Commentary page
Shabbat 28b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 28b
Shabbat 28b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 391 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
שאינה מטמאה בנגעים דהא צמר ופשתים כתיב:
מטמא באהל המת אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב הא דכתיב בספרים כל מעשה עזים ל"ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר בעלמא להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים:
אלא הא דתני רב יוסף כו' כיון דרבינן עור בהמה טמאה לאהל המת הא דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי דהוה הוה אי לאו למילף מיניה לטומאה:
לתפילין איתמר דהיא נמי מלאכת שמים:
לעורן עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה:
שי"ן של תפילין שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק:
אלא לנכרכות בשערן תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור איגרות הפרשיות בשער עור בהמה טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה:
בשערן בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה:
16 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 28b · Sefaria
Tosafot
אתיא בק"ו מנוצה של עזים וא"ת נימא שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ועוד קשה אמאי איצטריך קרא בשרצים לעור בהמה טמאה ליתי בק"ו מנוצה של עזים שאין מיטמא בנגעים מיטמא בשרצים וי"ל דאי לא הוה כתיב קרא בשרצים ליכא למילף עור בהמה טמאה בק"ו מנגעים לא בשרצים ולא באהל המת דאיכא למימר שתי וערב יוכיח אבל השתא דכתיב טומאה בשרצים ילפינן שפיר בק"ו מנגעים שיטמא באהל המת וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אינו מטמא בשרצי' תאמר בעור בהמה טמאה שמטמא בשרצים הכי נמי יטמא באהל המת:
ור"י אומר דליכא למימר שתי וערב יוכיח דהכי עביד ק"ו ומה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים מטמא באהל המת ככלי העשוי מנוצה של עזים עור בהמה טמאה שטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהל המת ככליו דהשתא לא שייך למימר שתי וערב יוכיח שמטמא בנגעים ולא באהל המת דשתי וערב אין שייך בו כלי ואין לומר דכל היוצא מן העץ ועצם יוכיח שמטמא בנגעים ואינו מטמא במת דמה שמטמא בנגעים אינו מחמת עצמו אלא מחמת הבית דהא בית שסיככו בזרעים אמר בהעור והרוטב דמטמא בנגעים אבל נוצה והעור מטמא מחמת עצמו. ומהר"ם כתב דליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין לא במת ולא בש"ז תאמר בעור בהמה טמאה דמטמא דהא כתיב במת ובש"ז כל בגד וכל כלי עור. ולעיל כי פריך מה לשרצים ליכא למימר נגיעת מת וש"ז יוכיח דמה לכולהו שכן פחות מכזית דנגיעת מת בכשעורה וש"ז במשהו או בחתימת פי האמה (והוא תי' דאיצטריך קרא בשרצים לאפוקי מהיקש דשק) וזה אין נראה דע"כ דגם לענין אהל הוי שיעורו בכזית להביא טומאה על כל הכלים ועל עצמן אפי' יוצא מן העץ דזהו תלוש קיי"ל דמביא ונ"ל דלא שייך כלל למימר אהל תלוש יוכיח כיון דלא אתינא למילף אלא לענין אהל המחובר דלא מטמא אלא מאי דילפי' ממשכן וכי האי גוונא איכא בפ"ק דמנחות גבי טריפה שהיתה לה שעת הכושר דלא ילפינן מטריפה שלא היתה לה שעת הכושר אפ' במה הצד [ת"י]:
והקשה השר מקוצי מאי בעי בסמוך מאי הוי עלה דתחש תיפוק ליה דטהור היה מדאיצטריך קרא בשרצי' לטמא עור בהמה טמאה דאי טמא היה לשתוק קרא בשרצים ותיתי בק"ו מנגעים דהשתא ליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מטמאין באהל המת תאמר בעור בהמה טמאה דמיטמא באהל המת כיון דתחש טמא היה וי"ל דמהכא ליכא למיפשט דטהור היה דאפילו טמא היה כתיב בשרצים דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתו מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיח דמטמא בנגעים ולא בשרצים:
למאי הלכתא לא בעי למימר לאשמעינן דתחש טהור היה דמשמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה:
תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה וגו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות מה שדורש מן הפסוק וכל הנך דמייתי בסמוך וכי לית ליה לרב יוסף לשנות הברייתא לפי שזה אמרו אמורא אחד או ברייתא ואומר רבינו יצחק דהכי פריך תפילין בהדיא כתיב בהו ואי הא הוה אתי לאשמעי' הוה ליה לאתויי קרא אע"כ מילתא אחריתי אתא לאשמעי' ודרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמעי' וקאמר אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין כו' ובזה הלשון הוה ליה לרב יוסף למימר והוה ידעינן שפיר דבעי עור בהמה טהורה דדרשה דמן המותר בפיך היא פשוטה אלא לכורכן בשערן צריך בהמה טהורה הא נמי הל"מ דתניא כו' מדלא קתני רב יוסף בהאי לישנא ונכרכות בשערן ש"מ דמילתא אחריתא אתא לאשמעינן אלא לרצועותיהן והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ וכיון דמצריך שיהו הרצועות שחורות כמו הקציצה כל שכן דבעינן שיהו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחרות ואי הא אתא רב יוסף לאשמעי' לישמעינן שיהיו שחורות דהוה שמעינן מינה תרתי שחורות וטהורות ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דמשחורות ליכא למיגמר טהורות:
לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א אי הא אתא לאשמעי' אמאי נקט עור במילתיה:
Tosafot on Shabbat 28b · Sefaria
Rav Nissim Gaon
אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא טומאת נגעים תמצא עיקר דילי' בתורת כהנים והבגד יכול השיראין והסיריקון והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבאין ונוצה של עזים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדין:
כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא קרן אחד במס' שחיטת חולין בפרק אלו טריפות (חולין דף ס) אמרו וקרש אע"פ שאין >>>>כאן חסר מילים בדפוס וילנא<<<< מאי לאו בפריסאתא ולא קבלה לא בארמיאתא הואיל וחזיאן אגב אימיהו.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 28b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
והשרץ כעדשה אלא אתיא בק"ו מנוצה של עזים ומה נוצה של עזים שאינה מטמאה בנגעים (בג' על ג') מטמא באהלים דילפינן אהל אהל ממשכן. עור בהמה טמאה שמטמא בנגעים אינו דין שיטמא באהלים ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא ואסיקנא לרצועות של תפילין.
