Commentary page
Shabbat 31b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 31b
Shabbat 31b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 427 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
יראת שמים דומה לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו:
בהי עייל באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים:
(ואנא) אמינא לך כלומר אתה מיעטת בשבחו:
הן יראת ה' יחידה היא היראה בעולם:
מי שאכל שום וריחו נודף כו' פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך:
חרדין ועצבין נוטריקון דחרצובות:
כאולם שפתחו פתוח ורחב:
זה דרכם לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ"כ אינן חוזרין:
10 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 31b · Sefaria
Tosafot
וסותר על מנת לבנות במקומו ור"ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע"י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן שבת דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי"ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ"א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר"ש אלא בכה"ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר"ש וא"ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע"מ לבנות ולהבעיר א"כ בפרק כלל גדול (שם) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע"מ להבעיר והסותר ע"מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה:
Tosafot on Shabbat 31b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
כל ת"ח שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות והחיצוניות לא מסרו לו בהי עייל מכריז ר' יוחנן חבל על דלית [ליה] דירתא ותרעא לדירתה עביד.
אמר להו [רבא] לרבנן במטו מינייכו רבנן לא תירתון תרתי גיהנם:
א"ר יוחנן אין להקב"ה אלא יראת שמים בלבד שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה:
פיס' כחס על הנר כחס על השמן וכו' אוקימנא למתני' כולה המכבה את הנר כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה כו' לר' יהודה דסבר דבר שאין מתכוין אסור וחלק עליו רבי יוסי בכולהו והודה לו בפתילה. ואוקמה עולא דרבי יוסי נמי כרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין אסור. מיהו אמר לך לא מחייב אלא היכא דקא מתעבדא מלאכה וסותר ע"מ לבנות במקומו כגון פתילה שכבה ע"מ להדליק במקום שכבה בראש הפתילה הוי סותר ונגמרה מלאכה לפיכך חייב. אבל מכבה הפתילה ליטול השמן או הנר נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן כי האי גוונא לא הוי סותר ואין שם מלאכה כלל לפיכך פטור.
ואקשינן מכדי מלאכות דשבת ילפינן להו [ממשכן] ובמשכן סותר מזה המקום שנוסעין ממנו לבנות במקום אחר הוא והנה סותר שלא לבנות במקומו הוי סותר ושנינן כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם כסותר ע"מ לבנות [במקומו] דמי רבי יוחנן אמר לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה ומתני' בפתילה שצריך להבהבה עסקי'.
דבהא אפילו רבי שמעון מודה דקא מתקן מנא דחירוכי משויא ליה מנא ודייקא נמי מתני' הכי דקתני מפני שהוא עושה פחם כלומר מתכוין לעשותה פחם הוא ולא קתני שנעשה פחם בלא כוונתו ש"מ. נתברר כי ההבהוב הוא חירוך כדכתיב (דניאל ג) ושער ראשיהון לא היתחרך והחירוך הוא עשויה כמין פחם:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 31b · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב ומ"מ דוקא שקלקל ע"מ לתקן במקומו כגון מוחק ע"מ להגיה במקומו סותר ע"מ לבנות במקומו קורע ע"מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא אף בסותר ע"מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ"מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב:
