Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 18b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 18b

    Shabbat 18b. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 396 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מוגמר וגפרית מ"ט שרו הא מנחי בכלים:

    כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא ולא בכלי:

    גיגית שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב"ש:

    בדמפקר להו לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן:

    עססיות ותורמסין מיני קטניות וצריכין בישול יותר:

    בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:

    יחתה בגחלים למהר בישולן:

    סליק בהו קוטרא של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 18b · Sefaria

    Tosafot

    דמפקרא להו אפקורי אע"ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג' הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם:

    לא ימלא נחתום כו' כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע"פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות:

    גזירה שמא יחתה ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים:

    ביורה עקור' וטוחה ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי:

    דילמא מגיס בה והוי צובע:

    בשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה:

    האי בישרא דגדיא ושריק מפרש בה"ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי' בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי:

    התם בבשרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני' דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי' מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן כדמפרש לקמן (שבת דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי' וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי' היכא דלא קשי ליה זיקא שרי:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Shabbat 18b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    שביתת כלי אלא רב יוסף אבל רבה אמר מפני שמשמעת את הקול וכוותיה מסתברא וכל היכא דאיכא למיחש שמא יחתה בגחלים כגון הנחת קדרה בתנור או חבית של מים וכיוצא אפילו ב"ה אסרי והא דתניא לא ימכור אדם חפץ לנכרי ולא ילונו ולא ישאילנו כו' קיי"ל כר' עקיבא דאמר כדי שיצא מפתח ביתו כר' יוסי דאמר הן הן דברי ר"ע הן הן דברי בית הלל וכן גבי חמץ אוקימנא בפסחים (כא.) כל שעה שמותר לאכול כהן תרומה מותר למכור ישראל חמץ לנכרי והיא שעה חמישית.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 18b · Sefaria

    Rashba

    גיגית נר וקדרה לב"ש אפקורי מפקר להו ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה, הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב"ש ידעי וכל שכן במקום ב"ה. קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב"ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב"ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב"ש. כך נראה לי.

    מאן תנא הא דת"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין וכו' ערב שבת עם חשיכה וכו' לימא ב"ש היא. פירש הרמב"ן: שהתורמסין והעססיות אין צריכין בישול הרבה, ולפיכך העמידוה במסקנא ככולי עלמא ומשום גזירת חתוי, שאף על פי שלא בשלו כל עיקר הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאכלן לאלתר. וכמדומה שהזקיקו לומר כן, משום דתנא כיוצא בו לא ימלא נחתום קיתון של מים, והמים ודאי אין צריכין אלא בשול מועט. אבל קשה לי, שאם כן היכי הוה מצי לאוקומה אפילו כבית שמאי מעיקרא, דמאי שנא מגיגית נר וקדרה, הכא נמי לישתרי דאף הני אפקורי מפקרי להו. אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, שהן צריכין בשול הרבה, לפיכך אף על פי שהן חיין גזרינן שמא יחתה בגחלים לאכלן למחר לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם, וקיתון של מים כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרינן שמא יחתה בהן בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנים ללוש בהן למוצאי שבת מיד. ולפירושו נראה לי שהיה סבור מתחילה דאתיא כב"ש דוקא דאית להן שביתת כלים, וקא סלקא דעתך דטעמא משום דכיון שהן קשין להתבשל והוא מניחן ערב שבת עם חשיכה אינו רוצה לאכלן בשבת אלא למוצאי שבת, ודומיא דקיתון של מים דבעי ליה למוצאי שבת, והלכך לא מפקרי להו, כלומר אין לב ב"ד מתנה להפקיר כלים כדי להתיר לבשל לצורך חול אלא כדי להתיר בשול הצריך לשבת, כך נראה לי. וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל ד"ה גיגית) דאפקורי מפקרי להו ב"ד קאמר ולא בעל הנר והקדרה, שאם כן אף כאן נאמר שהוא מפקירן ולישרי ולא אתי לא כב"ש ולא כב"ה.

    ואסיקנא גזירה שמא יחתה בגחלים. ועססיות ותורמסין דוקא, ולא דמי לקדרה חייתא כמו שפירש"י ז"ל לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם. אבל לרבנו האי גאון ז"ל מצאתי שכתב בפרק כירה דקדרה חייתא דשריא לאו חייתא ממש קאמר, שאילו צונן אסור להניחן בין השמשות והיינו טעמא דעססיות ותורמסין, אלא קדרה חייתא זו היא שחמה דלא התחילה לבשל, עד כאן. ואינו עולה יפה לפי דעתי.

    אי הכי מוגמר וגפרית ליגזור ואם תאמר לדידיה דלא מסיק אדעתיה האי טעמא דגזירת חתוי, היכי ניחא ליה מתניתין (לקמן שבת יט, ב) דקתני אין צולין בשר בצל וביצה ופת וחררה. יש לפרש דהוה סלקא דעתך דטעמא דהנך משום דלא מפסיק מידי בינם לבין הגחלים איכא למיגזר טפי דלמא אתי לחתויי.

    צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה ואפילו הכי בין לרבה בין לרב יוסף קא אסרי ב"ש, משום דכלי ראשון מבשל, וכדתנן (לקמן שבת מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, והלכך איכא למיגזר משום שמא יבשל בשבת אליבא דרבה, ואיכא נמי משום שביתת כלים אליבא דרב יוסף.

    ואקשינן ודילמא מגיס. ואוקימנא:

    ביורה עקורה וטוחה ומיהו בשקלט את העין איכא למימר דמותר אפילו בשאינה עקורה וטוחה דומיא דקדרה היכא דבשיל דשרי ולא גזרינן משום חתוי דגחלים, ומשום מגיס נמי ליכא דמשקלט את העין ליכא משום מגיס. ואיכא למימר דדוקא טוחה הא לאו הכי לעולם אסור גזירה משום מגיס, ולא דמי לקדרה דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו. וצריך עיון. ומהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול. וקשיא לי אם כן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס. ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בשולא אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דילמא מגיס, אבל יורה של סממנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך. ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (לקמן שבת מ, ב) שמן אין בו משום בשול, שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.

    האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי פירוש: בשיל כמאכל בן דרוסאי, בשיל ולא בשיל כלומר: שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכדאמרינן נמי לקמן (שבת כ, א) חנניה אומר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, כן פירש רבנו האי ז"ל בפרק כירה, וכן פירשו בתוס'. אבל דעת הרב אלפסי והרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' שבת ה"ד) בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל לבשל ועד שנתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומה שאמרו לקמן (שבת כ, א) גבי אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, א"ר אלעא אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרך אותן, וכ"כ בפירוש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות שבת הט"ז). וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל לאותה דרב, אע"פ שפסק בפרק כירה שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניה.

    5 more comments on this page.

    Rashba on Shabbat 18b · Sefaria

    Meiri

    לא תמלא אשה את הקדרה עססיות ותרמוסין והם מיני קטניות שצריכין להתבשל ביותר ותניח לתוך התנור עם חשיכה לכונת מוצאי שבת ואם עשתה אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה אסורים בכדי שיעשו וכל אלו גזירה שמא יחתה אחר שצריכים בישול גדול כל כך ויש מפרשים באלו שאין צריכים בישול גדול ואע"פ שלא בשלן כלל הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאלתר ויבא לידי חיתוי:

    הואיל וכל מה שאסרנו בזה אינו מפני שהוא נעשה בשבת אלא מצד גזירה שמא יחתה כל שאין בו גזרת חתוי מותר הילכך תבשיל חי ר"ל שלא נתבשל כלל מותר להניחה על הכירה סמוך לחשיכה שמאחר שהוא חי אין דעתו עליה עד למחר ולא יבא לחתות שאינו צריך למהירות בשולו וכן הדין במבושלת לגמרי ושאין צמוקו יפה לו אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור שמא יבא לחתות להשלים בשולו במהרה וכן הדין במבושל לגמרי אם היה צמוקו יפה לו שמא יחתה כדי לצמקו ובגרוף וקטום מיהא מותר על צדדין ידועים כמו שיתבאר ואם נתן בו חתיכה חיה מותר הרי הוא כאלו היה התבשיל כלו חי:

    זה שביארנו בנתבשל קצת ולא כל צרכו והוא שקראו כאן בשיל ולא בשיל יש מפרשים שלא הגיע למאכל בן דרוסאי שכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מבשל הוא לגמרי ומותר הוא לשהותו בין בתנור בין בכירה וכן כתבוה גאוני הראשונים ויש מפרשים בשיל ולא בשיל אף כשהגיע למאכל בן דרוסאי עד שיתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כל צרכו אם היה הצמוק יפה לו כמו שכתבנו ואע"פ שאמרו כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה אין הלכה כן וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומ"מ יש פוסקים אותה ודוקא בכירה הא בתנור אסור עד שיתבשל כל צרכו שהתנור חמור אצלם יותר מן הכירה כמו שיתבאר ואע"פ שבצלי אמרו לדברי הכל שכל כדי שיצולו עם השמש כמאכל בן דרוסאי דיו ומותר לשהותו דוקא צלי אבל קדרה בתנור לא וא"ת מה בינה לצלי צלי הואיל ואין מחיצה בינו לבין האור כל שהגיע למאכל בן דרוסאי חתויו קשה לו וכן בחררה מה שאין בתבשיל:

    כבר ביארנו במשנה שלא התרנו נתינת צמר ליורה אלא בעקורה וטוחה למדת שאף בעקורה מעל האש יש לחוש בו להגסה ויראה הטעם מפני שהגסה בכלי ראשון כבישול ויש כאן מקום עיון א"כ הקדרה שהעבירה מרתחת היאך מוציאין ממנה בכף והלא מגיס יש מפרשים שלא נאמר אלא בצמר ליורה שדרך הגסתה בכך וצריך להגיס בה תמיד שלא יחרך או שאפשר שהצמר מצטבע בהגסה וכן שהוא מתכוין לכך ר"ל להצטבע יותר בחוזק בהגסתה אבל קדרה אין הגסתה בשול אלא הגסה ראשונה שמערב הכל ומקרב הבישול וקרובי בישולא בישולא הוא אבל שאר הגסות אין בהם משום בישול וזהו שלא חששו בעססיות ותורמוסין אלא משום חתוי ולא משום הגסה וכן שמשהין על כירה קטומה ואין חוששין להגסה ולא עוד אלא שנוהגין בסעודות גדולות להגיס אף על הכירה הואיל ומ"מ הכירה קטומה ולא ראינו מוחה ואין צריך לומר בהגסה אחר שהוסרה מן הכירה שמותרת וכן כתבו שבמבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו דין הגסה כלל שלא נאסר מגיס אלא משום מבשל ומשהגיע לכך אין בו משום מבשל וכמו שאמרו בשמן בפ' כירה שלדעת האומר שאין בו משום בישול מותר לתתו במקום שהיד סולדת בו:

    כבר ביארנו במשנה שכל שהרוח קשה לו אינו עשוי לגלותו ואין בו חשש חיתוי מעתה גדי שנתנו לתוך התנור אע"פ שלא טח פי התנור מותר אבל של עז ותיש שאין הרוח קשה להם אם טח מותר לשהותו ואם לא טח אסור ודלעת דינה כגדי ואלמלא כן היינו אוסרין אע"פ שהיא חיה לגמרי מפני שבשולה קל והרי היא כתבשיל שנתבשל אלא שלא נתבשל כל צרכו:

    זה שביארנו שהגדי אע"פ שלא טח מותר לשהותו דוקא במנותח אבל בשלם אסור שאין הרוח קשה לו וכן היא מתבארת למטה בסוגית משלשלין את הפסח ודברים אלו כלם בשפוד העומד באויר התנור שאין דרך לחתות עד שיוציאו את הצלי שלא לעפרו וכל שהוצאתו קשה מפני הרוח אין ההוצאה מצויה אבל בשרא אגומרי ודאי אסור שהרי מגולה ועומד הוא וכן שכבר הוא מתעפר לשם אא"כ נצלה כל צורכו או שהגיעה למאכל בן דרוסאי על דעת השיטה שכתבנו וא"ת בשרא אגומרי מ"מ כשנוטלה מבעיר הגחלי' ומחתה בהן על כרחו אפשר שממתין עד שיכבו ויש מפרשים בה שלא על הגחלים ממש אלא סמוך להן והמקום מוכן לחתות אחר שאין שם תנור ולא כירה ויש מתירים אפי' באיל ובלא טיחה שכלם הרוח קשה להם ואין הדברים נראין וכבר הכריעו גדולי הפוסקים כדברינו והן הן הדברים:

    ויש מפרשים בסוגיא זו שהגדי אף בלא טיחה מותר מצד שאינו צריך טיחה ואדרבא מתוך רכותו יתחרך בחיתויו אבל עז ושור וכיוצא בהם אסור שהחיתוי צריך להם ואם טח מותר שאם יגלהו יכנס הרוח ויתקשה הבשר ויצטנן התנור:

    מוכר ישראל חפצו לגוי או משאילו או מלוה לו מעות או נותן לו מתנה אפי' בכלים הראוים למלאכה כל שיצא הגוי עם הכלי או המעות מפתח ביתו של ישראל עם השמש וכן משכיר אדם כליו מערב שבת לגוי ומה שאמרו למטה לא ישכיר אדם כליו לגוי (לא) יראה שלדעת ב"ש היא אמורה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש מפרשים שלא הותר במכירה ושאלה בכדי שיצא מפתח ביתו אלא בחפץ שאין אדם עושה בו מלאכה והוא שאמרו בבריתא זו חפצו שהחפץ הוא מונח על כלי שאין עושין בו מלאכה אבל כלי שעושין בו מלאכה אסור אלא בכדי שיגיע לביתו ובשכירות כל ערב שבת אסור וכמו שאמרו בסמוך לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת ובד' ובחמשי מותר ומפרשים שהיא אמורה אף לב"ה שאלו לב"ש אף בשאלה היה ראוי לאסור כל ערב שבת שהרי שאלה ושכירות אינן קונין ונמצאו כליו עושין בשבת ולא עוד אלא אף בד' ובה' יאסר אלא ב"ה היא ושאלה שאין כאן הנאה מותר בכדי שיגיע לביתו שאינו נראה כמסייעו למלאכת שבת ובשכירות אסור כל ערב שבת שמא יראוהו נוטל שכרו לערב ויראה כמסייע ויש מפרשים שאף בכלים של מלאכה משאיל בכדי שיצא מפתח ביתו ושכירות הוא שאסור שסתם שוכר ערב שבת למחרתו הוא שוכר והרי נוטל שכר שבת אפילו השכיר לשבוע או לחדש הואיל ובשבת מתחיל אין זו הבלעה הא בחמשי מותר שהרי הבלעה היא ושכר שבת מותר ליטלו בהבלעה ובשכירות בהמה ודאי אסור כמו שכתבנו בראשון של ע"ז ויש מתירין להשכירה ברביעי מפני שהם סוברים ששמועה זו ר"ל לא ישכיר אדם כליו לדעת ב"ש אמורה שיש לו איסור בשביתת כלים ואעפ"כ הוא מתירה ברביעי וחמשי ובהמה לב"ה ככלים לב"ש ומשכירה ברביעי ונוטל שכר שבת בהבלעה ואין מחלקין בין לשון חפצו לכליו ולימד בשמועה ראשונה שאף שאלה אסורה אלא בכדי שיגיע לביתו ולימד בשניה שברביעי מותר אף בשכירות ולא יראה כן שהבהמה מ"מ החמירו בה אף במכירה משום שאלה ושכירות מה שלא החמירו כן בכלים ומ"מ יש מתירים בשיתנה עמו על מנת לשבות ואם אינו שובת הרי הוא אונס ומעביר על דעתו ומתירין בזו אף בערב שבת כל שיצא מן העיר בכדי שיגיע למקום קרוב ויש מתירים בשיפקירנה ואין הדבר נראה שאם אמרו במקום שאי אפשר יאמרו בזו שאפשר לו שלא להשכירה ועוד שמתוך שדמיה יקרים אינו גומר הפקרה ואף בתנאי שביתה יש אומרים שאם עבר הגוי על תנאו השכר אסור ולאחר מיהא מותר כמעשה שבת ויש נוהגי' ליטלו ולהפרישו לצדקה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 18b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה גזירה שמא כו' תקשי ליה מתני' דבשר בצל וביצה וחררה כו' עכ"ל ק"ק אמאי שבקו פת דתני ליה מקמיה דחררה דהך דאין נותנין פת בתנור נמי טעמא משום חיתוי וכמו שהקשו התוס' לקמן לרב אשי מהך דפת ויש ליישב ודו"ק:

    בא"ד שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל אין ר"ל שאין דבר מפסיק בינו לגחלים שהוא מונח על הגחלים דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דהך מתני' בשר בצל וביצה איירי בבשרא אגומרי עד לבסוף לרב אשי אלא דר"ל בשר בצל וביצה דא"נ דלא מנחי אגומרי מ"מ אין דבר מפסיק בין דבר המתבשל לגחלים משא"כ בהך ברייתא דאיירי בדבר המונח בכלי בקדירה או בחבית שהוא מפסיק בין דבר המתבשל בו לגחלים וק"ל:

    בד"ה דילמא מגיס בה והוי צובע עכ"ל ר"ל כיון דמיירי בעקורה נראה להו דלא שייך בה משום מבשל אלא משום צובע ומהרש"ל כתב דגם כוונת רש"י שפי' מגיס מהפך בה וכמבשל כו' ג"כ כוונתו כך הוא ואין נראה כן מדברי הרא"ש אלא משום מבשל ממש קאמר לפי' רש"י ע"ש:

    בד"ה ביורה עקורה וטוחה ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך כו' עכ"ל הוצרכו לזה ללישנא קמא דאסר רב ירמיה מדפתי נמי דברחא ושריק ודו"ק:

    בד"ה התם בשרא כו' והא בלאו הכי נמי שרי כדמפרש לקמן וי"ל דמיירי שהתנור פתוח כו' עכ"ל והך ברייתא דלעיל לא תמלא אשה קדירה כו' נמי רב אשי מוקי לה הכי בתנור פתוח ועוד י"ל דמוקי לה כב"ש משום שביתת כלים כדס"ד לעיל משא"כ מתני' דבשר בצל וביצה דלא ניחא להו לאוקמא כב"ש כיון דהלכתא כב"ה ויש לדקדק לפי דבריהם שכתבו דאיירי התם בתנור פתוח א"כ מאי פריך לקמן אהך דמשלשלין את הפסח הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק כו' והא הך דגדיא לא איירי בפתוח והך דמשלשלין כו' איירי בפתוח די"ל דההיא סוגיא אתיא כרב ירמיה מדפתי דלא איצטריך ליה לדחוקי לאוקמיה דאיירי מתני' בפתוח וכ"כ התוס' לקמן דתירוצא דלקמן התם מינתח כו' נמי אינו אלא לרב ירמיה מדפתי דאסר וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 18b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מאן תנא להא דת"ר כו' לימא ב"ש היא ולא ב"ה לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו' הוי טעמא דב"ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא"כ לפ"ז שפיר קאמר לימא ב"ש היא ומש"ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע"ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה"ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ"ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ"ש לפמ"ש הרשב"א ז"ל דמשום עונג שבת לב ב"ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ"ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב"ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ"ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו"ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב"ש משום שביתת כלים כנ"ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב"ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב"ש כדמוכח בר"פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב"ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר"פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ"ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו"ש א"כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ"ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ"ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ הא דלא מסיק הש"ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע"ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס"פ במה מדליקין דף ל"ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א"ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש"ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ"ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא"כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו"ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע"כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע"ז משני הש"ס דאפ"ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ"ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י"ל כמ"ש התוס' בד"ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע"ג דיש שהות הרבה כנ"ל נכון בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

    שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו' ולכאורה הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ"ש בסמוך א"ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה"ט כיון דלא חזי לאורתא כו' לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו"ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע"ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע"כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ"ש התוס'. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב"ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ"ל ודוק היטב:

    בתוס' בד"ה התם בבישרא אגומרי וא"ת לרב אשי דשרי כו' תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו'. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו' ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני' דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע"כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש"ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא"ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא"ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה"ת אשר"י שכתב בשם ר"י דבפת כ"ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע:

    Penei Yehoshua on Shabbat 18b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' האי קדירה חיית' וכו' עם חשיכה בתנור עיין לקמן דף לח ע"א תוס' ד"ה שכח:

    תוס' ד"ה גזירה שאין דבר מפסיק ק"ל הא מ"מ תיקשי ליה מתני' דר"פ כירה בחמין ותבשיל דקדירה מפסיק ואף לפי הצד איבעיא דשם דלהחזיר תנן הא מבואר שם דצ"ל חסורי מחסרא וכו' ומה הן משהין כו' חמין ולא תבשיל דהטעם ע"כ משום חיתוי דאילו משום בישול אף אם יסבור דיש בישול אחר בישול ומשום שביתת כלי מה מהני בזה גירוף וגם אמאי חמין מותר. וכיון דמצינו לב"ש דבקדירה מפסיק חיישינן לחיתוי י"ל דגם ב"ה ס"ל הכי גם בהא דפרכינן מוגמר וגפרית נמי ליגזר הא בלא"ה כיון דאינו מפסיק כלי ניחוש לחיתוי כמו באין צולין בשר:

    Gilyon HaShas on Shabbat 18b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא מאן תנא להא דת"ר לא תמלא [אשה קדירה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה לימא ב"ש היא ולא ב"ה דהא ב"ה מתיר במתני' ליתן דיו וכו', אף אם לא נישורו מבע"י], אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה בגחלים, אי הכי מוגמר וגפרית נמי לגזור. וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא דגזירה, תקשה לי' מתני' דבשר בצל ביצה וחררה, וי"ל דוודאי שפיר הוי ידע המקשן האי טעמא דגזירה, אלא דהי' סבור דמשום גזירת חיתוי אין ראוי לאסור במ"ש בכדי שיעשו כיון דלא עבר בדאורייתא ולזה מוקי כב"ש דהוי דאורייתא משום שביתת כלים. ובהכי מתיישב דאיך מוקי כב"ש דמ"מ מ"ש מגיגית נר וקדירה דמותר לב"ש משום דב"ד אפקורי מפקר להו והרשב"א הקשה כן, ולדידי ניחא, דדוקא היכא דעושה בדרך היתר בזה אפקורי אפקרי אבל בעססיות דלא ניחא להו לב"ד למעבד כן מחששא דחיתוי למה להו לאפקורי וממילא נשאר באיסורו משום שביתת כלים והוי דאורייתא ואסור בכדי שיעשו, ול"ק ולא מידי קושי' הרשב"א. מיהו הא קשי' עדיין דאיך אמרינן א"ה מוגמר וגפרית נמי הא בלא"ה נמי קשה דאיך שרינן מוגמר וגפרית לעשות כן לכתחילה הא ודאי אסור משום חיתוי. ובתוס' הקשו מבשר בצל וביצה, ותירצו דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה, שאין דבר מפסיק בינו לגחלים, וקשה לי לדבריהם הא עדיין תקשה מתני' דריש כירה דמיירי בתבשיל דיש דבר מפסיק. גם ק"ל במאי דמקשה אי הכי מוגמר וגפרית, הא בזה דאין דבר מפסיק [למה דאוקי לעיל במונח אארעא וכן אפילו בכלי, הא גם האש בכלי] בלא"ה יוקשה דמ"ש מוגמר וגפרית ממתני' דאין צולין בשר וביצה. וכ"ת דהמקשן היה סבר דלהחזיר תנן, וא"כ י"ל דבשהיי' ל"ח לחתוי הא מ"מ דאם להחזיר תנן צ"ל דחסורי מחסרי אבל לשהות משהין ומה הן משהין, חמין ולא תבשיל, והתם ע"כ אין הטעם משום שביתת כלים דא"כ גם בגרוף ליתסר וכן בחמין, אע"כ דהתם במבושל כל צרכו דליכא בישול וע"כ הטעם משום חיתוי, וא"כ מהיכן פסיקא להמקשן דב"ה לית לי' חיתוי בשהיי' בפחות כמאב"ד כמו דאסור בצלי דהא חזינן דגם בקדירה מפסקת שייך חיתוי לב"ש. ובאמת מה"ט ק"ל בהא דאמר נר וקדירה, היכן מצינו דב"ש מתיר בקדירה, דממתני' דר"פ כירה בש"א חמין ולא תבשיל, הא ע"כ בחמין שהוחמו כ"צ דהא מב"ה דמתיר להחזיר מוכח דמיירי בגוונא דליכא איסור בישול, ובכה"ג מתיר ב"ש לשהות מע"ש, וזה יש ליישב אבל הראשונה קשה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 18b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 18, Amud Bet, about 396 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “מוּגְמָר וְגׇפְרִית מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי?…”

    2. Segment 265 words

      Opens “מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לֹא תְּמַלֵּא…”

    3. Segment 343 words

      Opens “אִי הָכִי מוּגְמָר וְגׇפְרִית נָמֵי לִגְזוֹר! הָתָם…”

    4. Segment 449 words

      Opens “וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים,…”

    5. Segment 554 words

      Opens “וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ…”

    6. Segment 662 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּגַדְיָא בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא…”

    7. Segment 767 words

      Opens “בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן,…”

    8. Segment 834 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shabbat 18b · Segment 7 — “…לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shabbat 18b · Segment 6 — “…בְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קָרָא חַיָּיא — שַׁפִּיר…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 18b · Segment 3 — “…לַיּוֹרָה לִיגְזוֹר! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס…

    Original text

    מוּגְמָר וְגׇפְרִית מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? הָתָם מַנַּח אַאַרְעָא. גִּיגִית וְנֵר וּקְדֵרָה וְשַׁפּוּד מַאי טַעְמָא שָׁרוּ בֵּית שַׁמַּאי? דְּמַפְקַר לְהוּ אַפְקוֹרֵי.

    with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [ shapud ] on which they placed food to roast while it is still day; what is the reason Beit Shammai permitted placing them on Shabbat eve while it is still day even though the prohibited labor continues over time, including on Shabbat? The Gemara answers: These are cases where he declares the utensils ownerless. According to Beit Shammai, the utensils must be declared ownerless while it is still day. Once the utensils are declared ownerless, they no longer belong to a Jew and, consequently, there is no obligation to let them rest.

    מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם נְתָנָן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: לֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם עָשָׂה כֵּן — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. לֵימָא בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא בֵּית הִלֵּל? אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים.

    The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines, a type of legume, and place them in the oven to cook on Shabbat eve at nightfall. And if she placed them in the oven, not only may they not be eaten on Shabbat itself, but even at the conclusion of Shabbat they are forbidden for a period of time that would be sufficient for them to be prepared, i.e., the time it takes to cook the dish from the beginning, so that he will derive no benefit from a prohibited labor performed on Shabbat. Similarly, the Tosefta said: A baker may not fill a barrel of water and place it in the oven on Shabbat eve at nightfall to boil the water that is in the barrel, and if he did so, even at the conclusion of Shabbat it is forbidden for the period of time that would be sufficient for it to be prepared from the beginning. Let us say that this Tosefta is in accordance with the opinion of Beit Shammai and not in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, in those cases the Sages issued a decree due to concern lest the one cooking stoke the coals on Shabbat in order to accelerate the cooking.

    אִי הָכִי מוּגְמָר וְגׇפְרִית נָמֵי לִגְזוֹר! הָתָם לָא מְחַתֵּי לְהוּ, דְּאִי מְחַתֵּי סָלֵיק בְּהוּ קוּטְרָא, וְקָשֵׁי לְהוּ. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן נָמֵי לִיגְזוֹר! הָתָם, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא, לָא מְגַלּוּ לֵיהּ: צֶמֶר לַיּוֹרָה לִיגְזוֹר! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס בָּהּ! בַּעֲקוּרָה וְטוּחָה.

    The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax, the Sages should also issue a decree. The Gemara answers: There, since wind is damaging for them, he does not expose them, and he will not come to stoke the coals. The Gemara asks further: With regard to wool placed in the dyer’s kettle, the Sages should also issue a decree. Shmuel said: The mishna is referring to a pot that is removed from the fire, where there is no concern lest he stoke the coals. The Gemara still asks: Let us be concerned lest he stir that same pot, thereby accelerating the cooking, which is prohibited by Torah law. Rather, the mishna is referring to a pot that is removed from the fire and sealed with clay spread around its cover to prevent it from opening.

    וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, הַאי קְדֵרָה חַיְּיתָא שְׁרֵי לְאַנּוּחַהּ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה בְּתַנּוּרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי לְאוּרְתָּא, אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ וְלָא אָתֵי לְחַתּוֹיֵי גֶּחָלִים. וּבְשִׁיל — שַׁפִּיר דָּמֵי. בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל — אֲסִיר. וְאִי שְׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat, it is permitted to place it in an oven on Shabbat eve at nightfall. What is the reason for this? Since it is not fit for consumption during the night, as it will not be cooked by then, he diverts his thoughts from it and will not come to stoke the coals. And the same is true of cooked meat; it is permitted to place it on the fire on Shabbat eve at nightfall. Since it is reasonably cooked, one will not come to stoke the coals to cook it more. Meat that is cooked and not sufficiently cooked is prohibited, as there is concern lest he come to stoke the coals. And if he threw a raw bone into this pot, he may well do so, as due to the bone he will not remove the meat to eat it in the evening.

    וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — אֲסִיר. דְּגַדְיָא וְלָא שְׁרִיק, דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק — רַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק.

    And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [ barḥa ] and the opening of the oven is not sealed with clay, it is prohibited to place it there on Shabbat eve at nightfall. The above are cases where the ruling is clear. However, with regard to the case of the meat of a kid and the opening of the oven is not sealed with clay, or the case of a ram and the opening of the oven is sealed, there is a dispute. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted placing it there on Shabbat eve at nightfall, wasn’t it taught in a baraita that one may not roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve unless there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the meat of a ram and the opening of the oven is not sealed with clay. However, in other cases it is permitted.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּגַדְיָא בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. דְּבַרְחָא נָמֵי וּשְׁרִיק — שַׁפִּיר דָּמֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק — דְּרַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסַר. וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, וְהָתַנְיָא אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם! הָתָם בְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קָרָא חַיָּיא — שַׁפִּיר דָּמֵי, כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא כְּבִשְׂרָא דְגַדְיָא דָּמֵי.

    Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too . Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals. In that case, there is greater concern that he will come to stoke the coals. Ravina said: With regard to that raw gourd, one may well place it in a pot on the fire on Shabbat eve at nightfall. The reason for this is that since the wind is damaging for it, it is considered like the meat of a kid.

    בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מוֹכְרִין. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֶפְצוֹ לְגוֹי, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל — לֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

    The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile, and lend it to him, and loan him money, and give him an object as a gift on Shabbat eve, unless there is sufficient time for him, the gentile, to reach his house while it is still day. And Beit Hillel say: He is permitted to do this if there is sufficient time for him to reach a house adjacent to the wall of the place where he is going. Rabbi Akiva says: It is permitted to give an object to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for him to exit the entrance of the Jewish person’s house. What the gentile does afterward is irrelevant. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: That is the statement of Rabbi Akiva; that is the statement of Beit Hillel. Rabbi Akiva came only to explain the statement of Beit Hillel. The tanna whose version of Beit Hillel’s statement was: Until he reaches the house adjacent to the wall, held that Beit Hillel’s opinion was similar to Beit Shammai’s opinion. Rabbi Akiva came to elucidate the actual opinion of Beit Hillel.

    תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם הַפֶּסַח, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁמּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ — מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

    The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile on Passover eve unless he knows that the leaven will be finished before Passover. And Beit Hillel say: As long as it is permitted for the Jew to eat leaven, it is also permitted for him to sell it to a gentile. The Jew ceases to be responsible for the leaven sold to a gentile from the moment it is sold. And Rabbi Yehuda says: