ידענא מה מקום לתמיהתו דמה"ת נאמר שאינו בקי בקמיעא זו שרוצה לכתוב עתה כיון שידענא שהוא מומחה ע"י ג' ראשונות אלמא שהוא רופא חכם לכתוב קמיעות ולמה לא נאמינהו בכך לא מיבעיא אם הוא חולה שיש בו סכנה דפשיטא דמהימן דמ"ש משארי רפואות שהרשות לרופא לרפאות בשבת אע"פ שאינו יודע שרפואה זו תועיל בודאי אלא אפילו אי איירי הכא בחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בסמוך אפ"ה הא ליכא אלא שבות בעלמא לצאת בקמיע שאינה מומחה כדקתני אם יצא אינו חייב חטאת משום שאינו דרך הוצאתו א"כ למה לא נאמינהו בכך הא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין וכ"ש באיסורי דרבנן כי הכא. ולכאורה היה נ"ל דכיון דאתחזק איסור שבת עד אחד לא מהימן אפי' באיסור דרבנן כדפרישית בחידושי בריש גיטין וא"כ אפשר דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דאף אם ידענא שריפא בג' קמיעות ראשונות אפ"ה אפשר דאינו מומחה כלל אלא שרפואות הללו מסורות מרופא מומחה ואינו מכיר בשאר קמיעות כדמשמע מלשון הרא"ש אף על פי שאומר שהוא מכיר בכל מיני קמיעין לא מהימנינן ליה הא ליתא שהרי כתבו הפוסקים בפשיטות בסימן ש"א שנאמן הרופא לומר קמיע זו רפאתי בה ג' פעמים והוא מלשון הירושלמי דשמעתין:
נמצא דלפ"ז נתיישב' שיטת רש"י כהוגן בלי שום גמגום כדמשמע בפשיטות לשון הגמרא דשמעתין וכן נראה שהיא שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן נראה גם כן בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת וכן בפי' המשניות אלא דהלשון מגומגם קצת וכבר כתב ג"כ הב"י בסימן ש"א דדברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה גם כן כדברי רש"י וא"כ צ"ע מה שהכריעו הב"י והש"ע שפסק בש"ע כשיטת התוספות והרא"ש לחומרא והשמיט כל הנך רבוותא שכתבתי שכתבו כפירש"י להקל במילי דרבנן ואפשר שנעלם מהב"י פירוש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בק"א ודו"ק:
Penei Yehoshua on Shabbat 61a · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה דילמא מיפסקי וכו' אלא של ראש משום שי"ן עי' מנחות לה ע"ב תוס' ד"ה אלו תפילין:
Gilyon HaShas on Shabbat 61a · Sefaria
Ben Yehoyada
כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל, נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל יש להקשות הוה ליה למינקט להו כסדרן רחיצה סיכה נעילת הסנדל כמו שסידרום מתקני התפילות במוסף יום הכפורים? וכן הוא ביומא פ"ח משנה א'. ונראה לי דנקיט כאן המצוי ושכיח טפי ברישא, אך עדיין קשא אמאי לא נקיט המלבוש? ונראה לי דלא אצטריך דכל שכן הוא, דצרכי הגוף הוא שאי אפשר לילך ערום, ואלו הם הנאות הגוף. ועוד נראה לי דנקיט הני דוקא משום שיש בעשייתם כונות גדולות במספר שמות הקודש כנודע. וראיתי להרב ב"ד (א"ח סי' ג') מה שכתב על מרן ב"י ז"ל, ועיין ברכת המים מה שכתב בזה יעויין שם. ונראה לי בס"ד דמכאן מוכח חשיבות הימין הוא מפני שאוכל וכותב בה, ולפי זה יש לומר איטר דכל עסקיו בשמאל כל אדם צריך לכבד השמאל שהוא ימין שלו, ולכך הביא מרן ז"ל מזוהר הקדוש ששם מוכח חשיבות הימין הוא בעבור השרשים למעלה, חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, ולפי זה גם האיטר שוה דינו בזה עם כל אדם, ונמצא מדברי זוהר הקדוש איכא נפקותא טובא לענין דינא בדבר זה.
וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כָּל גּוּפוֹ, סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל אֵבָרָיו. נראה לי לאו משום דעומד למעלה מכל האברים, דאם כן הוה ליה למימר מפני שהוא גבוה מכל אבריו, אך הכונה הוא מפני שהשכל והחכמה במוח בראש, והשכל הוא שולט על כל האברים שהוא המנהיגם.