המשנה החמשית על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין אמר הר"ם פי' הודאי הוא הטבל והוא הדבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחקי השם ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כלם במסכת דמאי פרק ראשון ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה טעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשכה וזהו העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו חמור יותר כאשר נבאר בעירובין. והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזרה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזרה בשבת אבל בין השמשות לא ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב עד שיראו שנים הוא גם כן יום ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:
אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר דרך הערה שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ומפני שמצות אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה ובגמ' אמרו היא כבתה נרו של עולם ואבדה את חלתו ר"ל אדם הראשון ושפכה את דמו ר"ל שגרמה לו מיתה לפי' נמסרו לה מצות אלו ואמר אח"כ שאעפ"כ ראוי לאנשים להזהירן במה שיוכלו:
ואחר שהוא צריך להזהיר בדברים אחרים בערב שבת ראוי לו להזכירן בענין הדלקת הנר והוא שאמר ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה ר"ל שאם ימהר להזכירם מבעוד יום לא יועיל שמא הן סבורות עדין יש שהות ביום ויתרשלו בדבר אלא עם חשיכה ר"ל סמוך לה עשרתם ר"ל לסעודת שבת שבחול היה אפשר לו באכילת עראי ועכשיו השבת קובעת לאסור אף אכילת עראי כמו שביארנו בהרבה מקומות בין בתבואה בין בפירות שאין עראי לשבת עירבתם ר"ל עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אינו צריך להזכיר עם חשיכה כמו שיתבאר בסמוך ודברים אלו הוא צריך לשאול אם נעשה אם לאו שהרי אינו יודע וכן שכבר הגיע זמנן ומסתמא כבר נעשה אבל בנר כבר הוא רואה שאינו מודלק וכן שלא הגיע זמן עדיין עכשיו וצריך לומר הדליקו דרך צווי:
ונתגלגל מדברים אלו להודיע בהן אם איחר יותר מדאי שהפסיד והוא שספק חשיכה ספק אינו חשיכה ר"ל בין השמשות אין מעשרין את הודאי מפני שהוא תקון ואע"פ שתקון שבות הוא גזרו עליו ואע"פ שאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות קמא לא אמרוה אלא למצוה כגון עירוב וכן אין מטבילין את הכלים לטהרם שאף היא תקון כמו שביארנו בגמ' ביצה ואין מדליקין את הנרות שהרי ספק תורה יש כאן וזו ואין צריך לומר זו קתני ויש שפרשה אפי' ע"י גוי ואינה נר' שכל לדבר מצוה מיהא לא גזרו על שבות בין השמשות ויש סותרים אותה מטעם שבות דשבות ר"ל שאם יעשה הוא בעצמו אין שם אלא שבות וכשאומרה לגוי הוא שבות דשבות והיאך יאסר ואין זה כלום שהרי אף שבות דשבות אסור וכמו שאמרו פ' שואל שלא ישכור אדם פועלים בשבת אף ע"י גוים ובפרק כתבי בנכרי שאין אומרין לו כבה ואע"פ שהכבוי עצמו מלאכה שאין צריכה לגופה ויש מכריעין לומר ששבות דשבות אסור במקום שאלו הוא עושהו יש שם ספק איסור תורה הא בספק חכמים לא ומכאן התירו לומר לגוי לטלטל את הנר ממקום למקום שהטלטול מדרבנן וראיה להם בעירובין פרק הדר בההיא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו לי מגו ביתאי והא לא עירב לסמוך אשיתוף והא לא שתיפו אמרו לגוי דלייתי ואמר אביי בעינא לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן וכל בדרבנן עבדינן והדר מותבינן אמר ליה ומאי בעית לאותובי אמר אמירה לגוי שבות והיכי דחיה שבת והא הזאה שבות ואינה דוחה שבת אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים אלא זיל אייתי ואי מייתי איהו ליכא אלא שבות הואיל ודרך מבוי הוא אלא שאינו משותף ומ"מ אינה ראיה שמא במקום מצוה שאני ולמדת ששבות אף במקום מצוה כגון הדלקה לכבוד שבת אסור ובטלטול שרגא שלא במקום מצוה אסור במקום מצוה מותר ואע"פ שבקונה בית בא"י התירו לכתוב אונו אף בשבת ע"י גוי משום יישוב ארץ ישראל נגעו בה ושאם לא יעשה עכשיו שמא לא יעשה לעולם אבל מילה וקדוש שאיפשר למחר לא אא"כ על הדרך שהזכרנו:
אבל מעשרין את הדמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין אין זה תקון ומערבין פי' בגמ' עירובי חצרות שאינו אלא חומרא בעלמא וזה שאמרו בסמוך לה עירבתם שמשמען של דברים שאם לא ערבו אי אפשר לערב פירשוה בעירובי תחומין שהם תקון גמור וקנין בית ולפיכך אסור ואם עירב אין עירובו כלום ואף לדעת האומר כל שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה וגזרו אפי' במקום מצוה שהרי אין מערבין עירובי תחומין בפת אלא לדבר מצוה וי"מ אותה בעירב ברגליו שיכול לעשות אף לדבר הרשות שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי וטומנין את החמין ליתנן בתוך קופה של מוכין להיות חמימותם עומד בתוכם ודוקא בדבר שאין מוסיף הבל כמו שיתבאר הא משחשיכה לגמרי אין עושין אף אלו כלל שאף בהטמנה אסרו בשבת שמא ימתין בהטמנתו עד שימצאנה צוננת וירתיחנה ובין השמשות מיהא אין כאן גזרה שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן:
זה ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
Meiri on Shabbat 31b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה וסותר כו' משכחת לה דמתקן כדפי' כגון לעשות פחמין כו' עכ"ל היינו כדפרש"י לעיל דכבוי כדי לעשות פחמין ה"ל מלאכה הצריכה לגופה וה"ה דהוי מצי למנקט הך גופא שכתבו כגון פתילה שצריכה הבהוב אלא דנקטו הך כיבוי גופיה דהוה במשכן לעשות פחמין כמ"ש לקמן וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 31b · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה אמינא אנא לך כלומר אתה וכו' כצ"ל:
ד"ה אפי' בפתילה וכו' על הפתילה וכו' כצ"ל:
ד"ה לעולם כר' יהודה וכו' וד"ה כל המקלקל וכו' הכל דבור אחד:
Maharam on Shabbat 31b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא אין לו להקב"ה בעולמו עיין ברכות דף לג ע"ב:
רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש. וק"ל הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו"י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופא כדלקמן קג ע"א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה:
Gilyon HaShas on Shabbat 31b · Sefaria
Ben Yehoyada
חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד הא דקרא עליו לשון 'חֲבָל' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת חָלָב, דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ ופרשתי בס"ד הטעם, כי היא שמונה דרגין של מותר ואסור וטמא וטהור וכו', ועוד ראשה ב' ומסיימת בלמ"ד הרי אותיות 'חָלָב' ואם אין יראה תהפך ה 'חָלָב' ל 'חֲבָל' לכך אמר חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד.
דָּרַשׁ רַב עוּלָא מַאי דִּכְתִיב: (קהלת ז, יז) "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה" וְגוֹ', 'הַרְבֵּה' הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא, מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. קשא אמאי אצטריך להביא המשל, ומה בא לחדש במשל הלא זה הוא פשוטו של מקרא? ונראה לי בס"ד דהמקרא מוקשה, למאי אצטריך המקרא ללמדנו דבר זה שאל יוסיף, הלא זה דבר פשוט הוא! ולכך הביא המשל כדי לפרש המקרא על פי מציאות המשל, כי במשל נקט אָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, הנה זה אפשר שיעשה סברא לעצמו ויאכל עוד, באומרו כיון דבלאו הכי רֵיחוֹ נוֹדֵף אינו מוסיף ריח יותר באכילה שיאכל עוד, אך זה אינו, כי הן אמת עתה לא יש תוספות כיון דריחו נודף, אך לבסוף יש הפרש, שאם לא היה אוכל עוד היה נפסק הריח ממנו אחר שש ושבע שעות, אבל עתה שהוסיף באכילה, הוסיף בזמן, שאין הריח פוסק ממנו אלא אחר שעות יותר. וכן הענין בדבר הרשע שמזהירו הכתוב דאיירי בכהאי גוונא, דרך משל נכנס למקום אחד שהיו שם נשים מרקדים ועומדים בגילוי בשר, ובראייתו אותם באו לו הרהורים רעים בלבו, אם יגש היצר הטוב לומר לו קום ברח וצא מן המקום הזה, ולא תראה מראות רעים כאלה, הנה אז יבא היצר הרע ויאמר לו למה תצא כבר, נד ולד שראית הנשים ונתמלא לבך הרהורים רעים, ואם תשב עוד מה תוסיף רע עוד על מה שיש בלבבך, הרי דברי יצר הרע אלו הם כמו שאמר האוכל שׁוּם בראשונה, באומרו כבר אכלתי וריחי נודף ומה תוספות יש אם אוכל עוד? אך באמת אלו דברי הבל הן! שאם יאריך בראית הרעה זמן יותר, יתאחזו הרהורים רעים בלבו יותר, ולא יסתיר מדעתו אחר שיצא במהרה, אלא ישארו בלבו יום או יומים, וכמו שאמר באותו שאכל שׁוּם, ובא לומר שעל זה האופן וכיוצא בא הכתוב ללמד אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. הדקדוק ידוע. ונראה לי בס"ד, על פי מעשה שהלך בן מלך אחד אצל מלך אחר לעיר רחוקה לטייל שם, ועשו לו סעודה ומשתה גדול והביאו לו כל מיני זמר, אך קודם ששתו הביאו אדם בדמות מת, ונתעסקו בו לפני המסובין בכל צרכי מיתה וקבורה בתוך המסיבה לעיני כולם, ואחר שגמרו עסק זה התחילו בשתיה וניגונים, ויתפלא בן המלך על הדבר הזה וישאל על זאת, מה טעם יש במנהג הזה? אמרו לו כדי שיזכרו המסובין מיתת האדם, ויראו שסופו הולך לקבר ואין בידו כלום מטוב עולם הזה, לכך מראין להם דבר זה עתה, כדי שעל כן יזדרזו בשמחה ובשתיה יותר בעוד שיש לְאֵל יָדָם לַעֲשׂוֹת! והוא הדבר שגינה הכתוב מדת הרשעים ומנהגם, לומר (ישעיהו כב, יג) אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. נמצא יש זוכרים המיתה כדי לעורר בלבבם תאות עולם הזה כמשתה ותענוג ביותר, ולזה אמר לֹא דַּיָּן שֶׁאֵינָם חֲרֵדִים, אלא גם עושין זכרון המות, כדי שיהיה זכרון זה סיבה להרבות תאותם! ולכן דרש רַבָּה שֶׁמָּא תֹּאמַר: שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: (תהילים מט, יד) "וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה, רצונו לומר אדרבה זוכרים אחריתם כדי שיהיה להם רצון יותר בתענוגי עולם הזה. ומ"ש ' חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין' נראין לי חֲרֵדִין על עצמן פן גם עליהם יעבור כוס זה, וכמו שנאמר(קהלת ז, ב) וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, ומ"ש וַעֲצֵבִין היינו על מה שקרה לזה המת שנעדר מן העולם:
יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם נראה לי בס"ד, כְּלָיוֹת עולה [466] תס"ו, ותניח על תס"ו אות [40] מ"ם שהיא מספר [40] חֵלֶב יהיה [506] סמו"ת, שהוא לשון סמוי עינים, גם הוא ס ' מות [506] רצונו לומר חלק ששים מן מות, גם הוא אותיות מסות לשון מסה ומריבה. ועוד נראה לי אם תצרף אות למ"ד ויו"ד של כְּ לָי וֹת לעשותם אות אחת יהיה מהם אות מ', ואז 'כְּלָיוֹת' יהיו מכו"ת, וזה אות מ' שנעשה בו הכליות למכות הוא מספר [40] חֵלֶב.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. יש להקשות אמאי אצטריך לפרש שיעור דם הנפש שהוא 'רְבִיעִית' לימא סתם דָּם נָתַתִּי בָּכֶם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחלת בנימין ז"ל (מצוה קכ"ז) שיעור משקל דם הנפש הוא ח"י דינרים, וכל דינר ששה מעין, וכל מעה ד' איסרין, נמצא משקל דם הנפש [6×4×18=432] תל"ב איסרין כמנין 'תֵּבֵל' [432] ע"כ עיין שם. נמצא לפי דבריו צריך לומר משקל 'רְבִיעִית' דנקיט הכא אינו רביעית דעלמא, אלא רביעית זה משקלו עולה תל"ב [432] איסרין, ואפשר דקרי ליה 'רְבִיעִית' מפני כי תל"ב איסרין אלו הם י"ח דינרים שהוא רביעית מספר שם הוי"ה במילוי יודין שעולה ע"ב [72÷4=18]. ונראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה משקל דם הנפש תל"ב כמנין 'תֵּבֵל' להורות כי הארץ הלזו המובחרת הנקראת תֵּבֵל לא נבראת אלא בעבור האדם, ואינה מתקיימת אלא על ידי אדם אשר דם חיותו 'תלב' כמנין 'תבל'. וידוע מה שכתב פתח עינים בשם מהרח"ו ז"ל [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] שטומאת הנדה באה מכח זוהמת הנחש, ולכן בלידת נקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסיטרא אחרא על ידי דם נדתה (וכמו שכתב על מ"ס נדה פ"ג עיין שם) ומאחר שדם הנדה בא מכח זוהמת הנחש הוא מטמא את האדם שהוא יקר הנבראים אשר התבל נבראת בעבורו וקיימת בעבורו. וזה שאמר רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם, נתן שיעור לרמוז על מעלת האדם הנוכחת מן השיעור הזה של רביעית שהוא תלב [432] כמנין 'תֵּבֵל' ורצונו לומר מאחר שֶׁרְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם להורות שהתבל נברא בעבורכם וקיים בעבורכם על כן נמצא קדושים אתם וצריכין להתרחק מן הזוהמא הנמשכה מסטרא אחרא, ולכך עַל עִסְקֵי דָּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם, כי לפי מעלתכם צריכים להיות טהורים ומובדלים מטומאה הבאה מזוהמת הסטרא אחרא.
Ben Yehoyada on Shabbat 31b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 31, Amud Bet, about 427 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 145 words
Opens “יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת…”
- Segment 246 words
Opens “רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף…”
- Segment 354 words
Opens “תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל…”
- Segment 430 words
Opens “דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע…”
- Segment 561 words
Opens “דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב…”
- Segment 652 words
Opens “כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן…”
- Segment 733 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן…”
- Segment 847 words
Opens “וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא…”
- Segment 915 words
Opens “מַתְנִי׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת…”
- Segment 1044 words
Opens “גְּמָ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק:…”
Sages named on this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Source: Shabbat 31b · Segment 8 — “…רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה…”
- Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…
Source: Shabbat 31b · Segment 1 — “…בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Shabbat 31b · Segment 4 — “דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״…”
Original text
יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.
fear of Heaven is like a treasurer [ gizbar ] to whom they gave keys to the inner doors of the treasury but they did not give keys to the outer door. With what key will he enter? Although the Torah is the inner key, without fear of Heaven one cannot gain access to the genuine Torah. Similarly, Rabbi Yannai would proclaim: Woe unto one who does not have a courtyard, and who makes a fence for the courtyard, i.e., a person who lacks fear of Heaven and is nevertheless involved in Torah study. Rav Yehuda said: The Holy One, Blessed be He, only created His world so that people would fear before Him, as it is stated: “And God has so made it that men should fear before Him” (Ecclesiastes 3:14).
רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי. חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא?!
The Gemara also related that Rabbi Simon and Rabbi Elazar were sitting. Rabbi Ya’akov bar Aḥa passed and went adjacent to them. One said to the other: Let us stand before him as he is a man who fears sin. The other said to him in response: Let us stand before him, as he is a man of Torah study. He said to him: I said to you that he is a man who fears sin, and you said me that he is a man of Torah study? The former is much greater praise than the latter.
תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳״ — שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״. תִּסְתַּיֵּים.
The Gemara remarks: Conclude that Rabbi Elazar is the one who said that he is praiseworthy because he is a man who fears sin, as elsewhere he also spoke in praise of fear. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, Blessed be He, has in His world only fear of Heaven alone, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you, but to fear the Lord your God” ( Deuteronomy 10:12). And it is written: “And unto man He said: Behold [ hen ], the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28:28), as in the Greek language they call one hen . Apparently, fear of God is of primary importance. The Gemara concludes: Indeed, conclude that Rabbi Elazar is the one who said so.
דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע?! אֶלָּא: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?!
Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “Be not overmuch wicked” (Ecclesiastes 7:17)? This appears difficult, as, is that to say that only overmuch one should not be wicked; a little, one should be wicked? Rather, this can be understood based on the following adage: One who ate a clove of garlic and its odor spreads, should he again eat another clove of garlic so that its odor will spread further? If you were somewhat wicked, do not think that it is legitimate to continue and be very wicked.
דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב ״כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה מַאי דִכְתִיב ״זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ״ — יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״.
Rava bar Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “For there are no pangs [ ḥartzubot ] at their death and their body is sound” (Psalms 73:4)? The Holy One, Blessed be He, said: Is it not enough for wicked people that they are not anxious [ ḥared ] or sad [ atzuv ], ḥartzubot is an acronym of ḥared and atzuv , in anticipation of the day of their death, but also, their heart is as unyielding for them as the entrance to a hall is wide, and they devote no thought to it. And that is what Rabba said: What is the meaning of that which is written: “This is the way of them that are foolish and of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14)? It means that the wicked know that their path leads to eternal death, but they have fat on their kidneys that prevents that realization from entering their hearts. Lest you say that it is simply forgotten from them; therefore, the verse states: “And of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14). They are aware of their fate and speak of it, but it does not affect them.
כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳. רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב! וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר. אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי סוֹתֵר. עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ — לָא הָוֵי סוֹתֵר.
We learned in the mishna that if one extinguished a flame on Shabbat because he sought to spare the lamp, the oil, or the wick, he is liable, but Rabbi Yosei exempts in all cases except in a case in which he extinguished the flame to spare the wick. The Gemara asks with regard to Rabbi Yosei: In accordance with whose opinion does he hold with regard to prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake? If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in all those cases he should also deem him liable. And if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that one is exempt for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in the case of a wick he should also deem him exempt. Ulla said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. However, Rabbi Yosei holds that with regard to every destructive action, if he dismantles in order to rebuild in the same place, then it is considered to be dismantling, and he is liable for having performed a prohibited labor on Shabbat. However, one who demolishes in order to build elsewhere it is not considered performance of the prohibited labor of dismantling. He merely performed a destructive act and is not liable. When one extinguishes the flame to spare the lamp or the oil, he does not do so in order to relight them. When he does so to spare the wick, he indicates that he intends to relight the wick.
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי.
Rabba said to him: That reasoning is implausible. After all, all labors prohibited on Shabbat, we derive them from the labors performed in the Tabernacle, and there it was a case of dismantling in order to build elsewhere. They would dismantle the Tabernacle and reconstruct it at the next encampment. Ulla said to Rabba: That is not a proof, as there, in the case of the Tabernacle, it is different. Since it is written: “At the commandment of the Lord they encamped” (Numbers 9:23). The time and place of their travels and their encampments were not determined by them but rather by the word of God. Consequently, when they took down the Tabernacle it was tantamount to demolishing in order to build in the same place. Since the demolition and the construction were both accomplished at the command of God, there was never a case of destruction without a constructive purpose.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה? כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי, דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם, וְלָא קָתָנֵי מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם. שְׁמַע מִינַּהּ.
And Rabbi Yoḥanan said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And as far as the question, what is different about a wick, that can be answered as Rav Hamnuna said, and some say, Rav Adda bar Ahava said: Here, we are dealing with a wick that one must singe before lighting it in order to facilitate its burning, as, in that case, even Rabbi Shimon agrees that extinguishing the flame is prohibited, as, by doing so, he prepares a vessel for use. Rava said: That interpretation is also precise in the language of the mishna, as it was taught in the mishna that one who extinguished a wick is liable because he makes the wick into charcoal intentionally, and it was not taught because charcoal was made on its own. The Gemara concludes: Conclude from it that the mishna is to be understood in that manner.
מַתְנִי׳ עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, בַּחַלָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
MISHNA: This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp.
גְּמָ׳ נִדָּה מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תִּינַח נִדָּה — חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם — עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם.
GEMARA: The Gemara asks: A woman who was not careful in observing the laws of menstruation, what is the reason that she is punished during childbirth? Rabbi Yitzḥak said: She sinned with regard to the chambers of her womb; therefore, she is afflicted in the chambers of her womb. The Gemara asks: Granted, with regard to menstruation; but with regard to a woman who was not careful in separating ḥalla and in kindling the Shabbat lights, what is there to say? Rather, it must be explained in accordance with that which that Galilean taught before Rav Ḥisda. The Holy One, Blessed be He, said: I placed a quarter [ revi ’ it ] of a log of blood in you when you were formed, and about matters of the blood of menstruation I warned you.