Shabbat 13b

ושימש תלמידי חכמים להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד:

נדותיך כל שבעה של ראייה ראשונה:

ליבוניך כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה:

בנדת טומאתה ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים:

מטה חדא הואי רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי:

סינר פורציינ"ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

מתני' ונמנו ורבו באו למנין ונמצאו של ב"ש מרובין:

גמ' ה"ג ואלו תנן הני דאמרן או דלמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן - ואלו קאי אדלעיל לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואלו מן ההלכות כו' או דילמא אלו תנן וקאי לקמן אאין שורין דיו:

בימי לבוניך מהו אצלך לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון דהא אמר ר"ע בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת דף סד:) הרי היא בנדתה עד שתבא במים אלא לפי שידע אליהו שכך היה המעשה (כתובות דף סא. ושם) גבי שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא היינו בימי ליבונה אין נראה כדפירשתי ור"ת פירש שהיו רגילים לטבול שתי טבילות אחת לסוף שבעה לראייתה שהיא טהורה מדאורייתא בהך טבילה ואחת לסוף ימי ליבון לכך היה מיקל אותו האיש ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח מידו לידה בימי נדותה ונראה לר"י שיש סמך מסדר אליהו דקתני אמר לה שמא הבאת לו את השמן שמא הבאת לו את הפך ומיהו התם מסיים ונגע ביך באצבע הקטנה ומפרק אע"פ (שם) דאמר אביי מנח' ליה אפומיה דכובא ורבא מנח' ליה אבי סדיא אין ראיה כי שמא דוקא במזיגת הכוס שיש חיבה יותר כדאמר התם אבל שאר דברים לא ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה:

מטה חדא הואי ופלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה (סנהדרין פ"ב דף יט:) איכא למימר שרחוק ממנה היה ביותר והיה פתוח לרה"ר שלא היה משום יחוד או שמא סבר כשאול שלא היתה מקודשת לדוד ומחמיר על עצמו היה מלבא עליה:

רש"י גריס [וכן ר"ת] ואלו תנן הני דאמרן ומביא ראיה דאומר במדרש (פ' משפטים) כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים ועל המדרש קשה לר"י דאלה דברי הברית (' ברים כח) קאי אמה שכתוב למעלה:

ש"מ ואלו תנן דלא קתני בתר הכי כדקתני במתניתין:

אוכל ראשון ואוכל שני אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא:

והשותה משקין טמאים לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ"מ היה בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמעינן משקין ואוכלין כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח ואי תנא משקין ה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל:

והבא ראשו ורובו במים שאובין וא"ת תיפוק ליה שהוא טבול יום וי"ל דנפקא מינה דאפילו העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול:

וטהור שנפלו על ראשו כו' וא"ת מ"ש דבטהור לא גזרו כ"א בנפל ולא גזרו נמי בביאה כמו בטבול יום ונראה לר"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילים להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים כדאמר בסמוך והיו נותנים עליהם ג' לוגים מים שאובים [וע"ע תוס' גיטין מז. ד"ה רבא]:

ואף על גב דפליגא דר' פדת ומהא עובדא נמי דההוא דקרא ושנה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו ושאל אליהו את אשתו בימי (נדותיך) [לבוניך] מהו אצלך. פירוש בז' ימי נקיים [והיא] (ואף) אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלה על דעתו דבר אחר אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנא' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. במערבא אמרי כך אמרה לו מטה חדא הוה וסינר מפסיק ביניהם:

פשטנא ממתניתין דתני אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניא בן חזקיה בן גרון ש"מ אלו תנן שכבר הזכרנום ולא מה דבעו למימר לקמן:

ת"ר מי כתב מגילת תענית אמרו חנניה בן חזקיה בן גרון וסייעתו שהיו מחבבין להזכיר ימי צרות בשמחה. ארשב"ג אף אנו כו' שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שדבריו סותרין דברי תורה פירוש יש בספר יחזקאל דברים שמראין כאילו סותרי ד"ת כגון קרבנות המועדים וחנוכות וכיוצא בהן. ובא חנניא בן חזקיה ודרשן כגון (הכתוב כת"י ונתברר שספר יחזקאל והתורה שוין:

פיס' שמונה עשר דברים גזרו בו ביום ואלו הן דתנן פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני כו' פי' אוכל ראשון הוא שנגע בו השרץ ואוכל שני הנוגע במשקין במה שנגע בו השרץ אבל אוכל לא שאין אוכל מטמא אוכל ושניהם אליבא דר' יהושע האוכל אותם שני הוא ופוסל את התרומה דתנן בטהרות פרק ב' ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני והשותה משקין טמאים שאלו כולן פוסלין גופו של אדם כדתנן במעילה פרק ד' כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה כבחצי פרס פירוש אוכלין טמאים. וכל המשקים פירוש הטמאין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית. [והבא ראשו ורובו במים שאובין] וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסלו בתרומה פי' לולי שאמר כי בטהור טימאוהו לא עמדה בטמא שלא טיהרוהו. גזרו על הספר מפני שהיו מצניעין אוכלין של תרומה גבי הספרים והיו העכברים באין על האוכלין ומפסידין הספרים. ידים מפני שהן עסקניות חיישינן דילמא נגעו בטומאה הלכך גזרו בהו טומאה ומתחלה גזרו על הידים הנוגעות בספר להיות פוסלין התרומה כדי שלא יהו מצוין ליגע ס"ת אלא במפה וגזרו נמי על האוכלין שנטמאו מן המשקין שנטמאו מחמת ידים שיפסלו התרומה גזירה משום משקין שנטמאו מחמת שרץ. ועל הכלים שנטמאו במשקין הבאים מחמת שרץ גזירה משום זב. טבול יום אסיק' סמי מכאן טבול יום ואסיק' שלמה תיקן טומאה לידים לקדשים והלל ושמאי גזרו לתרומה נמי ולא קבילו מינייהו אתו תלמידיהן גזרו וקבילו מנהון אמר רב יהודה בי"ח דבר נחלקו ובי"ח גזרו ואסיק' בי"ח שנחלקו בו ביום למחר הושוו:

בימי לבוניך מהו אצלך אמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אבל לא עלה על לבו לדבר אחר. יש מקשים ואותו תלמיד ששנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה במה היה טועה, וכי לא היה יודע שאינה טהורה עד שתטבול ותספור, והא כתיב (ויקרא טו, כח) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ומה הפרש היה לו בין ימי ראייתה לימי ספורים שלה. ויש מפרשים שלא בזבה דאורייתא קאמר, אלא בשראתה בימי נדה דדבר תורה אין צריך ספירת ימים נקיים שאפילו ראתה כל שבעה ולערב פסקה קודם שתשקע החמה טובלת וטהורה לביתה, אלא לאחר שנהגו בנות ישראל שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים (נדה סו, א), ובאותן שבעה שהיו מתקנת בנות ישראל הוא שהיה מיקל בכך. ועדיין קשה דכל שלא טבלה הרי היא בנדתה וכדאמרינן (לקמן שבת סד, ב) שבעת ימים תהיה בנדה בנדתה תהיה עד שתבא במים. ויש אומרים שזה מדרש חכמים הוא ולא היה יודעו. ואינו נכון, מי ששנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה שלא היה יודע מדרש חכמים. ועוד דהא משמע דטבילת נדה וזבה מפורשת היא מן הכתוב, דכתיב (במדבר לא, כג) אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהם (חגיגה כג, ב). ועוד דכתיב (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ורחץ בשרו במים חיים וטהר, וכתיב בתריה בזבה (שם כח) ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כלומר: אחר כך תטהר בטהרה שהזכיר למעלה בזב, ואף על פי שטבילת הזב במים חיים ושל זבה במי מקוה, שמא ממקום אחר מיעטו. אלא המחוור, שבאותן הימים לאחר תקנת בנות ישראל כשהיו משלימות שבעת ימי נדה דאורייתא היו טובלות וטהורות דבר תורה, ואחר כך סופרות שבעה נקיים, והיו נוהגות כן מפני תקנת הטהרות שמא תגע בטהרות, ובאותן הימים היה אותו תלמיד מיקל הואיל וכבר טבלה וטהורה היא דבר תורה.

האוכל אוכל ראשון ואוכל שני פירש רבנו תם ז"ל: שאין זה פסול הגויה, דההיא בדורות הראשונים נתקנה, ובמסכת יומא (פ, ב) נסתפקא להו בפסול הגויה אי דאורייתא, וההוא נמי אינו פוסל במגעו אלא באכילתו, וכדאמרינן נפסל גופו מלאכול בתרומה. וטעמא דההיא משום דנגעי בהדדי במעיו וגזרו משום מגע תרומה באוכלין טמאים, ולהכי בעי אכילת [חצי] פרס מפני שנתמעט בעיכול עד כביצה ואילו אכל פחות (מאכילת) [מכחצי] פרס היה מתמעט יותר מכביצה ואינו מטמא. ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אף על כביצה ושיפסול תרומה אף במגעו.

והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין. פירש הרמב"ן ז"ל: דאף טהור קאמר וכל שכן בטבל ועלה דהיא היא עיקר הגזירה והכל בכלל טהור, אלא שבביאת מים לא גזרו אלא בטבל ועלה, לפי שאילו גזרו אף על טהור ממש אין רוב הצבור יכולין לעמוד, שא"כ אין לך רוחץ במים שאובים. וא"ת א"כ אי לא הא לא קיימא הא כדאמרינן בסמוך (לקמן שבת יד, א). לא היא, דעיקר גזירה משום מים שאובים היא ובההיא הוא דחיישינן שמא תבטל, אבל בביאת מים לא חיישינן בה כולי האי דאי קיימא קיימא ואי לא תבטל דלאו עיקר גזירה הוא.

המשנה הרביעית אלו הן מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמנה עשר דבר גזרו בו ביום אמר הר"ם פי' חנניה בן חזקיה בן גרון ז"ל מבעלי החכמה וגדול בדורו ונסתפקו חכמי דורו בספר יחזקאל והוא נער חצנו לפירוש עניניו ונתיחד בעלייה לחבר הפירוש והיו החכמי' ע"ה מבקרים אותו תמיד והוא מתעסק באותו חבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד ונמנו והיו בית שמאי יותר והשם אמר אחרי רבים להטות כאשר נתננו העקר בפתיחת חבורנו זה ובית שמאי הסכימו על אלה הגזרות השמנה עשר באותו היום ויהי כן וגזרו על שמנה עשר דבר ועוד הסכימו לומר בית שמאי ובית הלל באותו היום כשמנה הלכות ולא נמנו עליהם לדעת הרבים ואולי נמנו ורבו בית הלל כי אולי יהיה מתלמידי שמאי סובר כדעת בית הלל או מתלמידי בית הלל סובר כדעת בית שמאי ואמרם אלו מן ההלכות שאמרו ר"ל שהם מן ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלקת וזה מספרם יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכבר הקדמתי מחלקותם והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' ולא למרחץ והי"א ולא לבורסקי והי"ב ולא לדון והי"ג ולא לאכל והי"ד לא יצא החייט במחטו והט"ו ולא הלבלר בקולמוסו והי"ו ולא יפלא את כליו והי"ז ולא יקרא לאור הנר והי"ח לא יאכל הזב עם הזבה אבל השמנה עשר דבר שגזרו בו ביום אני אמנה אותם לך בלתי מפורשות לפי שכלם יתבארו במקומם מן המשנה הראשונה האוכל אוכל ראשון השני האוכל אכל שני הג' השותה משקי' טמאי' ד' הבא ראשו ורובו במים שאובי' ה' שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים ו' הנוגע בספר ז' הידים ח' האוכלין והכלים ט' המניח כלי תחת הצנור י' כל המטלטלי' מביאין את הטומאה בעובי המרדע י"א הבוצר לגת הוכשר י"ב גדולי תרומה י"ג מי שהחשיך לו בדרך י"ד פת גוים ט"ו שמנן י"ו יינם י"ז ייחוד בנותיהם י"ח שיהא תינוק גוי מטמא בזיבה והשמנה עשר הלכות שנחלקו בהם באותו היום יתבארו בזה הפרק הראשונה אין שורין דיו ב' סמנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודת דגים ט' אין מוכרין לנכרי י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהי' עליו י"ב אין נותנין עורות י"ג ולא כלים לכובס נכרי י"ד לא ישאילנו ט"ו לא ימכור לו י"ו לא ילוהו י"ז לא יתן לו במתנה י"ח לא ישלח אגרות:

ונשוב להשלים פירוש זאת ההלכה ומה שאמר כיוצא בו כשאמ' לא יאכל הזב עם הזבה לפי שזה הדין יוצא מענין המסכתא וכשאמר לא ישב אדם לפני הספר והסמוך לו ולא אמ' ממה שאינו מענין השבת זהו מפני טעם והטעם הוא כי לא ישב האדם ושאר המאמר כלו בכלם אנו חוששין הכנסת שום עת כמו לא יצא החייט במחטו שאנו חוששין בו גם כן הכנסת עת אבל לא יאכל הזב עם הזבה אין לחוש בו הכנסת עת ולפיכך אמר כיוצא בו ענינו שזה דומה לזה דמיון בלתי חזק ופנים אחרים והוא כי לא ישב אדם לא קדמו דבר מן הענין שיאמר כיוצא בו אבל לא יאכל הזב עם הזבה קדמהו דבר מן הענין ולפיכך ראוי שיאמר בו ופי' לבקרו ידוע והיא מלה עברית בזה לא יבקר בין טוב לרע:

אמר המאירי המשנה הרביעית ואינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה כאן ע"י מ"ש על קצת דברים שהוזכרו שהן מן ההלכות שנאמרו בעלייה ואמר אלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ששם עלו חכמים לבקרו בזמן שהעמידו ר' אלעזר בן עזריה נשיא והעבירו את רבן גמליאל והסכימו לצאת שם למנין לתקן הרבה דברים ומפרש בגמ' שלא על הבאות הוא אומר כן אלא על אותן שכבר הזכיר ויש מפרשים אותן על לא יפלא ולא יקרא לבד מצד שהוזכרו שתיהן לבד בסוגיית הגמ' ומ"מ יש מפרשים שעל כל הנזכרות אמר כן ממה שאמרו בגמ' שמנה עשר גזרו ובשמנה עשר נחלקו והקשה והתניא השוו ותירץ נחלקו ואח"כ השוו אלמא שמנה עשר גזרו בלא מחלקת והם שנרמז עליהם בכאן ואמר שמנה עשר דבר גזרו בו ביום ועל אותם שנחלקו ואח"כ השוו אמר אלו מן ההלכות וכו' שנמנו ורבו של ב"ש והשוו להם ב"ה ומתוך כך מפרשים שי"ח אלו הם כל אותם שהוזכרו במשנתנו והם שמנה יציאות של פטור אבל אסור ארבע בעקירה בלא הנחה וארבע בהנחה בלא עקירה וישיבה לפני הספר הרי ט' ולבית המרחץ הרי י' לבורסקי הרי י"א לאכול הרי י"ב לדין הרי י"ג חייט במחטו הרי י"ד לבלר בקולמוסו הרי ט"ו לא יפלה הרי י"ו לא יקרא הרי י"ז לא יאכל זב עם הזבה הרי י"ח ובכלם נחלקו באותו היום והושוו למחרתו לאיסור ושמנה עשר דבר שגזרו בלא מחלוקת היו ובגמ' יתבאר ענינם ולא הוזכרו כל אותם שהושוו בכל התלמוד אלא אותן שהיו במעמד אותו היום ויש מוסיפין שבשמנה עשר דבר נחלקו בו ביום והושוו למחרתו והם אותם שהוזכרו במשנה זו על הדרך שכתבנו ושמונה עשר גזרו בו ביום והם אותם שיתבארו בגמ' כמו שייעדנו ובשמנה עשר נחלקו בלא השואה והם אלו הבאות א' שריית דיו ב' סמנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' עופות ח' דגים ט' אין מוכרין לנכרי י' אין טוענין עמו י"א אין מגביהין עליו י"ב אין נותנין עורות לעבדן י"ג ולא כלים לכובס וה' הוזכרו בסוגיית הגמ' הבאה על משניות אלו והם לא ימכור ולא ישאיל ולא ילוה ולא יתן אלא בכדי שיגיע לבית החיצונה כמו שיתבאר ושלוח אגרות ביד גוי ומ"מ לא יראה כן שהרי בסוגיית הגמ' נראה שבאותן שנחלקו הושוו ולא הוזכרו שמנה עשר אלא ב' פעמים אחת לגזרו ואחת לנחלקו והושוו:

ויש שמוסיפין ומונים שמונה עשר פעם רביעית מאותם שהוזכר עליהם בתלמוד מודים ב"ש וב"ה ומצאו להם שהם י"ח א' בשביעית מודים במחלק עד שיגרוס שנית בפרק זה ומודים שטוענין קורת בית הבד ג' בסמוך לה והוא עגול הגת ד' בעירובין מודים [בזמן] שמקצתם (שנויי' בקדרים) [ששרויים בחדרים] ה' ו' ז' ח' במסכת ביצה ומודים שאם שחט יחפור בדקר וכן שאפר כירה מוכן הוא וכן ושוים שמשיקין את המים וכן ומטבילין מגב לגב ט' בחגיגה ומודים שאם חל עצרת וכו' י' בכתובות שאם מכרה ונתנה קיים וכן י"א בכתובות מודים שמוכרת ונותנת וקיים וכן י"ב בכתובות שומרת יבם שנפלו לה נכסים י"ג בגיטין ומודים בנתגרשה מן האירוסין י"ד בבתרא אלו ואלו מודים שיחלוקו ט"ו באהלות ומודים בפותח לכתחילה שיפתח י"ו בנדה ומודים ברואה בתוך אחד עשר יום י"ז בזבים ומודים ברואה ברביעי י"ח בכאן בשוכח בחצר ויש מונים קורת בית הבד ועגולי הגת באחת ומביאים אחרת מצד אחר וכל זה אינו אלא תוספת וריבוי דברים ללא צורך ולא כוונו בענינים אלו אלא לאותן שגזרו ולאותם שנחלקו והושוו וכלן לאותן שבאותו היום שלא דברו במחלקת שאר הימים כלל לא למחלקת ולא להשואה:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמ' בביאור שמנה עשר דבר עם מה שנתגלגל עליהן כך הוא:

כבר ביארנו במקומו שבטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים מעתה כל שכן שאין לנו לקבוע י"ט על נסים המתחדשים לנו בכל יום בחסד הרחמן ית' ואין זה נחשב לנו קשי עורף והתנכרות לחסדיו ית' והוא שאמרו כאן אף אנו מחבבים את הצרות ר"ל נסים הבאים לנו על ידם להזכיר בהם שבחיו ורחמיו עלינו אלא שאם באנו לכתוב אין אנו מפסיקין:

שמנה עשר דברים אמרו שגזרו עליהם בו ביום קצתם נאמרו לענין פסול תרומה והם א' האוכל אכל שהוא ראשון לטומאה שגזרו עליו להיותו טמא לפסול את התרומה ואע"פ שמן התורה אין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה חששו שמא כשיאכל אכל זה ישתה עמו משקה תרומה ויהא טמא באוכל שבפיו והרי אסור לאכל או לשתות תרומה טמאה והאוכל אוכל זה שהוא ראשון לטומאה נעשה מכח תקנתם שני כדינו:

ב' האוכל אוכל שני שאף זה שמא ישתה עמהם משקה תרומה שיהא נפסל באוכל שבפיו והרי אסור לאכול או לשתות תרומה טמאה ואף זה עשאוהו שני לפסול את התרומה ולטמא את הקדש ואע"פ שהיה ראוי לעשותו שלישי להיותו טהור אצל התרומה ולפסול את הקדש הואיל ומצינו לפעמים שאוכל שני עושה שני באמצעות משקה כגון ששני זה נגע במשקין שהמשקין תחלה שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה מגזירת משקה זב וזבה חוץ מטבול יום כמו שהתבאר בחגיגה ונמצא שאם נגע אוכל באותו משקה שנעשה שני הרי שאוכל זה גרם להיות חברו שני באמצעות המשקין גזרו על האוכלו להיות שני אבל אם אכל אוכל שלישי טהור לנגיעת תרומה מכל וכל אלא שאסור לאכלה עד שיטבול ומ"מ נעשה הוא שני לקדש לטמאו להיותו שלישי כמו שביארנו בשני של חולין:

בד"ה בימי ליבוניך כו' ור"ת פי' שהיו רגילין לטבול ב' טבילות כו' עכ"ל. נראה דלפי' ר"ת יש לקיים פרש"י ור"ח מילתא דשמואל היינו בימי ליבונה וכן הוא מפורש בתוס' פ' אע"פ אבל מדברי הרא"ש פ' אע"פ נראה דאף לפי' ר"ת אין נראה פירש"י ור"ח ואפשר דאף שיש לחלק בזמנם בין נדות לליבון כפי' ר"ת בהך מלתא דשמואל אין נראה לו לחלק ודו"ק:

בא"ד ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול כו' עכ"ל לכאורה שבאו לומר דאין מכאן ראייה לאסור הושטה מידו לידה דיכול להיות שלא נענש רק על השכיבה וא"א לפ' דבריהם כן דודאי ליכא להביא ראייה מאיסור אכילה עמה אהושטה מידו לידה דאל"כ אמאי לא הביאו ראייה לרש"י לאסור הושטה מידו לידה בימי נדותה ממתני' דקתני לא יאכל הזב עם הזבה אלא ע"כ דאכילה עמה הוי הרגל עבירה טפי מהושטה מיד ליד וע"כ נראה לפרש דבריהם דקאי אתחלת דבריהם שכתבו לא משום שיש לחלק בין נדות לליבון כו' שבאו להוציא מלבן דעת המנהג שמחלקין גם בזמנינו בין ימי נדה לליבון ומתירין לאכול עמה בימי ליבון בקערה אחת כמ"ש האחרונים בשם ראבי"ה ודחו התוס' מנהג הזה מההיא דהרי היא בנדתה עד שתבא במים וכתבו גם ר"ח ורש"י דמחלקין בפרק אע"פ אין נראה אלא כמו שפי' ר"ת דהיינו דוקא בימיהם שהיו רגילים לטבול ב' פעמים וכתבו דמה שהכריח רש"י לפרש שם דאיירי בימי ליבונה היינו משום דרש"י היה נוהג איסור להושיט כו' וא"כ לא היה מיחלפא דביתהו דשמואל אפילו בידא דשמאלא מידה לידו כיון דהושטה אסור בימי נדותה אי לאו דבימי ליבונה היה וע"ז כתבו ונראה לר"י שיש סמך וכו' וכתבו שוב ומהכא דקאמר אכל כו' ר"ל דהשתא חזרו לדבריהם הראשונים דמהכא אין לדחות המנהג שנהגו לאכול עמה בימי ליבונה אפילו בזמן הזה והכא קאמר דהיה נענש על שאכל עמה בימי ליבונה אף בזמנם די"ל שלא הקפיד אלא על השכיבה בימי ליבונה אבל על שהיה אוכל עמה לא היה נענש בימי ליבונה ודו"ק:

בד"ה והשותה משקין כו' דמשקין לא שכיח כו' דוקא משקין דחמירי אבל כו' עכ"ל. ויש לדקדק דבהך סברא לחוד דבמשקין חמירי ליעביד כולה צריכותא דאי הוה תנא אוכלין ה"א משקין דחמירי טמויי נמי מטמא ול"ל לתלמודא למימר משקין לא שכיח וכה"ג כתבו לעיל גבי אוכל ראשון ושני דאי הוה תני אוכל שני ה"א דאוכל ראשון טמויי מטמא וי"ל דתלמודא ודאי דלא נחית למיעבד צריכותא על התנא ל"ל למיתני כולהו אלא על עיקר הגזירה קאמר דקחשיב י"ח והא הך דגזירת משקין היינו הך דגזירת אוכלין דכבר גזרו בו דמשום דמשקים חמירי ודאי דלא גרע מאוכלים וטמויי מטמא נמי ודאי דלא הוה במשקין אי לא גזרו בו כלל אע"ג דחמירי ואהא הוצרך שפיר לשנויי משום דלא שכיח ה"א דגרע מאוכלים שכבר גזרו בהם לפסול וברישא גבי אוכל ראשון ושני לא הוה קשיא להו לתלמודא כיון דכבר גזרו באוכל ראשון למה גזרו שוב באוכל שני דהא ודאי אי אוכל ראשון חמיר מאוכל שני לא הוה גזרינן באוכל שני אי לא הוו גזרי ביה אח"כ ועוד דקושטא הוא דאוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו כמ"ש התוספות לקמן בסוף הסוגיא ע"ש אבל התוספות הכא נחתי למיעבד צריכותא על התנא ל"ל למתני כולהו בודאי דהמ"ל נמי שפיר דאי הוה תני אוכלין ה"א משקין חמירי טפי וטמויי נמי מטמא כמ"ש התוס' גבי אוכל ראשון ושני אלא דניחא להו למימר בהא הך סברא דנקט תלמודא דמשקין לא שכיח ואי לא הוה תני ליה לא הוה גמרינן להו מאוכלין לפסול ודו"ק:

רש"י ד"ה אין אנו מספיקין לפי שהן תדירות ל"א אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום כצ"ל ולישנא קמא הוי פירושו אין מספיקין לכתוב מפני שהן תדירות וללישנא אחרינא הוי פירושו אין אנו מספיקין לעשות יו"ט בכל יום ויש מוחקין תיבת לישנא אחרינא והכל לשון א' ור"ל לפי שהן תדירות אין אנו מספיקין לעשות בכל יום יו"ט:

בתוס' ד"ה בימי ליבונך מהו אצלך וכו' ורש"י היה נוהג איסור להושיט מפתח וכו' ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי יכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה מסידור רברי תוס' נראה דמהכא רצה להוכיח שאסור להושיט מפתח או ד"א מידו לידה וע"כ כתבו דאין ראיה מכאן דיכול להיות שלא הקפיד אלא על השכיבה אבל א"א לי לישבו ע"ד זה כי מה ענין זה לזה כאשר מובן מעצמו ונראה דאלעיל קאי אמאי דכתבו התוס' לעיל ור"ח ורש"י דיש להקל קצת יותר בימי ליבונה ופירש ההיא דפרק אע"פ ההיא דשמואל מחלפא ליה דביתהו וכו' דאיירי בימי ליבונה וכתבו התוס' ע"ז ואין נראה כדפי' רש"י ועל זה קאי ומהכא דקאמר אכל עמי ושתה עמי וכו' בימי ליבונה ואמר לה אליהו ברוך המקום שהרגו א"כ ש"מ דגם בימי ליבונה צריך להתרחק שלא לאכול עמה וה"ה לשאר הרחקות שאין לחלק בין ימי נדה לימי ליבונה וע"ז קאמרו התוס' דאין מכאן ראיה דלעולם אימא לך דבימי ליבונה אין צריך להרחיק שלא לאכול עמה ואליהו לא הקפיד אלא על השכיבה ששכב עמה בקירוב בשר וע"ז הקפיד ואמר ברוך המקום שהרגו אבל אם לא היה שוכב עמה דלמא אין ה"נ שלא היה מקפיד ולא היה אומר ברוך המקום שהרגו:

ד"ה מטה חדא הואי ופלמי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה וכו' צריך לומר דהתוס' ס"ל דהא דנעץ חרב להפסיק בינו לבינה לא עדיף ממטה רחבה שהיה ג"כ הפסק ביניהם ואעפ"כ נענש ולכך הוקשה להם מפלטי בן ליש שלא נענש אע"פ ששכב עמה במטה אחת ע"י הפסקת חרב אע"ג שהיא היתה עליו באיסור אשת איש שהרי מיכל היתה מקודשת לדוד ועוד הוקשה להם שאפי' משום יחוד היה אסור דבשלמא בנדה אין איסור יחוד כדלעיל אבל באשת איש יש ג"כ איסור יחוד ותירצו שפלטי בן ליש רחוק היה ממנה ביותר ר"ל שבזולת החרב היה עוד הפסקה גדולה ביניהם וגם היה פתוח לרה"ד שלא היה משום יחוד:

ד"ה רש"י גריס וכו' בספר ח"ש גריס רש"י וכן ר"ת ואלו תנן וכו' וטעמא משום דהתוס' כתבו אח"כ ומביא ראיה וכו' וזה לא נמצא ברש"י וע"כ גריס וכן ר"ת והשתא קאי ומביא ראיה ארבינו תם שהוא הביא ראיה דיש לגרוס בגמ' ואלו תנן הני דאמרינן דכל מקום ואלו בוי"ו אלעיל קאי:

ד"ה ש"מ ואלו תנן דלא תנן בתר הכי וכו' קשה להם מאי פשט מהברייתא ומי אלימא ממתני' דהא במתני' נמי קתני לעיל מזה לא יפלה ולא יקרא ובתר הכי קתני ואלו מן ההלכות ואעפ"כ קא מבעיא ליה לאביי אי ואלו קתני או אלו ותירצו דברייתא ע"כ ואלו תנן וקאי אאין פולין ואין קורין לאור הנר דבברייתא לא שייך למיגרס אלו ולפרש דקאי אהנהו דקתני בתר הכי דהיינו אין צולין בשר ואין שורין דיו וכו' דהא בברייתא לא קתני מידי בתר הכי:

ד"ה והשותה משקין וכו' קשה להו למה לא תנא נמי גבי משקין ראשון ושני ותירץ דגבי משקין טמאים לא שייך וכו' ואע"ג דאכתי לא נגזר פי' שבעת שגזרו גזירה זו עדיין לא גזרו באותו זמן שיהו המשקין תחלה מ"מ דעתן היה אז לגזור שיהיו תחלה לכך לא נקט גבייהו ראשון ושני:

בא"ד כדאמר בסמוך דהך דמשקין לא שכיח וכו' והא דלא קאמרה גמ' דאי קתני אוכלין ולא קתני משקין ה"א דמשקין טמויי נמי מטמא משום דמשקין חמירי שמסיימים התוס' בסוף דבור זה וכמו שתידצו התוס' לעיל מזה גבי אוכל ראשון ואוכל שני משום דגמ' עדיפא מינה משני:

בא"ד ואי תנא משקין ה"א דוקא משקין דחמירי וכו' פי' מפני שהן עלולין לקבל טומאה וצריך לומר גמי ע"כ דנוכל לומר נמי איפכא דאוכל אוכל ראשון חמיר משותה משקין טמאים משום דמשקין טמאים ר"ל אפי' אינם ראשונים דאל"כ ליתני אוכל שני ומשקין מאי אמרת דה"א אוכל ראשון טמויי נמי מטמא הא השתא השותה משקין טמאים דחמירי לא גזרו שיטמא אלא פוסל האוכל אוכל ראשון מיבעיא:

בגמרא אלו דברים פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ושני כו' וכתבו תוספת אי תנא אוכל ראשון לחוד לא הוי ידעינן אוכל שני כו' עד סוף הדיבור ולכאורה לענ"ד אכתי לא סגי בהכי דליתני האוכל אוכלין טמאים סתמא וממילא ידענא דראשון ושני כהדדי נינהו לפסול את התרומ' אלא דאיכא למימר דלא מצי למיתני סתמא לאפוקי מדר"א דאמר אף שלישי בכלל והיינו נמי לפסול את התרומה כדכתב התוי"ט בשם הרא"ש ז"ל בפ"ב דטהרות:

מיהו השתא דאתינן להכי תו אין אנו צריכין לדחוק במה שכתבו התוס' בד"ה והשותה משקין טמאין כו' מ"מ היה בדעתם לגזור אמשקין כו' וזה דוחק גדול ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא בפשיטות כיון דבאוכלין גופא יותר שייך למיתני בקצרה האוכל אוכלין טמאין ממילא דראשון ושני בכלל אלא דאיצטריך לאפוקי שלישי ודבר ידוע דלא משכחת אוכל שלישי אלא בחולין שנעשו על טהרת קדש והך מילתא לא שייך אלא באוכלין משא"כ במשקין לא אשכחן דשייך שעושה חולין על טהרת קודש משום דליכא משקין ראויין לשתיה כמ"ש ר"ש והביאו מהרש"א בשמעתין כנ"ל ועדיין צריך עיון:

ברש"י בד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ומצאתי בערוך משונה טומאה זו כו' דתניא בספרי אין האוכל אוכלין טמאין כו' טמא טומאת ערב ולכאורה יש לתמוה מהא דהביא ראיה מספרי והלא משנה היא במס' פרה דכל הטעון ביאת מים מד"ס לאחר ביאתו מותר בכולן והיינו לאשמעינן דלא בעי הערב שמש:

והנראה דמשום הא לא אריא דאפשר דהאי כללא לאו דווקא דקי"ל אין למידין מן הכללות כו'. ותדע דבלא"ה צ"ל כן שהרי התוס' בריש פרק חומר בקודש הביאו שם פלוגתא דאמוראי בכל הטומאות דרבנן אי בעי הערב שמש או לא והאריכו בזה הרבה ע"ש ומייתי נמי הך מתניתין דכל הטעון ביאת מים ואפ"ה הביאו פלוגתא דאמוראי בירושלמי ומדלא מותבינן תיובתא מהך משנה אמ"ד דצריך הערב שמש ע"כ היינו כדפרישית וכן מצאתי בכ"מ בפ"י מהלכות אבות הטומאה לכן מייתי ראיה מספרי דקתני בהדיא האוכל אוכלין טמאין כו' וע"כ דצריך לחלק דיש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש ויש דברים דלא בעי וכבר בארתי מילתא בטעמא ויבואר קצת בסוגיא שלפנינו ומה שהקשו תוספת יבואר לקמן בלשון התוספת:

אמנם הא דמייתי רש"י הך מילתא דבעי הערב שמש אף ע"פ שאינו ענין לעיקר הלכה וידוע דרש"י פרשן הוא ולא פסקן אף בדברים הנוהגים מכ"ש בכה"ג. אלא דנראה דסוגיא דשמעתין הכריחו לפרש כן דאס"ד דטומאה דרבנן נמי בעי הערב שמש א"כ לא הוי מקשה מידי לקמן בשמעתין ט"י דאוריית' הוא דהא שפיר מצינן למימר בפשיטות דהאי ט"י אהנך גופיה קאי שהן מדרבנן אלא ע"כ דסוגיא דשמעתין סובר דהנך טומאות דמתני' לא בעי הערב שמש כנ"ל נכון:

ודע דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י והערוך דהאי אוכל ראשון ושני דהכא היינו פסול גוייה ואינו טמא אלא כשיעור חצי פרס וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות:

תוס' ד"ה והשותה כו' ואי תני משקין ה"א דווקא משקין דחמירי תימא דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקין, דזה אינו מתורץ בתירוצם, דהא נהי דממשקין לא גמירי, הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני, והא דקתני לה דהו"א דטמויי נמי מטמא לה, אלא ע"כ דקושיית תו' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמד ממשקין, והא גם זה לק"מ, דהא מה דאוכל שני שני משום דמצינו כיוצא בזה ע"י משקין, היינו דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב) והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחילה וכמ"ש תוס', וכיון שכן פשיטא דהוצרך למינקט אוכל שני שני, דהו"א דהוי כחוכא וטלולא דשני יעשה שני, ומשותה משקין טמאי' דסתמ' קתני אף משקין שני אין ראיה, דכיון דבדעתם לגזור דמשקין הוי תחילה א"כ הוי תמיד שותה ממשקין ראשון, מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני, מש"ה צריך למתני דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים. ומה דהקש' המהרש"א על תוס' דלתרצו דסד"א כיון דמשקין שכיח טמויי נמי מטמאי, לענ"ד לק"מ, כיון דסגי במה דפסול לסלק בזה החשש דדלמא שקיל אוכלין דתרומה לפומיה מהיכי תיתי לומר להחמיר לטמא דמה בכך דמשקין שכיח, הא מ"מ לסלק החששא מספיק לעשותו פסול, ושאני בהא דכתבו תוס' דסד"א דאוכל אוכל ראשון דטמויי נמי מטמא, היינו לאו משום דאוכל ראשון טומאתו חמורה יותר אלא דס"ד כיון דעשו מן שני שני ראוי להשוות מדותם, ממילא מה"ת לומר דמשקין דשכיחי טמויי יטמא, ונכון בעזה"י:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ, שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ולא אמר שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה? והוא כי ידוע דתורה שבעל פה שהיא המסורת שקבלו רבותינו ז"ל נקראת פָּנִים לַתּוֹרָה שבכתב, ולכן אמרו על תורה שבעל פה שבעים פנים לתורה. ופרשתי בס"ד במקום אחר, לכך מי שהוא עניו ושפל זוכה לכוין לפנים של תורה, כי שפל ראשי תיבות ש בעים פ נים ל תורה, והנה כפי הקראים דאזלי בתר פשט המקרא (ויקרא יח, יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ לֹא תִקְרַב, דמשמע דוקא בְּנִדַּת טֻמָאָתָהּ הא בימי לבונה מותר, אך רבותינו ז"ל קבלו בתורה שבעל פה שהיא הפנים דמשום הכי תהיה בנדתה קא משמע לן בהווויית נדתה תהא עד שתבא במים. ולזה אומר שֶׁלֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה שלא לקח קבלת הפנים היא תורה שבעל פה לתורה שבכתב שהוא המקרא. אי נמי נראה לי בס"ד אומרו פָּנִים לַתּוֹרָה על המסורת של רבותינו ז"ל, והוא דידוע תורה שבכתב שהיא בסוד חסד נקראת מים, ותורה שבעל פה שה"ס [שהוא סוד] גבורה נקראת אש, והנה אותיות תּוֹרָה במילואם כזה ת" ו ו" ו ר י"ש ה" א אותיות המילוי שהם פנימיות הפשוט המה אותיות 'וי"ו אש' רמז לתורה שבעל פה שנקראת 'אש' ויש בה 'ששה' סדרים כמנין וי"ו, ונרמז אות וי"ו במלוי י ו "ד כדי שיהא מספרו כ"ב כמנין כ"ב אותיות התורה, נמצא המסורת שהיא בעל פה הנקראת אש נרמזה בפנימיות אותיות התורה, וז"ש לֹּא נָשָׂא פָּנִים לַתּוֹרָה 'פָּנִים' דייקא 'לַתּוֹרָה' דייקא.

מִטָּה חֲדָא הַוְיָא מקשים אפילו הכי איך טעה אותו התלמיד בכך? ולפי דברי הרשב"א הטעם נכון כי דרכם היה לטבול הנשים קודם שבעה נקיים בשביל טומאה וטהרה של מגע אוכלין, ובזה טעה שחשב נהי דלא מהניא טבילה זו לענין ביאה תהני לענין מגע.

אַף אָנוּ מְחַבְּבִין אֶת הַצָּרוֹת, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה, שֶׁאִם בָּאנוּ לִכְתֹּב, אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין. פירש רש"י ז"ל לפי שהם תדירות. נראה לי כונתו מפני שיזדמן לפעמים נעשה נס בהצלתם ביום י"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה אחרת ונעשה הנס גם כן בי"ג אדר, ואחר כך עוד בא צרה ונעשה גם כן הנס בי"ג אדר, אם כן עתה באיזה נס מאותם הנסים יתלו השמחה של אותו היום?! אי נמי לפי שהם תדירות כשבאים צרות אחרונות נשכחות הראשונות, דלא נחשבים הראשונות צרה לגבי אחרונות ואיך נקבע עליהם זכרון הנס מעיקרא, ומ"ש דָּבָר אַחֵר: אֵין שׁוֹטֶה נִפְגָּע זה קאי על חסרונות המגיעים לנפש, ואומרו אֵין בְּשַׂר הַמֵּת מַרְגִּישׁ בְּאִזְמֵל קאי על חסרונות הגוף בלבד.

בְּרַם, זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ נראה לי בס"ד הכונה לומר שמו נאה לו על חכמתו ובינתו שהיתה עליונה על אנשי דורו, כי שפע חכמה ובינה בא מן אותיות י"ה שם, ולכך נקרא חֲנַנְיָה אותיות 'חנן י"ה' וכן בא חִלְקִיָּה ' חלק י"ה'. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה עם הכולל עולה [329] שב"ט כמנין נִזְכַּר לְטוֹבָה [329], ולזה אמר זָכוּר הָאִישׁ הַהוּא לְטוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה שְׁמוֹ רצונו לומר שמו מורה שיהיה נִזְכַּר לְטוֹבָה.

שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי בודאי גם קודם שדרשו חֲנַנְיָה היו כל חכמי ישראל מודים שאין בדבריו שום טעות, כי הוא נביא אמת ורק דבריו לא היו מובנים להם מקוצר המשיג, אך היו מוכרחים לגנוז מפני המינים שהיו יראים פן ירגישו בקושיות אלו ויקשו להם ואין יודעים להשיב ובזה יסתכנו, שכן היה דרכם שהמנוצח בויכוחים יסתכן ביד המנצחים אך אחר שדרשו שנמצא בידם תשובה אז לא נשאר להם פחד מן המינים. ונראה לי בס"ד לומר דאפשר היה לְחֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה איזה ניצוץ מן יחזקאל הנביא ע"ה או איזה שייכות עמו, ולכך מכל חכמי ישראל לא נמצא מי שיתעורר לדרוש דבריו אלא הוא, דהא נראה שאין דברי הדרשה עמוקים מאד ובנקל היה לחכמי הדור לכוין ולהשיג דברים אלו, ורק מן השמים היה הדבר הזה דחנניה לבדו ישיג זה. ונראה לי בס"ד דנרמז זה בריש יחזקאל דכתיב (יחזקאל א, ג) הָיֹה הָיָה דְבַר הֳ' אֶל יְחֶזְקֵאל וכו', כפל הלשון היה היה מורה על שני הוויות שנתהוה הספר, אחת בימי יחזקאל ואחת בימי חֲנַנְיָה שֶׁאִלְמָלֵא הוּא היה נִגְנַז ועתה נתחדש. והנה מספר יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן עם האותיות עולה [329] שכ"ח כמנין חֲנַנְיָה בֶּן חִלְקִיָּה [328], רמז שהוא עתיד לפרש דבריו, ובזה יובן רמז הכתוב (יחזקאל כט, כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם, והיינו קֶרֶן [350] עולה מספר חֲנַנְיָה יְרֵא ה' [360], ועל ידי קֶרֶן הזה אֶתֵּן לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם כי הוא יפרש דבריך הסתומים. ומה שֶׁהֶעֱלוּ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן לא היה צריך כל כך ואפילו לחד ממאה, ורק הם חרדו חרדה גדולה לעשות הכנה כזאת לכבוד דברי הנבואה, והעלו שמן זית לאכול כדי שיתפקח ויתחכם, והוא לא הוצרך לכל זה אלא תיכף כשישב בעליה דרשן.