Ben Yehoyada on Shabbat 61a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 61, Amud Aleph, about 404 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 122 words
Opens “הָא יֵשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה — נָפֵיק. בְּהֵי…”
- Segment 221 words
Opens “וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: בְּאוֹתָהּ שֶׁאֵין בָּהּ…”
- Segment 326 words
Opens “וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב…”
- Segment 412 words
Opens “וְדִילְמָא כְּחִיָּיא בַּר רַב סְבִירָא לֵיהּ, וְהָכִי…”
- Segment 516 words
Opens “וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”
- Segment 612 words
Opens “מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין…”
- Segment 718 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דְּתַנְיָא הָכִי, וְאָמַר…”
- Segment 828 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא רַבִּי יוֹחָנָן הָא…”
- Segment 936 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יְרֵא שָׁמַיִם…”
- Segment 1024 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל…”
- Segment 1135 words
Opens “כְּשֶׁהוּא רוֹחֵץ — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין וְאַחַר…”
- Segment 1231 words
Opens “וְלֹא בִּתְפִילִּין. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא…”
- Segment 1340 words
Opens “וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: וְאִם יָצָא אֵינוֹ…”
- Segment 1426 words
Opens “וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר…”
- Segment 1516 words
Opens “דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ…”
- Segment 1628 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל…”
- Segment 175 words
Opens “לֹא שֶׁנִּכְפָּה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּפֶה.…”
- Segment 188 words
Opens “וְקוֹשֵׁר וּמַתִּיר אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 61a · Segment 7 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דְּתַנְיָא הָכִי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shabbat 61a · Segment 8 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא רַבִּי יוֹחָנָן הָא מַתְנִיתִין לָא…”
Original text
הָא יֵשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה — נָפֵיק. בְּהֵי מִינַּיְיהוּ נָפֵיק? אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, סַנְדָּל לְשׁוּם צַעַר עֲבִיד.
By inference: If there is a wound on his foot, he may go out with one sandal. In that case, with a sandal on which of his feet does he go out? Rav Huna said: With a sandal on the foot that has a wound on it. Apparently, he holds: A sandal is made for the purpose of avoiding pain. Typically, a person wears sandals only in order to avoid the pain of walking on stones and the like. When he is seen with only one sandal, it is clear that he is oblivious to that pain and the only reason that he is wearing the sandal is due to the wound on his foot. Consequently, no one will suspect that he went out wearing two sandals and that if he is wearing one, he must be carrying the other one.
וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: בְּאוֹתָהּ שֶׁאֵין בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, לְשׁוּם תַּעֲנוּג עֲבִיד, וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה — מַכָּתָהּ מוֹכַחַת עָלֶיהָ.
And Ḥiyya bar Rav said: He goes out with a sandal on the foot that does not have a wound on it. Apparently, he holds that the sandal is made for the purpose of providing comfort, and he wears it on his healthy foot. And it does not arouse suspicion because, with regard to that foot on which there is a wound, its wound indicates that he is unable to wear a sandal on that foot, and it is clear that he left the other sandal at home.
וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא. דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הַב לִי מְסָנַאי. יְהַב לֵיהּ דְּיָמִין. אֲמַר לֵיהּ עֲשִׂיתוֹ מַכָּה.
The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan also holds that the opinion of Rav Huna, which maintains that one only wears sandals to avoid pain, is correct. As Rabbi Yoḥanan said to Rav Shemen bar Abba, his attendant: Give me my sandal. He gave him the right sandal. He said to him: You have rendered this foot as one with a wound. In Rabbi Yoḥanan’s opinion, one must always put on his left shoe first. One who puts on the right shoe first is no longer permitted to put on the left shoe. By handing him his right sandal, he is forcing Rabbi Yoḥanan to go out with one sandal, leading onlookers to conclude that he has a wound on that foot. That incident corresponds to Rav Huna’s opinion that one wears the sandal on the wounded foot.
וְדִילְמָא כְּחִיָּיא בַּר רַב סְבִירָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: עָשִׂיתָ שֶׁל שְׂמֹאל מַכָּה.
The Gemara rejects this: And perhaps, he holds in accordance with the opinion of Ḥiyya bar Rav, which maintains that one wears the sandal on the healthy foot, and he is saying as follows: By handing me my right shoe, you have rendered my left foot, on which I have no shoe, as one with a wound. No proof can be cited from that incident, as Rabbi Yoḥanan’s opinion cannot be ascertained from the exchange with his attendant.
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּתְפִילִּין כָּךְ מִנְעָלִין. מַה תְּפִילִּין בִּשְׂמֹאל, אַף מִנְעָלִין בִּשְׂמֹאל.
And Rabbi Yoḥanan follows his regular line of reasoning. As Rabbi Yoḥanan said: Just as one dons phylacteries, so too, one puts on shoes. Just as phylacteries are placed on the left arm, so too, when putting on shoes one begins with the left foot.
מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל!
The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion from a baraita : When one puts on his shoes, he puts on the right shoe first and afterward puts on the left shoe.
אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דְּתַנְיָא הָכִי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי, דַּעֲבַד הָכִי — עֲבַד, וְדַעֲבַד הָכִי — עֲבַד.
Rav Yosef said: Now that it was taught in a baraita in this manner, and Rabbi Yoḥanan stated the halakha in that manner, one who acted this way acted properly, and one who acted that way acted properly, as each custom has a basis.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא רַבִּי יוֹחָנָן הָא מַתְנִיתִין לָא הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ הֲוָה הָדַר בֵּיהּ. וְאִי נָמֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְקָסָבַר אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה.
Abaye said to him: Why is the Gemara certain that Rabbi Yoḥanan disagrees with the baraita ? Perhaps Rabbi Yoḥanan had not heard this baraita , and had he heard it, he would have retracted his opinion. And even if he heard it, perhaps he heard it and held that the halakha is not in accordance with that mishna. In any case, it is necessary to rule in accordance with one of the opinions.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. וּמַנּוּ? — מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא. הֵיכִי עָבֵיד? — סָיֵים דְּיַמִּינֵיהּ וְלָא קָטַר, וְסָיֵים דִּשְׂמָאלֵיהּ וְקָטַר, וַהֲדַר קָטַר דְּיַמִּינֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּלָא קָפֵיד.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: And one who fears Heaven fulfills both opinions. And who is this God-fearing person? Mar, son of Rabbana. How does he conduct himself? He puts on his right shoe and does not tie the laces. And then he puts on his left shoe and ties it, and then afterward ties the laces of his right shoe. Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana was not particular with regard to the order in which he put on his shoes.
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ — חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָמִין.
After citing this excerpt from Hilkhot Derekh Eretz with regard to putting on shoes, the Gemara cites the entire matter. The Sages taught: When one puts on his shoes, he puts on the right shoe first and afterward puts on the left shoe because the right always takes precedence. When he removes them, he removes the left and afterward he removes the right, so that the right shoe will remain on the foot longer.
כְּשֶׁהוּא רוֹחֵץ — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא סָךְ — סָךְ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כׇּל גּוּפוֹ — סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִילָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כׇּל אֵיבָרָיו.
When one washes his feet, he washes the right first and afterward he washes the left. And one who wishes to spread oil on his feet spreads oil on the right first and afterward spreads oil on the left. And one who wishes to spread oil on his entire body, spreads oil on his head first because it is the king of all his other limbs.
וְלֹא בִּתְפִילִּין. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא — לֹא יֵצֵא, דִּילְמָא אָתֵי לְאֵיתוּיֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
We learned in the mishna: And he may neither go out with phylacteries. Rav Safra said: Do not say that this halakha is only in accordance with the opinion of the one who said that Shabbat is not an appropriate time to don phylacteries, i.e., it is prohibited to don phylacteries on Shabbat, and that is the reason that one may not go out into the public domain with them. Rather, even according to the one who said that Shabbat is an appropriate time to don phylacteries, he may not go out with them due to the concern lest he come to carry them in his hand in the public domain, which is prohibited by Torah law.
וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. מַאי טַעְמָא? — דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ עֲבִידָא.
And some teach the statement of Rav Safra as referring to the latter clause of the mishna: And if he went out into the public domain with phylacteries he is not liable to bring a sin-offering. Rav Safra said: Do not say that this halakha is only according to the opinion of the one who said that Shabbat is an appropriate time to don phylacteries, and therefore he does not violate a Torah prohibition by going out into the public domain with phylacteries and is not liable to bring a sin-offering. Rather, even according to the opinion of one who said that Shabbat is not an appropriate time to don phylacteries, he is not liable to bring a sin-offering. What is the reason that he is exempt? Donning phylacteries is performed in the manner of wearing a garment or an ornament. Although one may not use phylacteries on Shabbat, there is no Torah prohibition against moving them.
וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא עַד דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא וּמוּמְחֶה קָמֵיעַ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא, אַף עַל גַּב דְּלָא מוּמְחֶה קָמֵיעַ.
We learned in the mishna: Nor with an amulet when it is not from an expert. Rav Pappa said: Do not say that the meaning of the mishna is that one may only go out with an amulet if the person who wrote it is an expert and the amulet has proven effective. Rather, if the person who wrote it is an expert, even though the amulet has not proven effective, he may go out with it.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara comments: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Nor with an amulet when it is not from an expert, and it does not teach: When the amulet is not effective. Apparently, it is sufficient if the writer of the amulet is an expert, even if the effectiveness of the amulet has not been proven. The Gemara comments: Indeed, learn from it.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא, וְשָׁנָה, וְשִׁלֵּשׁ. אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין, אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה.
The Sages taught in the Tosefta : What is an effective amulet? It is any amulet that healed one person once, and healed him again, and healed him a third time. That is the criterion for an effective amulet, and it applies to both a written amulet and an amulet of herbal roots; both if it has proven effective in healing a sick person who is dangerously ill, and if it has proven effective in healing a sick person who is not dangerously ill. It is permitted to go out with these types of amulets on Shabbat.
לֹא שֶׁנִּכְפָּה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּפֶה.
And an amulet was not only permitted in a case where one has already fallen due to epilepsy and wears the amulet in order to prevent an additional fall. Rather, even if one has never fallen, and he wears the amulet so that he will not contract the illness and fall, he is permitted to go out with it on Shabbat is permitted.
וְקוֹשֵׁר וּמַתִּיר אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ
And he may tie and untie it even in the public domain, as long as he does not tie it