שיהו מבהמה טהורה אבל תפילין עצמן בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך. ודרשינן מן המותר בפיך. וגם שי"ן של תפילין.
וכי נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ורוצועותיהן שחורות הלכה למשה מסיני הן ואסיק' נמי תחש בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים אי מין חיה הוא [או מין בהמה] וקרן היה לו וטהור היה:
פיסקא פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה כו'.
א"ר אלעזר מתניתין בג' על ג' מצומצמות הוא וביו"ט שחל להיות בע"ש. וכולי עלמא אית להו דר' יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא. ר' אלעזר סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי. וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק. ולפיכך אסור.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 28b · Sefaria
Rashba
אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא. פירש רש"י ז"ל: דאי למילף דתחש טהור הוה מאי דהוה הוה. ואם תאמר והא מבעיא לן בסמוך מאי הוי עלה. יש לפרש דמדלא קאמר הכין בהדיא, וקאמר בהאי לישנא לא הוכשרו למלאכת שמים, משמע דאתא לאשמועינן שום דבר הוראה. ובתשובת רבנו האי גאון ז"ל מצאתי שפירש וז"ל: השתא קא מבעיא לן, הואיל וקם לו קל וחומר דרב הונא מברניש דלית ליה פירכא ולמדנו ממנו דעור מטמא טומאת אהלים, הלכך כמה דגמרינן אהל המת ממשכן בגזירה שוה דאהל אהל מה להלן באהל דמשכן צמר ופשתים אף באהל המת צמר ופשתים הם, הכי גמרינן אהל דמשכן מאהל המת מה להלן באהל [המת] עור בהמה טמאה אף באהל דמשכן עור בהמה טמאה, הרי מן הדין הזה הוכשר לאהל משכן עור בהמה טמאה. ואם כן הוא, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא, הואיל ולאהל משכן הוכשר עור בהמה טמאה, ומפרקינן לתפילין, עד כאן.
הא דאמרינן לכרכן בשערן ולתפרן בגידין. איכא למידק והא איהו עור בהמה טהורה קאמר דמשמע עור ממש. וצ"ע.
נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי איכא למידק וליליף נמי רצועות מתורת ה' בפיך (שמות יג, ט), דהא ברצועות נמי איכא דל"ת ויו"ד. ויש לומר דהנהו לאו כתיבה הן אלא קשר בעלמא ואינו חשוב כתב. ובתוס' אמרו לקמן בפרק במה אשה (שבת סב, א ד"ה שי"ן) דדל"ת ויו"ד לאו הלכה גמירי להו מסיני, ולא גרסינן (בגמרא להלן שם) אלא שי"ן שבתפילין הלכה למשה מסיני, ודייקי לה מהא. ואין צורך. וכבר הארכתי בה במגילה בריש פרק בני העיר (מגילה כו, ב, ד"ה תשמישי) בסייעתא דשמיא.
הא דאמרינן הכא דכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא. הוא הדין דהוה מצי למימר דפליגי בדרבי יהודה, ואי נמי בדעולא, דר' אליעזר אית ליה ורבי עקיבא לית ליה, אלא משום דקיימא לן כרבי יהודה ביום טוב וכן כדעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וקיימא לן נמי כרבי עקיבא בהא דפתילת הבגד, לא אוקימנא פלוגתייהו בהכין כי היכי דלא תקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי משמע ליה דבין רבי אליעזר בין רבי עקיבא בשקפלה דוקא קאמרי, ואי בשקפלה דוקא על כרחין רבי עקיבא נמי ס"ל כרבי יהודה. כך נראה לי.
Rashba on Shabbat 28b · Sefaria
Meiri
קבלה ביד רבותינו ז"ל שלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ותחש שבימי משה אע"פ שלא ידעו אם מין חיה היה אם מין בהמה היה קבלה היתה בידם מ"מ שטהור היה ולפי שעה נזדמן לו ולא נראה ממינו אחריו מעתה אין כותבים ספרים תפלין ומזוזות בעורות של בהמה וחיה הטמאות אלא בשל טהורות וכן עור שמחפין בו את הקציצה ועור של רצועות הכל בשל טהורה וכן כשתופרין אותם בגידים של אותו המין אין תופרין אלא בגידים של בהמה טהורה וכן כשמכניסין אותם בתוך הבתים שכורכין אותם במטלית ונותנין שער של מין הקלף על המטלית צריך שיהא אותו שער מבהמה או חיה טהורה:
הלכה למשה מסיני שיהו תפלין מרובעות ושתהא תפירתו ואלכסונן ברבוע עד שיהו להם ד' זויות שוות ושיהא עור הקציצה נקמט משני צדדיו בצורת אות השין בכל צד וקשרי הרצועות בצורת ד' ובצורת יו"ד ושיהו הפרשיות נכרכות בשערן ונתפרות בגידן ר"ל בשער וגידין שמאותו המין ושיהו הרצועות שחורות ויש בהלכותיהם שאר דברים צריכים לידיעת ענינם כמו שיתבאר במקומו בע"ה:
כבר ביארנו במשנה שפתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה שמדליקין בה שמדליקין בפתילה שאינה מחורכת ובסמרטוטין שאין מחורכים שאין בחירוכן אלא הבהקה בעלמא וכן ביארנו לענין טומאה שאינה מקבלת טומאה שהקפול בטלה מתורת בגד:
צריך שתדע שכמו שהקפול בטלה מתורת בגד כך בטלה מתורת כלי לגמרי עד שאינה נקראת בהדלקתה שבר כלי ואחר שכן אם היה י"ט בערב שבת שאין מסיקין בדבר המוקצה כמו שידעת שהלכה כר' יהודה בי"ט והוא שאמרו מסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים והיה בחתיכת בגד זה שנתקפלה שלש אצבעות על שלש מצומצמות שהן חשובות ככלי וכבר ידעת שהמדליק צריך להדליק ברוב היוצא מן הפתילה קודם שיסלק את ידו ואחר שאין כאן אלא שלש מצומצמות ושהוא צריך להדליק ברוב היוצא כבר נשרף משהו ממנה בועה שמשלימה לרוב ונמצאת השלמתו שהיא עיקר ההדלקה בשבר כלי ואלו לא היה הקפול מבטלה לגמרי מתורת כלי היית אוסר ועכשיו שאמרנו שהקפול מבטלו מתורת כלי הרי אף בהתחלת הדלקתה אין כאן כלי ומותר לגמרי:
Meiri on Shabbat 28b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה אתיא ק"ו כו' לשתוק קרא משרצים ותיתי בק"ו מנגעים דהשתא ליכא כו' עכ"ל ואין להקשות איפכא ל"ל קרא בנגעים תיתי בק"ו משרצים ומה שתי וערב שאינו מטמא בשרצים מטמא בנגעים עור בהמה טמאה שמטמא בשרצים אינו דין שיטמא בנגעים דליכא למימר כלים יוכיח כמ"ש התוס' דלעיל דמה לכלים שכן אין נעשין אהל המת במחובר די"ל דנוצה של עזים יוכיח שמטמא בשרצים ולא בנגעים אף אני אביא עור בהמה טמאה כו' ודו"ק:
בד"ה תפילין בהדיא כו' מלתא אחריתא אתא לאשמעינן ודרשה דמן המותר בפיך כו' עכ"ל משום דאיכא למימר דניחא ליה למימר בהדיא האי דינא לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דהיינו לתפילין מלומר מן המותר בפיך דאפשר דלא הוה ידעינן מיניה הך מילתא דעור בהמה טהורה לתפילין וע"ז קאמרי דהך דרשה דמן המותר בפיך היתה פשוטה דהיינו ר"ל עור בהמה טהורה ולא אצטריך לאשמעינן לא הוכשרו כו' אלא עור בהמה טהורה ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ודחוק ואין להאריך ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 28b · Sefaria
Maharam
בגמ' ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא וכו' לא לרב יוסף גופיה פריך דהא רב יוסף יליף מיניה דעור בהמה טמאה אינו מטמא באהל כדמשמע לעיל אלא לרבא מברנש פריך דאיהו מפיק דילפינן מק"ו מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא באהל א"כ תקשה לדידיה דאותה ברייתא דתני רב יוסף לא הוכשרו וכו' למאי הלכתא מתניא:
מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה וכו' אע"ג דפי' התוס' דאברייתא דתני רב יוסף לא בעי למימר דאתא לאשמעינן דתחש טהור היה וכו' וכן פירושו לעיל למאי הלכתא דמאי דהוה הוה היינו משום דבברייתא משמע דאתא לאשמעינן שום צורך הוראה אבל גמרא מ"מ בעי למידע אי טהור הוא או לא ע"ד דרוש וקבל שכר:
בתוס' ד"ה אתי ק"ו מנוצח של עזים וכו' ועוד אומר רש"י דשרצים לא אתי מק"ו מנגעים דאיכא למיפרך פשוטי כלי עור יוכיחו וכו' פי' פשוטי כלי עור שלוק שאינו יכול לקבל בו שום דבר דבשרצים דומיא דשק בעינן המטלטל מלא וריקן ועי' לקמן פ' במה אשה בתוס' (שבת דף ס"ג) ד"ה מנין לארוג וכו' ויש גורסים הכא פשוטי כלי עור ועץ יוכיחו וטעות הוא בידם כאשר תראה מהתוס' פרק במה אשה הנ"ל וגם מצר עצמו א"א לגרוס כן מחמת כמה קושיות הזקות אשר אין להאריך בזה:
Maharam on Shabbat 28b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא אלא אמר רבא מברניש אתיא בק"ו מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דמכאן הכריע רבינו האי גאון ז"ל דהלכה כהך תנא דבי ר"י דלעיל דדריש בכלל ופרט דכל בגדים האמורים בתורה היינו צמר ופשתן דוקא ולאפוקי מאידך תנא דר"י ומש"ה פסק דציצית אינו נוהג מדאורייתא אלא בצמר ופשתן כיון דרבא מברניש הוי בתראה טפי מסתם רבא כדמשמע בשמעתין אלא שהרשב"א ז"ל תמה על רבינו האי גאון בזה דהא רבא מברניש גופא לא קאמר אלא מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים ובנגעים ודאי כ"ע מודו דאינו נוהג אלא בצמר ופשתן דהא בהדיא כתיב ביה כמה פעמים צמר ופשתן והניח הדבר בתימה וצ"ע. ולענ"ד דברי רבי האי גאון ז"ל נכונין בטעמם ונימוקו עמו דע"כ דהא דקאמר רבא מברניש מה נוצה של עזים שאין מטמא בנגעים לאו בנוצה של עזים לחוד איירי דא"כ מה ק"ו שייך הכא הא איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן כמו שהקשו בתוספת ומה שתירצו התוספות בזה לא ניחא ליה לרבינו האי גאון מהטעם שאבאר בסמוך משום הכי משמע ליה לרבינו האי גאון דנגעים לאו דוקא קאמר אלא דבאמת נוצה של עזים אין מטמא אפילו בשרצים ובשאר טומאות והיינו מהך ילפותא גופא דהאיך תנא דבי רבי ישמעאל אלא כיון דתנא דבי רבי ישמעאל גופא לא יליף להו בשאר טומאות אלא מדפרט הכתוב בנגעים בכלל ופרט יתירא ללמוד על כל הבגדים שנאמרו בתורה מש"ה נקיט רבא מברניש לישנא דבנגעים. ולפ"ז תו לא שייך לומר שתי וערב יוכיח ובלא"ה נמי צריך לומר כן במילתא דרבא מברניש דאמר מה נוצה של עזים ומ"ש דנקיט נוצה של עזים טפי משאר בגדים אע"כ משום דשאר בגדים לא אשכחן בהדיא דטמאין באהל המת ובשאר טומאות מש"ה נקיט נוצה של עזים דכתיב בהדיא או שק בין בשרצים ובין בשאר טומאות אם כן בכה"ג גופא מצינן לפרש בהא דקאמר בנגעים כדפרישית כנ"ל לקיים שיטת הגאון:
אלא דאכתי קשיא לי במאי דמשמע בשיטת הגאון דשאר בגדים שאינן של צמר ופשתן קי"ל כהך דתנא דר"י דאין בהן טומאה כלל לא בנגעים ולא בשאר טומאות אפי' בשלשה על שלשה דאי לענין שלש על שלש לא שייך האי ק"ו דהא בכה"ג אין מיטמאין באהל המת כיון שאין בהן פותח טפח כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שכן מטמא בכעדשה ע"ש. אע"כ דלענין שלשה על שלשה איירי וא"כ היאך אפשר לומר כן שיהא הלכה כתנא דר"י דשאר בגדים אין מטמאין בשום טומאה אפילו בשלשה על שלשה והא תנן להדיא כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת ומשמע בספ"ק דסוכה ובכמה דוכתי בסתמא דתלמודא דהלכה מרווחת היא וליכא מאן דפליג עלה. וא"כ לפ"ז בשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים תנא דר"י גופא מודה דטמאין מדרס דהא במדרס לא כתיב לשון בגד וא"כ ממילא דטמאין בהאי שיעורא גופא דשלשה על שלשה בטומאת מת דהא שיעור מדרס הוי שלשה על שלשה כדאיתא בכמה משניות ובפ"ק דר"ה דף י"ג א"כ ממילא דשאר בגדים נמי טמאין טומאת מת:
והנלענ"ד בזה דמאן דס"ל כהך תנא דר"י דשאר בגדים טהורין לגמרי מכל הטומאות מדאורייתא ע"כ סובר דהא דק"ל בנדה ס"פ יוצא דופן כל המטמא מדרס מטמא טומאת מת אינו אלא מדרבנן דאע"ג שכתבו התוספות שם דילפינן לה בק"ו מפכין קטנים כדמשמע בשבת בפרק ר"ע וכמ"ש התוספות ג"כ בפרק כיצד הרגל וא"כ משמע דהוי דאורייתא מ"מ להך תנא דר"י לא שייך לומר כן דכיון דמשמע ליה דהאי כלל ופרט דכתיב בנגעים שהוא מיותר ולא בא אלא ללמד על שאר טומאות שאין מטמא אלא צמר ופשתן ולא שאר בגדים אם כן ע"כ אתי האי כלל ופרט ואפקיה מהאי ק"ו דפכין קטנים כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:
