Talmud Builders

    Commentary page

    Shabbat 105b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 105b

    Shabbat 105b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 526 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דעבדה הבגד:

    כי כיסתא הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת:

    מתני' הסיט כפול מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב:

    האורג ב' חוטין שיעורו ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע"פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב:

    גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו:

    יצא ידי הקריעה שאדם חייב לקרוע על מתו:

    הא במת דידיה ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון:

    והא מתו נמי קתני במתני':

    19 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 105b · Sefaria

    Tosafot

    הכל חולצין עליו אומר רשב"א דאפי' אינו רבו חייב כדאמרינן במו"ק (דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר בשילהי פרק אלו מציאות (ב"מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע שאינו מתאחה כדין תלמיד לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו"ק דף כו.):

    דתניא ר"ש בן אלעזר אומר העומד על המת כו' משמע ליה להש"ס דמיירי אפי' באינו כשר:

    הא ר' יהודה והא ר"ש פי' בקונט' דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה לר"י דע"כ תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה וא"כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול:

    לא צריכא דקעבד למירמא אימתא כו' השתא הוה מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה ומתני' דלא עבד למירמא אימתא דבלא"ה מוקמינן לקמן כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה לאוקמי מתני' בדעביד למירמא אימתא דאי בחמתו פשיטא דפטור:

    שרגש עליהן ההר כו' משום דלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו שלשים יום כמו במשה ואהרן. ע"כ תוספות שאנץ. רש"ל:

    Tosafot on Shabbat 105b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    פי"ג ר' אליעזר אומר האורג.

    חמתו אחמתו לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר' שמעון דאמר פטור עליה. כבר פירשנו בפרק ראשון אבל דבריהם מתני' ר' יהודה היא דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ולא אשכחית עיקר פלוגתא ולא ידעינן לה אבל אדוננו האיי גאון כתב בפירוש זה הפרק כזה הענין והא מילתא דמקלקל בחבורה דקאמרינן פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא עדיין לא ידעי' פלוגתייהו היכא ניהי ומתניתא דמפרש בה ר' יהודה ור' שמעון במקלקל בחבורה לא שמיע לנא אלא מגמ' ידעינן דפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 105b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    הקורע על מתו פטור ואקשינן וכי מקלקל הוא. והתניא הקורע על מתו ובאבלו אע"פ שחילל שבת יצא ידי קריעה. וכיון שיצא ידי קריעה נמצאת מלאכתו מתקיימת. ובשבת כי האי גוונא חייב. ופריק מתני' בקורע על מת דעלמא דכיון דלא מיחייב בקריעה מקלקל הוא ופטור. וברייתא בקורע על מתו שלו שחייב לקרוע עליו. איני והא בין בזו ובין בזו על מתו קתני ופרקי' מתו דמתני' קרובו שאינו חייב לקרוע עליו מתו דברייתא במי שחייב לקרוע עליו.

    ואם הוא זה המת שקרע עליו חכם או כשר או היה עומד עליו בשעת יציאת נשמה הקורע בכל אלה אינו חשוב כמקלקל אלא חייב. ואינו פטור אלא הקורע על מי שאין עליו לא חובה ולא מצוה לקרוע וקשה לן דתנן במתני' הקורע בחמתו פטור. ובברייתא תנינן הקורע בחמתו חילל השבת מכלל דחייב ושנינן מתני' ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

    ברייתא ר' יהודה דאמר חייב עליה וראינו לרבותינו שפירשו הכי היכא שמעינן לר' שמעון דשרי מלאכה שאינה צריכה לגופה מיהא דתנינן את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ לר' שמעון פטור ואוקימנא א"ר יוחנן פוטר היה ר"ש אפי' במוציא המת לקוברו ואע"ג דמת לקוברו קאי ואית למימר מלאכה שצריכה לגופה היא. כיון דלאו מידי דמיבעי ליה למיכליה ולא איתהנו מיניה מלאכה שאינה צריכה לגופה [היא] ושרי ר"ש בכה"ג והיכא שמעינן לר' יהודה דאסר [דאמרינן] (לעיל מב) בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה [וגרסינן] (בכתובות ה) מהו לבעול בתחלה בשבת דאמרינן במקלקל הלכה כר' יהודה או כר"ש. ותוב כופין קערה ע"ג הנר בשביל שלא תאחוז בקורה כו' א"ר יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. והא דאמרי בכל מקום ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אשכחן לה עיקר אלא מהא. וממאי דקא מפלגי ת"ק ור' יהודה בהא מתני' במלאכה שאינה צריכה לגופה דאמרי' (לקמן שבת ד' קז.) איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא א"ר יהודה ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אבל דוכתא בהדיא דפליגי עלה בלשון הזה לא אשכחן אלא מהאי דיוקא דאמר הכא שנית מתו אלא אחמתו קשיא אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון כדמפרש:

    ומקשינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה במתקן דאע"ג דלא קא מכוין כיון דממילא לא הויא מלאכה דניחא ליה חייב במקלקל מי שמעת ליה ופרקי' הקורע בגדיו בחמתו נמי מתקן הוא דכד קניטה דעתיה בכעסיה מתרווח בקריעת בגדיו ונמצא עושה נחת רוח ליצרו. ואקשינן וכי האי גוונא מי מיחייב והתניא הקורע בגדיו בחמתו וכן המשבר כליו וכן המפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך היא אומנות של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד ע"ז כו' ופרקינן לא עבוד בכעסיה הכי אלא מראה עצמו כועס להטיל אימ' אאינשי ביתיה ואית מן רבנן דטעו ותמהו היכי מקשינן וכי האי גוונא מי מחייב.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 105b · Sefaria

    Rashba

    גמרא ואע"פ שחילל את השבת יצא ידי קריעה. כלומר: אף ע"פ שעשה הקריעה באיסור אין צריך לחזור ולקרוע, ובירושלמי (דפרקין ה"ג) מקשו עלה, בעון קומי רבי בא הכמה דאתמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, ואימא אף הכא לא יצא ידי קריעה, אלא כר' שמעון דר"ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר, אמר לון תמן הוא גורם לעצמו ברם הכא את גרמת לו, אמר ר' יוסא ואפילו תמן את גרמת לו שאלולא שאמרת לו [יביא] היאך היה היה מתכפר לו, הוי סובר מימר דר"ש הוא, חבריא בעון קומי ר' יוסא, לא כן א"ר יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, א"ל תמן גופיה עבירה ברם הכא היא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

    חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון נראה מדברי רש"י ז"ל, דהשתא דאתינן להכי, מתו דמתניתין היינו ר"ש, ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, [דהיא] מלאכה שאינה צריכה לגופה כהוציא את המת לקברו, אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא, ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר' יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא, הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כר"ש, ודברייתא כר"י. ובתוס' מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכין לתרוצי כדתריצנא, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו ר"ש מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מקרי הואיל ומצוה קא עביד. ואינו מחוור, דא"כ אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב, דמצוה קא עביד, דדוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו, דאפשר ע"י אחרים, אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר, ואנן המוציא את המת סתמא תנן. ויש מפרשים משום דצריך ללבוש בגד קרוע כל שבעה וקרעו לפניו, אף לר"ש מקרי מלאכה הצריכה לגופה. וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא משמע הכא דאף אדם כשר אי נמי שאר בני אדם דלאו כשרין אי קאי בשעת יציאת נשמה הרי הן כמתו, והנהו אינן חייבין ללבוש בגד קרוע אלא מאחין הן מיד. ועוד דאפילו אחיו ואחותו אם החליפו אינן חייבין לקרוע אלא אותו בגד שנתקרע אסור באחוי, וכן הוא כל זמן שלובשו צריך שיהא קרעו לפניו, הא אם רצה להחליף מחליף ואינו קורע (מו"ק כד, א), ודברי רש"י ז"ל נראה לי עיקר.

    הא ר' שמעון והא ר' יהודה ואיכא למידק היכי מוקמינן מתניתין כר"ש, והא מתניתין קתני וכל המקלקלין פטורין ואוקימנא לה לקמן על כרחין כר"י. ואיכא למימר דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכין אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה, ולמסקנא דאסיקנא דקרע למירמא אימתא על אנשי ביתיה, כולהו רבי יהודה נינהו, ומתניתין בקורע למעבד נחת רוח ליצרו, ומתניתא למירמא אימתא אאנשי ביתיה, אבל רש"י ור"ח ז"ל פירשו, דרישא דמתני' ר"ש, וסיפא דהיינו המקלקלין פטורין ר"י, אבל צריך לעיין דהא חד בבא הוא ובחד פטורא כייל להו.

