Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 142b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 142b

    Shabbat 142b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 453 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    והא מיפליג פליג עילויה ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה"ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין:

    דרבי יהודה עדיפא מיקל טפי פורתא ואמר כיון דיכול ליתן (עליו) עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין:

    מתני' מטה על צדה מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים:

    היתה בין החביות וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם:

    מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה:

    לשלשת שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה:

    מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו:

    היתה לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא:

    35 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    שאוכל מרובה על הפסולת פי' בקונטרס משום דהשתא הוי טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר"י דאי משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על האוכל ולכך הוצרך רש"י לפרש דל"ג עד דשקיל ליה לאבן על כן נראה לר"ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי אוכל והשתא אתי שפיר גירסת הספרים דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול מן היין בלא נטילת האבן לא חשיב כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי החבית. מ"ר. והא דמוקי לה בספ"ק דביצה (ד' יד: ושם) כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש"י קאי אפסולת ולא אאוכל [וע"כ לא יברור הפסולת דנפיש בטירחא]:

    לא שנו אלא בשכח וא"ת תרתי דרב למה לי וי"ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני' למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסיר:

    Tosafot on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rav Nissim Gaon

    מוציאין חלק אחד והשאר מותר לישראל ותמצא עיקר דבר זה בסיפרי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי זה מקדשו מיכן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה ותמצא במשנת תרומות ותוספות תרומות מזה הענין הרבה ועיקרו מה שהזכרנו' ובגמ' דערלה בפרק ב' (ירושלמי שם הלכה א) מניין שהן עולין אמר ר' יונה כתיב (במדבר י״ח:כ״ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הרי זה מקדשו וכמה הוא אחד ממאה ואיתא נמי בפרק ד' דתרומות התרומה צריך להרים כמה שהוא במשנה במסכת ערלה בראש פרק ב' התרומה ותרומת מעשר של דמאי מצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים וכו' וטעמו של דבר לפי שהתרומות והחלה והביכורים הם נכסי כהן וצריך להרים תרומה ויתנה ואם לא ירים ויתן לו הרי זה גוזל ממונו ואין להם בעלים שראויין להם לפיכך אינו צריך להרים:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ואקשינן אמאי והא קא מתקן טיבלא תמצא עושה מעשה בשבת ופרקי' ר' יהודה דאמר כי מעלין את המדומע כר' אליעזר סבירא ליה דאמר תרומה בעינא מחתא. פי' תרומה שנפלה בחולין אין מחשבין אותה שנתערבה בכל החולין אלא כאילו נתונה במקום אחד היא וכשנוטל ממאה ואחד סאין סאה אנן אומרין כי היא היא התרומה. אבל שאר החולין מתוקנין היו מקודם. ולא היה אסור אלא זו הסאה שנוטלה במקום התרומה שנפלה בלבד. דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחד. ר' אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי. פי' סאה תרומה שנפלה לתוך חמשים סאין חולין ועוד נפלה מאלו החמשים ואחד סאין סאה אחת לששים סאה חולין ר' אליעזר סבר הכל אסור חמשים הראשונים וששים האחרונים שאני אומר הסאה של תרומה עצמה היא שנפלה בששים האחרונים לפי שאין המדומע עולה אלא בא' ומאה ואין באחד מהן מאה בעת נפילתה בהן וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון פי' סאה שנפלה לחמשים סאין ונפלה מאלו החמשים סאין לפחות מחמשים מדמעת אבל אם נפלה סאה לששים סאין עולה לפי שאילו היתה סאה במאה סאין ואחת היתה עולה וחזרנו עוד להקשות אימור דשמעת ליה לר' אליעזר שמחשב מכלל נ"א סאין הללו הסאה האחת שנפלה לס' סאין אחרות תרומה כולה. ומדמעת עד מאה ואחת לחומרא לקולא לתקן בשבת מי שמעת ליה ולא עמדה ופירקנן פירוק אחר והוא ר' יהודה סבר לה כר' שמעון דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ונדמעו ולא הספיק להגביהה עד שנפלה האחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר ת"ק סבר כיון שלא הגביהה נמצא שנפלו ב' סאין למאה סאין ואין עולין כי פחות ממאה הן. ור' שמעון סבר מאותה העת שנפלה סאה תרומה למאה חולין הותרו המאה. ונשארו חולין בהכשרין. וסאה אחת בתוכן תרומה התרומה היא אסורה בלבד וכשנפלה אחר כן עוד סאה אחרת תרומה עליהן על מאה חולין נפלה ועולה כו' ופרקי' לה ודברים פשוטין הן. והדרנן ומוקמינן ר' יהודה דמתני' כר' שמעון בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה כלומר מחשב להוציא התרומה מצד זה ואוכל מצד אחר ש"מ כי התרומה מחתא במקום אחד. ואקשינן וכי ר' יהודה בר' שמעון בן אלעזר סבירא ליה והא מפלג פליג עליה דתניא ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה ר' שמעון אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה ומפרקי' דר' יהודה עדיפא שר' יהודה מתיר אפי' להעלותה ור' שמעון אינו מתיר להעלותה אלא לתת עיניו בצד זה ולאכול מצד זה. ותרווייהו סבירא להו סאה תרומה שנפלה למאה חולין בעת שנפלה למאה מותרין הן ובתקונן הן ואין צריכין תיקון אלא סילוק סאה אחת מהן בלבד במקום התרומה:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition

    Rashba

    מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן פירוש: לפי שכיון שהאבן מונחת על פי החבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן, אלא דין הוא שתנטל האבן, והיה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכלין, שהוא עפרורית ופסולת וטנופת ואעפ"כ ניטלין בפני עצמן, הכא נמי תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנים לאכילה, דמאי שנא אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דנטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר, דהא צריך למישקלה לחבית כדמפרש ואזיל, בנמוקי הרמב"ן ז"ל.

    טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא אלמא רבא כר"י סבר ליה. איכא למידק דהא מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצה ליה לכלבים, וכיון דהשתא לא חזי ליה עד מוצאי שבת מודה ביה ר"ש דאסור לטלטלו, וכדאמרינן לעיל בפרק מפנין (שבת קכח, א) דג תפל אסור לטלטלו, ואם כן אי לא חזי לאומצא אפילו ר"ש מודה ביה. ויש לומר דהכי קאמר טעמא דחזי לאומצא, הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים כגון בשר תפוח שתפח בו ביום לא מטלטלי' ליה והא ודאי כר"י.

    והא אמר ליה רבא לשמעיא טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא פירש רש"י ז"ל: שנשחטה ביום טוב ובני מעיה לא חזי ביום טוב לאכילה דאין דרך לאכול בני מעים ביום טוב, ומשני כיון דמסרחן כלומר אי מצנע להו עד לערב מאתמול דעתיה עלויה. ואינו מחוור, דאם כן שאע"פ שראוין למאכל אדם כיון שאין דרכו לאכול אותן ביום טוב אסור לטלטלן, אם כן תקשי ליה מדידיה דאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למאי והא חזי לאומצא, ואי איתא אע"ג דחזי לאומצא מכל מקום הא לא עבידי אינשי דאכלי בר יונה חי בשבת, אלא מענגו בבשר מבושל ומבושם. ועוד דהא שרינן לטלטל בשר חי ומליח, אע"פ שאין דרכן של בני אדם לאוכלן כך בשבת. ועוד קשה לדברי רש"י ז"ל שכתב דאיירי בשנשחטה ביום טוב דאע"ג דדעתיה עלויה מאתמול מכל מקום נולד הוא לר' יהודה, דומיא דגרעיני תמרה וכדתניא בפרק במה מדליקין (שבת כט, א) מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, ואע"ג דמאתמול ידע דבעי למיכלינהו וגרעיניהן לא חזי ליה ודעתיה עלייהו. ולפיכך פירשו בתוס' שם בפרק במה מדליקין דהכא בשנשחטה מערב יום טוב (הוא דמסרחו), ואע"ג דבערב יום טוב חזי מעיה לאדם והשתא הוא דאסרחו, כיון דידע דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול למישדינהו לשונרא.

    ואם תאמר מכל מקום תקשי מהא דתמרים שאפילו מאמש לא היו ראוין לאדם ודעתו עליהן להסקה, ואפילו הכי כיון דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו חשבינן להו נולד והכי נמי לא שנא. יש לומר דהתם כיון שהאוכל צריך לגרעין הרי הם כאוכל עצמו, ואע"פ שדעתו עליהן להסיקן תחת תבשילו כשיאכלם הוו להו כנולד, אבל בני מעים אחר שנשחט האווז אין האווז צריך אליהם, וכיון שדעתו להשליכם לכלבים כשיסריחו הוה לה הכנה מעלייתא.

    Rashba on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    המשנה השניה האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והם נופלות היתה עליה לשלשת מקנחת בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר הר"ם פי' מנער את הכר והם נופלות זהו כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר ואת המעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ערב שבת על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו לשלשת לכלוך וטנוף מקנחה ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף אשר על הכר סמרטוט ר"ל בלויי הבגדים:

    אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האבן שעל גבי החבית ורוצה להריק מיין שבתוכה מותר לו להטות את החבית והאבן נופלת ופי' בגמ' דוקא בשוכח ר"ל ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת נעשית החבית בסיס לה אבל אם הניחה לשם בין השמשות על דעת בסיס ובכונה שיטה ויפיל את האבן אף החבית נעשית מוקצית ואסור לטלטלה הא בשוכח לא נעשית בסיס והותר לו להטות בחבית ולא לטלטל את האבן לגמרי היתה אותה החבית בין חביות ומתיירא שאם יטנה תהא האבן נופלת על חבית אחרת ותשבר מגביהה ומסלקה משם ומביאה למקום אחר ומטה על צדה ומוטב לנו להתיר טורח בהיתר משנתיר לטלטל אבן בידים:

    מעות על גבי הכר והרי הם גורמים לאיסור תשמיש הכר מגביה את הכר מצד אחד ומנער והם נופלים מאליהם ומביא את הכר אח"כ למקום שירצה ופי' בגמ' שאם היה צריך לאותו מקום שהמעות מתנערים לשם נוטל את הכר עודן עליו עד שיפנהו למקום שאין צריך לו ואף זו פירשוה בגמ' בשוכח אבל במניח אסור אף לצורך גופו ומקומו:

    היתה עליה לשלשת ר"ל על הכר ופי' לשלשת דבר מאוס כגון טיט או רוק או איזה טנוף מקנחה בסמרטוט אבל אינו נותן עליו מים שהרי כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו ואם הוא כר של עור נותן עליו מים עד שתכלה שאין שרייתם נקראת כבוס כמו שהתבאר בזבחים ומ"מ כבוס ממש לא שמאחר שהם רב יש עליהם תורת כבוס:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו ר"ל פסולת מתוך אוכל בחיקו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ומ"מ אם פסולת מרובה על האוכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ויש בענין זה סברות לקצת מפרשים וכבר ביארנו הכל במקומו בראשון של יום טוב:

    היתה חבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחים תחתיה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה:

    מי שהיתה לו ארנקי של מעות או לבנה או איזה דבר האסור לטלטל בחצר אסור לטלטלו אף על ידי ככר או תינוק ולא סוף דבר במניח על דעת כן אלא אף בשוכח שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ומ"מ דוקא בשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב היתר אבל כשאוחז בהיתר מותר וכן יש אומרים דוקא להניח הככר עליו בשבת עצמו אבל אם היה עליו מבעוד יום נעשה בסיס לדבר המותר ומותר לטלטלו אא"כ הוא מוקצה מחמת איסור ומביאים ראיה ממדוכה שיש בה שום וטלטול טמאה עם טהורה ומ"מ דוקא בדבר שיש עליו תורת כלי אבל באבן וכיוצא בו אף מאתמל אסור וי"מ שכל שיש תורת כלי עליו אף ביומו מותר וזה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פירושו בדברים הדומים למת כגון אבנים וכיוצא בהם:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שאוכל מרובה כו' והא דמוקי לה בסוף פ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא כו' עכ"ל ר"ל כיון דלפי' ר"ת הא דאוכל מרובה כו' ופסולת מרובה כו' לענין ביטול קאמר ומרובה בשיעורא קאמר אם כן ע"כ הא דמוקי התם הא דפסולת מרובה על האוכל כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא לא קאי על הפסולת דההוא ודאי מרובה בשיעורא הוא אלא האוכל ממנו קאמר דזוטר בשיעורא ונפיש בטירחא הוא ולא הוי הקושיא התם פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ואפילו לטלטל כו' דהוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי כפרש"י התם דא"כ לא הוי משני מידי בהא דזוטר האוכל בשיעורא לפירוש ר"ת דמה"ט תיבטל לגבי פסולת כסברת המקשה אלא לפי' ר"ת גרסי' התם כדגרסי ספרים אחרים פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי ר"ל פשיטא דנוטל האוכל ולא הפסולת דמי איכא דשרי כיון שהוא מרובה ומשני כגון דהאוכל מרובה וזוטר בשיעורא מ"ד כיון דנפיש האוכל בטירחא מיעוטא בטירחא עדיף ונוטל הפסולת קמ"ל דנוטל האוכל וכן פי' הר"ן שם לדעת ר"ת וכבר כתבנו כל זה בחידושינו פ"ק דביצה ע"ש:

    בד"ה לא שנו כו' דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי אבל כו' עכ"ל ולא זו אף זו קתני במתני' אבל בתרתי דרב ליכא למימר הכי דהא כיון דאשמעינן בקמייתא דאע"ג דנראה ככסוי חבית אסור במניח אין צריך לומר בתרייתא דאסור במניח וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה שהאוכל מרובה וכו' והא דמוקי לה בספ"ק דביצה כגון דנפיש בטירחא וכו' זה לשון הגמ' פ"ק דביצה פסולת מרובה על האוכל מי איכא למאן דשרי ופירש"י מי איכא מאן דשרי אפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוו כאלו כולו פסולת ומשני לא צריכא דנפיש בטירחא וכו' ופי' וה"ק בד"א בזמן שטורח האוכל מרובה וכו' אבל טורח הפסולת מרובה ד"ה וכו' ונ"ל דלפי' התוס' דהכא דמפרשי דתירוצא דנפיש בטירחא קאי אאוכל לא גרסי כגי' הקונטרס אלא ה"ג פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי וכן היא הגירסא באלפסי וה"פ פשיטא דנוטל האוכל ומניה הפסולת מאחר דהפסולת מרובה ומשני לא צריכא דנפיש וכו' ר"ל האוכל והפסולת הוא מרובה בשיעורא זוטר' בטירחא מהו דתימא ניטל הפסולת קמ"ל דמאחר דפסולת מרובה אסור ופי' זה מצאתי בהר"ן שם דבענין אחר לא יתיישב הגמ' שם לפי' התוס' דהכא דו"ק נ"ל:

    Maharam on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתירא עיין לעיל דף נא ע"ב תוס' ד"ה אינו נוטל:

    Gilyon HaShas on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    מתני' האבן כו', היתה בין החביות, מגביה ומטה על צדה והיא נופלת פירש"י מסלקה מבין החביות, ושם מטה על צדה, ובש"ע (סי' שט) כתבתי דמלשון משם משמע דמיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החבית עוד עם האבן וצריך מיד לנער. אבל קשה לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטלה לכל מקום שירצה, כדאיתא [סי' רסז סעי' יב], ואף להאבן עוזר [שם] דחולק על המג"א, דבמוקצה גמור היכא דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו לא מהני מה שכבר הוא בידו, מ"מ הכא דהחבית עם האבן מותר לטלטל לצורך גו"מ, כמו בכיס ומעות בשוכח, כיון דלא הוי בסיס, ומותר לצורך גו"מ, אם הוא בידו מותר לטלטל, וה"נ לשתרי לטלטל, לאיזה מקום שירצה:

    גמרא מאן תנא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן [דקתני היתה בין החביות ומתירא שלא יפול האבן על החבית וישברם, מגביה לחבית כולה ומטה על צדה והאבן נופלת דמטרח בחביות דהתירא]. פירש"י ולא יטול האבן ממש דהוי איסור, ואע"ג דהשתא נמי אבן מטלטל בהדי חביות. לא זכיתי להבין, דהאך שייך היתר נטילת האבן, הא א"א לטלטל מוקצה בשביל שתיית היין, דהא חזינן במניח דהחבית נעשה בסיס אסור לנער, ולא שרינן טלטול חביות המוקצה בשביל שתיית היין, [והא דהחבית הוי בסיס, ולא אמרינן דהוי בסיס לדבר האסור והמותר, דהא היין היתר הוא, צ"ל כיון דהאבן מונח על החבית גבוה מן היין מקרי בסיס לאבן לחוד ולא ליין, וכ"כ בת"ש סי' שי"ט] וא"כ מה לי טלטול אבן דלשתרי מטלטול חבית דאסורה. וההיא דנוטל את הפסולת צ"ל באמת דטלטול מוקצה ביו"ט לצורך אוכל נפש שרי (כמ"ש התוס' הדין כן בריש ביצה, דף ח' ע"א ד"ה אר"י ובדף כח ע"ב ד"ה גריפת ובדף לא ע"א ד"ה אר"ז עיי"ש), אבל בשבת דאסור כדמוכח מניעור חבית במניח דאסור וכנ"ל, א"כ איך אפשר לטלטל האבן וליכא היתר רק לנער החבית דהוי לגבי אבן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, אבל טלטול אבן בעצמו לא. ואולם לשיטת תוס' ניחא דפרכת הש"ס דנימא דבטל האבן לגבי חבית כמו באוכלים מרובים על הפסולת ובזה לא קשי' מנ"ל הך סברא דבטל הא התם אף אם אין הפסולת בטל לגבי אוכלים, מ"מ הא טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש שרי ביו"ט, בזה י"ל דוקא אם אי אפשר בענין אחר אבל כיון דאפשר לברר האוכל אלא דנפיש בטרחא לא היה לו להתיר טלטול מוקצה ליטול הפסולת אלא ע"כ דפקע שם מוקצה מיני' דבטל לגבי האוכל ושפיר פריך. וביותר י"ל דפריך בדרך הכרח דהא בסיפא דפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, ולשיטת התוס' הפירוש דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורים קאי על האוכלים, [אב"ה בביצה מקשה בגמרא בפסולת מרובה על האוכלים דנוטל האוכל, פשיטא, ומשני ל"צ דנפיש (האוכל לפי' התוס') בטרחא (כי הוא דק יותר מן הפסולת ואשמועינן דמ"מ בורר האוכל כיון דהוא) זוטר בשיעורי'] הרי דמחייבינן ליה לאפושי בטרחא ולא מתירין לי' טלטול מוקצה דפסולת, וא"כ מ"ש ברישא כשהאוכל מרובה בשיעורי', ומ"ש בסיפא, דהפסולת מרובה בשיעורי', הא בזה ובזה נפיש טרחא לברור האוכל, ע"כ דברישא הטעם כיון דהאוכל מרובה בשיעורי' בטל הפסולת לגבי'. ובזה אפשר לפרש כוונת התוס' בהמשך דבריהם במ"ש [התוספות כאן אחר שכתבו דהקושי' דלבטל האבן כמו דבטל הפסולת], והא דמוקי לה בפ"ק דביצה כגון דנפיש בטרחא, אאוכל קאי כו', ודו"ק, ושיטת רש"י צלע"ג:

    בר"ן, ל"ש במטה על צדה, עי' מה שכתבתי בחידושי לתמוה בזה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 142b · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 142, Amud Bet, about 453 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “וְהָא מִיפְלָג פְּלִיג עִילָּוֵיהּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה…”

    2. Segment 27 words

      Opens “דְּרַבִּי יְהוּדָה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.…”

    3. Segment 321 words

      Opens “מַתְנִי׳ הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית — מַטָּהּ…”

    4. Segment 424 words

      Opens “מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר — מְנַעֵר אֶת הַכַּר,…”

    5. Segment 517 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא…”

    6. Segment 617 words

      Opens “[הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת כּוּ׳.] מַאן תַּנָּא דְּכֹל…”

    7. Segment 731 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…”

    8. Segment 824 words

      Opens “וְתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה…”

    9. Segment 98 words

      Opens “וְהָא הָכָא, דְּכִי אוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְמִישְׁקַל, לָא…”

    11. Segment 1135 words

      Opens “הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת — מַגְבִּיהַּ. תַּנְיָא, רַבִּי…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר…”

    13. Segment 1338 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…”

    14. Segment 1459 words

      Opens “מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר מְנַעֵר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי…”

    15. Segment 1524 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא: הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא…”

    16. Segment 1624 words

      Opens “אַבָּיֵי מַנַּח כַּפָּא אַכִּיפֵי. רָבָא מַנַּח סַכִּינָא…”

    17. Segment 1715 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא,…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “אָמַר רָבָא: אֲנָא, אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב…”

    19. Segment 1915 words

      Opens “טַעְמָא דַּחֲזֵי לְאוּמְצָא, הָא לָא חֲזֵי לְאוּמְצָא…”

    20. Segment 2010 words

      Opens “וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִוי לִי בַּר אֲווֹזָא,…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Shabbat 142b · Segment 7 — “…אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא. דִּתְנַן:…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 142b · Segment 16 — “…יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה חַרִּיפָן שְׁמַעְתָּתָא דְּדַרְדַּקֵּי!…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 142b · Segment 16 — “אַבָּיֵי מַנַּח כַּפָּא אַכִּיפֵי. רָבָא מַנַּח סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה…

    Original text

    וְהָא מִיפְלָג פְּלִיג עִילָּוֵיהּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאוֹכֵל מִצַּד אַחֵר.

    Doesn’t he disagree with him? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One may lift a measure of teruma that was nullified from a mixture of one hundred measures of non-sacred produce and one measure of teruma. Rabbi Shimon ben Elazar says: One casts his eyes on this side of the mixture and decides to separate a se’a from the produce on that side, and he eats from a different side of the mixture.

    דְּרַבִּי יְהוּדָה עֲדִיפָא מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.

    The Gemara rejects this: Fundamentally, the two tanna’im agree, but the opinion of Rabbi Yehuda is more far-reaching than the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabbi Yehuda says that since thought is sufficient, lifting the se’a does not render the produce fit for consumption, and it is preferable if he lifts the se’a even on Shabbat.

    מַתְנִי׳ הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית — מַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת — מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת.

    MISHNA: With regard to a stone, which is set-aside on Shabbat and may not be moved, that was placed on the mouth of a barrel, one tilts the barrel on its side, and the stone falls. If the barrel was among other barrels, and the other barrels might break if the stone falls on them, he lifts the barrel to distance it from the other barrels, and then tilts it on its side, and the stone falls.

    מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר — מְנַעֵר אֶת הַכַּר, וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת — מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר — נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה.

    With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. If there was bird dung ( Arukh ) on the cushion, he wipes it with a rag, but he may not wash it with water because of the prohibition against laundering. If the cushion was made of leather, and laundering is not a concern, he places water on it until the bird dung ceases.

    גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

    GEMARA: Rav Huna said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a stone in a case where one forgets the stone on the barrel. However, if he places the stone on the barrel, the barrel becomes a base for a prohibited object, which itself may not be moved throughout Shabbat.

    [הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת כּוּ׳.] מַאן תַּנָּא דְּכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא וְהֶיתֵּרָא — בְּהֶיתֵּרָא טָרְחִינַן, בְּאִיסּוּרָא לָא טָרְחִינַן?

    We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel and then tilts it on its side, and the stone falls. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that any place that there is a prohibited item and a permitted item, we may exert ourselves for the permitted item, but we may not exert ourselves for the prohibited item? One must exert himself to lift the barrel, and he may not remove the stone, although doing so would minimize his exertion.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא. דִּתְנַן: הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, בְּחֵיקוֹ וּבַתַּמְחוּי.

    Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: It is Rabban Shimon ben Gamliel. As we learned in a mishna: With regard to one who selects legumes on a Festival, separating edible and inedible, Beit Shammai say: He selects food and eats it immediately and leaves the waste. And Beit Hillel say: He selects in his usual manner, and may even remove the waste and leave the food, in his lap or in a large vessel.

    וְתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — שֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת. אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל — דִּבְרֵי הַכֹּל בּוֹרֵר אוֹכֶל.

    And it was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case are these matters, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, stated: In a case where the quantity of the food is greater than the quantity of the waste. However, if the quantity of the waste is greater than the quantity of the food, everyone agrees that one selects the food to avoid the exertion involved in removing the waste, which itself may not be moved. The same is true here. He moves the barrel and not the stone, which is like waste.

    וְהָא הָכָא, דְּכִי אוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת דָּמֵי!

    The Gemara asks: And here, in the case of the barrel, isn’t it comparable to a case where the food is greater than the waste, as the barrel, which is food, is bigger and heavier than the stone. In addition, it is easier to move the stone. Nevertheless, he is not permitted to do so, in accordance with the opinion of Beit Hillel.

    הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְמִישְׁקַל, לָא מִשְׁתְּקִיל לֵיהּ יַיִן עַד דְּשָׁקֵיל לַהּ לְאֶבֶן — כִּפְסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל דָּמֵי.

    The Gemara answers: Here, too, since if he wants to take the wine, the wine cannot be taken until he removes the stone, the legal status of the stone is like that of waste which is greater in quantity than the food, and it cannot be likened to the case of selecting. In this case, he is unable to move the barrel without moving the stone.

    הָיְתָה בֵּין הֶחָבִיּוֹת — מַגְבִּיהַּ. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָיְתָה הֶחָבִית מוּנַּחַת בָּאוֹצָר, אוֹ שֶׁהָיוּ כְּלֵי זְכוּכִית מוּנָּחִין תַּחְתֶּיהָ — מַגְבִּיהָה לְמָקוֹם אַחֵר, וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ, וְהִיא נוֹפֶלֶת, וְנוֹטֵל הֵימֶנָּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ, וּמַחְזִירָה לִמְקוֹמָהּ.

    We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel. It was taught in a baraita : Rabbi Yosei says: If the barrel was placed in a storeroom amongst other barrels, or if glass vessels were placed beneath it, preventing him from tilting the barrel and letting the stone fall, he lifts the barrel and moves it to a different place, and he tilts it on its side, and the stone falls. And then he takes from the barrel what he needs, and restores the barrel to its place.

    מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ, אֲבָל בְּמַנִּיחַ — נַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

    We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rav Hiyya bar Ashi said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a case where one forgets the coins on the cushion; however, if he places the coins on the cushion, the cushion becomes a base for a prohibited object and may not be moved at all.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. וְכֵן תָּנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו.

    Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself; but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it. And likewise, Hiyya bar Rav from Difti taught in a baraita: They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself, but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it.

    מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר מְנַעֵר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: שָׁכַח אַרְנָקִי בֶּחָצֵר — מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יִצְחָק: שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר — מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִּסַקַּיָּא מְלֵאָה מָעוֹת בִּסְרַטְיָא, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לָהֶן: הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, וְטַלְטְלוּהָ.

    We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rabbi Oshaya said: If one forgot a purse of money in the courtyard on Shabbat eve, and he remembers it on Shabbat and wants to bring it into the house, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. The purse becomes a base for a permitted object and may be moved. Rav Yitzhak said: If one forgot a brick in the courtyard, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. Rabbi Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said: Once, they forgot a saddlebag [ diskaya ] full of coins in a main street, and they came and asked Rabbi Yoḥanan, and he said to them: Place a loaf or a baby on it, and move it.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא בְּשׁוֹכֵחַ. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ שֹׁכֵחַ נָמֵי [לָא] — וְלֹא אָמְרוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.

    Mar Zutra said: The halakha is in accordance with all these statements in the case of one who forgets. However, if one intentionally left an object, even a valuable object, on Shabbat eve, he may not employ artifice and move it the following day. Rav Ashi said: If one forgot, he may also not employ artifice, and they only stated that movement by means of a loaf or a baby for the purposes of moving a corpse alone.

    אַבָּיֵי מַנַּח כַּפָּא אַכִּיפֵי. רָבָא מַנַּח סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה חַרִּיפָן שְׁמַעְתָּתָא דְּדַרְדַּקֵּי! אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן בְּשׁוֹכֵחַ, לְכַתְּחִילָּה מִי אֲמוּר?!

    The Gemara relates: Abaye would place a spoon on bundles of produce, so that he would be able to move the bundles because of the spoon. Rava would place a knife on a slaughtered young dove and move it. Rav Yosef said mockingly: How sharp is the halakha of children? Say that the Sages stated this halakha only in a case where one forgets, but did they say that one may do so ab initio ?

    אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא, כַּפָּא אַכִּיפֵי לְמָה לִי? הָא חֲזוּ לְמִיזְגָּא עֲלַיְיהוּ!

    Abaye explained his actions and said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a spoon on the bundles? Aren’t the bundles themselves suited to lean upon? I could have carried the bundles without the spoon.

    אָמַר רָבָא: אֲנָא, אִי לָאו דְּאָדָם חָשׁוּב אֲנָא — סַכִּינָא אַבַּר יוֹנָה לְמָה לִי? הָא חֲזֵי לִי לְאוּמְצָא.

    Similarly, Rava said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a knife on a young dove? Isn’t the young dove itself suited to be eaten as raw meat?

    טַעְמָא דַּחֲזֵי לְאוּמְצָא, הָא לָא חֲזֵי לְאוּמְצָא — לָא. לְמֵימְרָא דְּרָבָא כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ?

    The Gemara asks: The reason that it is permitted to move the slaughtered dove is because it is suited to be eaten by a person as raw meat; but if it is not suited to be eaten by a person as raw meat, no, it may not be moved. Is that to say that Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that on Shabbat it is prohibited to move food that was originally designated for human consumption and is now only suited for animal consumption?

    וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִוי לִי בַּר אֲווֹזָא, וּשְׁדִי מֵיעֵיהּ לְשׁוּנָּרָא.

    Didn’t Rava say to his attendant on a Festival: Roast a duck for me, and throw its intestines to the cat. Moving the duck’s intestines was permitted in order to feed the cat. Similarly, moving the dove should have been permitted not because it is raw meat fit for consumption by a person, but because it is suited for consumption by a dog.