Commentary page
Shabbat 153b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerShabbat 153b
Shabbat 153b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 430 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
לא תצא לחולין והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת:
שהוא ספק אי דעת צלולתא היא אי לא ולר' יצחק ודאי לקטן יהיב ליה דלאו בר מצות הוא ולא לחרש דספק חייב במצות הוא:
אליבא דרבנן דאמרי לאו דעתא צילתא היא ולענין מצות הרי הוא כקטן:
ותורם את שאינו שלו בלא רשות דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) תבואת זרעך וחרש שוטה וקטן דכתיב אשר ידבנו לבו שיש לו לב להתנדב בהש"ס ירושלמי:
אפילו ברשות דשליחות מהיכא אתרבי מכן תרימו גם אתם גם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית:
עוד אחרת היתה תקנה לכיס להצילו:
ואמאי לא רצו לגלותה להעלים דברי תורה:
כבוד אלהים הסתר דבר מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמים:
24 more comments on this page.
Rashi on Shabbat 153b · Sefaria
Tosafot
כי תבעי לך אליבא דרבנן הכא משמע דהלכה כרבנן ובמסכת יבמות פרק חרש (דף קיג.) משמע דהלכה כר"א דסבירא ליה לרב חייא בר אשי (ומר) שמואל כוותיה. מ"ר:
דחרש אתי לאיחלופי בגדול פקח תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא אמרינן אתא לאיחלופי בגדול פקח:
בו ביום גדשו סאה כו' נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת ה"נ כשגזרו י"ח דבר היתה חסרה גזירה זו של נותן כיסו לנכרי עד שגזרו עליה ומלאו הסאה לגמרי כמו שנתנו חרדל לתוכה: ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה כו' נותן לתוכה אגוזים ורמונים והיא מקיאה. כמו כן קודם שגזרו על נתינת כיס לנכרי היו מותרין להוליכו פחות פחות מד' אמות מתוך כך אתי לאיתויי ד' אמות כעריבה שהיתה מקיאה עד שהסירו האגוזים והרמונים ואחר שהסירו האגוזים והרמונים שוב לא הקיאה יותר כך כשגזרו ליתן כיסו לנכרי אסרו נמי להוליך פחות פחות מד' אמות והשתא ר"א ורבי יהושע שניהם לשבח ולא כפירוש הקונטרס דפירש דרבי יהושע דאמר שלא עשו היטב שהרבו לגזור יותר מדאי דלא משמע הכי בירושלמי בפ"ק דמכילתין דאמר התם אמר ליה ר"א אלו היתה חסרה ומלאה יאות חבית שהיא מלאה אגוזים כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת א"ל ר' יהושע אלו היתה מליאה וחסרוה יאות חבית שהיא מלאה שמן כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת השמן. מ"ר:
ואדרבה נ"ל שהירו' קשה לו דלא שייך למימר גבי מים כמו שמפר"י גבי נותן לתוכה אגוזים ורמונים:
סוף סוף כי מטי לביתיה א"א דלא קאי וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד - תימה כדשרינן להוליכו פחות פחות מד' אמות תקשי ליה נמי הכי:
Tosafot on Shabbat 153b · Sefaria
Rav Nissim Gaon
פרק מי שהחשיך תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה זה היום הוא היום שנסמך בו ר' אלעזר בן עזריה בישיבה כמו שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח) תנא עדיות בו ביום תיקנום וכל בו ביום דאמרינן ההוא יומא איתמר וי"ח דבר שגזרו בו ביום באותו היום נאמרו אחת מהן מי שהחשיך בדרך חסב מא שדחו ביציאות השבת (דף יז) ולפיכך אמר בכאן בו ביום גדשו סאה נתכוונו בדבר זה למה שהוסיפו מן הגזירות שהזכירום:
תחומין ואליבא דר' עקיבא עיקר דברי ר' עקיבא במסכת סוטה (פרק כשם דף כז) וכבר פירשנו דבר זה במה שעבר הבערה ואליבא דרבי יוסי גרסי לה בפרק כלל גדול (שבת דף ע) הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי:
Rav Nissim Gaon on Shabbat 153b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
בזמן שאין עמו נכרי ולא חמור אלא חרש וקטן לאיזה מהן יתן כיסו יש מהן שאומר לחרש יש מהן שאומר לקטן ואם עשה כאחד מהן עשה. ואם אין עמו נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן. א"ר יצחק יש שם דרך להתיר לו להביאו במקום הראוי לשמירה והוא הבאתו פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה ואמרי' אמאי לא רצו חכמים לגלותה ואמרו גזירה דלמא אתו לאתויי ד' אמות ברה"ר.