    Rashba on Shabbat 105b · Sefaria

    Meiri

    משנה הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורים והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן אמר הר"ם פי' מקלקל על מנת לתקן ר"ל כמי שהורס וכונתו על מנת לבנות ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור כשאינו חייב לקרוע על אותו המת ואמרו בחמתו פטור סברא דחויה היא והלכה הקורע בחמתו או על המת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו או על מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן:

    אמר המאירי התופר שתי תפירות וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות כגון שהיה הבגד בולט והוא קורעו כדי לישבו והוא שאמרו בגמ' בכיסתא כלומר שהוא בולט ככיס וכבר זכרנום בביאורן במשנת אבות מלאכות ולא הוזכרו כאן אלא על ידי גלגול קורע בחמתו ועל מתו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ופרשוה בגמ' במה שאין לו עליו חיוב קריעה לא מצד קורבה ולא מצד מעלת המת שאלו כן היה לו מתקן בקריעתו הואיל ומקיים בה המוטל עליו וכלל אח"כ שכל המקלקלין פטורים אא"כ יש בו צד תקון כמו שביארנו בקריעה ומ"מ כל המקלקל על מנת לתקן חייב ושיעורו כמתקן על הדרך שביארנו בקורע על מנת לתפור ששיעורו שיקרע על מנת לתפור שתי תפירות:

    משנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו מלא רחב היסט כפול האורג שני חוטין שיעורו מלא היסט אמר הר"ם פי' רחב היסט שתות הזרת והוא השיעור הראשון הקרוב לדעתי שראיתי בפירוש היסט והוא הנכון אצלי כאשר ביארתי בפרק שלישי ממסכת ערלה ויהיה רוחב היסט כפול שליש הזרת וראיתי לגאון שהוא בין הגודל והאצבע כשיפתח ידו כל מה שיוכל האדם וכשילבן האדם מן הצמר וינפץ ממנו או יצבע ממנו שיעור היסט שיטוה חוט ויהיה ארכו רחב היסט כפול שהוא חייב והמובן אצלי מפירוש אלו המלות שפרשו הקדמונים כי אמרם מלא היסט הוא שתות הזרת ומלא רחב היסט הוא ריחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע:

    אמר המאירי המלבן והמנפץ והצובע והטווה שנשנו כלם באבות מלאכות שיעורם כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטים שיעורן אע"פ שלא ארג כמלא רוחב הבגד אלא כמלא הסיט כפול וכבר ביארנו בשיעור זה שיש מפרשים ריוח שבין אצבע לאמה בהרחבה בכל היכולת וי"מ בין גודל לאצבע בדרך זה ר"ל בהרחבה בכל היכולת ושיעור זה בכפילו הוא כד' טפחים וגדולי המחברים כתבו בשיעור אורג רוחב שתי אצבעות:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שבמקלקלים יתבארו בגמ' קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הם:

    כבר ביארנו שהקורע על מתו שאמרו במשנתנו פטור פירושו במת שאין לו עליו חיוב קריעה שאלו כן מתקן הוא וחייב והוא שאמרו הקורע על מתו חייב שאע"פ שחלל את השבת מ"מ יצא כדי קריעה וכן בחכם אע"פ שאינו קרובו חייב שהרי הכל כקרוביו לחיוב קריעה וחליצת כתף והבראה ברחובה של עיר וכן בכל שקרע על אדם כשר חייב שמתקן הוא מצד מה שאמרו שמצוה להברות ולהתאבל על אדם כשר ולהספידו כראוי ואין צ"ל בחכם והקריעה בכלל האבול הוא ואפי' באדם שאינו כשר אם היה שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כספר תורה שנשרף שהמצות בלב האדם כאותיות בגויל והילכך כל שקרע למת על אחד מדרכים אלו חייב הא כל שאין שם אחד מדרכים אלו אפי' היה קרובו פטור הואיל ומן הקרובים שאינו חייב להתאבל עליהם הוא:

    קורע בחמתו שביארנו במשנתנו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ביאורה בשאין בה צד תקון ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אמרה אלא במתקן הא במקלקל לא ומ"מ כל שיש בה צד תקון כגון שהוא עושה להטיל אימה על אנשי ביתו חייב לדעת ר' יהודה ולשטת הפוסקים כמותו הא כל שאינו עושה כן אלא דרך כעס גמור פטור שאין בזה צד תקון אע"פ שעושה נחת רוח ליצרו שהרי הוא חוטא בה וכמ"ש הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו יהיו בעיניך כעובדי ע"ז ואף בזו גדולי המחברים כתבו שהוא חייב וכן במבעיר גדישו או שורף דירתו הואיל וכונתו להנקם משונאו וכן חובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע והם דברי תימא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ואע"פ שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים:

    לפי דרכך למדת שלדעת הפוסקים כר' שמעון במלאכה שאין צריך לגופה שפטור עליה אפי' קורע על מתו פטור ואינה נקראת צריכה לגופה מצד קיום המצוה ומ"מ דוקא מפני שאין למצוה שעה עוברת ואדרבה אע"פ שיצא בה שלא בזמנה עשאה שאם לא כן ודאי צריכה לגופה היא וכן הענין במוציא המת לקברו ולמדת שסתם משנתנו כר' שמעון:

    Meiri on Shabbat 105b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה הא ר' יהודה כו' ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוכוחי דע"כ לא איירי במת דעלמא דא"כ הוה מקלקל גמור ולכ"ע פטור מקלקל דקריעה והך דקתני בעל מתו חייב כמאן אלא דהאמת כתבו דבהדיא קתני בה יצא ידי קריעה דהיינו מת דידיה וק"ל:

    בא"ד ואם כן הוי מלאכה וכו' צורך מצוה כו' היינו ממ"ש כן לרבי אבהו לקמן אליבא דר"ש דיליף דאף מקלקל גמור חייב בצריך לגופא מדאיצטריך למשרי מילה וא"כ ע"כ צורך מצוה צורך גופו מקרי ואם כן בהאי שנוייא דלר"ש פוטר בחמתו משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ל"ל בעל מתו דהוה מלאכה שצריכה לגופה לר"ש וא"ל נמי דלכך פטור לר"ש אף בצורך מצוה משום דהוי מקלקל גמור כמו מילה ור"ש הרי מודה בשאר מקלקלין דאינו חובל ומבעיר דאם כן לר' יהודה נמי פטור דס"ל דכל המקלקלין פטורין אלא ע"כ אית לן למימר דבמת דידיה לא הוה מקלקל גמור דכיון דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן כו' התם הוה מקלקל לגמרי כו' כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 105b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ויעבדו העם בילקוט יהושע כ"ד הביא זה על פסוק ז' שם ויעבוד ישראל את ה' וגו':

    Gilyon HaShas on Shabbat 105b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא חמתו אחמתו נמי לא קשי' הא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו חייב] ר"י הוא, [דדשא"מ אסור] והא [דקתני הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין], ר"ש הוא, [דדשא"מ מותר]. כתב רש"י ז"ל, דבהא שינויא מתורץ נמי מתו אמתו, ובתוס' הקשו דהא ע"כ מה דקתני במתו חייב, במתו דחייב עליו לקרוע מיירי, מדקתני בהו ויוצא ידי קריעה, והוי מלאכה שצריכה לגופה, כיון שהוא צורך מצוה, ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו, אבל במתו לא פליגי דבמת דאינו חייב לקרוע מקלקל הוי, ובמת דחייב לקרוע הוי מתקן, וכתבו עוד, אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב לר"ש תיקון, דהא יליף ממילה והבער' בת כהן דמקלקל בחבורה חייב הכא הוי יותר תיקון, דע"י הקריעה יכול ללבוש הבגד, או דהתם לא בא התיקון עד לבסוף, שבשעת הבערה וחבורה עדיין אין מצוה עד הגמר, אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון מיד. דבריהם צריכין ביאור, דמי הכניסן ליסוד זה, דר"ש מודה דבמתו שמצוה לקרוע חייב, ולחלק בחלוקים דקים, נימא באמת דלר"ש פטור, ומוקמינן הכל במתו שמצוה לקרוע. והא ר"ש דמצוה לא חשיב תיקון, והא ר"י דמצוה חשיב תיקון, וכדרך שכ' תחילה בשם רש"י ז"ל: ונראה דבשלמא לרש"י דמתו תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש במלאכה שאצ"ל שפיר י"ל דנכלל זה במה דאמרינן, הא ר"י דמלאכה שאצ"ל חייב וכו', אבל אחרי שכתבו התוס' דמצוה מקרי צריך לגופי', א"כ במה דמשנין הא ר"י דמשאצ"ל בהך עצמו אינו מתורץ מתו אמתו, דהא מתו הוי צריך לגופו, ובאת רק לומר דהא ר"י דמצוה מקרי תיקון כו', והוי תירוץ חדש, דאינו נכלל בתירוצו דמתרץ אחמתו, והו"ל לשנויי כן בהדי' א"ו מוכח דלא משנינן תירוץ אחר על מתו, אלא דקיימא תירוצא קמא והא במת דידי' כו' ולזה הקשו כיון דלר"ש לא חשיב מצוה תיקון, א"כ אמאי באמת לא משני הא ר"ש דמצוה לא הוי תיקון, הא ר"י דחשיב תיקון, והוצרכו לחילוקם: אולם תמוה לי הא לדבריהם בסוגיא (בסוף ד"ה מה לבשל) דהי' קבלה בידם פלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה, א"כ ממילא לא צריך לדחוקי מה דנדחק רש"י דהא דקתני סיפא וכל המקלקלים פטורים ר"י היא, ולא הוי תנא דרישא, דזהו רק לרש"י לשיטתו, דמקלקל בחבורה תלי' בפלוגתא דמלאכה שאצ"ל ויקשה כיון דתנא דרישא דחמתו פטור דמוקי כר"ש דמשאצ"ל פטור, ממילא מוכח דמקלקל בחבורה חייב, ואיך קתני בסיפא וכל המקלקלין פטורין, לזה מוכרח לדחוק דבסיפא תנא אחר מתנא דרישא, אף דקתני בחד בבא אבל להתוס' דפלוגתייהו דמקלקל בחבורה היא פלוגתא אחרת אין כאן קושי' די"ל דתנא דמתני' ס"ל כר"ש בזה דמקלקל בחבורה פטור, וס"ל כר"ש בזה, דמשאצ"ל פטור, וכיון שכן מאי הקשו התוס', אע"ג דלקמן משמע דצורך מצוה לא חשיב תיקון לר"ש הא י"ל דבאמת לר"ש דמת דידי' פטור משום דל"ח תיקון, ומה דלא משני על מתו הא ר"ש, היינו משום דע"כ דמתני' לא ס"ל בהא כר"ש דמצוה ל"ח תיקון, דא"כ יהא מוכח ממילא דמקלקל בחבורה חייב, ואיך קתני עלה וכל המקלקלין פטורין, והסוגיא מרווחת כפשטא:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 105b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    הַמְקָרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. הא דנקיט בְּגָדָיו כֵּלָיו מָעוֹתָיו ולא אמר 'בְּגָדִים כֵּלִים מָעוֹת' דהא איסרא איכא בין בשלו בין בשל אחרים! נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על דברים הרוחנים גם כן אשר אלו אשר יתייחסו לאדם ובגדיו הם בגדי הנשמה, שאין לך נשמה שאין לה מלבוש רוחני הנקרא 'חַשְׁמַל' כנזכר בספר הכונות בברכת מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, והכועס גורם קריעה לבגד נשמתו, וּמַשְׁבֵּר כֵּלָיו הם צינורות השפע שלו שמשברם בכעס שלו, ובזה לא יכילון מי השפע, ולכך הכעסן מאד הרי זה יחסר מזונו, וּמְפַזֵּר מְעוֹתָיו אלו דברי תורה שלומד שמכונים בשם 'מָעוֹת' וכמו שאמר רבי עקיבה בפטירת רבי אליעזר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לפרטם, והכועס גורם לעצמו שכחה כנזכר בגמרא (סנהדרין סח.), וזהו ענין פזור מעותיו שישתכחו ממנו בר מינן! ואומרו יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה רצונו לומר יזהר לבלתי תסתכל בפניו כאלו עובד עבודה זרה.

