Rosh Hashanah 34a

ומנין שלש של שלש שלש מנין דהנך פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע עבדינן תלתא זימני למלכיות חדא ולזכרונות חדא ולשופרות חדא:

ת"ל תרועה תלתא זימני לכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

ומנין ליתן את האמור של זה בזה כו' לפי ששלש תרועות הללו לא נאמרו במקום אחד שהשתים נאמרו בראש השנה והאחת ביובל מנין ליתן האמורות בראש השנה ביובל וליתן האמורה ביובל בר"ה שיהו כאן וכאן שלש:

שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי:

ותנא מעיקרא אייתי בהיקישא ללמוד זה מזה מניין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר"ה מיובל בהיקישא דאין ת"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תרועות של חדש השביעי שיהו שוות:

ולסוף גמר בג"ש ליתן האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקישא דאי כדכתיבן שיהו שתים בר"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות:

ה"ק אי לאו ג"ש אי לא נאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקישא כלומר מעצמו:

והאי תנא מייתי לה ממדבר שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:

נעבריה ביד פירוש שיאחזנו בידו ויתקע ולא שיניחנו על גבי שום דבר ויתקע ופירוש הקונטרס עיקר:

והיו כל ישראל כולן עושין זה וזה דבריר להו דתרווייהו תרועה היא ונהגו העם לעשות תשר"ת תר"ת תש"ת ג' פעמים ובא ר' אבהו ומצא עיירות תוקעין תש"ת ואחרים [תוקעין תר"ת] ואע"פ שגם שלשה שברים תרועה היא. ואחרים היו תוקעין תשר"ת ודומה שמשום ספק עשו כך. שהיו אומרים אם התשר"ת הוא האמת הרי הפסיק בין התשר"ת השני התר"ת והתש"ת. ותיקן שיהו עושין תשר"ת תשר"ת תשר"ת וכן תר"ת תר"ת תר"ת וכן תש"ת תש"ת תש"ת ואמר איזה מהן ודאי עשינוהו בלי הפסקה ביניהן ואע"פ שכולן תרועה הן השלים ביניהן שיהו הכל נוהגין מנהג אחד ולא תראה חלוקה ואמר להן מכל מקום נמצאו תקיעות זו אחר זו בלי הפסק בינתים ולפיכך נהגו הכל כמנהג הזה לתקוע מיושב כמו שתיקן ר' אבהו ועליהן מברך התוקע ברכת התקיעה ואע"פ שאינו על סדר הברכות וצבור צריכין לתקוע על סדר הברכות מיהו ברכות אינן מעכבות אותן התקיעות ומפני שכבר יצאו הצבור ידי חובה לפיכך נהגו לתקוע במלכיות תשר"ת בזכרונות תר"ת בשופרות תש"ת להודיע שהכל אחד הן והכל יצאו ידי חובה ולא נשאר בדבר ספק.

הא דאמרינן או אינו אלא תרועה ותקיעה אחת היא. פירש רש"י ז"ל תקיעה בפני עצמה דלא תימא חדא היא אלא תוקעין ומריעין, או דלמא אינו אלא אחת והכי קאמר, היו תוקעין תרועה כאילו כתיב והרעותם תרועה. ויש מקשים לפירושו, דבהדיא אמרינן בפרק החליל (סוכה נג, ב) איפכא גמרא אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, דגרסינן התם מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שש עשרה במאי קא מיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה ותרועה אחת היא ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד, מאי טעמא דר' יהודה דכתיב ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו הא כיצד תקיעה תרועה ותקיעה אחת היא ורבנן ההיא לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריהם, ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי סלקא דעתך אחת היא פלגא דמצוה אמר רחמנא עביד ופלגא לא תעביד, אלמא אחת היא דקאמר לא תרועה לבדה קאמר אלא שלא יפסיק ביניהם, דתקיעה ממש ותרועה שעמה אחת היא, ואיתא נמי בערכין בפרק אין נערכין (י, א). אלא הכי פירושא: שמא מצוה אחת היא וצריך לתקוע ולהריע בנשימה אחת שלא יפסיק בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הוי אומר כל אחת מצוה בפני עצמה היא, דאי מצוה חדא היא מי אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא תעביד. ולי נראה כאן כדברי רש"י ז"ל, ושני עניינין הן הנאמרין בלשון אחד, דהתם כולי עלמא מודו שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה אלא שנחלקו אם שלשתן אחת היא, ולומר שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן אינן עולות לחשבון אלא לאחת, ולרבנן כל אחת מצוה בפני עצמה ונחשבות לשלש. אבל כאן ענין אחר הוא, שאנו באין עכשיו לחקור אם יש פשוטה כלל לפניה ולאחריה, דדילמא לא אמרה תורה אלא להריע בלבד דהא לא כתיב בראש השנה תקיעה אלא יום תרועה זכרון תרועה, וכשבאנו ללמד עליה ממדבר דכתיב ביה (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה חקרנו עוד, דילמא לא היתה שם פשוטה כלל וכאילו אמר הכתוב תריעו תרועה, והכרחנו להיות שם פשוטה מדכתיב תתקעו ולא תריעו דאלמא תקיעה לאו היינו תרועה, אלא יש תקיעה בלא תרועה וכשאמרה תורה ותקעתם תרועה שתים קאמר תתקעו ועוד תריעו. ואחר כך באנו לחקור אם פשוטה אחת, או שתים אחת לפניה ואחת לאחריה. וזה נראה לי מבואר, ואע"פ שכאן ובערכין ובפרק החליל נאמר בלשון אחד הענינים מתחלפים, ויש הרבה כיוצא בזה בתלמוד לשון אחד בענינים מתחלפים. כך נראה לי ועיקר.