תניא ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה פי' בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה. מדת הסאה ששת קבין והיא מחוקה הוסיפו רבותינו כמה דברים מדבריהם כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקר שמור ומוזהר והוא כמו זה ששנינו נותן כיסו התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל את השבת. זה וכיוצא בו. ולאיסור כל גזירות שגזרו מקצת מן היתר המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה פי' העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו. אלא התירו העיקר המותר מן התורה. שאלו באו להוסיף מדבריהן חוששין שמא יפסדו גם דברי תורה שהן העיקר שיבוא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן גם זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לגדור נמצאו פורצים:
אמר מר [אין] עמו נכרי מניחו על החמור ואקשינן עלה והלא מחמר הוא ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה. ואוקימנא כדתנא כשהיא מהלכת מניחו עליה.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה אי הכי חבירו נמי שרי ולמה חמור ולא אמר חבירו ופירק רב פפא כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור פי' כל מלאכה שהעושה חייב חטאת כגון טעונת משוי ד' אמות ברה"ר אם יטעון חבירו פטור אבל אסור ואם יטעון בהמתו מותר לכתחלה ובלבד שלא תהא עקירה והנחה וזה שאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילה מונחת בין כתיפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו מדדייקינן למימריה דווקא רץ ומפרקינן לטעמי' ש"מ הלכתא כוותיה ותו דליכא מאן דפליג עליה ופירוש' דזריק לה כלאחר יד לאו שמכניסה ומפרקה אלא מהלך בריצה וכשמגיע לפתחו מחזיר אחוריו כלפי פתח החצר ופניו לחוץ וזורק החבילה מעל כתיפו בחצר דרך הפתח ע"י ריצה בלא עמידה וזה פי' דזריק לה כלאחר יד שזרקה שלא כדרך מפרק ומכנס חבילות:
אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה. פי' המחמר המנהיג בהמתו ועליה משוי חייב ודמי המנהיג בהמה טעונה משאוי כנושא משאוי על כתיפו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הקיש בהמתו לו. והשיב רבא ב' תשובות בדבר חדא דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 153b · Sefaria
Rashba
איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה והלכך בשל דבריהם הוא, וכיון דלא אפשיטא יהיב למאן דבעי מינייהו. וקשיא לי דהא כיון דבגדול אסור וכדאמרינן בסמוך כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור, אם כן היכי יהיב ליה לתינוק דאף ע"פ שאין בית דין מצווין להפרישו, למיספא ליה בידים אסור דקרינן ביה לא תאכלום לא תאכילום. ויש לומר דשאני הכא דאפילו בגדול ליכא אלא איסורא דרבנן ובשל דבריהם אפילו לכתחילה ספינן ליה, וכמו שכתבתי אני בפרק חרש ביבמות (קיג, ב) ובגיטין בפרק הניזקין (גיטין נה, א) בסייעתא דשמיא, ומכאן ראיה לדברי. ואף על גב דמשום דלא ליתי למיסרך אסור בכל מידי דקא עביד מחמת גדול וכדכתבינן התם, הכא במקום דאיכא למיגזר דאי לא שרית ליה אתי איהו למיעבד איסורא בידים שרינן ליה ולא חיישינן בכי הא לדלמא אתי למיסרך. כך נראה לי.