    אָמַר רַבִּי אַבִּין מַאי קְרָאָהּ? (תהלים פא, י) "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר" אֵיזֶהוּ "אֵל־זָר" שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יֵצֶר הָרַע. קשא מנא לן דקאי על יצר הרע של כעס? ונראה לי בס"ד דרבי אבין לא יליף מהאי קרא אלא רק ממ"ש השומע לדברי יצר הרע סופו לעבוד עבודה זרה, דקאי זה הילפותא על סוף הברייתא וזה נלמד מהאי קרא, דקאמר לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר זה יצר הרע כדי שלבסוף לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר שיאמר לך לעבוד עבודה זרה ממש. ועוד נראה לי בס"ד דרבי אבין יליף מהאי קרא דקאי על יצר הרע של כעס, והיינו דקרי ליה אֵל זָר ואותיות 'זָר' הם ראש וסוף של 'ר וֹגֵ ז' ואותיות שבנתיים הם 'גו' רצונו לומר תּוֹךְ כמו דברים בגו, וזה שאמר אֵיזֶהוּ 'אֵל זָר ' שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? רצונו לומר בגווייתו ובתוכו, ועל זה יורה אותיות 'גו' של 'ר וֹגֵ ז' ואותיות 'זָר' של 'ר וֹגֵ ז'. ונראה לי בס"ד דידוע היצר הרע עיקר שליטתו ומשכנו בעשרה אברים, ב' עינים ב' אזנים ב' ידים ב' רגלים ופה ולב, ואם תסיר מן רמ"ח [248] עשרה ישאר רל"ח מספר 'אֵל זָר' [238] ודו"ק!

    כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששני פעמים דִּמְעָה [119] עולים מספר רָחֵל [238], שבזה נמתקת מן הדינים שלה כנזכר בספר הכונות עיין שם. וידוע שרחל נקראת 'אוֹצָר' בסוד הכתוב יראת ה' היא אוצרו, וזה שאומר כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת מעוט רבים שתים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן שלוקח מספרן של ב' פעמים דִּמְעָה וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו היא רָחֵל, שמניח תיקונם שם למתק הדינים שבה.

    שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר קשא מה עבירה עשה בזה שיהיה נענש כל כך? ועוד סיום המאמר נראה דאין מניעת הבכיה עון אלא רק מניעת הריוח של המחילה! ונראה לי בס"ד לעולם בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים על עונות חמורים דאמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק במה מדליקין, אך אם היה מתאבל ובוכה על אדם כשר היו נמחלים אותם העונות וממילא היו ניצולים בניו ובנותיו מן המיתה, ולכך הוצרך בעל המאמר לסיים ולפרש שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו ללמדך טעמו של דבר. אחר כך ראיתי שגם הרי"ף ז"ל פירש כן, והואיל ופשט המאמר הוא מוכרח בכך משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

    מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר נראה לי בס"ד טעם לזה כי הצדיקים בפטירתם נדמה להם יצר הרע כהר דאף על פי כן כפו אותו, לכך הוא שהיה צדיק גדול ולא הספידוהו כראוי גָּעַשׁ עֲלֵיהֶם הָהָר, גם היה ענין רעש, כי הוא מן הצדיקים הגדולים שקבלו התורה והשקיטו הרעשת הארץ ואיך לא נספד כהלכה.

    בְּרָכָה שַׁאנִי פירוש כיון שהוא ברכה על שמירת מצות מסתמא קאי על רבוי השנים גם כן וסתמו כפירושו, אבל התם דמשתעי במה שקרה להם אם גם שנים האריכו הוה ליה למימר לפרש להדיה השנים. אי נמי נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דראוי להעלימה ולמסתר בה סתומי שלא יתקנאו בה המקטרגים, וכמו שאמרו בענין ברכה שברכו החכמים לרבי אלעזר בן רשב"י תזרע ולא תחצד וכו' (מועד קטן ט), ולכן נקיט ימים לשון סתום להעלים השנים ולא נקיט להו להדיה, מה שאין כן התם דקרא משתעי במה דעבר והוה מכבר. או נראה לי בְּרָכָה שַׁאנִי דכל הנותן בעין יפה נותן ובודאי כונתו יתברך גם על רבוי השנים.

    Ben Yehoyada on Shabbat 105b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 105, Amud Bet, about 526 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “דְּעַבְדַהּ כִּי כִיסְתָּא.…”

    2. Segment 233 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, וְכׇל הַמְקַלְקְלִין…”

    3. Segment 326 words

      Opens “גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ…”

    4. Segment 446 words

      Opens “וְהָא ״מֵתוֹ״ קָתָנֵי! לְעוֹלָם בְּמֵת דִּידֵיהּ, וּבְהָנָךְ…”

    5. Segment 555 words

      Opens “וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא:…”

    6. Segment 638 words

      Opens “וְאִי דְּקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיּוֹבֵי…”

    7. Segment 741 words

      Opens “תִּינַח מֵתוֹ, אֶלָּא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ קַשְׁיָא! חֲמָתוֹ…”

    8. Segment 8105 words

      Opens “אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן, בִּמְקַלְקֵל…”

    9. Segment 932 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, דְּקָא עָבֵיד לְמִירְמָא אֵימְתָא אַאִינָשֵׁי…”

    10. Segment 1091 words

      Opens “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי…”

    11. Segment 1143 words

      Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן:…”

    12. Segment 1213 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim

      Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.

      Source: Shabbat 105b · Segment 10 — “…הַר לְהוֹרְגָן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Shabbat 105b · Segment 9 — “…יְהוּדָה שָׁלֵיף מְצָבְיָיתָא, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבַר מָאנֵי…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    דְּעַבְדַהּ כִּי כִיסְתָּא.

    The Gemara explains: It is found in a case where a pocketlike protrusion impedes sewing. Therefore, one tears the garment and tucks the protruding portion under the seam.

    מַתְנִי׳ הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, וְכׇל הַמְקַלְקְלִין — פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן — שִׁיעוּרוֹ כִּמְתַקֵּן. שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה — כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל, וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין — שִׁיעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִּיט.

    MISHNA: One who rends his garment in his anger or in anguish over his dead relative is exempt. And anyone else who performs labors destructively on Shabbat is exempt. And one who performs a labor destructively in order to repair is liable, and his measure for liability is equivalent to the measure for one who performs that labor constructively. The measure that determines liability for one who whitens, or one who combs, or one who dyes, or one who spins wool is the full width of a double sit , which is the distance between the forefinger and the middle finger. And for one who weaves two threads, the measure that determines liability is one sit .

    גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וּבְאֶבְלוֹ וְעַל מֵתוֹ — חַיָּיב, וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, יָצָא יְדֵי קְרִיעָה! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמֵת דִּידֵיהּ, הָא בְּמֵת דְּעָלְמָא.

    GEMARA: We learned in the mishna: One who rends his garment in anger or in anguish over his dead relative is exempt. The Gemara raises a contradiction to this based on a baraita : One who rends his garment in his anger or in his mourning or in his anguish over his dead relative is liable for performing a prohibited labor on Shabbat. And even though he desecrates Shabbat by tearing his garment, he nevertheless fulfilled his obligation of rending his garment in mourning. Apparently, one is liable for rending his garment in anguish over the dead. The Gemara answers: This is not difficult, as this mishna, which states one is liable for rending his garment, is referring to his own dead relative for whom he is obligated to tear his garment. And that mishna, which states one is exempt for rending his garment, is referring to any unrelated dead person.

    וְהָא ״מֵתוֹ״ קָתָנֵי! לְעוֹלָם בְּמֵת דִּידֵיהּ, וּבְהָנָךְ דְּלָאו בְּנֵי אֲבֵילוּת נִינְהוּ. וְאִי חָכָם הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת — הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו, הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה. לָא צְרִיכָא, דְּלָאו חָכָם הוּא.

    The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: Over his dead relative? The Gemara answers: Actually, the mishna, which says that he is exempt, is referring to his own dead; however, it is referring to those relatives who are not subject to the obligation of mourning by Torah law. The Gemara asks: And even so, if the dead person is a Torah scholar, one is obligated to rend one’s garment in anguish over his death, as it was taught in a baraita : When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara asks: Does it enter your mind that everyone is his relative? Rather, say: Everyone is considered to be like his relative, in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the dead person is not a Torah scholar.

    וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה מֵתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים — כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה?! עֶרְבוֹנָא שָׁקְלִי מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה עַל אָדָם כָּשֵׁר מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה. לָא צְרִיכָא, דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא.

    The Gemara asks: And if he was an upright person, aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it was taught in a baraita : Why do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright worthy person. The Gemara asks: They die so that he will cry? Is security taken from him in advance to ensure that he fulfills his obligation? Rather, emend the statement and say: It is because he did not cry or mourn over an upright person who died, as anyone who cries over an upright person who died, they forgive him for all his transgressions because of the honor he accorded to the deceased. Nevertheless, it is difficult, as one is required to rend his clothing over the death of an upright person. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased was not an upright person.

    וְאִי דְּקָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיָּיב לִקְרוֹעַ, הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרָף! לָא צְרִיכָא, דְּלָא קָאֵי בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה.

    The Gemara asks: And if one is standing close to the deceased when the soul leaves the body, he is obligated to rend his garment, as it was taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Elazar says: One who is standing over the deceased at the time of the departure of the soul is obligated to rend his garment. To what is this similar? It is similar to a Torah scroll that was burned. The Gemara answers: It was only necessary for the mishna to teach this halakha in a case where he is not standing there at the time of the departure of the soul.

    תִּינַח מֵתוֹ, אֶלָּא חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ קַשְׁיָא! חֲמָתוֹ אַחֲמָתוֹ נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי שִׁמְעוֹן. הָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ — חַיָּיב עָלֶיהָ. הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.

    The Gemara asks further: This works out well in terms of resolving the contradiction with regard to his dead relative. However, the contradiction between the ruling in the mishna that one who rends his garment in his anger is not liable, and the ruling in the baraita that one who rends his garment in his anger is liable, is still difficult. The mishna exempts one who rends garments in anger, while the baraita deems him liable. The Gemara answers: The contradiction between his anger in the mishna and his anger in the baraita is also not difficult, as this ruling in the baraita that deems him liable is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that ruling in the mishna that exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara elaborates: This ruling in the baraita follows Rabbi Yehuda, who said that one who performs a prohibited labor on Shabbat that is not needed for its own sake is liable for performing it. Therefore, one who rends his garment in anger is liable. That ruling in the mishna which exempts him is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one who performs a labor that is not needed for its own sake is exempt for performing it.

    אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן, בִּמְקַלְקֵל מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אָבִין: הַאי נָמֵי מְתַקַּן הוּא, דְּקָעָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ. וּכְהַאי גַּוְונָא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע: הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע.

    The Gemara asks: Say that you heard that Rabbi Yehuda rules that one is liable for performing a labor not needed for its own sake in the case of a constructive act; did you hear him deem one liable in the case of a destructive act? Rabbi Avin said: This case, where one rends his garment in anger, is also constructive, because in doing so he assuages his anger. Rending his garment calms him; therefore, it can be said that he derives benefit from the act of rending, and it is consequently a constructive act. The Gemara asks: And is it at all permitted to tear in that manner? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Ḥilfa bar Agra, who said in the name of Rabbi Yoḥanan ben Nuri: One who rends his garments in his anger, or who breaks his vessels in his anger, or who scatters his money in his anger, should be like an idol worshipper in your eyes, as that is the craft of the evil inclination. Today it tells him do this, and tomorrow it tells him do that, until eventually, when he no longer controls himself, it tells him worship idols and he goes and worships idols. Rabbi Avin said: What verse alludes to this? “There shall not be a strange god within you, and you shall not bow to a foreign god” (Psalms 81:10). What is the strange god that is within a person’s body? Say that it is the evil inclination. One may not rend his garments in anger, because in doing so he is deriving pleasure from satisfying the evil inclination.

    לָא צְרִיכָא, דְּקָא עָבֵיד לְמִירְמָא אֵימְתָא אַאִינָשֵׁי בֵּיתֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה שָׁלֵיף מְצָבְיָיתָא, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבַר מָאנֵי תְּבִירֵי, רַב שֵׁשֶׁת רָמֵי לַהּ לְאַמְתֵּיהּ מוֹנִינֵי אַרֵישָׁא, רַבִּי אַבָּא תָּבַר נִכְתְּמָא.

    The Gemara answers: It is only necessary to discuss this in a case where one does so to instill fear in the members of his household. In order to show them that he is very angry, he tears and breaks objects even though he is not that angry. In that case he maintains control of himself and is not in danger of succumbing to the evil inclination. It is like the incident where Rav Yehuda sought to display his anger and he pulled threads off his garment. Rav Aḥa bar Ya’akov smashed broken vessels, Rav Sheshet threw small fish on his maidservant’s head, and Rabbi Abba broke the lid of a jug. All of these Sages caused minimal damage in creating the impression that they were angry.

    אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם — רָאוּי לְקוֹבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ״, מְלַמֵּד שֶׁרָגַשׁ עֲלֵיהֶן הַר לְהוֹרְגָן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל חָכָם, אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים — מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״.

    Apropos the laws of mourning for an upright person and a Torah scholar, the Gemara cites that which Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: Anyone who sheds tears over an upright person, the Holy One, Blessed be He, counts his tears and places them in His treasury, as it is stated: “You have counted my wanderings, put my tears into your bottle, are they not in your book?” (Psalms 56:9). Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar, it is fitting to bury him alive, as it is stated: “And they buried him in the border of his inheritance in Timnat-seraḥ, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Ga’ash” (Joshua 24:30). This teaches that the mountain raged against them to kill them because they did not eulogize him appropriately. Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Whoever is lazy in eulogizing a Sage does not live a long life, and his punishment is measure for measure. Since he was unconcerned with the death of the Sage, in the heavens they will be unconcerned with his death. The Holy One, Blessed be He, conducts Himself in this manner, as it is stated: “In full measure [ besase’a ], when You send her away You contend with her” (Isaiah 27:8), and the Sages derived that God punishes from the words: “You contend with her,” and He does so measure for measure, se’a for se’a , from the word sase’a in the verse above.

    אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת ה׳ כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ״! אֲמַר לֵיהּ, בַּבְלַאי: יָמִים הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים לֹא הֶאֱרִיכוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״ — יָמִים וְלֹא שָׁנִים? בְּרָכָה שָׁאנֵי.

    Rabbi Ḥiyya bar Abba raised an objection to Rabbi Yoḥanan: It is stated: “And the nation worshipped the Lord all the days of Joshua and all the days of the Elders, who lived many days after Joshua” (Judges 2:7), indicating that the Elders lived long lives even though they did not eulogize Joshua properly. Rabbi Yoḥanan said to him: Babylonian, you should be more precise in your reading. They indeed lived many days; however, they did not live many years. In fact, they did not live to the end of that year. Again he asked: But then with regard to the verse “So that your days and the days of your children will multiply on the land which the Lord your God swore to give to your fathers, as the days of the heavens over the earth” (Deuteronomy 11:21), would you also say that here the reward is to live many days but not years? He answered him: A blessing is different and should be interpreted in its most expansive sense.

    וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת —

    And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If one of the brothers dies,