Commentary page
Shabbat 23b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 23b
Shabbat 23b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 422 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
And due to causing the poor to be idle Since they would not know when he will harvest them.
Due to suspicion As the passersby will see at the end of his harvest that he is taking everything. They will not know that he already gave it.
Due to, "You shall not finish" As it implies the time of finishing.
Aren’t all of them Those that we said, are they not explaining the reason of, "You shall not finish" - how is the time of finishing different?
Rava said, "Due to cheaters" Those that transgress, "You shall not finish," and say, "We have already left it."
Two spouts As their lamps were of clay. And they were covered, so they made a hole on the sides of the cover to insert a wick into it, and that is the spout. And above, in the cover, there is [another] small hole; and there is also an empty space above the cover and he fills it with oil, and it enters through the [small] hole, little by little. If it has two holes from two sides, it counts for two people as beautified ( mehadrin ) - those that do a lamp for each person.
Made it like a bonfire As the fire connects in its center and it is not similar to a lamp [any more].
A lamp for his home or a Hanukkah lamp A lamp for his home on Shabbat. And he is poor and does not have enough to buy oil for both lamps.
16 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 23b · Sefaria · CC0
Tosafot
He then resolved it the Hanukkah lamp takes precedence on account of publicizing the miracle: And it appears to Rashba that when Rosh Chodesh Tevet falls out to be on Shabbat, we should read the haftara of the lamps in Zechariah, on account of publicizing the miracle; and not, "The heavens are my throne," which is the haftara of Rosh Chodesh. Moreover, since the last to read [from the Torah] reads from the [section related to] Channukah, he should read a haftara from the topic that he read [in the Torah]. And that which we first read from the [section related to] Rosh Chodesh: It is because, with the Torah reading, since he is able to do both of them - what is usual and publicizing the miracle - we do both of them, and the usual is first. But where it is not possible to do both of them, publicizing the miracle takes precedence. Also, there is not so much publicizing the miracle in the Torah reading, as it does not mention the lamps, like in the haftara. Moreover it appears to Rashba that this is why he have [the hafara] of Rosh Chodesh precede - in order that the one reading the haftara will read [the Torah section related to] Channukah and [hence] read the haftara of the lamps in Zechariah.
This is the version we teach, "He saw that they were accustomed to lights": The explanation is both the husband and wife [were accustomed to this]. Hence he said, "Two great men will emerge from here." And later, it said [that] he saw that only the wife was accustomed [to it]. Hence he said, "A great man will emerge from here," in her merit.
In Rabbi Sheivzi's family's house ( bei nasha ) Rabbenu Tam said that [R. Sheizvi]'s father had already died. Hence it said it with this expression. As if he was alive, it should have said, "in his father's house." And Rabbenu Tam said in the name of Rabbi Shmuel that when we write a marriage contract ( ketuvah ) - if the father of the bride is alive, we write, "that she brings to him from her father's house." But if he is already dead, we write, "that she brings to him from her family's house." However, it appears to Rashba that we find that even when he is alive, it says, "the family's house": In the chapter [entitled] Mi SheHechshikh (Shabbat 156a) - "Levi, son of Rav Huna bar Chiyah, found the one who kneads in his family's home kneading bran and feeding it to his ox. He kicked him. His father came and found him." So he can write what he wants on the marriage contract.
Tosafot on Shabbat 23b · Sefaria · CC0
Rabbeinu Chananel
אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים בב' רוחות צריך ב' נרות דחיישינן לחשדא ומנלן דחיישינן דתני ר' שמעון בשביל ד' דברים אמרה תורה הנח פאה בסוף שדה מפני החשד כו' אמר רב הונא [נר] שיש לו ב' פיות עולה לב' בני אדם אמר רב מילא קערה שמן והקיפה פתילות עולה מנין פתילות לבני אדם. אלו הן מן המהדרין שצריכין לנר לכל אחד ואחד ואם לא כפה עליה כלי נעשת כמדורה ואפילו לאחד אינו עולה. אמר רבה נר ביתו עדיף מנר חנוכה ומקדוש היום משום שלום ביתו שנאמר (איוב ה׳:כ״ד) וידעת כי שלום אהלך ונר חנוכה עדיף מקדוש היום כדי לפרסומי ניסא.
אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הוויין לו בנים ת"ח הזהיר במזוזה כו'.
דביתהו דרב יוסף הוית מאחרה ומדלקה סמוך לחשיכה בע"ש אמר רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם וגו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש כלומר בא עמוד האש ועדיין עמוד הענן קיים. סברה לאקדומי טובא תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא בעת שקיעת החמה קודם כמעט תהיה הדלקה:
ולא בשמן שרפה אוקמה רב חסדא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקי' דבעי אדלוקי נר של שבת מבעוד יום ונמצא מדליקו ביו"ט ואין מדליקין שמן שרפה ביו"ט דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ותניא כותיה כל השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אבל מדליקין בהן ביו"ט חוץ משמן שריפה שאין שורפין קדשים [פסולין] ביו"ט:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 23b · Sefaria
Rashba
הא ד אמר רבא נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. תמיה לי דהא ודאי נר ביתו לצורך סעודה קאמר, ואם כן למה ליה משום שלום ביתו תיפוק ליה משום דאפשר לו לקיים את שתיהם דמקדש אריפתא. ואולי נאמר דמצוה מן המובחר לקדש אחמרא וכדאמרינן (פסחים קו, א) קדשהו על היין בכניסתו, אלא דכי חביבא ליה ריפתא אפשר לקדש אריפתא משום חביבותא, ומשום חבוב מצוה מקדש אמידי דחביב ליה טפי, הא היכא דלא חביבא ליה ריפתא טפי מצוה בחמרא, ואפילו הכי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ומקדש אריפתא. והיינו נמי דאיצטריך למימר גבי נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, הא לאו הכי קדוש היום עדיף, משום דקדוש על היין מצוה מן המובחר, ומשום דאפשר לקדש אריפתא הוא דעדיף נר חנוכה, הא לאו הכי קדוש היום עדיף דהוי דאורייתא. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא דאפשר דמקדש אריפתא. עוד כתב הרב בעל ההלכות ז"ל: והיכא דקא בעי אדלוקי נר שבת ונר חנוכה, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה. ודבריו תמוהין דהדלקה אינה עושה קבלה, דהא תניא בשלהי פרקין (לה, ב) שש תקיעות בערב שבת וכו' שלישית הדליק המדליק וכו' ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ואמרינן נמי התם אמר רבי יוסי בר' יהודה שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק וכו', אלמא הדלקת הנר אינה קבלה. והדין נותן, שאם אין אתה אומר כן מכי אדליק נר ראשון קבלה ואיתסר ליה להדליק נר שני, ונמצא שאסור להדליק שתי נרות בערב שבת. אלא ודאי ליתא, ואדרבא מדליק דשבת ברישא הואיל ועדיף ותדיר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
הא דאמר אביי לרבא אלא מעתה ביום טוב לישתרי. איכא למידק מאי קא מקשה ליה מיום טוב, דילמא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, וכדמפרש בגמרא עלה לקמן, ורבא נמי אמאי לא מפרש ליה הכין. ויש לומר דאביי ורבא הכא סבירא להו דלא אסרה תורה אלא שריפת קדשים בלבד לפי שהיא הבערה שלא לצורך היום, אבל שמן תרומה שנטמאת כיון שיש לו בו היתר מותר לו לשורפו דהבערה לצורך היום היא. וא"ת והא אוקימנא לקמן (שבת כד, ב) טעמא דמתניתין (שם), משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואיבעיא להו מנא הני מילי ואמר אביי אמר קרא (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אלמא אביי נמי אית ליה דאין שורפין תרומה טמאה ביום טוב. יש לומר דאביי לאו אמתניתין קאי, אלא אאין שורפין קדשים ביום טוב, והא דאוקימנא לקמן טעמא דמתניתין לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, היינו אליבא דרב חסדא, משום דקיימא לן כוותיה דהא תניא כוותיה (לקמן שבת כד, א). אי נמי יש לומר, דאביי אית ליה דטעמא דמתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואף על פי שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת, ויש מי שסובר כן בירושלמי (פ"ב, ה"א), ומכיון דשמעיה לרבה דאוקי למתניתין בגזירת שמא יטה, ממילא ידע דרבה לית ליה בשמן תרומה שנטמא משום איסור שריפת קדשים, ומשום הכי אקשי ליה לדבריך ביום טוב לישתרי. אי נמי יש לומר דאביי כרב חסדא סבירא ליה דביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, וטעמא דכולה מתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא מדשמעיה לרבה דדחיק ומוקי לה בההיא גזירה דהוא דבר רחוק שיהא מטה כדי שימהר מעט בשריפה מה שהוא מותר ליהנות בו בשריפתו כשמן דעלמא, ודאי דרבה לית ליה בשמן שריפה טעמא משום שריפת קדשים, דאי אית ליה טפי הוה ליה לאוקומה ביום טוב שחל להיות בערב שבת וכרב חסדא, ומשום הכי אקשי ליה. והיינו נמי דסייעיה נמי לרב חסדא, מדתניא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ומסתמא לכולה מילתא דרב חסדא קא מייתי מינה סייעתא, ולומר דלית ביה משום גזירת הטיה כלל ובשבת דעלמא שרי, והיינו משום האי טעמא דאמרינן דכיון דקא מפרש בברייתא דטעמא משום שריפת קדשים, ממילא אדחי ודאי ההוא טעמא דגזירת הטיה דטעמא קלישתא הוא, ולא מוקי לה רבה למתניתין בההוא טעמא אלא מדלא אשכח טעמא אחרינא לאוקומי ביה למתניתין. וכיון שכן קיימא לן דבשבת דעלמא מדליקין בו, ואף על גב שדולקת והולכת בשבת, מלאכה היא שנעשית מאליה ולא חיישינן לה, וכדרב חסדא דסבירא ליה הכין. וכתב רבנו הרב ז"ל דמשום כך הכניסו בגמרא הך פיסקא דולא בשמן שריפה באמצע הלכות חנוכה, משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לרבה.
Rashba on Shabbat 23b · Sefaria
Meiri
נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם ופרשוהו גדולי הצרפתים למהדרים שעושים נרות כחשבון בני הבית ויש מפרשים אותה לענין בעל הבית ואכסנאי או שאר בני אדם הדרים בבית אחד ונראה לי דוקא שהפיות משני צדדין אבל מצד אחד אין בזה היכר כלל ושמועה זו הם פירשוה בנר של חרס מכוסה שמניחים בה הפתילה דרך נקב וכשנוקבה מצד אחר ומדליק בה פתילה דומה לשני כלים ולדעת זה אף מצד אחד כן וי"מ בה לפי הסוגיא שאפי' אינה מכוסה הואיל והפיות חלוקות זו מזו בין מצד א' בין מב' צדדים עולה לשני בני אדם ולא אמרו במלא קערה שמן שצריכה כסוי כמו שיתבאר אלא מפני שאין לה פיות כמו שיתבאר עכשיו:
מלא קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם שהכסוי עושה אותה כמי שיש לה פיות חלוקות לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואף לאחד אינו עולה וחכמי פורווינצא כתבו בחבוריהם שאם הרחיקם זו מזו כאצבע אינה כמדורה ולאחד מיהא יצא ואלו המנורות של נחשת העשויות בפיות ארוכות והם עגלות הם כשרות לנר חנוכה בלא שום פקפוק אם מצד שהפיות חלוקות אם מצד שיש להם כסוי:
מי שאין לו אלא פרוטה א' לנר ושתי מצות לפניו נר חנוכה ונר שבת ואין הפרוטה כדאי אלא לאחת מהן הרי זה נותנה לנר שבת משום שלום ביתו שלא יהיו בני ביתו יושבים בחשך וי"מ מצד אשתו שהמצוה מסורה לה וכן נר ביתו וקדוש היום כגון שאין לו יין ולא פת הראוי לקדש עליו עכ"ז נר ביתו עדיף אבל נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה קודם משום פרסומי ניסא:
יש לו נר לשתיהן ר"ל לחנוכה ולביתו ונסתפק איזו מהן הדלקתה קודמת יראה לגדולי הדורות שנר שבת קודם שהוא תדיר וכל שאין בה הפקעת פרסום הנס תדיר קודם וגאוני הראשונים מקדימין של חנוכה מצד אחר והוא שלדעתם כי שהדליק בשבת כבר קבלו עליו ואינו רשאי להדליק אחריה נר אחר ואת"ל רשאי אין הדבר יפה ומעולם לא חששנו לכך שאין קבלת שביתה בהדלקת הנר ואם אמרוה ביום הכפרים ובברכת זמן ובמקום שתוספת חול שבו צריך ליזהר בו שלא לימשך אחר אכילה יאמרו בהדלקה שהיא מעשה נשים שמקדימין אותה לפעמים לתור להן מנוחה ולפרוק מעליהן עול מלאכות ועוד שההדלקה אינה קבלת שבת אדרבה מפני שאינה שבת הוא מדליק אבל זמן של יום הכפרים כשאמר זמן הודה שהוא יום קדש אצלו והרי בסוף הפרק אמרו הדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכונה זו למי שהיא עני ואין לו טורח הכנה שיהא מכין סמוך לחשיכה מיעוט הכנתו ואמר שאחר שהדליק המדליק יכול לצלות שבודאי הדליקו בתקיעה זו ומ"מ מי שרצה להקדים נר חנוכה עושה ובלבד שיתכפם להדלקת נר שבת שהרי שעורם משתשקע החמה ובמקום שאי אפשר יהא תוכף לשקיעה כמה שיוכל:
אף במוצאי שבת נחלקו בה קצת מפרשים ומנהגנו להדליק קודם הבדלה ונסעדים בה בהבדלה שבתפלה שמאחר שנתאחרה ההדלקה כ"כ מקדימין אותה כמה שנוכל וזה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר הענין משום פרסומי ניסא ולא לכונה אחרת והדבר נאה:
נר שבת אין ראוי לאחרה עד שעת שקיעת החמה אלא יקדים שעד שלא תכבה שמשו של יום תזרח נרו של לילה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן וכו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד ענן ר"ל שהיה זה בא קודם שישקע חבירו ומ"מ אין להקדימה יותר מדאי שלא תדמה כשרגא בטיהרא אלא קודם שקיעת החמה מעט וי"מ את השמועה בחנוכה ובימי החול שבה שלא יקדים ביותר ולא תאחר עד שתשקע החמה לגמרי אבל בערב שבת מקדמת קודם שקיעת החמה:
לעולם יהא אדם זריז לקיים את המצות ובקלה כבחמורה שאינו יודע מתן שכרן של מצות ומ"מ יהא לבו סמוך שאין השם מקפח שכר כל בריה ושמדתו לשלם מדה כנגד מדה דרך הערה אמרו הרגיל בנר חנוכה דרך חבוב מצוה ובהערה מפורסמת הויין לו בנים תלמידי חכמים לקיים עליו נר מצוה ותורה אור הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכל אלו מדה כנגד מדה וכל עוד שמרבה במצות שכרו מתרבה דרך הערה אמרו ובאחד מגדוליהם שראה באחד והיה רגיל בשתי נרות ר"ל של חנכה ושל שבת בהדור ודרך חבוב ואמר גברי רברבי נפקי מהכא וראה באחד שהיה רגיל באחת בהידור ובחיבוב ואמר גברא רבא נפיק מהכא וכאשר פתר כן היה:
מכיון שכך היא המדה לשלם מדה כנגד מדה ראוי לאדם שיכוין ארחותיו כדי שישתלם במה שראוי דרך הערה אמרו דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן שהבן רחמי האב עליו כדכתיב כרחם אב על בנים ואף הבנים רחמיהם עליו וכמו שאמרו מכניס ומוציא מאכיל ומשקה ומלביש וכשאהב תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שרחמיו עליו ביותר בענין זה וכן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנואתא רבנן שדרך החותן לכבד את חתניו ואף החתנים לחותניהם וכמו שדרשו במדרש תלים אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו ואחר שכבד תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שדרכו לכבדו ביותר כדרך זה וכן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא כלומר שאינו יודע עד שיהא אפשרותו מגיע לכך לישתמען מיליה כצורבא מרבנן שמאחר שנתירא מתלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות הוא נורא ג"כ בפני האחרים שאין לך נורא אלא מי שראוי להוכיח וכמו שאמרו עד שלא חטא אדם נותנין לו יראה והבריות מתביישות הימנו משחטא אין נותנין לו יראה ואין הבריות מתביישות הימנו וכשהוא ירא תלמידי חכמים ודאי למד מהם מה שהוא ראוי להוכיח והבריות מתייראות ומתביישות הימנו:
2 more comments on this page.
Meiri on Shabbat 23b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה ה"ג חזא כו' ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה כו' עכ"ל ול"ג לקמן דהוה רגיל כמו שהוא בגמרות שלנו ונפיק חד גברא רבה בזכותו שהרי לפירוש ר"ת כבר נפטר אביו דרב שיזבי מדקאמר דבי נשא ולגירסת הר"ן נמי דגרס בקמייתא בשרגי ובבתרייתא בשרגא ניחא נמי דבזכות נר של שבת שהוא תדיר טפי והות רגילה ביה האשה ודו"ק:
בד"ה גזירה כו' דאביי ורבא לקמן כו' ולית להו האי גזירה אלא קיימי כו' עכ"ל ר"ל דלית להו טעמא דאין מדליקין בשמן טמאה של תרומה משום גזירה דקדשים דאין שורפין ביו"ט כפירש"י לקמן אלא דקיימי אדינא דאמר אין שורפין קדשים ביו"ט מה"ט אבל בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט לא הוה ידיע ליה לאביי ולהכי פריך אלא מעתה ביו"ט לישתרי והשתא שפיר גרסינן בתרוייהו רבה או רבא דהכא בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט קאמר דגזור יו"ט אטו שבת והתם אדינא דאין שורפין קדשים ביו"ט קאי לפרושי ולית ליה גזירה תרומה אטו קדשים ודברי מהרש"ל אינן מבוררין לי בזה וק"ל:
בא"ד ולפי זה מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר כו' עכ"ל דלתירוצם שכתבו דלא קאי אביי לקמן אטעמא דאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט אלא אדינא דאין שורפין קדשים הרי שלא ידע אביי לפרש בענין אחר וא"כ אין לשון אלא מעתה מתיישב ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 23b · Sefaria
Maharam
בגמ' א"ר חנינא מסורא מאי טעם קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב וכו' כן נ"ל להגיה ודו"ק:
בתוס' ד"ה הדר פשטה כו' ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה דמצי למיעבד תרווייהו וכו' ר"ל ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח ולא אמרינן כיון דפרסומי ניסא עדיף ליקדמא לקרות בשל חנוכה משום דבקריאת ס"ת כיון דמצי למיעבד תרווייהו ואין צריכין לדחות זו את זו ועבדינן תרוייהו ראוי להקדים תדיד אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו וצריכין אנו לדחות האחד אז אמרינן פרסומי ניסא עדיף ודחינן התדיר דלענין קדימה תדיד קודם ועדיף אבל לענין דחייה פרסומי ניסא עדיף ועיין באשר"י ותמצא מבואר:
ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וכו' הקשה הר' אליעזר וכו' ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו וכו' פירוש דלקמן בדף שאחד זה איתא שם בגמ' אמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומפרשין שם התוספות דר"ל דכיון דאוסר לשרוף קדשים ביום טוב אסרו נמי שריפה דהיינו שמן שנטמא להדליק ביום טוב גזירה אטו שריפת קדשים ואמרינן שם מנא הני מי לי דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה אביי מעולת שבת בשבתו ורבא יליף מקרא דהוא לבדו וא"כ משמע דס"ל לאביי ורבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה הוי מטעם דגזרינן אטו שריפה דקדשים והכא מפרש רבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דגזרינן אטו שבת וזה נמי פירוש התוספות שמקשים בתר הכי אך קשה מאי פריך הכא אביי וכו' והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו וכו' פירוש דאביי מפיק לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו וגזרינן שאין מדליקין בשמן שריפה גזירה אטו שריפת קדשים:
בא"ד ונראה לפרש וכו' ולית להו האי גזירה וכו' פירוש דלעולם רבא ואביי סבירא להו כמו שהשיבו רבא לאביי הכא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הוי משום דגזרינן יו"ט אטו שבת ולית להו האי גזירה דלקמן דקאמר דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וגזרינן שמן שריפה אטו קדשים לית להו אותה גזירה והא דקאמר אביי לקמן טעמא מקרא דעולת שבת בשבתו ורבא מקרא דהוא לבדו לא קיימי למיהב טעמו למתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה דהא סבירא ליה דטעמא הוי דגזרינן אטו שבת כדקאמר הכא אלא דקאי בעלמא לפרושי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא דגמרא קבע לה הכא אמאי דקאמר לקמן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דקאמר מנא הני מילי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומייתי עלה טעמא דחזקיה ואביי ורבא דקאמרי טעמייהו בעלמא למילף דאין שורפין קדשים ביום טוב אבל טעמא דקאמר אמתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב זה לא אתי כרבא וכאביי אלא אותו טעם אתי אליביה דרב חסדא דקאמר הכא אלא חכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקינן וכו' ודו"ק:
Maharam on Shabbat 23b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא אמר רבא פשיטא לי נר ביתו כו' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו. וקשיא לי כיון דע"כ הא דאבעיא ליה לרבא בנר חנוכה וקידוש היום איירי בשיש לו נר ביתו דאל"כ הא פשיטא ליה דנר ביתו קודם משניהם אע"כ בשיש לו ואם כן האיך פשוט ליה דנר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא וא"כ נדחה ק"ה מפני נ"ח ואמאי לא סגיא ליה באותו נר ביתו שיש לו שיוצא ג"כ ע"י נ"ח כדאיתא לעיל דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודי ואע"ג דרבא אמר לעיל שצריך נר אחרת להשתמש לאורה היינו היכא דאפשר משא"כ הכא דלא אפשר כיון שאין לו א"כ למה נדחה ק"ה בכדי כיון שיוכל לצאת ידי חובתו בנר של שבת ובשלמא לעיל בנר חנוכה ונר שבת לא מצינן למידק כה"ג דאפשר דה"ק דכיון דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו אע"פ שאינו עושה מצות נ"ח מן המובחר שצריך להניחה מבחוץ משא"כ הכא דמסיק רבא דנ"ח עדיף מק"ה ודאי קשה ואפשר לפרש מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל דאפשר לקדש אריפת':
אמנם בלימוד הישיבה העליתי דשפיר מתוקמי כולהו מלתיה דרבא דאיירי שיש לו שמנים הפסולות לנר שבת וכשרות לנ"ח כדמסקינן לעיל ויש לו ג"כ שמן שריפה דפסול לנ"ח כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכשר לנר שבת כדאמרי' בסמוך דהלכה כרב חסדא דמוקי למתני ב"ט שחל להיות ע"ש א"כ לפ"ז בכה"ג אי אפשר לקיים שניהם בנר אחד מאותן שתי שמנים וא"כ שפיר מתוקמא מילתא דרבא דקאמר נ"ח קודם לק"ה אע"ג דיש לו נר של שבת משמן שריפה אפ"ה כיון דאינו כשר לנ"ח מטעמא דפרישית א"כ צריך לקנות נ"ח אחר ממילא נדחה ק"ה כך העליתי בישיבה לפילפולא בעלמא ובזה נתיישב הא דמייתי הך פיסקא דשמן שרפה באמצע פרקים דדיני חנוכה כמו שהקשו התוספות לקמן באידך אבעיא בהזכרת חנוכה בבה"מ ולמאי דפרישית א"ש דהאי שקלא וטריא דשמן שרפה נפקא מיניה נמי לנר חנוכה ונר ביתו וק"ה ודוק:
שם דביתהו דרב יוסף הוי מאחרה ומדלקה אמר לה ר"י לא ימיש עמוד הענן כו' פירש"י קרא יתירא הוא כו' עד אלמא אורח ארעא בהכי עכ"ל. לכאורה נראה דוחק לומר דקרא יתירא אתא לאשמעינן אורח ארעא ור"י נמי מאי מייתי מאורח ארעא לענין איסור הדלקה דהוי מדינא ולולי פירש"י היה נ"ל דהא לא ימיש דרשא גמורה היא לענין שבת דהא האי קרא בפ' בשלח כתיב ולעיל מיניה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. ולכאורה הו"ל למיכתב קרא דלא ימיש בפ' בא בתחילת נסיעתן מרעמסס לסוכות אע"כ דה"ט לפי שיצאו ישראל ממצרים היה בחמשה בשבת כדאיתא לקמן בפרק ר"ע ובאותו יום נסעו מרעמסס לסוכות. ולפ"ז נסיעתן מסוכות לאיתם היה בע"ש כמ"ש רש"י להדיא בפי' החומש בקרא דויסעו מסוכות ע"ש אם כן לפ"ז א"ש דלא שייך למיכתב קרא דלא ימיש אלא בנסיעתם מסוכות לאיתם שהיה בע"ש ובא ללמד שיש להקדים קבלת שבת שלכך היה עמוד אש מקדים בעוד היום כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי יותר ובעיקר מילתא דרב יוסף במאי דקאמר תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר עיין בתוספת פרק תפלת השחר דף כ"ז בד"ה דרב צלי של שבת בע"ש ע"ש ובחידושינו:
בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת כו' הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזירה י"ט אטו שבת ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו כו' עכ"ל. ונראה דלא קשיא להו אסוגיא דהכא אמאי איצטריך רבה לטעמ' דגזירה ולא מפיק לה מקרא דהוא לבדו כדלקמן דודאי הכא דקאי אשמן שרפה דמתני' דאיירי שמדליק מבע"י בע"ש או בעי"ט א"כ תו לא שייך האי טעמא דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט לכן הוצרך רבה לטעמא דגזרה שמא יטה ובי"ט גזירה אטו שבת אלא דעיקר קושיית ה"ר אליעזר היינו לאידך גיסא דכיון דמסיק הכא טעמא דשמא יטה וגזרה י"ט אטו שבת א"כ אמאי איצטריך לפ' לקמן טעמא דמתניתין מקרא דהוא לבדו דמה"ט לא אסור אלא כשמדליק בליל י"ט ותיפוק ליה דאפילו מבע"י אסור משום גזירה י"ט אטו שבת וע"ז השיב רבי' שמואל שפיר דלקמן גרס רבא והכא רבה ודוק ועי' בסמוך:
בא"ד אך קשה מאי פריך הכא אביי כו' ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי כו' עכ"ל. כאן ודאי יש להקשות מאי קשיא להתוספת עליה דאביי הא מצינן למימר דאביי שפיר מקשה אלא מעתה בי"ט לישתרו כשמדליק בעוד היום בעי"ט. ובאמת משמע ליה דהא דקתני לקמן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט איירי דומיא דשבת וא"כ שפיר מקשי ליה לרבה. מיהו אביי גופיה דמפרש לקמן טעמא דמתני' מעולת שבת בשבתו היינו לפי האמת דאביי לית ליה כלל הך סברא דגזרה שבת אטו י"ט ולא גזרה דשמא יטה אלא כדרב חסדא דתני' כוותיה וא"כ בין בבא דרישא דקתני ולא בשמן שריפה ובין בבא דסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הכל במדליק בי"ט עצמו איירי להכי איצטריך למילף מקרא דעולת שבת בשבתו. ונראה שזה טעמו של רבינו שמואל דגרס לקמן רבא לכאורה לא הועיל כלום בזה דהא אכתי קשה מדאביי וע"כ צריך לפרש כמ"ש התוספת כאן דנראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמתני' אלא אקדשים בעלמא וא"כ שפיר מצ"ל דגרסי' נמי לקמן רבה אבל למאי דפרישית א"ש דרבינו שמואל לא חייש להך קושיא אדאביי מטעמא דפרישית וזה קצת כתירוץ השני שכתבו התוס' בשם הרשב"א מיהו התוס' עצמם שכתבו ונראה לפרש ולא ניחא להו בתירוצם השני שפי הרשב"א או כמו שכתבתי היינו משום דל' אלא מעתה אינו מדוקדק כ"כ כיון דאכתי לא נחתינן לשינויא דר"ח:
אמנם לענ"ד נראה לפרש ל' אלא מעתה בענין אחר דאביי גופה לא אסיק אדעתיה הך גזירה די"ט אטו שבת והיינו כמו שהקשו התוספות דא"כ בכל שמנים לגזור. ועוד דבפרק כל הכלים מסקינן להדיא דלא גזרו י"ט אטו שבת אלא ב"ש בלבד ועוד דלאביי גופא בפ"ק דביצה גבי פירות הנושרין משמע דלא גזרינן י"ט אטו שבת היכא דשבת גופיה אינו אלא משום גזרה לכך היה נראה לאביי לפרש איפכא דעיקר טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה היינו כשמדליק בליל י"ט עצמו דהכי אורחא דמילת' להדליק בלילה בי"ט ומכ"ש בשמן שריפה דאפשר דאיסורא נמי איכא להדליקה ביום כשאפשר להדליק בלילה דכשמדליק ביום הוי כמפסיד התרומה שמדליקה שלא כדרך הנאתה דשרגא בטיהרא מאי מהני ודוקא בשבת היה מותר להדליק בשמן שריפה בעוד היום כיון דלא אפשר להדליק בלילה אלא דאפ"ה אסרו להדליק בשמן שריפה בשבת דגזרינן שבת אטו י"ט שמדליקין בלילה ובכה"ג לא הוי גזרה לגזרה דכולא חדא גזרה היא דליכא מידי דבי"ט אסור ובשבת שרי ומאן דחזי דמדליקין בשמן שריפה בשבת אתי למיטעי דכ"ש דמדליקין בי"ט והשתא לפ"ז א"ש טובא לשון אלא מעתה דקאמר אביי לרבה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:
אמנם עיינתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דאביי הוי סבר דלרבה אי הוי אסור להדליק בשמן תרומה בי"ט עצמו ממילא הוי אסור נמי להדליק אפילו מבע"י כיון שדולקת והולכת בלילה הוי כשריפת קדשים בי"ט וכתב דבירושלמי איכא מאן דסבר הכי כו' ע"ש:
מיהו לענ"ד אי אפשר לומר כן דהא ודאי טעמא דמאן דאוסר בירושלמי היינו משום שסובר דשריפת קדשים לאו משום מלאכת הבערה אסורה אלא משום דגזרת הכתוב הוא שלא יתבערו בי"ט וכדמשמע קצת בל' רש"י ז"ל בפ"ג דביצה גבי חלה שנטמאת משא"כ בתלמודא דידן דמשמע לקמן דשריפת קדשים היינו משום איסור הבערה דהוי מלאכה גמורה כמו שהאריכו תוס' בזה לקמן וכדמשמע נמי לקמן מלישנא דרב אשי דמפרש טעמא דאין שורפין קדשים בי"ט משום דהו"ל עשה ולא תעשה וע"כ היינו לאו דלא תעשה כל מלאכה. וא"כ לפ"ז לא שייך לאסור מבע"י דמ"ש מכל המלאכות שמותר להתחיל בע"ש אע"פ שנגמרת בשבת וצ"ע ודוק היטב:
1 more comments on this page.
Penei Yehoshua on Shabbat 23b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אמר רבא דרחים רבנן עי' מכות יו"ד ע"א:
Gilyon HaShas on Shabbat 23b · Sefaria
Ben Yehoyada
וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים הא דנקיט עוֹבְרִים וְשָׁבִים ולא אמר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים? נראה לי בס"ד רצונו לומר עוֹבְרִים בתחילת קציר השדה שלו וראו שלא נתן פאה, ומזדמן שאותם בני אדם עצמם שָׁבִים בסוף קצירת השדה ורואה שקוצר הכל ואינו משייר פאה, אז בודאי לא סלקא דעתייהו שנתן באמצע, כי אומרים יש זריזין שנותנים בתחילה ויש עצלנים שנותנין בסוף, וזה לא מן הזריזין ולא מן העצלנים בודאי שלא נתן פאה כלל ומקללין אותו.
תָּבוֹא מְאֵרָה עַל אָדָם, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ נראה לי בס"ד הטעם שיוצא מפיהם לשון זה של מארה דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים בסוד הפסוק (ויקרא יט, ט) לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, כי סאה ה"ס [הוא סוד] המלכות שהיא אחרונה שבי' ספירות וכו' עיין שם. וידוע שהמלכות נקראת 'מראה' וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (במדבר יב, ו) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע 'בַּמַּרְאָה' וְלֹא בְּחִידוֹת. וכן איתא בזוהר הקדוש (בראשית דף וא"ו) על פסוק אִישׁ מַרְאֶה עיין שם. ולכן זה הנחשד שלא נתן פאה שהיא תיקון המלכות הנקראת 'מראה' יאמרו תָּבוֹא לוֹ מְאֵרָה, שתתהפך אותיות מַּרְאָה עליו לאותיות מְאֵרָה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שהברכה היא בסוד מֵאָה דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מֵאָה ברכאן כמנין לֶךְ לְךָ הנזכר בפסוק (בראשית י"ב א') וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, יעוין שם. ולכך תיקנו מאה ברכות דכל יום כדי להמשיך מן מאה ברכאן. ופרשתי בס"ד הטעם למספר מֵאָה [100] כי שם הוי"ה דע"ב הוא עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן שם ס"ג גם כן עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן הוא בשם מ"ה ולכן כתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' דייקא, נמצא ברכה של זרע הארץ היא בסוד מֵאָה ככתוב (שם) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ואם כן זה שלא נתן מן הברכה שלו שהיא סוד מֵאָה את חלק העני הנקרא רי"ש, יבא אות ר' הרומז לעני במלואו ויהיה תוך אותיות מֵאָה ויהיה בזה צירוף מְאֵרָה. אי נמי חוֹק פֵּאָה [200] עולה מספר ר' לכן יבא אות ר' תוך 'מֵאָה' ויהיה 'מְאֵרָה' בר מינן. אי נמי נראה לי בס"ד זה שלא נתן פאה שגזל העניים עשה מעשה נחש שרצה לגזול את חוה מן אדם הראשון על ידי עצתו, ואז פּ' של פֵּ אָה תתחבר עם אות שלפניה ואחריה שהם ע"ץ ויהיה צירוף צֶפַע שהוא הנחש שנקרא צֶפַע, וכמו שנאמר(ישעיהו יד, כט) מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, ולפי זה אות פ' של פֵּ אָה תהיה מספר מ"ר [240] כי צֶפַע [240] מספרו מ"ר, ותתחבר עם אותיות א"ה של פ אה הנשארים ויהיה בזה אותיות מְאֵרָה בר מינן! או יובן בס"ד אומרים תָּבוֹא מְאֵרָה כי בהפוך אתוון רַמָּאָהּ, כלומר אדם זה תבא לו מְאֵרָה כי הוא רַמָּאָהּ שאומר שנתן פֵּאָה ואינו כך:
הָרָגִיל בְּנֵר, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לפי גרסת תלמוד שבידינו דגריס נר סתם קאי על נֵר שַׁבָּת. ונראה לי בס"ד טעם לזה כי נֵר שַׁבָּת כפול שתים א' כנגד האיש וא' כנגד האשה לכך זוכה לבנים תלמידי חכמים שיוצאין ממנו ומאשתו, ולא אמר שזוכה להיות הוּא תלמיד חכם. ולגרסת תלמוד של בעל עין יעקב דגריס להדיה נֵר חֲנֻכָּה, נראה לי בס"ד הטעם דאמר 'בָּנִים' תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ולא אמר שיהא 'הוּא עַצְמוֹ' תַּלְמִיד חָכָם? על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות כי בחנוכה עיקר התוספת וההארה למעלה הוא בשורש האשה ולא בשורש האיש, לכן יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שתשמח בהם האשה יותר מן האיש, ככתוב בבן חכם (משלי כג, כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ, שהוסיף גילה לאם על השמחה מה שאין כן באב אמר שמחה בלבד אבל האם שמחה וגילה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה יש שמנה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר חייב וזכאי טמא וטהור, ונר חנוכה הוא שמונה, לכך יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שעוסקין בתורה שיש בה שמנה דרגין. או יובן בס"ד התורה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, ותיבת אוֹר היא תיבה כ"ה בתורה, כי מן תיבת בְּרֵאשִׁית עד תיבת אוֹר הוא כ"ה, גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, ולכן הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה יהיה לו בנים שזוכין לתורה שהיא מעלת חן ומופעת אוֹר שהוא תיבת כ"ה, וזה נרמז בצירוף 'חנוכה' שהוא 'חן וכ"ה' ודוק:
הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמזוזה ה"ס [הוא סוד] המלכות רחל עקרת הבית, לכך מְזוּזָה [65] מספרה שם אדנ"י [65] שהוא במלכות והוא מספר כל"ה [65], וידוע שהמלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם פ"ך דמצנפ"ך שכל חלק הוא נ"ו, לכן אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. והנה במתוק הגבורה שהיא נ"ו תהיה אותיות נא שהוא רמז לניתוק, והיינו הוא"ו יתחלק לאותיות א"ה. לכך הָרָגִיל בִּמְזוּזָה שבזה ממתק הגבורות שהם נ"ו יזכה לְדִירָה נָאָה, על שם המיתוק שעושה מן אותיות נ"ו אותיות נאה. ומ"ש הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵי יַיִן, נראה לי בס"ד הזהיר בו לקדש על כוס מלא על כל גדותיו בשופע יהיה עשיר, שימצא לו היין בביתו בשופע שימלא גרבי יין לביתו, והא דאמר גַרְבֵי ולא אמר חָבִיּוֹת? נראה לי דאם יקדש על כוס מלא על כל גדותיו הרי זה עושה עיטור לכוס היין, לכך מדה כנגד מדה זוכה לְ גַרְבֵי יַיִן [65] שהוא מספר עִטּוּר [285], דהיינו יַיִן [65] מספר ע' ו 'גַרְבֵי' מספר [215] רט"ו וצירוף שניהם יהיה אותיות עִטּוּר [285].
רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא. נראה לי מלת 'טוּבָא' קאי על שְׁרָגָא שהיה רגיל להדליק נרות הרבה לכבוד שבת, דרך משל במקום שולחן ידליק שבעה והחיוב הוא רק שנים, גם עוד כל חדרים ומקומות שבחצר מדליק בהם אולי יהיה להם איזה עסק שם בלילה, וכיון דעבדי טפי מחיובא לכך אמר שיזכו לבנים חכמים.
אָמַר תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. הא דקראם בשם 'רַבְרְבֵי' נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת מן 'רַב וְרַבִּי' וזהו רַ"בְ רְבֵ"י, והיינו כי חכמי ארץ ישראל מכונים בשם רַבִּי וחכמי בבל בשם רַב כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל רַב מבבל וכל רַבִּי מארץ ישראל. וידוע כי יש עדיפות בחכמי ארץ ישראל מה שאין בחכמי בבל, כי חכמי ארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה מה שאין כן בחכמי בבל, ויש עדיפות בחכמי בבל שהם חריפים יותר מחכמי ארץ ישראל, לכן קראם 'רַבְרְבֵי' כלומר שיהיו חכמים גדולים שיהיה להם עדיפות של רַב הנמצא בחכמי בבל בחריפות ויהיה להם עדיפות של רַבִּי הנמצא בחכמי ארץ ישראל. ונראה לי בס"ד הטעם שברכם בשני בנים חכמים ואביא לדוגמה מעשה בחסיד אחד שהלך לעיר אחת ונתאכסן אצל בעל הבית שבת אחת, וכשחזר לביתו אמר לו אשתו אצל מי נתאכסנת בשבת, אמר לה בבית פלוני, אמר לו מה ראית חדוש אצלם, אמר לה ראיי אשת בעל הבית עיניה יפות וידיה נקיות, אמר לו אפילו בי אינך מסתכל ואיך נסתכלת בה, אמר לה חס וחלילה לא נסתכלתי אך אמרתי עיניה יפות כונתי על שתי נרות דשבת שהם כנגד שתי עינים והיו יפות מאד לכבוד שבת, וידיה נקיות רצונו לומר התבשיל שהוא מעשה ידיה הוה חשוב וטוב מאד נקי ובר, נמצא שתי נרות כנגד שני עינים. וידוע שתלמידי חכמים נקראים 'עֵינַיִם' ולכך כיון שראם נזהרין הרבה בנרות שבת דחיוב שהם כנגד ב' עינים בירכם בשני חכמים הנקראים 'עֵינַיִם' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר טו, כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה, אלו תלמידי חכמים.
דְּבִיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף: תְּנִינָא: (שמות יג, כב) "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה", סָבְרָה לְאַקְדוּמָהּ. אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא: תְּנִינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר. מקשים למה לא הזהירה כפירוש, שהיה צריך לומר לה לאו שפיר עבדת ולא תעשי כן עוד? וכן יש להבין כזאת עוד כמו שאמר הַהוּא סָבָא? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף לד) שצריך לומר שלשה דברים אלו 'בניחותא' כי היכי דלקבלן מיניה, לכן נזהר רַב יוֹסֵף להוכיחה בדרך כבוד, כמו בן עם אביו ותלמיד עם רבו אם רואה שעושה שלא כדין לא יאמר לו 'לא טוב עשית!' אלא יאמר לו 'כך שנינו' או 'כך למדתנו' וכן נהג כאן דרך כבוד כי היכי דיתקבלו דבריו כמו שאמרו חכמינו ז"ל.
אָמַר רָבָא דְּרָחִים רַבָּנָן, הֲווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנָן. נראה לי בס"ד האהבה קבועה תמיד בלב לכן הוה ליה בנין שהם קבועים אצל אביהם תמיד, אבל מוֹקִיר זהו לפרקים לכך הוה ליה חַתְנְוָתָא רַבָּנָן שהם באים אצלו לפרקים, ומאן דְּדָחִיל הוא גופו הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן כי דְּדָחִיל כל שכן דְּמוֹקִיר, וְ יִרְאָהּ וְ כָבוֹד [248] עולה מספר רמ"ח כמנין איברי הגוף כולו שהוא רמ"ח איברים, לכך איהו גוּפֵיהּ הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן.
Ben Yehoyada on Shabbat 23b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 23, Amud Bet, about 422 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 143 words
Opens “וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים…”
- Segment 246 words
Opens “אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב…”
- Segment 357 words
Opens “אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר…”
- Segment 488 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הָוְיִין לֵיהּ…”
- Segment 543 words
Opens “דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוָת מְאַחֲרָה וּמַדְלְקָה. אֲמַר…”
- Segment 630 words
Opens “אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין…”
- Segment 755 words
Opens “וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְכוּ׳: מַאי שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה?…”
- Segment 860 words
Opens “רַב חִסְדָּא אָמַר: לְשֶׁמָּא יַטֶּה לָא חָיְישִׁינַן,…”
Sages named on this page
- Rav Shizvi [the First] · Third Generation of Amoraim
Rav Shizvi was a prominent Amora, a student of Rav Chisda and a contemporary of Abaye and Rava, known for his rigorous…
Source: Shabbat 23b · Segment 4 — “…מֵהָכָא. נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי.”
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Shabbat 23b · Segment 5 — “…וּמַדְלְקָה. אֲמַר לַהּ רַב יוֹסֵף: תָּנֵינָא ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Shabbat 23b · Segment 7 — “…יַטֶּה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי!…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rav Shizvi [the First] · Third Generation of Amoraim
Rav Shizvi was a prominent Amora, a student of Rav Chisda and a contemporary of Abaye and Rava, known for his rigorous…
Cited source: Shabbat 23b
All 10 sources this entry cites
Original text
וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין ״עַכְשָׁיו מַנִּיחַ בַּעַל הַבַּיִת פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי חֲשָׁד — שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״ נִינְהוּ? אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי הָרַמָּאִין.
And due to causing the poor to be idle; so that the poor, who have no way of knowing when he is going to cut the grain and where in the field he is going to leave the pe ’ a , will not be sitting and observing until he designates the pe ’ a and constantly saying to themselves: Now the owner of the field is placing pe ’ a . Now that he leaves the pe ’ a in a defined area at the end of his field, and the poor people know exactly where they can receive their portion, they need not waste their time in anticipation. And due to suspicion; if one leaves the pe ’ a in the middle of the field, the poor will come and take their portion immediately when he designates the area of pe ’ a . When the owner then continues to cut and harvest the rest of the grain in the field, the pe ’ a will not be noticeable. Insisting that he leave pe ’ a at the end of the field ensures that passersby will not say: A person who did not leave pe ’ a in his field should be cursed. We learned that the fourth reason is due to the verse: You shall not wholly reap. The Gemara wonders: Aren’t all of these reasons due to: You shall not wholly reap? All of the reasons explain that one may not reap his entire field and must leave pe ’ a at the end of his field. Rava said: The meaning of the last reason is that pe’a is separated that way due to cheaters. There is concern that a person would not leave pe ’ a at all. He would claim that he already separated it in the middle of his field and that the poor already came and took it. In order to bolster the mitzva of pe ’ a , the Sages instituted that it must be separated specifically at the end of one’s field. In terms of the discussion in the Gemara, apparently, the desire to avoid arousing suspicion is a factor taken into consideration in determining halakha .
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רְדִיפָה אָמַר רַב הוּנָא: נֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פִיּוֹת — עוֹלָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר רָבָא: מִילֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עוֹלָה לְכַמָּה בְּנֵי אָדָם. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי — עֲשָׂאָהּ כְּמִין מְדוּרָה, וַאֲפִילּוּ לְאֶחָד נָמֵי אֵינָהּ עוֹלָה.
Rav Yitzḥak bar Redifa said that Rav Huna said: Lighting an oil lamp that has two spouts, with one wick placed in each of the spouts, is considered to have fulfilled the obligation of kindling the Hanukkah light for two people. Similarly, Rava said: One who filled a bowl with oil and placed wicks all around it, if he overturned a vessel on top of it, it is considered to have fulfilled the obligation of lighting the Hanukkah light for several people, corresponding to the number of wicks. By overturning a vessel atop the bowl, each wick appears to be burning independently. If one did not overturn a vessel on top of it, he thereby made it appear like a type of bonfire. From afar, the light from all of the flames appear to be a single flame. And it is not even considered to have fulfilled the obligation of lighting the Hanukkah light for one person because the mitzva is specifically to light a flame and not a bonfire.
אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי, נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנוּכָּה — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. נֵר בֵּיתוֹ וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם — נֵר בֵּיתוֹ עָדִיף, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ. בָּעֵי רָבָא: נֵר חֲנוּכָּה וְקִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ? קִידּוּשׁ הַיּוֹם עֲדִיף — דִּתְדִיר, אוֹ דִילְמָא נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף — מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ: נֵר חֲנוּכָּה עֲדִיף, מִשּׁוּם פַּרְסוֹמֵי נִיסָּא.
Rava said: It is obvious to me that there is a fixed list of priorities. When a person is poor and must choose between purchasing oil to light a Shabbat lamp for his home or purchasing oil to light a Hanukkah lamp, the Shabbat lamp for his home takes precedence. That is due to peace in his home; without the light of that lamp, his family would be sitting and eating their meal in the dark. Similarly, if there is a conflict between acquiring oil to light a lamp for his home and wine for the sanctification [ kiddush ] of Shabbat day, the lamp for his home takes precedence due to peace in his home. However, Rava raised a dilemma: When the conflict is between oil for a Hanukkah lamp or wine for kiddush of Shabbat day, what is the ruling in that case? Does kiddush of Shabbat day take priority because it is frequent, i.e., it is performed every week, and there is a principle: When there is a conflict between a frequent practice and an infrequent practice, the frequent practice takes precedence? Or, perhaps the Hanukkah lamp takes precedence due to publicity of the miracle? After he raised the dilemma, he then resolved it on his own and he ruled that, in that case, the Hanukkah lamp takes precedence due to publicity of the miracle.
אָמַר רַב הוּנָא: הָרָגִיל בְּנֵר הָוְיִין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה — זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית — זוֹכֶה לְטַלִּית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם — זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַּרְבֵי יַיִן. רַב הוּנָא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּתְחָא דְרַבִּי אָבִין נַגָּרָא. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נָפְקִי מֵהָכָא. נָפְקִי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַּר אָבִין וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין. רַב חִסְדָּא הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה חָלֵיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דְּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דַּהֲוָה רְגִיל בִּשְׁרָגֵי טוּבָא, אֲמַר: גַּבְרָא רַבָּא נָפֵק מֵהָכָא. נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי.
Rav Huna said: One who is accustomed to kindle lights on Shabbat and Hanukkah will be rewarded and have children who are Torah scholars, who will disseminate the light of Torah. One who is meticulous in performing the mitzva of mezuza merits a beautiful house on which to affix his mezuza . One who is meticulous in performing the mitzva of ritual fringes merits a beautiful garment. One who is meticulous in performing the mitzva of kiddush of the day merits and fills jugs of wine. The Gemara relates: Rav Huna was accustomed to pass by and teach at the entrance of the house of Rabbi Avin the carpenter. He saw that Rabbi Avin was accustomed to kindle many lights in honor of Shabbat. Rav Huna said: Two great men will emerge from here. Indeed, Rav Idi bar Avin and Rav Ḥiyya bar Avin, his two oldest sons, emerged from their family. On a similar note, the Gemara relates: Rav Ḥisda was accustomed to pass by and teach at the entrance of Rav Sheizvi’s father’s family home. He saw that Rav Sheizvi’s father was accustomed to kindle many lights in honor of Shabbat. Rav Ḥisda said: A great person will emerge from here. Indeed, Rav Sheizvi emerged from them.
דְּבֵיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף הֲוָת מְאַחֲרָה וּמַדְלְקָה. אֲמַר לַהּ רַב יוֹסֵף: תָּנֵינָא ״לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה״ — מְלַמֵּד שֶׁעַמּוּד עָנָן מַשְׁלִים לְעַמּוּד הָאֵשׁ וְעַמּוּד הָאֵשׁ מַשְׁלִים לְעַמּוּד הֶעָנָן. סְבַרָה לְאַקְדּוֹמֵי. אֲמַר לַהּ הָהוּא סָבָא: תָּנֵינָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר.
The Gemara relates that Rav Yosef’s wife would kindle the Shabbat lights late. Rav Yosef said to her: Wasn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “The pillar of cloud by day, and the pillar of fire by night, departed not from before the people” ( Exodus 13:22), this teaches that the pillar of cloud would overlap with the pillar of fire? The pillar of fire would appear slightly before nightfall. And the pillar of fire would overlap with the pillar of cloud, as well. The pillar of cloud would appear slightly before daybreak. Therefore, in lighting the Shabbat lights it is also appropriate to light earlier, beginning Shabbat slightly before dark on Shabbat eve. She thought to kindle the lights much earlier, on Shabbat eve, long before nightfall. An Elder said to her, we learned: As long as he neither lights too early nor too late.
אָמַר רָבָא: דְּרָחֵים רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנַן. דְּמוֹקִיר רַבָּנַן, הָווּ לֵיהּ חַתְנָווֹתָא רַבָּנַן. דְּדָחֵיל מֵרַבָּנָן, הוּא גּוּפֵיהּ הָוֵי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. וְאִי לָאו בַּר הָכֵי הוּא, מִשְׁתַּמְעָן מִילֵּיהּ כְּצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן.
Similar to the reward due one who kindles the Shabbat lights, Rava said: One who loves Sages will have children who are Sages. One who honors Sages will have sons-in-law who are Sages. One who stands in awe of the Sages will himself become a Torah scholar. And if he is not capable and lacks the talent to become a Torah scholar, his statements will be received like the statements of a Torah scholar.
וְלֹא בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה וְכוּ׳: מַאי שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה? אָמַר רַבָּה: שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמְאָה. וְאַמַּאי קָרוּ לֵהּ ״שֶׁמֶן שְׂרֵיפָה״? — הוֹאִיל וְלִשְׂרֵיפָה עוֹמֵד. וּבְשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? מִתּוֹךְ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְבַעֲרוֹ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטֶּה. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב? — גְּזֵרָה יוֹם טוֹב אַטּוּ שַׁבָּת.
We learned in the mishna that one may not light with burnt oil on Shabbat. The Gemara asks: What is burnt oil? Rabba said: It is oil of teruma that became ritually impure. And why did they call it burnt oil? Because its burning is imminent, as it is prohibited to eat this oil and one is obligated to burn it. The Gemara asks: And what is the reason that one may not light with it on Shabbat? The Gemara explains: Because it is a mitzva to burn it, the Sages issued a decree lest, in doing so, he come to adjust the wick in order to hasten its burning. Abaye said to him: But if what you say is so, that the reason for the prohibition is a concern lest he adjust it, then, on a Festival, when adjusting a wick is permitted, it should be permitted to light with burnt oil. Why then did we learn in the mishna: One may not light with burnt oil even on a Festival? The Gemara answers: It is a decree issued by the Sages prohibiting burning it even on a Festival, due to the prohibition to burn it on Shabbat.
רַב חִסְדָּא אָמַר: לְשֶׁמָּא יַטֶּה לָא חָיְישִׁינַן, אֶלָּא הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת עָסְקִינַן — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בְּיוֹם טוֹב עָסְקִינַן! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה בְּיוֹם טוֹב — לְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב.
Rav Ḥisda said: The reason for the prohibition against lighting a Shabbat lamp with burnt oil is different, as we are not concerned lest one come to adjust the wick. Rather, here, in our mishna, we are dealing with a Festival that fell on Shabbat eve, in which case he must kindle Shabbat lights on the Festival. One may not light a Shabbat lamp with burnt oil on a Festival because one may not burn consecrated items on a Festival, a prohibition that applies to teruma as well. The Gemara asks: But from the fact that we learned in the latter clause, i.e., the next mishna, that one may not light with burnt oil on a Festival, by inference, in the first clause of the mishna we are not dealing with a Festival but rather with a standard Shabbat. Rabbi Ḥanina from Sura said: This mishna must be understood in the following manner: These are not two distinct halakhot ; rather, this mishna was stated employing the didactic style of what is the reason. What is the reason that one may not light with burnt oil on a Festival or on a Festival that falls on Shabbat eve? It is because one may not burn consecrated items on a Festival at all.