והלא מחמר הוא הדין דהוי ליה לאקשויי והלא מצווה על שביתת בהמתו מדאורייתא, אלא דלמא מוקי לה בחמור שאינו שלו ושאלה ושכירות לא קנו. מיהו למסקנא כיון דלא עבדא עקירה והנחה, ליכא נמי משום שביתת בהמתו דבגופו נמי פטור. הרמב"ן ז"ל.
כשהיא עומדת נוטלו הימנה הרמב"ם ז"ל (פרק כ מהל' שבת ה"ו) פירשה (כשהוא) [כשהיא] רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה. ואינו נראה כן.
היתה חבילתו מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו והא דלא אמרינן הכי בכיס. כתב הרמב"ן ז"ל משום דבחבילה שהוא משוי כבד מידכר ולא אתי למיעבד עקירה והנחה, אבל בכיס שהוא דבר מועט וקל לא דכיר וחוששין דלמא נח ואתי למיעבד עקירה והנחה.
כשהיא מהלכת נותנו עליה והיא עומדת נוטלו ממנה והוא הדין כשהוא נותנו לחרש שוטה וקטן, וכל שכן היא דאילו נותנו להן כשהן עומדין הא איתא בגדול בכיוצא בזה חיוב חטאת, וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאורייתא, דכתיב (ויקרא יא, מב) לא תאכלום קרינן ביה לא תאכילום, ואמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם הבא לי מפתח אבל מניחו תולש מניחו זורק, ולעיל (שבת קכא, א) נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר בזה משום לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך (שמות כ, ט).
כשהיא מהלכת נותנו עליה כתב הרמב"ם (שם): ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כ"ז שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר בשבת. ואינו מחוור בעיני כלל, שהרי כיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר, ועוד דהא אמרינן הכא דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה.
Rashba on Shabbat 153b · Sefaria
Meiri
לא היו עמו נכרי וחמור ולא חרש שוטה וקטן יש עוד היתר אחר והוא שמוליכו פחות פחות מארבע אמות ואין מורין היתר זה לכל שלא יקלו בדבר ויבאו לידי העברת ארבע אמות ולמדת מ"מ שלא הותרה אלא במקום שאין נכרי וחמור ולדעתנו מציאה הואיל והתרנו ליתנה לנכרי אם אין נכרי מוליכה פחות פחות מארבע אמות הא כל שיש נכרי אסור וכן מציאה שלא הגיעה לידו הואיל ואסרנו ליתנה לנכרי אסור גם כן להוליכה במקום שאין נכרי וקל וחומר ומעתה ראוי לתמוה על גדולי המחברים שכתבו במציאה שלא הגיעה לידו שאסור ליתנה לנכרי אלא שיחשיך עליה או יוליכנה פחות פחות מארבע אמות וכבר נשאלו בה מצד חכמי הדורות והשיבו שלא חלקו בגמ' בין כיס למציאה אלא בנכרי וחמור שהרי לא נשנית עדיין הולכת פחות פחות מארבע אבל משנשנית הולכה זו הרי היא משמשת אף למציאה ובכיסו שהוא בהול אם תתירהו בהולכה זו יוליך אף בארבע אבל מציאה אסרוה בנכרי הואיל ואפשר להעמיד עצמו עליה והתירו בהולכה פחות פחות מארבע מפני שהיא בצנעה ובלא שום המיה וחכמי ספרד חלקו עליהם הרבה מסוגיית הגמ' ומפני שלא התירו דבר זה במציאה אלא בתפלין אלא שיש סעד לדבריהם ממה שאמרו בו ביום מחקו סאה כלומר שגזרו שלא להוליך פחות פחות מארבע אלא במקום שאין נכרי והיה להם להתירה יותר מנתינה לנכרי שמא אין לבו סמוך על הנכרי ויבא להביאה:
כל מה שהתירו בכיסו יראה לחכמי האחרונים דוקא למי שהחשיך לו בדרך וחששו בו שמא יקל לומר עדין שהות ביום אבל אם שכח בשבת והוציא כיסו לרה"ר לא התירו לו כלום ומה שאמרו בפרק נוטל פעם אחת שכחו ארנקי בסרטיא והניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה דוקא במחיצה של בני אדם אבל לא בהולכה מכאן למדו למי שבאו ליסטים בביתו שאין נוטל המעות מפניהם להטמינם אלא ליסטים בביתו כדליקה ושנינו מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות אבל בשביל הפסד מועט לבד לא ומ"מ רבותינו הצרפתים מתירין להטמין את הכיס בפני הליסטים או השוללים הבאים בביתו וכן נראה לי אף בשוכח ומוציא לדונה כמי שהחשיך לו שאם תאמר שזה פושע אף זה כן והרי לא באו עליה אלא מתוך שאדם בהול על ממונו ומה בין זה לזה ומה שהקשו בכאן מדליקה שלא התרנו לכבותה או אף לומר לגוי מטעם זה כבר כתבנו בפ' כתבי:
חמשה לא יתרומו החרש והשוטה והקטן ונכרי שתרם את של ישראל אפי' ברשות ישראל וישראל התורם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים וכל אחד מאלו אם תרם אין תרומתו תרומה כלל והרי הם חולין גמורים:
זה שהתרנו בכיסו על חמורו בחברו כיוצא בו אסור אע"פ שאין עקירה והנחה ע"י הנושא שכל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור וכל שבחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
מי שהיתה חבילתו מונחת לו על כתפו מבערב וקדש עליו היום משעקר רגליו הרי זה רץ תחתיה עד שיגיע לביתו שהרי אין כאן עקירה ודוקא רץ שיהא לו היכר בדבר אבל אם היה הולך בנחת כיון שאין לו היכר אסור שמא יעמוד מעט ונמצא עושה עקירה והנחה ושמא תאמר והרי כשמגיע לביתו מיהא מתעכב ונמצא עוקר ומכניס מרה"ר לרה"י ודאי כך הוא אלא שזורקה כלאחר יד שלא בדרך זריקה כגון מכתפו ולאחוריו ויש לשאול וא"כ אף בכיסו נאמר כן שמא חבילה יש לו היכר במרוצתו אבל בכיס אין לו היכר ושמא ינוח ויעקור ויניח ועוד שהולכה פחות פחות מארבע נוחה מזו שאי אפשר לה לבוא לידי איסור תורה הואיל ונח תוך ד' אמות ובחבילה מצד שאי אפשר לו בהולכה פחות פחות מארבע שהרי טורח כמה פעמים והדבר כבד עליו התירו לו לרוץ ולהכניס וכן יש שואלים אף בכיסו בהולכה פחות פחות מארבע היאך לא שאלו מה יעשה בהכנסה ופירשוה גם כן בזריקה כלאחר יד ומ"מ בכיסו הואיל ולא הותרה אלא במקום שאין נכרי משנכנס לעיר אי אפשר שלא ימצא נכרי וימסור לו כיסו או הבהמה עם הכיס:
Meiri on Shabbat 153b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י כו' נראה לפרש דר"ל דה"ל עקירה ברה"ר דקאי שם פורתא קודם שיבא לביתו שא"א להלך מהר שם להדיא והנחה ברה"י שמכניס החבילה ומניחה שם ומשני דזריק לה כלאחר יד דלא הוה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ומיהו הנחה ודאי איכא כשעומד פורתא לפני הבית ואע"ג דהנחה בלא עקירה אסורה כדאמרי' פ"ק הכא משום הפסד חבילתו התירו לו ועי"ל דכשזורק לה כלאחר יד אפשר דמצי למעבד בלי שיעמוד שם פורתא מיהו לעיל גבי מחמר דמסיק כשהיתה עומדת נוטלה הימנה ודאי דלא קשה דמ"מ הא איכא הנחה מיד כשעומדת דבחמור שרי כה"ג כיון דליכא עקירה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה אך ק"ק דהך קושיא דפריך אמימרא דרב אדא הכא א"א דלא קאי פורתא וקמעייל וה"ל עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ה"ל למפרך הכי לעיל אאוקימתא דרב אדא במתני' דהיאך מניחו על החמור שהרי כי מטי לביתיה א"א דלא קאי פורתא וקמעייל כו' ויש ליישב דלעיל הוה ניחא ליה דאפשר כי מטי לביתיה נוטל הימנה וכשעקרה ליכנס לבית מניח עליה ולא הוי עקירה ברה"ר אלא הנחה בבית ובחמור כה"ג שרי לכתחלה כיון דבחבירו פטור אבל אסור ודו"ק:
תוס' בד"ה דחרש אתי כו' תימה א"כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן לשוטה הא כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלק"מ דמה"ט דקאמרי' לעיל דחרש ושוטה לשוטה יהיב ליה משום דשוטה לית ביה דעת כלל וחרש אית ליה דעת קלישתא הך סברא בקטן נמי עדיפא ליה דאית ליה דעת קלישתא ועוד דאתי נמי לכלל דעת גמורה ומ"ה לשוטה יהיב ליה ולא חיישינן לאתי לאחלופי בשוטה דהנך סברות דבקטן עדיפא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 153b · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה והיא מחזקת את החרדל שנופל החרדל וכו' כן צ"ל:
Maharam on Shabbat 153b · Sefaria
Ben Yehoyada
אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? מִשּׁוּם (משלי כה, ב) "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר, וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר". יש להקשות למה הביא סוף הפסוק כְבֹד מְלָכִים דאינו צריך לענין? ונראה לי בס"ד דלא תקשי על רבי יצחק אם החכמים לא רצו לגלותה איך הוא גילה? לכך הביא כְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר 'מאן מלכים? רבנן!' וזה כבודן שתחקור על דבר שלהם כדי לפרשו ולבאר טעמו שלא יהיה סתום ותמוה בעיני השומעין, על כן ראה כאן רבי יצחק דתקנה זו של פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת היא פשוטה וישיג כל אדם זה בשכלו, וכיון דלאו אמרוה רבנן במשנה יחשוב שנעלמה מהם, והוא השיג מה שלא השיגו הם וזה חסרון גדול בכבודם, לכך הוצרך לפרש ולומר גם הם השיגו תקנה זו, והא דלא אמרו אותה במשנה משום דחשו פן יצא תקלה ממנה שיעביר ד' אמות ברשות הרבים, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ.
Ben Yehoyada on Shabbat 153b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Shabbat, daf 153, Amud Bet, about 430 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 16 words
Opens “לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.…”
- Segment 233 words
Opens “כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה…”
- Segment 328 words
Opens “מַאי? לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, דְּקָטָן אָתֵי לִכְלַל…”
- Segment 459 words
Opens “אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא…”
- Segment 515 words
Opens “תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ…”
- Segment 636 words
Opens “תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה…”
- Segment 716 words
Opens “אָמַר מָר אֵין עִמּוֹ גּוֹי מַנִּיחוֹ עַל…”
- Segment 836 words
Opens “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ…”
- Segment 921 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת…”
- Segment 1024 words
Opens “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ…”
- Segment 1130 words
Opens “מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא,…”
- Segment 1251 words
Opens “אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ…”
- Segment 1337 words
Opens “אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בְּדָבָר: חֲדָא, דִּכְתִיב:…”
- Segment 1425 words
Opens “וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין…”
- Segment 1513 words
Opens “וּמַאי נִיהוּ, ״לָאו״ דִּמְחַמֵּר? לָא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא…”
Sages named on this page
- Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim
Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…
Source: Shabbat 153b · Segment 8 — “אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת.…”
Original text
לֹא תֵּצֵא לְחוּלִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
does not vacate its sanctified status and assume non-sacred status because his status with regard to halakhic intelligence is uncertain. According to Rabbi Eliezer, a deaf-mute apparently has a degree of halakhic intelligence, and therefore has a greater obligation in mitzvot than a minor.
כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה, אֵלּוּ הֵן: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְגוֹי שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּתוֹ אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
When you raise this dilemma, the issue is in accordance with the opinion of the Rabbis, as we learned in a mishna: There are five categories of people who may not separate teruma ab initio , and if they separated teruma , their teruma is not considered teruma . They are: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, and one who separates teruma from produce that is not his; and a gentile who separated teruma from the produce of a Jew, even with his permission, his teruma is not considered teruma because a gentile cannot be appointed as an agent to separate teruma , and all the more so he cannot separate teruma on his own. The deaf-mute and the minor have the same legal status according to the Rabbis; therefore, a dilemma arises as to which of them should receive the pouch on Shabbat.
מַאי? לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, דְּקָטָן אָתֵי לִכְלַל דַּעַת, אוֹ דִילְמָא לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ, דְּחֵרֵשׁ אָתֵי לְאִחַלּוֹפֵי בְּגָדוֹל פִּיקֵּחַ. אִיכָּא דְאָמְרִי לְחֵרֵשׁ יָהֵיב לֵיהּ, אִיכָּא דְאָמְרִי לְקָטָן יָהֵיב לֵיהּ.
What should one do? Should he give it to the deaf-mute because the minor will eventually reach the stage of halakhic intelligence, when he will be obligated to observe the mitzvot, and it is preferable that he not become accustomed to desecrating Shabbat? Or perhaps he should give it to the minor, because if he is allowed to give it to the deaf-mute, onlookers will mistake him for an adult with halakhic intelligence and conclude that it is permitted to give his pouch to an adult? In that case it would be preferable to give the pouch to a minor, as it is clear that he is not obligated in mitzvot. Regarding this halakha , some say that he gives it to the deaf-mute and some say that he gives it to the minor, and no definitive conclusion was reached.
אֵין שָׁם לֹא גּוֹי וְלֹא חֲמוֹר וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה וְלֹא קָטָן, מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. מַאי ״עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה״? מוֹלִיכוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. אַמַּאי לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ? — מִשּׁוּם ״כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבוֹד מְלָכִים חֲקוֹר דָּבָר״. וְהָכָא, מַאי ״כְּבוֹד אֱלֹהִים״ אִיכָּא? דִּילְמָא אָתֵי לְאֵתוֹיֵי אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
The Gemara asks: If there is neither a gentile nor a donkey nor a deaf-mute nor an imbecile nor a minor there, what should one do? Rabbi Yitzḥak said: There was another manner of dealing with this situation, and the Sages did not want to reveal it. The Gemara asks: To what was Rabbi Yitzḥak referring when he said: There was another manner? The Gemara answers: The alternative is to move the pouch in increments, each less than four cubits, and thereby carry the object in the public domain without violating a Torah prohibition. The Gemara asks: Why didn’t the Sages want to reveal this alternative? The Gemara answers that it is due to the verse: “It is the glory of God to conceal a thing; but the glory of kings is to search out a matter” (Proverbs 25:2). And here, what glory of God is there in concealing this option? The Gemara answers: If one were to move the pouch in this manner, there is concern lest he come to carry the object four cubits in the public domain.
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם גָּדְשׁוּ סְאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בּוֹ בַּיּוֹם מָחֲקוּ סְאָה.
The ruling that one should give his pouch to a gentile rather than carry in increments each less than four cubits was among the eighteen decrees issued in accordance with the position of Beit Shammai, enumerated in the first chapter of tractate Shabbat . Sages of later generations disagreed with regard to these eighteen decrees: It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: On that day they measured with a large se’a measurement, i.e., they did well to issue these decrees, which construct a fence around the Torah to prevent its violation. Rabbi Yehoshua said: On that very day they measured with a minimal se’a , i.e., because these decrees are difficult to observe, they not only will lead people to violate the decrees, but to violate Torah prohibitions as well.
תַּנְיָא: מָשָׁל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַקּוּפָּה מְלֵאָה קִישּׁוּאִין וְדִילּוּעִין, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָהּ חַרְדָּל — וְהִיא מַחְזֶקֶת. מָשָׁל דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לַעֲרֵיבָה מְלֵאָה דְּבַשׁ, נוֹתֵן לְתוֹכָהּ רִימּוֹנִים וֶאֱגוֹזִים — וְהִיא מְקִיאָה.
It was taught in another baraita : The Sages articulated a parable to illustrate the opinion of Rabbi Eliezer. To what is this matter similar? It is similar to a basket full of squash and gourds into which a person places mustard seeds. Just as the basket also holds the mustard, the decree will also endure. They also articulated a parable to illustrate the opinion of Rabbi Yehoshua: To what is this matter similar? It is similar to a large bowl full of honey into which one places pomegranates and walnuts. Just as the bowl expels the honey from inside it, so too, the decree will cause Torah prohibitions to be violated.
אָמַר מָר אֵין עִמּוֹ גּוֹי מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. וַהֲלֹא מְחַמֵּר, וְרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה״!
We learned in the mishna that the Master said: When there is no gentile with him, one places the pouch on the donkey. The Gemara asks: Isn’t he thereby driving a laden animal? And the Torah stated: “And the seventh day is Shabbat for the Lord your God, you shall not perform any manner of labor, neither you, nor your son, nor your daughter, nor your slave, nor your maidservant, nor your animal, nor your stranger that is within your gates” (Exodus 20:10). He is causing the prohibited labors of carrying from domain to domain and of carrying in the public domain by placing the pouch on his donkey on Shabbat.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָיְימָא לְהַשְׁתִּין מַיִם וּלְהַטִּיל גְּלָלִים, וְאִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה! כְּשֶׁהִיא מְהַלֶּכֶת — מַנִּיחוֹ עָלֶיהָ, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת — נוֹטְלוֹ הֵימֶנָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲבֵרוֹ נָמֵי!
Rav Adda bar Ahava said: One places the pouch on the donkey as it is walking, because in doing so he does not commit a full-fledged violation of the Torah prohibition against carrying out from domain to domain on Shabbat. A full-fledged violation consists of lifting and placing the object. Because the animal was already walking when the pouch was placed on it, the animal performed no lifting. The Gemara asks: Isn’t it impossible that the animal will not stand in its place at some point after it begins walking, either in order to urinate or to defecate, and when it begins walking again there is both an act of lifting and an act of placing performed by the donkey. The Gemara answers: There is a solution to that problem. When the donkey is walking, one places the pouch on it, and when it stands, he removes it. The Gemara asks: If so, one could even place the pouch on another Jew as well, as there would be neither lifting nor placing.
אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל שֶׁבְּגוּפוֹ חַיָּיב חַטָּאת — בַּחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, כׇּל שֶׁחֲבֵרוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר — בַּחֲמוֹרוֹ מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.
Rav Pappa said: Any action that if one performs it by himself, he is liable to bring a sin-offering for it, if he performed it by means of another, he is exempt but it is still prohibited for him to do so. And any action that if performed by means of another, he is exempt from bringing a sin-offering but it is still prohibited for him to do so, performing the action by means of his donkey is permitted ab initio .
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מוּנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵיפוֹ — רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. דַּוְקָא רָץ, אֲבָל קַלִּי קַלִּי — לָא.
Rav Adda bar Ahava said: One who was traveling on Shabbat eve and his package was resting on his shoulder as night fell, he runs beneath it, i.e., with his package on his shoulder, until he reaches his home. The Gemara infers: Specifically, one runs until he reaches home; however, walking a little bit at a time, no, he may not do so.
מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ הֶיכֵּירָא, אָתֵי לְמִיעְבַּד עֲקִירָה וְהַנָּחָה. סוֹף סוֹף, כִּי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ אִי אֶפְשָׁר דְּלָא קָאֵי פּוּרְתָּא, וְקָמְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! דְּזָרֵיק לֵיהּ כִּלְאַחַר יָד.
The Gemara asks: What is the reason for this? Since, when walking in the usual manner, he has no conspicuous reminder that it is Shabbat, there is concern lest he come to perform the acts of lifting and placing by stopping to rest on his way home. The Gemara asks: Ultimately, when he reaches his home, it is impossible that he will not stop and stand a bit, and at that point, he will have performed the prohibited labor of carrying the package from the public domain into the private domain of his house. The Gemara answers: This is referring to a case in which he does not place the package in the typical manner when he reaches his home. Rather, he throws it down in an unusual manner. Since he did not perform the action in the typical manner, it is not prohibited by Torah law.
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הַמְחַמֵּר אַחֵר בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — חַיָּיב סְקִילָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה אַתָּה וּבְהֶמְתֶּךָ״ — בְּהֶמְתּוֹ דּוּמְיָא דִידֵיהּ: מָה הוּא — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה. אַף בְּהֶמְתּוֹ נָמֵי — בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד חַיָּיב סְקִילָה.
With regard to the topic of driving a donkey on Shabbat, the Gemara cites that which Rami bar Ḥama said: With regard to one who drives his laden animal on Shabbat, if he does so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he does so intentionally, he is liable to be executed by stoning. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Rava said that the verse states: “You shall not perform any manner of labor, neither you…nor your animal” (Exodus 20:10). From this he derived: His animal is similar to himself; just as he, if he performed a prohibited labor on Shabbat unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he did so intentionally, he is liable to be executed by stoning, so too, if he performed a prohibited labor by means of his animal, if he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering, and if he did so intentionally, he is liable to be executed by stoning.
אָמַר רָבָא, שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בְּדָבָר: חֲדָא, דִּכְתִיב: ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעוֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ — הוּקְּשָׁה כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ, הָכָא נָמֵי עַד דְּעָבֵיד מַעֲשֶׂה בְּגוּפֵיהּ.
Rava said: There are two possible responses with which this statement can be rejected. One is, as it is written: “You shall have one law [ Torah ] for him that does unwittingly… and for the proselyte who resides among them. But the soul that does with a high hand, whether he be home-born or a stranger, he blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off from among his people” (Numbers 15:29–30). This verse is referring to one who worships idolatry unwittingly. The entire Torah is juxtaposed to idolatry, and from that juxtaposition it is derived: Just as in the case of idolatry one is liable only when he performs an action with his body, i.e., himself, here too, in the case of Shabbat, he is liable only if he performs an action with his body, i.e., himself. He is not liable for an action performed by his animal.
וְעוֹד, תְּנַן: הַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בְּדָבָר שֶׁחַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְעַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה. מִכְּלָל דְּאִיכָּא מִידֵּי דְּאֵין חַיָּיבִין עַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְלֹא עַל זְדוֹנוֹ סְקִילָה,
And furthermore, with regard to the statement that if he drove the laden donkey he is liable to be executed by stoning, we learned in a mishna that enumerates those who are executed by stoning: One who desecrates Shabbat by performing a matter that for its unwitting performance one is liable to bring a sin-offering, and for its intentional performance one is liable to be executed by stoning. By inference, there is another matter, another prohibition, that for which its unwitting performance one is not liable to bring a sin-offering, and for which its intentional performance one is not liable to be executed by stoning.
וּמַאי נִיהוּ, ״לָאו״ דִּמְחַמֵּר? לָא, תְּחוּמִין וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וְהַבְעָרָה אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי.
And what is that Torah prohibition? Is it not the prohibition of driving a laden animal? Apparently, driving a laden animal and other labors performed by means of animals on Shabbat are not punishable by stoning, even though they are prohibited by Torah law. The Gemara rejects this second proof. No, this is not necessarily so. It is possible that the mishna is referring to the prohibition of Shabbat limits, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that it is a Torah prohibition but that one is neither liable to bring a sin-offering for violating it unwittingly, nor is he liable to be executed by stoning for violating it intentionally. And likewise, it may refer to the prohibition of kindling a fire on Shabbat in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that it is not punishable by stoning but by lashes, like other prohibitions.