בתוס' בד"ה אתיא בק"ו מנוצה של עזים כו' וליכא למימר שתי וערב יוכיח דמה לשתי וערב שכן אין מיטמאין בשרצים. ויש לדקדק דלמאי דמשמע מפשטא דלישנא דגמרא ולפרש"י והתוספת דהך ילפותא דרבא מברניש היינו לאידך תנא דר"י כמו שפסקו התוספת לעיל ודלא כרבינו האי גאון א"כ שתי וערב גופא מנ"ל דלא מטמאין בשרצים הא איכא למילף בק"ו משאר בגדים שאין מטמאין בנגעים אפ"ה מטמאין בשרצים מכ"ש שתי וערב דטמא בנגעים אינו דין שמטמא בשרצים ואי משום ג"ש דבגד ועור דמייתי הש"ס לקמן בפרק במה אשה הא איצטריך התם נמי למילתא אחריתי אע"כ דאפ"ה אין ג"ש למחצה א"כ לענין טומאת אהלים נמי למה ליה לרבא מברניש לאתויי מק"ו ואמאי לא יליף לה מהך ג"ש גופא דבגד ועור כקושיית ר"י בדיבור הקודם וע"כ צריך לומר כתירוצו של ר"י משום דג"ש אהל אהל ממשכן סתרי לה והיינו ע"כ כדפרישית דהך ג"ש הוי אלים טובא דאפשר דלא בא אלא למעט עור בהמה טמאה וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דהך ג"ש אהל אהל אלים נמי לסתור הק"ו מנוצה של עזים. מיהו יש לקיים דברי התוספת כאן לפי תירוצו השני של ר"י בדיבור הקודם. מכל מקום השתא לפ"ז א"ש מה שכתבתי בסמוך בישוב שיטת רבינו האי גאון דמשום דלא ניחא ליה הך תירוצו של ר"י א"כ ע"כ דהאי ק"ו דרבא מברניש לא אתיא אלא כהך דתנא דר"י דנוצה של עזים אינן טמאין לא בנגעים ולא בשרצים דאלת"ה תיקשי קושיית התוס' דנימא שתי וערב יוכיח כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה תפילין בהדיא כתיב בהו כו' תימה לר"י וכי אין לברייתא לשנות כו' ובד"ה לא צריכא אלא לכורכן בשערן קשה לרשב"א כו' אמאי נקיט עור במילתיה עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ליישב שני קושיו' התוספות אלא שדבריו נראין דחוקים לכך באתי להוסיף נופך משלי דודאי עיקר קושיית הגמרא אלישנא דברייתא דרב יוסף דאי לתפילין אתא לא הו"ל למיתני בהאי לישנא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא הו"ל למיתני בהדיא לענין תפילין או עורן או שערן אע"כ דמעיקרא נמי הוי אסיק אדעתיה דעיקר מילתא דברייתא דרב יוסף דנקיט לשון למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד אתחש קאי כדס"ד מעיקרא אלא דאכתי קשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא דמאי דהוי הוי כפרש"י כיון דלענין טומאת אהלים בלא"ה אתיא מק"ו ואהא משני הש"ס שפיר איצטריך לתפילין או לעורן או לשערן והיינו משום דילפינן לה ממלאכת המשכן שכל המכסאות היו מבהמה טהורה בין אלים מאדמים ובין תחש וע"ז מקשה שפיר תפילין בהדיא כתיב ביה ועורן הל"מ מסיני היא והשתא א"ש נמי הא דקאמר לכורכן בשערן דאפ"ה נקיט לה הברייתא בל' עור כיון דמעורות המשכן ילפינן לה כל מלאכת שמים ומסיק הש"ס דאיצטריך לרצועות שיהיו טהורות והיינו משום דילפינן לה מתחש. והא דמקשה הש"ס בתר הכי מאי הוה עלה דתחש שהיה בימי משה היינו אברייתא גופא דבעי למילף מתחש לרצועות של תפילין ואכתי בתחש גופא מהיכא פסיקא ליה דטהור הוי דבשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעור בהמה טמאה טהור באהל המת מסברא דבעינן דבר הנאכל כמ"ש התוספות מברייתא דת"כ א"כ ע"כ דתחש טהור היה דהא ילפינן אהל אהל ממשכן משא"כ לבתר דמסקינן דעור בהמה טמאה מטמא באהל המת א"כ אכתי בתחש גופא מנ"ל דטהור הוי וע"ז מסיק הש"ס שפיר משמיה דר"מ דאף על גב דתחש לא הוי אלא לפי שעה אפ"ה כיון דסוף סוף קבלה היתה בידם דקרן אחת היתה במצחה ש"מ דטהור הוי ולפ"ז שפיר ילפינן רצועות תפילין מתחש כנ"ל ודו"ק:
Penei Yehoshua on Shabbat 28b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' והאמר אביי שי"ן של תפילין ק"ל הא י"ל לעור של תפלה של יד וצ"ע:
גמ' אמר רב יוסף היינו דתנינא שלש על שלש כעין זה יבמות דף עז ע"ב ודף פ ע"א:
Gilyon HaShas on Shabbat 28b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא אלא לעורן. והאר"ש שין של תפילין הל"מ. קשה לי דלמא איצטריך לעור דתפילין של יד:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 28b · Sefaria
Ben Yehoyada
אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר 'תַּחַשׁ' שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה. יש להקשות הוה ליה למימר אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר כלשון הרגיל בכוליה תלמודא ולמה שינה למינקט אומר 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר'? ונראה לי בס"ד כי דבר זה היה רבי מאיר רגיל לדרשו ולאומרו כמה פעמים לכך נקיט כהאי לישנא, להורות על כך שהיה רבי מאיר רגיל לומר זה תמיד שלא פעמיים ולא שלש נשמע זה מפיו אלא כמה פעמים נשמע דבר זה ממנו. ומ"ש שֶׁהָיָה קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ נראה לי בס"ד, כי שני קרנים ימין ושמאל מורין א' על ישוב וא' על חורבן, כי ימין חסד מורה על זמן ישובו ושמאל גבורת מורה על זמן חרבנו, אך המשכן לא נחרב כי בבנין בית המקדש נגנז ולא שלטה בו יד זר מפני שהיה מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה, לכך לא היה לתחש שנעשה לצורך המשכן אלא קֶרֶן אַחַת בְּמִצְחוֹ, שמורה על קו הרחמים שהוא אמצעי שיורה על דין ממותק שהוא מתקיים, ולכן כל אמצעי שלם, ולכן גם שור שהקריב אדם הראשון קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ שיורה על מיתוק הדין בבריאת העולם, שבתחלה כתוב (בראשית א' א') בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, ואחר כך כתוב (בראשית ב' ד') בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, שהדין ממותק ברחמים.
Ben Yehoyada on Shabbat 28b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 28, Amud Bet, about 391 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 124 words
Opens “אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים, שֶׁאֵין…”
- Segment 230 words
Opens “וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ…”
- Segment 310 words
Opens “אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין…”
- Segment 422 words
Opens “אֶלָּא לְכוֹרְכָן בְּשַׂעֲרָן וּלְתוֹפְרָן בְּגִידָן. הָא נָמֵי…”
- Segment 516 words
Opens “אֶלָּא לִרְצוּעוֹת. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת…”
- Segment 653 words
Opens “מַאי הָוֵי עֲלֵהּ דְּתַחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה?…”
- Segment 762 words
Opens “מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שְׁמַע…”
- Segment 821 words
Opens “מַתְנִי׳ פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּיפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי…”
- Segment 922 words
Opens “גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן טוּמְאָה, בְּהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי…”
- Segment 1091 words
Opens “אֶלָּא לְעִנְיַן הַדְלָקָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1113 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּתָנֵינָא: ״שָׁלֹשׁ עַל…”
- Segment 1227 words
Opens “וּמִדְּקָא מְתָרֵץ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַלִּיבָּא…”
Sages named on this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Source: Shabbat 28b · Segment 10 — “…אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּשָׁלֹשׁ…”
- Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim
Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.
Source: Shabbat 28b · Segment 10 — “…רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא…”
- Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs
Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…
Source: Shabbat 28b · Segment 8 — “…וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין…”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 28b · Segment 2 — “וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shabbat 28b · Segment 3 — “אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה…”
- Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im
Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…
Source: Shabbat 28b · Segment 10 — “…לְהוּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בָּרוֹב הַיּוֹצֵא.…”
Original text
אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִנּוֹצָה שֶׁל עִזִּים, שֶׁאֵין מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים — מִטַּמֵּא בְּאֹהֶל הַמֵּת, עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁמִּטַּמְּאָה בִּנְגָעִים — אֵינוֹ דִּין שֶׁמִּטַּמְּאָה בְּאֹהֶל הַמֵּת.
It is derived through an a fortiori inference from goats’ hair. Although goats’ hair does not become ritually impure from leprosy, it does become ritually impure as a tent over a corpse; with regard to the hide of a non-kosher animal that becomes ritually impure from leprosy, is it not the case that it becomes ritually impure as a tent over a corpse?
וְאֶלָּא הָא דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף לֹא הוּכְשְׁרוּ בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם אֶלָּא עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד — לְמַאי הִלְכְתָא? לִתְפִילִּין. תְּפִילִּין בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ ״לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה׳ בְּפִיךָ״, מִן הַמּוּתָּר בְּפִיךְ!
Since the conclusion was that the hide of even a non-kosher animal can become ritually impure as a tent over a corpse, it is not necessary to assume that the covering of the Tabernacle was made specifically from the hide of a kosher animal. And, if so, that which Rav Yosef taught: Only the hide of a kosher animal was suitable for heavenly service, for what halakha is that relevant, as it is clearly not relevant to the Tabernacle? The Gemara replies: This halakha was stated with regard to phylacteries, which may be prepared only from the hide of a kosher animal. The Gemara asks: Phylacteries? Why did Rav Yosef need to state that halakha ? It is written explicitly with regard to them: “And it shall be for a sign unto you upon your hand, and for a memorial between your eyes, that the law of the Lord may be in your mouth” (Exodus 13:9). The Sages derived from there that the phylacteries must be prepared from that which is permitted to be eaten in your mouth.
אֶלָּא לְעוֹרָן. וְהָאָמַר אַבָּיֵי: שִׁין שֶׁל תְּפִילִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי!
Rather, the Gemara explains that this halakha of Rav Yosef was said only with regard to the leather of the boxes that house the phylacteries, which must be crafted from the hide of a kosher animal. It was not referring to the parchment on which the portions of the Torah inserted into the phylacteries are written. The Gemara asks: Didn’t Abaye say: The obligation to make a letter shin protruding on the phylacteries of one’s head is a halakha transmitted to Moses from Sinai? Since Torah law addresses the boxes of the phylacteries, presumably their legal status is parallel to that of the parchment and the prohibition against preparing them from the hide of a non-kosher animal is by Torah law as well.
אֶלָּא לְכוֹרְכָן בְּשַׂעֲרָן וּלְתוֹפְרָן בְּגִידָן. הָא נָמֵי הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הוּא, דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין מְרוּבָּעוֹת — הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, נִכְרָכוֹת בְּשַׂעֲרָן וְנִתְפָּרוֹת בְּגִידָן!
Rather, the Gemara explains that Rav Yosef’s halakha comes to teach that one must tie the parchments upon which the portions of the Torah are written in the phylacteries with a kosher animal’s hair, as well as sew the phylacteries with a kosher animal’s sinews. The Gemara asks: The source of these halakhot is also a halakha transmitted to Moses from Sinai, as it was taught in a baraita : The requirement that phylacteries must be square is a halakha transmitted to Moses from Sinai, as is the requirement that they must be tied with their hair and sewn with their sinews.
אֶלָּא לִרְצוּעוֹת. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק רְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי? נְהִי דִּגְמִירִי שְׁחוֹרוֹת, טְהוֹרוֹת מִי גְּמִירִי?
Rather, the Gemara says that Rav Yosef came to teach with regard to the halakha of the straps of the phylacteries. The Gemara asks: Didn’t Rabbi Yitzḥak say: The straps of the phylacteries must be black is a halakha transmitted to Moses from Sinai? The Gemara responds: Although we learned this halakha , which states that the straps must be black, did we also learn that they must be from kosher animals? Rav Yosef was certainly referring to straps when he said that all heavenly service must be performed with the hides of kosher animals.
מַאי הָוֵי עֲלֵהּ דְּתַחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה? אָמַר רַבִּי אִלָּעָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה, וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה הוּא, אִם מִין בְּהֵמָה הוּא. וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ מִשְׁכָּן וְנִגְנַז.
The Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached about this matter of the taḥash that existed in the days of Moses? Rabbi Ela said that Rabbi Shimon ben Lakish said that Rabbi Meir used to say: The taḥash that existed in the days of Moses was a creature unto itself, and the Sages did not determine whether it was a type of undomesticated animal or a type of domesticated animal. And it had a single horn on its forehead, and this taḥash happened to come to Moses for the moment while the Tabernacle was being built, and he made the covering for the Tabernacle from it. And from then on, the taḥash was suppressed and is no longer found.
מִדְּקָאָמַר קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ טָהוֹר הָיָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״. ״מַקְרִין״ תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק — ״מַקְרָן״ כְּתִיב. וְלִיפְשׁוֹט מִינֵּיהּ דְּמִין בְּהֵמָה הוּא? כֵּיוָן דְּאִיכָּא ״קֶרֶשׁ״ דְּמִין חַיָּה הוּא וְלֵית לֵיהּ אֶלָּא חֲדָא קֶרֶן — אִיכָּא לְמֵימַר מִין חַיָּה הוּא.
The Gemara comments: From the fact that it is said that the taḥash had a single horn on its forehead, conclude from this that it was kosher, as Rav Yehuda said in a similar vein: The ox that Adam, the first man, sacrificed as a thanks-offering for his life being spared, had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a horned [ makrin ] and hooved ox” (Psalms 69:32). The word makrin means one with a horn. The Gemara asks: On the contrary, makrin indicates that it has two horns. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Despite the fact that it is vocalized in the plural, it is written mikeren without the letter yod to indicate that it had only a single horn. The Gemara asks: If so, let us resolve from the same baraita that just as it was derived from the ox of Adam, the first man, that an animal with one horn is kosher, derive that an animal with one horn is a type of domesticated animal. The Gemara answers: Since there is the keresh which is a type of undomesticated animal, and it has only a single horn, it is also possible to say that the taḥash is a type of undomesticated animal. This dilemma was not resolved.
מַתְנִי׳ פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּיפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה הִיא, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר טְהוֹרָה הִיא, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.
MISHNA: The wick of a garment, i.e., cloth made into a wick for a lamp, that one folded it into a size and shape suitable for a wick, but did not yet singe it slightly in order to facilitate its lighting, Rabbi Eliezer says: This wick is ritually impure. With regard to the laws of ritual impurity, it can, like other garments, still become ritually impure and one may not light with it on Shabbat. Rabbi Akiva says: It is ritually pure and one may even light with it on Shabbat.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן טוּמְאָה, בְּהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וּבְמִילְּתַיהּ קַמָּיְיתָא קָיְימָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר קִיפּוּל מוֹעִיל, וּבַטּוֹלֵי בַּטְּלַהּ.
GEMARA: The Gemara asks: Granted, with regard to ritual impurity, the reasons for their disagreement are clear and this is their dispute: Rabbi Eliezer holds that folding alone is ineffective in altering the identity of the garment and it retains its original status. It can become ritually impure like any other garment. Rabbi Akiva holds that folding is effective, and it negates its garment status, and therefore, it can no longer become ritually impure.
אֶלָּא לְעִנְיַן הַדְלָקָה בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, וְכֵן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בְּשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת עָסְקִינַן, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן. דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: מַסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: הַמַּדְלִיק צָרִיךְ שֶׁיַּדְלִיק בָּרוֹב הַיּוֹצֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר קִיפּוּל אֵינוֹ מוֹעִיל, וְכֵיוָן דְּאַדְלֵיק בֵּיהּ פּוּרְתָּא הָוְיָא לֵיהּ שֶׁבֶר כְּלִי, וְכִי קָא מַדְלֵיק — בְּשֶׁבֶר כְּלִי קָמַדְלֵיק. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר קִיפּוּל מוֹעִיל, וְאֵין תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, וְכִי קָמַדְלֵיק — בְּעֵץ בְּעָלְמָא קָמַדְלֵיק.
However, with regard to lighting on Shabbat what is at the crux of their dispute? Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said, and Rav Adda bar Ahava said likewise: Here we are dealing with a cloth that is precisely three by three fingerbreadths and we are dealing with a Festival that occurred on Shabbat eve. And everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that on a Festival one may only kindle a fire with whole vessels, as it is permitted to carry them and they do not have set-aside [ muktze ] status; however, one may not kindle a fire using broken vessels, i.e., vessels that broke on the Festival. Since they broke on the Festival itself, they are classified as an entity that came into being [ nolad ] on the Festival, and the halakha prohibits moving them. And, similarly, everyone is of the opinion that the halakha is in accordance with the opinion of Ulla, as Ulla said: One who lights a lamp must light most of the wick that protrudes from the lamp. Based on these assumptions, the dispute in the mishna can be understood as follows: Rabbi Eliezer holds that folding alone is ineffective in negating the wick’s vessel status, and once one lights only a small part of it, it thereby becomes a broken vessel, as part of it burns and the remainder is less than three by three fingerbreadths. A smaller cloth is no longer considered significant. Since he is required to light most of the protruding wick and, as mentioned above, it is prohibited to light broken vessels, he may not light the folded garment. And Rabbi Akiva held that folding is effective and, immediately when he folded it, the garment no longer has the status of a vessel. It was not considered a vessel even before he lit it, and when he lights it, it is as if he were lighting plain wood, not a vessel that broke on the Festival.
אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּתָנֵינָא: ״שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ מְצוּמְצָמוֹת״ וְלָא יָדַעְנָא לְמַאי הִלְכְתָא.
Rav Yosef said, that is what I learned: Three by three exactly. And I did not know to what halakha this was relevant. Rav Yosef received from his teachers that the baraita is referring to a case of three by three exactly, and he did not know why it was significant to establish the baraita in a case of exactly three by three and no more.
וּמִדְּקָא מְתָרֵץ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, שְׁמַע מִינַּהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. וּמִי אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה:
The Gemara adds incidentally: And from the fact that Rav Adda bar Ahava interpreted this mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, conclude from this that he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Did Rav Adda bar Ahava actually say this? Didn’t Rav Adda bar Ahava himself say: