Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 141b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 141b

    Shabbat 141b. The full printed text of this folio side — 28 numbered segments, about 431 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    במה מגררו לחדש:

    והוא בתוך המנעל מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:

    מתעגל מתגלגל:

    קטבליא עור שלוק שעושין ממנו משטחות לשלחן ולמטה:

    אלא לצחצחו לא שנו דמותר לסוך שמן לרגלו ונותנו בתוך המנעל אלא שמתכוין לצחצחו למנעל:

    ולצחצחו מי שרי במתכוין הא איכא למיגזר אטו לעבדו:

    שיעור לצחצחו שלא היה כ"כ שמן הנישוף לעור מגופו כדי לעבד לעור אלא לצחצחו ומיהו איהו אפי' לצחצח לא מתכוין:

    לא יצא אדם קטן במנעל שהוא גדול לו משום דנופל מרגלו ואתי לאתויי:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 141b · Sefaria

    Tosafot

    במנעל מרופט כו' ואם חלצה חליצתה כשרה וא"ת אמאי גזרינן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) מנעל אטו מנעל מרופט כיון דדיעבד חליצתה כשרה ואומר ר"י דגזרינן אטו מרופט יותר מדאי שאינו חופה רוב רגלו דאם חלצה בו אין חליצתה כשרה. מ"ר:

    ההיא דרבי יהודה משום דרבי אליעזר היא מכאן ראיה דרבי יהודה שרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו כמו שפירשתי בסוף פרק במה מדליקין (שבת דף לו:) ד"ה הא ר"י:

    מתני' נוטל רבא כרבי נתן ס"ל - פירש' בפ' המצניע (לעיל שבת ד' צד.):

    תינוק מת וכיס תלוי בצוארו פטור דאגב מרריה מבטיל ליה לכיס א"נ תינוק חי הוא צריך לכיס לטייל בו התינוק אבל תינוק מת מה צריך לכיס והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין:

    אי הכי מאי איריא אבן אפי' דינר נמי אי אמרת בשלמא דתרוייהו מבטל להו בין אבן ובין דינר ואין כאן טלטול מוקצה כלל היינו דנקט אבן משום דאי נפיל לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי לא אלא אי אמרינן דתרוייהו לא בטלי ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום גיעגועין בדינר נמי לישתרי דלא שייך למימר דילמא אתי אבוה לאתויי דמאי נפקא לן מינה דהשתא נמי דאיכא איסור מוקצה שרינן ליה משום גיעגועין ומשני דאע"פ שיש איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן ושרינן ליה משום גיעגועין מיהו יש לנו להחמיר במוקצה יותר כשמטלטלו בידים משמטלטלו אגב תינוק אף על גב דבההיא שעתא נמי איכא מוקצה הלכך גזרינן דילמא נפיל בדינר ואתי אבוה לאתויי. כך פירש רבינו שמואל:

    Tosafot on Shabbat 141b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    תני בר קפרא לא שנו אלא שלא יצאת בו שעה אחת מבעוד יום.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 141b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    וכל אלו שאמר רבא אסור אחד בשבת ואחד ביו"ט לא שנא וגירור מנעל הלכה כדתני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.

    ולא יסוך רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו בשמן ומניחה בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא. פי' ספרה.

    ואינו חושש ואמר רב חסדא לא שנו אלא אם נתן שמן מעט שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור. [אבל] לצחצחו אסור וכ"ש לעבדו. וכן הלכה:

    ת"ר לא יצא קטן במנעל גדול אבל יוצא הוא בחלוק גדול פי' של אדם גדול ולא תצא אשה במנעל מרופט רפוי שמשתרבב מן הרגל כמו שאמור אם יטעום עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה מיכן [ואמר לקמן] (קלב) ששפתותיהן של זקנים מתרפטות ואין יכול לקפוץ שפתותיו לטעום החך המאכל וכן עוד לא תצא אשה במנעל חדש בשבת אא"כ יצאה בו שעה אחת מבע"י:

    תני חדא שומטין מנעל מע"ג האימום בשבת אימום זה דפוס של מנעל ואליבא דרבנן שאומרין מנעל שע"ג אימום כלי הוא ומקבל טומאה. ותניא אידך אין שומטין הא לרבי אליעזר דאמר מנעל ע"ג אימום אינו כלי ואינו מקבל טומאה דתנן בסדר טהרות בבא בתרא פ' סנדל עמקי וכיס של שנצות מנעל על האמום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. פי' ר' אליעזר מטהר סבר מנעל על האמום אינו כלי לפיכך אינו מטמא ובשבת אסור לשומטו וחכמים שמטמאין סברי מנעל על האמום כבר נגמרה מלאכתו וכלי הוא לקבל טומאה. וכיון שהוא כלי מותר לשומטו בשבת והלכה כחכמים ואקשינן עלה הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור כגון האימום וכיוצא בו מכלי אומנות מלאכה בין לצורך מקומו מותר לטלטלו שפיר לטעמייהו דרבנן דסברי שומטין מנעל מעל אמום בשבת אלא (לאבין) [לרבא] דאמר לצורך גופו בלבד שרי אמום מאי לצורך גופו איכא דשומטין ומפרקינן הכא במאי עסקינן ברפוי כלומר מנעל זה רפוי הוא על האמום ואינו צריך להגביהו אלא מושך המנעל מעליו ונשאר האמום במקומו דתניא ר' יהודה אומר אם היה רפוי מותר וחזרנו להקשות על זה הפירוק לרבא ופשוטה היא ופריק רבא הא ר' יהודה משום ר' אליעזר היא כלומר אפילו ר' אליעזר שאמר אין שומטין סבר הני מילי כשהוא מהודק דצריך לטלטוליה ולאשמוטיה אבל אם היה רפוי שמושך המנעל והאמום נשאר במקומו מותר לשומטו אבל חכמים סבירא להו אע"פ שאינו רפוי אלא מהודק אם אינו לצורך גופו מותר לטלטלו לצורך מקומו:

    נוטל אדם את בנו והאבן בידו כו'.

    אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 141b · Sefaria

    Rashba

    הא דתניא לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה. דוקא בשאינו מרופט ברובו, דאילו כן חליצתה פסולה. ותדע לך מדאמרינן ריש פרק מצות חליצה (יבמות קב, א) דאין חולצין במנעל מאי טעמא גזירה משום מנעל המרופט, ואם איתא דבכל מנעל מרופט חליצתה כשרה בדיעבד, היכי גזרינן ביה, אלא כדאמרן.

    מתני' נוטל אדם את בנו והאבן בידו. בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין על אביו, וכלכלה דלא שייך (בם) [בה] האי טעמא, היינו משום שהוא צריך לפירות שבתוכה.

    גמרא רבא כרבי נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. איכא למידק דהא רבא גופיה דאמר לעיל פרק המצניע (שבת צד, א) דבאדם אפילו רבנן מודו ליה לרבי נתן, ולא נחלקו אלא בבהמה חיה ועוף. ויש לומר דהכא בתינוק קטן דכיון דמשרביט נפשיה דינו כבהמה. ואכתי איכא למידק מדאמרינן בפרק מפנין (שבת קכח, ב) האשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ולא גזרינן דלמא אתי לטלטוליה משום דאדם נושא את עצמו, ולא פליגי רבנן עליה וכדפירש רש"י התם, דאלמא אפילו בקטן מודו רבנן. ויש לומר דהתם בתינוק הנוטל רגלו אחת ומניח אחרת דכיון דמכיר בהלוך לא משרביט נפשיה, אבל בגורר שאינו מגביה רגלו כלל משרביט נפשיה כבהמה ופלוגתא היא דר' נתן ורבנן, ומיהו בגורר אפילו ר' נתן מודה דלכתחלה אסור דומיא דבהמה, דלא פליג אלא בחיוב חטאת, ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל וכלל כגון קטן בן שמונה או בן חודש וכיוצא בזה, אפשר דאפילו רבי נתן מודה דחייבין עליו חטאת, משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה רבי נתן בכפות כדאמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צד, א), וכן כתבתי למעלה בריש פרק ר' אליעזר דמילה (לעיל שבת קל, א).

    הא דאמרינן כיס לגבי תינוק לא מבטל ליה. לאו משום חשיבותיה דכיס קאמר, דאם איתא מאי קא פריך מנוטל אדם את בנו והאבן בידו, דאבן לא חשיבא ומבטל לגבי תינוק, ודבי רב ינאי למאי איצטריכו לדחוקה ולאוקומיה בתינוק שיש לו געגועין על אביו ודינר (לאו) משום דאי נפיל אתי לאתויי, לימא משום דדינר חשוב ולא מבטל ליה ואבן לא חשיבא ומבטל לה, אלא טעמא דמלתא משום דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו אינו בטל לגמרי לגביה.

    אי הכי מאי איריא אבן אפילו דינר נמי פירשו בתוס': הכי קאמר אי אמרת בשלמא דבין כיס בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק וליכא חיוב חטאת, היינו דנוטל את בנו והאבן בידו ואפילו בשאין לו געגועין עליו, וטעמא דדינר משום דחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, דהאי טעמא השתא נמי ידעינן לה, ומכל מקום חיוב חטאת ליכא. אלא אי אמרת דלא מבטל ליה לגבי תינוק וחיוב חטאת נמי איכא כאילו האב נוטל בידו, וטעמא דאבן משום דיש לו געגועין עליו, אי הכי אפילו דינר נמי, וקא סלקא דעתך דמקשה השתא דכיון דמשום געגועין שרית ליה אפילו מידי דאית ביה בר"ה חיוב חטאת לא חיישינן לדילמא נפיל ואתי לאתויי. ומשני דינר היינו טעמא משום גזירה דלמא נפיל, דכיון דאפשר דאתיא לידי טלטול בידים אפילו במקום געגועין לא שרו ליה. ולהאי פירושא אפילו להוליכו בידו בשיש בידו דינר אסור מהאי גזירה. וכן פירש רש"י. והרמב"ן ז"ל הקשה אם כן נאסור לעמוד בד' אמותיו. ואין קושיתו מחוורת בעיני דשמירתו ושמירת דינר על אביו. והוא ז"ל פירש אי אמרת בשלמא בתינוק שאין לו געגועין, היינו דשרי ליה אבן משום דמבטל לה לגבי תינוק, וכיס נמי מבטל ליה, וטעמא דדינר משום דכיון דאין דרכן של בני אדם למסור דינר לתינוק בלא כיס, אינו אלא כמוסרו לאביו שהוא נוטלו, והוי ליה כמאן דנקט ליה אב בידיה, אלא אי אמרת דכל שאינו לצורך תשמישו לא מבטל ליה והכא משום געגועין הוא דשרי, אפילו דינר נמי. ומפרקינן אבן אי נפלה לא אתי לאתויי, דינר אי נפל אתי לאתויי, דכיון שאף טלטולו ביד התינוק כטלטול דידיה דמי, אתי לאחלופי בטלטול בידים אי נפיל ליה, ולא רצו להתיר אותו טלטול קטן שהוא אינו מטלטל בעצמו משום געגועין, כדי שלא יבא לידי טלטול גדול. ומיהו כל היכא דלא מטלטל ליה לתינוק שרי, דלא גזרינן משום דלמא נפיל ואתי לאתויי, דכל היכא דלא עביד איהו מעשה ולא שייך בטלטול זה לא גזרינן, דמי גזרינן שמא יראה אדם תינוק ומטלטל דינר ולא יעמוד לו בקרוב ד' אמות, והאוחזו נמי לאו מידי עביד ביה.

    Rashba on Shabbat 141b · Sefaria

    Meiri

    מה שהתרנו בטיט שעל גבי רגלו שמקנחו בין בכותל בין בקרקע אף על גבי מנעלו כן ופירשוה בטיט לח והוא שאמרו ברבא דאיטוס מאניה במיא ושקל שמעיה חספא וכפר ליה אבל ביבש שהוא צריך גרירא אין גוררין במנעל חדש וכל שכן בישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק ולא סוף דבר בחורפת הסכין אלא אף בגבו ומ"מ מותר לשכשכו במים שמאחר שהוא של עור אין כאן לבון ובבגד אסור משום מלבן ואף בשל עור כבוסו אסור משום סחיטה ואע"פ שאין בו ליבון שמא יבא לסחוט דבר שיש בו משום לבון אלא שהשכשוך מותר כמו שהתבאר בזבחים פרק דם חטאת:

    לא יסוך אדם את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל מפני שבדרך זה המנעל בא לידי עבוד אבל סך את רגלו שמן ואח"כ מניחו בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ואח"כ מתגולל על קטבוליא ר"ל עור שלוק לשטחו לעשות ממנו שולחן ואינו חושש בד"א בשאין שמן מיטפטף מגופו אלא בשיעור צחצוח העור והואיל ואינו מתכוין אף לצחצוח מותר אבל אם היה שם כדי שיעור עבוד אע"פ שלא נתכון לעבוד אסור שהרי פסיק רישיה הוא ואע"פ שבענין מיחם אמרו בפרק כירה שלא סוף דבר כשיעור הפשר אלא אף כשיעור לצרף מותר הואיל ואינו מתכוין צירוף שאני שהוא מדרבנן אבל עבוד דאוריתא ויש פוסקין שאף בשיעור לעבד מותר מפני שאין להם הבדל בין צירוף לעבוד ואין הדברים כלום:

    לא יצא אדם קטן במנעל גדול שמא ישמט מרגלו ומביאו ארבע אמות ברה"ר אבל יוצא בחלוק גדול שחשש השמטה אין כאן ולשלפו לכתחלה אין לחוש שאין אדם עשוי להפשיט בגדיו בחוץ ולא תצא אשה במנעל מרופט ר"ל קרוע שמא יתלוצצו עליה ותבא לשלפו ולא תחלוץ במנעל זה שהרי כחלוץ מאליו הוא ואינה חליצה גמורה ואם חלצה כשירה אחר ששני קצותיה מחוברים ואינה קרועה לשנים כמו שיתבאר במקומו בפרק מצות חליצה וי"מ כאן מרופט רפוי ומשתרבב מן הרגל וכן לא תחלוץ במנעל זה שאין זה מעל רגלו לגמרי ואם חלצה כשרה כן לא תצא אשה במנעל דחוק או חדש שהאשה קפדה למנעל מכוון למדת הרגל ותבא לשולפו ומ"מ כל שיצתה בו שעה אחת מבעוד יום מותר:

    ומנעל של גבי האמום מותר לשמטו בשבת ואע"פ שאינו רפוי שהוא צריך על כל פנים לטלטל האמום ואע"פ שהאמום מלאכתו לאיסור הרי צריך לשומטו לצורך מקומו ר"ל המנעל ולענין טומאה מנעל שעל גבי האמום הואיל והדיוט יכול לסלקה מעל האמום ואינה צריכה לאמן שם כלי עליה ומקבלת טומאה שהרי נגמרה מלאכתו הוא וכבר כתבנוה בשביעי של סנהדרין:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    פרק עשרים ואחד בעזר הצור:

    נוטל אדם וכו' זה הפרק כלו הכונה בו לבאר הדברים שיצאו להיתר מכלל איסור טלטול אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם והמשנה הראשונה נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה אמר הר"ם פי' התירו לטלטל כלכלה והאבן בתוכה בשלשה תנאים האחד שיהיו בכלכלה פירות אבל אם אין בה פירות נעשה בסיס לדבר האסור ובתנאי השני שיהיו הפירות מן הפירות שדרכן להלכלך כמו הענבים והתותים והפרישין אבל אם היו אגוזים או שקדים לא לפי שאפשר לו לנערן מן הסל בארץ והתנאי השלישי שתהיה האבן בנקב מן הסל לסתום אותו הנקב לפי שהוא חלק מן הסל והמדומע הוא הדבר המעורב מחולין ותרומה ודמע שם התרומה וכבר קדמו משפטי המדומע כלם במסכת תרומות וממה שקדם זכרו כי כשנפל חלק אחד מתרומה במאה חלקים חולין צריך להפריש מן הכל שיעור התרומה והשאר יהיה מותר כי התרומה עולה באחד ומאה ואמר ר' יהודה כי מותר להוציא אותו החלק בשבת ויהיה אותו החלק שהוציא היא התרומה שנפלה בעצמה ולולי זה הדמיון לא יהיה השאר מותר ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי והתחיל במשנה הראשונה ממנו בטלטול האבנים ובטלטול הדברים האסורים באכילה והוא שאמר נוטל אדם את בנו והאבן בידו ר"ל בחצר ואין דנין כאלו היה האב מטלטל את האבן וכן אין חוששים שאם תפול שיגביהנה ויטלנה הוא ומ"מ פי' בגמ' שבדינר אסור שמא יפול מיד התנוק ויחוס עליו ויטלטלנו ואפי' לאחוז בידו אחת ושיהא התנוק מהלך ברגליו ואף באבן דוקא בבן שיש לו געגועין על אביו ויש בדבר צער לתינוק אע"פ שאין שם סכנת חולי אבל בבן שאין לו געגועין על אביו אין מתירין לו אחר שאין כאן צער לתינוק וכן נוטל כלכלה והאבן בתוכה פי' כלכלה מלאה פירות שנמצאת מתחלתה בסיס לדבר המותר וכן פי' בגמ' שאלו לא היו שם פירות הרי הכלכלה בסיס לדבר האסור ומה שהוא בסיס לדבר האסור לא הותר בה טלטול גמור אף בשוכח ולא הותר טלטול באבן על פי החבית בשוכח אלא במטה על צדה שאין כאן טלטול גמור אבל במגביה לא ומתוך כך העמידוה בכלכלה מלאה פירות ואף במניח מותר שכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ניטל בשבת ואין אומרין שהפירות יהו בסיס לאבן שאין לפירות צורך באבן כלל ועוד שאין אוכלין נעשין בסיס ושמא תאמר והלא באבן על פי החבית לא הותר להטות אלא בשוכח אבל במניח לא והרי חבית שיש בה אוכלים ואעפ"כ נעשית בסיס לאבן ומאי שנא תירצו בה שהאבן על פי החבית אחר שאינו יכול להוציא האוכלים אלא דרך פיו ממילא נאסרו ואף לאחר שנפלה האבן הואיל ונעשה בסיס מ"מ ואע"פ שבתרומה אמרו למטה לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה ואע"פ שא"א לטהורה בלא טלטול האיסור הואיל ויש שם היתר אין אומרין נעשית בסיס לדבר האסור בזו הואיל ואוכלים הם אין אכל נעשה בסיס לדבר האסור אע"פ שהוא עליו אבל אבן על פי חבית הכלי נעשה בסיס לה והאוכלים שבתוכה נאסרו הואיל וא"א לו להוציאם אלא בטלטולה והצריכו עוד בגמ' בהיתר זה שני תנאים אחד הוא ששאלו אע"פ שהכלכלה מלאה פירות היאך הותר ויזרוק את הפירות בקרקע עם האבן ותשאר האבן בקרקע ויחזיר הפירות לכלכלה אחר שצריכים לו שאם אין צריכים לו נפלו פירות בחצרו לוקט אחת אחת ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה והעמידוה בפירות המיטנפים כגון תאנים וענבים ותותים הא בפירות היבשים שאין מקבלים טנוף אסור לטלטלה עם האבן וחזרו ושאלו ואף במיטנפים ינער את הכלכלה עד שיזרוק את האבן משם בניעורו ופירשוה בשהכלכלה נקובה והאבן דופן לה ואם יזרקנה יפלו הפירות דרך הנקב ויקבלו טנוף ונמצא שאין היתר אלא במלאה פירות ופירות הלחים וכלכלה נקובה ואין להתירו מתורת דופן אף בלא פירות כאבן שבקירויה שאמרו עליה בטולי בטלה ושווייה דופן שאין האבן דופן לכלכלה אלא בשביל הפירות וכשאין בה פירות אינו חושש לה מה שאין כן בקירויה זהו הנראה לפסוק לפי סוגית הגמרא אלא שבדברי גדולי המחברים ראיתי שכלכלה נקובה שסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה ואח"כ כתבו שהכלכלה שהיא מלאה פירות רטובים נוטלה עם אבן שבתוכה שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ונראה שהם גורסים בגמ' אלא אמר רב חייא בכלכלה פחותה וכו' כלומר שלא במלאה פירות אלא בשאין בה פירות ובכלכלה פחותה וכו' ומ"מ עדיין לא נתישבנו בדבריהם שאם בפירות הרטובים ינער והרי לפי סוגית הגמרא אין בניעור חשש טינוף ושמא אינם גורסים ולינערינהו וכו' אלא בפירות המיטנפים וגורסין אח"כ רב חייא אמר בכלכלה פחותה וכו' ויש דוחקין לפרש בדבריהם שלא התירו בטלטולה אלא לצורך מקומה שאין הניעור מועיל לו שהרי מ"מ צריך הוא למקומה והוא שהתירו במעות שעל הכר לטלטלו עודם עליו הואיל וצריך למקומו וכן פירשו במה שהתירו בפרק כירה לטלטל כנונא אגב קיטמא אע"פ שיש עליה שברי עצים ולא שאלו בה לינערינהו נעורי כדי להפיל שברי העצים בצריך למקומו:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 141b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא הב"ע ברפוי דתניא ר"י אומר אם רפוי כו' והשתא ה"מ לאוקמא הני תרתי ברייתות כרבנן והא ברפוי והא באינו רפוי וכן לרבא הוי מצי לאוקמא כר"א אלא כיון דתרוייהו סתמא קתני להו משמע בחדא גוונא איירי ודו"ק:

    תוס' בד"ה במנעל כו' אמאי גזרי' בפ' מצות חליצה מנעל אטו כו' עכ"ל כצ"ל:

    סליק פרק תולין

    תוספות בד"ה תינוק כו' והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור שלא הוציא כו' עכ"ל ביש ספרים מוגה א"נ שלא הוציא כו' ואין צורך דחדא תירוצא הוא. וה"פ דלגבי תינוק מת שא"צ לו לטייל ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ולגבי עצמו נמי אע"ג דצריך לו הא לא הוציא כדרך המוציאין וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 141b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ולא יסוך את רגלו שמן וכן איתא בירושלמי ספ"ח דשביעי' לענין שמן שביעית:

    Gilyon HaShas on Shabbat 141b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס, (ומקשה עלה מדתנן נוטל אדם את בנו ואבן בידו), ומשני, דמתני' ביש לו געגועים על אביו, [ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי, ומקשה], א"ה מה ארי' אבן אפילו דינר נמי, ומשני אבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי, דינר אי נפל אתי אבוה לאתויי. וכתבו בתוס' א"ה מה אריא כו' דבשלמא אי אמרת דתרווייהו בין אבן בין דינר בטל לגבי תינוק, ואין כאן טלטול מוקצה כלל, היינו דנקט אבן משום דאי נפל לא אתי אבוה לאתויי, אלא אי אמרת דתרווייהו לא בטלי, ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כשמטלטל התינוק עם האבן משום געגועים, בדינר נמי לשתרי, ואי משום דאתי אבוה לאתויי, מה בכך הא השתא נמי שרינן איסור מוקצה משום געגועים. קשה לי הא התוס' כתבו בדיבור שלאח"ז, דהא דלא שרי גם בלא געגועים דנתבטל האבן לגבי תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות, משום דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק, א"כ ממילא בגעגועים דצריך לטלטל התינוק מותר מטעם ביטול האבן כמו בכלכלה, וא"כ אצל כלל דהקילו לטלטל איסור משום חולי דנלמוד מיני' דטלטול מוקצה שרי, וצ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 141b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 141, Amud Bet, about 431 words in 28 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 28 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “בַּמֶּה מְגָרְרוֹ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּגַב סַכִּין.…”

    2. Segment 251 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: סְמִי דִּידָךְ מִקַּמֵּי…”

    3. Segment 311 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצַחְצְחוֹ,…”

    4. Segment 48 words

      Opens “לְעַבְּדוֹ, פְּשִׁיטָא? וְתוּ: לְצַחְצְחוֹ, מִי אִיכָּא מַאן…”

    5. Segment 518 words

      Opens “אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב…”

    6. Segment 612 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל,…”

    7. Segment 713 words

      Opens “וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל מְרוּפָּט, וְלֹא תַּחֲלוֹץ…”

    8. Segment 811 words

      Opens “וְאֵין יוֹצְאִין בְּמִנְעָל חָדָשׁ. בְּאֵיזֶה מִנְעָל אָמְרוּ…”

    9. Segment 920 words

      Opens “תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא…”

    10. Segment 1020 words

      Opens “תָּנֵי חֲדָא: שׁוֹמְטִין מִנְעָל מֵעַל גַּבֵּי אֵימוּס,…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “דִּתְנַן: מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי אֵימוּס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “הָנִיחָא לְרָבָא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, בֵּין…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר,…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּרָפוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “טַעְמָא דְּרָפוּי, הָא לֹא רָפוּי — לָא.…”

    16. Segment 1618 words

      Opens “אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין…”

    17. Segment 1718 words

      Opens “דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא. דְּתַנְיָא,…”

    18. Segment 183 words

      Opens “הדרן עלך תולין…”

    19. Segment 1917 words

      Opens “מַתְנִי׳ נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ.…”

    20. Segment 209 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע…”

    21. Segment 2121 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס…”

    22. Segment 2214 words

      Opens “תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ —…”

    23. Segment 2310 words

      Opens “רָבָא כְּרַבִּי נָתָן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר חַי…”

    24. Segment 2418 words

      Opens “וְלִיבְטַל כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק, מִי לָא תְּנַן…”

    25. Segment 2513 words

      Opens “מִטָּה לְגַבֵּי חַי — מְבַטְּלִי לֵיהּ, כִּיס…”

    26. Segment 2625 words

      Opens “תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ —…”

    27. Segment 2717 words

      Opens “תְּנַן: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ?…”

    28. Segment 282 words

      Opens “אִי הָכִי,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Shabbat 141b · Segment 27 — “…בְּיָדוֹ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי בְּתִינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעֲגוּעִין…

    Original text

    בַּמֶּה מְגָרְרוֹ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּגַב סַכִּין.

    With what does one scrape it off? Rabbi Abahu said: With the back of a knife, which is a departure from the typical manner of doing so.

    אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: סְמִי דִּידָךְ מִקַּמֵּי הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין מְגָרְרִין לֹא מִנְעָל חָדָשׁ וְלֹא מִנְעָל יָשָׁן, וְלֹא יָסוּךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל. אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן, וּמַנִּיחַ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל. וְסָךְ כׇּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן, וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטְבֻלְיָא, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

    A certain Elder said to Rabbi Abbahu: Delete your teaching before this statement taught by Rabbi Ḥiyya: One may not scrape at all; neither a new shoe nor an old shoe, and one may not smear oil on one’s foot while it is inside the shoe or inside the sandal, as the oil is absorbed by the leather of the shoe and strengthens it, which constitutes performance of the prohibited labor of tanning. However, one may smear oil on his foot in the typical manner and place it afterward in a shoe or in a sandal, and he need not be concerned that this oil will enhance the shoe leather. And he may likewise smear oil on his entire body with oil and roll on a leather carpet, and he need not be concerned.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל לְעַבְּדוֹ — אָסוּר.

    Rav Ḥisda said: They only taught this in a case where he does so in order to polish the carpet. But if he does so to tan the carpet, it is prohibited.

    לְעַבְּדוֹ, פְּשִׁיטָא? וְתוּ: לְצַחְצְחוֹ, מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי?

    The Gemara raises a difficulty: If he does so to tan the leather, it is obvious that it is prohibited, as tanning is a labor prohibited by Torah law. And furthermore: If he does so in order to polish it, is there an opinion that permits one to perform this act intentionally on Shabbat ab initio ?

    אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שִׁיעוּר לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל שִׁיעוּר לְעַבְּדוֹ — אָסוּר.

    Rather, if it was stated, it was stated as follows: Rav Ḥisda said: They only taught that it is permitted to do so on Shabbat in a case where one smears a measure sufficient only to polish it; however, if one smears a measure sufficient to tan it, it is prohibited, even if he did not intend to tan the leather.

    תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל.

    The Sages taught in a baraita : A small person may not go out in a too large shoe, due to concern lest the shoe fall off and he will come to carry it in the public domain; but he may go out in a too large cloak. Even if it does not fit him properly, it will certainly not fall off.

    וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל מְרוּפָּט, וְלֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.

    And a woman may not go out on Shabbat in a shoe that is torn on top, lest she be mocked, remove it, and carry it on Shabbat. And a shoe of that kind may not be used to perform ḥalitza , as it is not a suitable shoe. Ḥalitza is performed by a widow bound in a levirate bond with her brother-in-law. However, if she performed ḥalitza with it, her ḥalitza is valid, since ultimately it is a shoe.

    וְאֵין יוֹצְאִין בְּמִנְעָל חָדָשׁ. בְּאֵיזֶה מִנְעָל אָמְרוּ — בְּמִנְעָל שֶׁל אִשָּׁה.

    And one may not go out on Shabbat wearing a new shoe, due to the concern that it will not fit properly, and then one will remove it and carry it. The Gemara comments: In what case did they say that one may not wear a new shoe? They said this with regard to a woman’s shoe, as women are very particular about having their shoes fit properly.

    תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל יָצְאָה בּוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מוּתָּר.

    Bar Kappara taught: They only taught that she may not go out wearing a new shoe on Shabbat if she did not yet go out wearing it for any length of time while it was still day. However, if she went out wearing it on Shabbat eve, at which point she would have ascertained if it fits her, she is permitted to go out wearing it on Shabbat.

    תָּנֵי חֲדָא: שׁוֹמְטִין מִנְעָל מֵעַל גַּבֵּי אֵימוּס, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין שׁוֹמְטִין. לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבָּנַן.

    One baraita taught: One may remove a shoe from the shoemaker’s last, the frame on which a shoe is shaped, on Shabbat. And another baraita taught the opposite: One may not remove it. The Gemara explains that this is not difficult: This baraita , which prohibits doing so, is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and that baraita , which permits doing so, is in accordance with the opinion of the Rabbis. Rabbi Eliezer and the Rabbis dispute the applicability of the halakhot of ritual purity and impurity in a similar case.

    דִּתְנַן: מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי אֵימוּס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

    As we learned in a mishna: A shoe that remains on a last, Rabbi Eliezer deems it pure, i.e., unable to become impure, as in his opinion the shoe is not yet complete, and therefore it is not yet a vessel and cannot become impure. And the Rabbis deem it capable of becoming impure, as in their opinion, the shoe is completed, and any vessel whose work is complete can become ritually impure. Correspondingly, the Rabbis, who hold that a shoe on a last is a completed vessel, hold that it may be moved on Shabbat. Rabbi Eliezer, who holds that it is an incomplete vessel, holds that it may not be moved.

    הָנִיחָא לְרָבָא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מוּתָּר, שַׁפִּיר.

    The Gemara poses a question: It works out well according to the opinion of Rava, who said: Moving an object whose primary function is for a prohibited use, whether for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action or for the purpose of utilizing its place, is permitted. It is well understood that one may move the last slightly while removing the shoe, since removing the shoe is considered utilizing the last’s place.

    אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אָסוּר. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    However, according to Abaye, who said that for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action, it is permitted; however, for the purpose of utilizing its place, it is prohibited, what can be said? It is prohibited to move the last, which is clearly a utensil whose primary function is for a prohibited use. How is it possible to remove the shoe without moving the last?

    הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּרָפוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר.

    The Gemara answers: With what are we dealing here? It is with a shoe placed loosely on the last, so the shoe can be removed without moving the last. As it was taught in a baraita : Rabbi Yehuda says: If it was loose, it is permitted.

    טַעְמָא דְּרָפוּי, הָא לֹא רָפוּי — לָא. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אָסוּר, שַׁפִּיר.

    The Gemara infers: The reason it is permitted is only because it is loose; however, if it is not loose, no, it is prohibited. It works out well according to the opinion of Abaye, who said that moving an object whose primary function is for a prohibited use for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action it is permitted; however, for the purpose of utilizing its place, it is prohibited to move it. It is well understood that it is prohibited to move the last if the shoe is tightly attached to it.

    אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מוּתָּר, מַאי אִירְיָא רָפוּי? אֲפִילּוּ לֹא רָפוּי נָמֵי!

    However, according to Rava, who said that moving an object whose primary function is for a prohibited use, whether for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action or for the purpose of utilizing its place, is permitted, why discuss specifically a case where it is loose? Even if it were not loose, it should also be permitted to move it.

    דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר.

    The Gemara answers: That baraita is the opinion of Rabbi Yehuda in the name of Rabbi Eliezer, and it is not a clarification of the opinion of the Rabbis. Although Rabbi Eliezer holds that the shoe is not yet completed, nevertheless, Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer that it is permitted to carry it. As it was taught in a baraita : Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Eliezer: If it was already loose and no longer requires a last, it is permitted to move it, since it is a completed vessel and no longer needs the last to shape it.

    הדרן עלך תולין

    MISHNA: A person may take his son in his hands on Shabbat, and even though there is a stone, which is a set-aside item, in the child’s hand, it is not prohibited to pick up the child. And it is permissible to take a basket with a stone inside it on Shabbat. And one may move ritually impure teruma , which may not be eaten and is set-aside, with ritually pure teruma, as well as with non-sacred produce.

    מַתְנִי׳ נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ. וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה, וְעִם הַחוּלִּין.

    Rabbi Yehuda says: One may even lift a measure of teruma that was nullified from a mixture of one hundred measures of non-sacred produce and one measure of teruma. When a measure of teruma is mixed with non-sacred produce, if the non-sacred produce is one hundred times the measure of teruma, the teruma is nullified. However, the Sages instituted that one must remove an amount equivalent to that measure of teruma and give it to a priest. The remainder is considered non-sacred produce. Rabbi Yehuda permits removing that measure on Shabbat to render the mixture permitted to eat.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.

    GEMARA: Rava said: If one carried out a living baby to the public domain on Shabbat, and the baby had a purse that was hanging around his neck, he is liable for carrying out the purse. However, one who carried out a dead baby, with a purse hanging around his neck, is exempt.

    גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ — חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס. תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — פָּטוּר.

    Rava said: If one carried out a living baby to the public domain on Shabbat, and a purse was hanging around the baby’s neck, he is liable for carrying out the purse. The Gemara asks: And let him be liable for carrying out the baby as well.

    תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס: וְלִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם תִּינוֹק!

    The Gemara responds: Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who said: A living being carries itself. Therefore, one who carries a living being from one domain to another is not liable.

    רָבָא כְּרַבִּי נָתָן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.

    The Gemara asks: And let the purse be negated relative to the baby; and he should be exempt for carrying out the purse as well. Didn’t we learn in a mishna: One who carries out a living person on a bed is exempt even for carrying out the bed, because the bed is secondary to the person? The same should be said with regard to the purse, relative to the baby.

    וְלִיבְטַל כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק, מִי לָא תְּנַן אֶת הַחַי בַּמִּטָּה — פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ?

    The Gemara answers: In a case where a bed is relative to a living being, the living being negates it, as the bed is needed to carry the person and is secondary to him. However, in a case where a purse is relative to a baby, the baby does not negate it, since it is independently significant.

    מִטָּה לְגַבֵּי חַי — מְבַטְּלִי לֵיהּ, כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק — לָא מְבַטְּלִי לֵיהּ.

    And Rava said: One who carried out a dead baby with a purse hanging around the baby’s neck is exempt. The Gemara asks: And let him be liable for carrying out the baby. The Gemara answers: Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: With regard to any labor that is not needed for its own sake, one is exempt for performing it on Shabbat. One who carries out a corpse does not do so because he needs it; rather, he does so for the sake of the corpse, i.e., to bury it or to move it from a degrading place. Therefore, he has not performed a labor prohibited by Torah law. Similarly, he is also exempt for carrying out the purse because due to his distress and mourning he negates the purse, as it is insignificant relative to the baby.

    תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — פָּטוּר: וְלִיחַיַּיב מִשּׁוּם תִּינוֹק! רָבָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לְגוּפָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.

    We learned in the mishna: A person may take his son in his hands on Shabbat; and this is permitted even though there is a stone in the child’s hand. As it can be inferred from this mishna that the stone is negated relative to the child, why, then, is he liable in the case of a purse hanging around a live baby’s neck? Let the purse be negated relative to the baby. The Sages of the school of Rabbi Yannai say: You cannot infer from this mishna that the stone is negated and therefore it is permitted to move it. Rather, the mishna is referring to a baby who has longings for his father. It is permitted for the father to move the stone because if the father does not lift him, the baby might take ill.

    תְּנַן: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי בְּתִינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעֲגוּעִין עַל אָבִיו.

    The Gemara asks: If so,

    אִי הָכִי,