הכי גריס ר"ח ז"ל שלש תרועות בראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פירוש: דבראש השנה גופיה כתיבי,

והעברת שופר תרועה מדברי סופרים פירוש: דגמרי לה מיובל באסמכתא בעלמא, אבל לא נאמרה למשה אלא חד גזרה שוה דתרועה דמדבר, אלא רבנן אסמיכו עלה אף הך גזרה שוה, משום דתרועה תרועה נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה. אבל תעבירו שופר לא גמרינן כלל, כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, פירוש מגזרה שוה דרבנן, שבתון זכרון תרועה מדברי תורה והעברת שופר תרועה מדברי סופרים, יום תרועה לתלמודו הוא בא, ביום ולא בלילה, ואע"פ כן כיון דבראש השנה גופיה כתיב אסמכוה ביה רבנן, ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של גזרה שוה דההיא אסמכתא דסופרים, אבל הוא פשטיה דקרא הוא וסופרים הוא דדרשי ליה למילה אחורי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מדברי סופרים, והכל אחד אסמכתא נינהו, אע"ג דגמרינן מיום הכפורים לביום ולא בלילה, משום דאינהו לא סבירא להו ליתן בגזרה שוה האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה, אלא ללמד שיהיו שוין בדינן. מנמוקי הרמב"ן נ"ר. ולי נראה דעיקר גזרה שוה לת"ק לא ממדבר אלא משביעי שביעי דיום הכפורים, אלא הא דמדבר גלויי מילתא בעלמא הוא, וכדמסקינן ביום ולא בלילה נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר, ואי לאו דקבילו גזרה שוה מסיני בשביעי שביעי היכי נפקא להו תקיעת ראש השנה ביום ולא בלילה מיום הכפורים, והיינו דקא מקשי ואזיל, אי מיום הכפורים ליגמר נמי לפשוטה לפניה ולפשוטה לאחריה, ואם איתא לימא ליה גזרה שוה כך למדוה מתרועה תרועה דמדבר ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא על כרחין גזרה שוה מקובלת לת"ק מיום הכפורים לראש השנה, ותרועה תרועה דמדבר לגלויי על והעברת שופר ועל תעבירו שופר, דאי לאו דמדבר הוה אמינא דאתו לדרב מתנה ולמצוה להעבירו ביד, אלא דאתא ההיא דמדבר וגלי דהעברה דפשוטה היא. ותדע לך דהא ודאי אפילו לת"ק קושטא דמילתא לא אמרה תורה להעביר שופר ביד בכל הארץ, אלא לומר אם לאו הא הוה אמינא הכי, והשתא דילפינן ממדבר והעברת שופר תרועה ותעבירו שופר לפשוטות הוא דאתו, וגמרינן בראש השנה מיום הכפורים על כרחין לביום ולא בלילה, ואין גזרה שוה לחצאין.

ודלמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה איכא למידק וכי מפסקא מאי הוה, והא תניא בסמוך (ע"ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, וכי תימא דלטעמיה דר' אבהו קאמר ליה, דאיהו לית ליה כההיא ברייתא כדאיתא בסמוך, התם לאו משום הפסק אלא בשהה כדי לגמור את כולן חוזר לראש. ואם תאמר דקא פריך אליבא דר' יהודה דאמר אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום (סוכה נג, ב), הא לא קיימא לן כר' יהודה דניחוש לדיליה, ומנא לן דר' אבהו כר' יהודה סבירא ליה דמקשו עליה מינה להדיא, והיה להו לפרושי בשלמא לרבנן ניחא ליה אלא לר' יהודה הא מפסקא. ובשם ר"ת ז"ל מצאתי, דכיון דר' אבהו חייש לכולהו ומכניף לכולהו מנהגי וכדברי רב האי גאון ז"ל שכתב כן, משום הכי פריך ליה ליחוש נמי לר' יהודה. ויש לומר עוד דאפילו לרבנן קא פריך ליה, דדלמא הא דתניא שמע תשע תקיעות בתשע שעות היינו בדיעבד הא לכתחלה אין רשאי להפסיק. ומכל מקום אכתי לא ניחא, דכיון דבדיעבד יצא שפיר דמי להפסיק ביניהם לצורך מצות גופן בשעתן. אבל הר"מ ב"ן נ"ר כתב, דנהי דאם הפסיק ביניהם יצא אבל אם תקע ביניהן לא יצא, משום דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן והא ליכא, דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה, ותניא בתוספתא (ר"ה פ"ד, ה"ט) תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, כלומר תקיעה האחרונה בלבד, והלכך כל שטעה בשברים ותרועה חוזר לראש אותו סימן. ומיהו יש קצת תמה לדבריו, השתא הפסיק בה בתקיעות שיר או של נביחות ובדברים ומלאכות לא הפסיד ויצא, ותקיעה אחת בינתיים הפסיד ולא יצא. ושמא טעמא דזו שהיא לשם מצוה חשיבה לאפסוקי, אינך מילי כולהו דלאו למצות תקיעה לא, וכדאמרינן בעלמא (זבחים ג, א) דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה. ומיהו פירושא דקא פריש לתוספתא דקתני אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה אחרונה קשיא לי, דאין בידו אלא אחת משמע דלא קאי אלא על מה שחשב שיעלה לו לשתים, לא יעלה לו לשתים אלא לאחת, כההיא דמשך בשניה כשתים. ונראית לי יותר גירסת הספרים דגרסי' בההיא תוספתא, תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת, ונראה לי פירושו, שלאחר שתקע באחרונה לתר"ת ראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת ראשון ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני, דהא היא הויא לכולהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה של זו ופשוטה לפניה של זו, ומשום הכי קאמר אין בידו אלא אחת, דהיינו לפשוטה שלאחר תר"ת הראשון, דאנן פשוטה לכל חדא וחדא בעינן כדקתני שלש של שלש שלש, וזו לא תעלה לו לשתים, ומיהו יש ליחוש להחמיר בדבר. ולתקוע ולהריע ולתקוע בנשימה אחת, לא קיימא לן כר' יהודה, ואלא מיהו אם עשאן בנשימה אחת יצא דהא רבנן לא פליגי עליה דר' יהודה, אלא לומר שאינו מחוייב בכך אבל לפוסלן לא. ואע"ג דתנן (לג, ב) משך בשנייה כשתים אין בידו אלא אחת, התם משום שהכל קול אחד ואפסוקי תקיעתא מהדדי בקול אחד לא מפסקינן, אבל תקיעה ושברים ותרועה כל אחד ניכר בקולו, והלכך עולין לו אפילו בנפיחה אחת. וגרסינן בירושלמי (פ"ד, ה"י) תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא והא אנן תנן שלש של שלש שלש ומשני שלא יפחות, כלומר זה אינו פוחת שהרי ניכר בקולו שהן שלש.

הדר עביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה ואם תאמר די לו בש"ת תש"ת, וכן ר"ת תר"ת תר"ת, דהא לא בעינן אלא שלש של שלש שלש, ואי גנח ויליל הרי יצא, ואי גנח לחוד עולה לו תקיעה אחרונה של תשר"ת לפשוטה שלפני תש"ת, וכן אתה אומר בשל תר"ת. ותירצו בתוס' משום דדלמא אתי למטעי, שאם אתה אומר שבתש"ת ראשון לא יחזור ויתקע יטעו לומר דאין צריך לעולם אלא ש"ת ש"ת ש"ת, ואי נמי כשחוזר ותוקע תש"ת על סדר ברכות לא יעשה אלא ש"ת תש"ת תש"ת כדרך שעושה בתקיעות דמיושב. ויש לדקדק על המנהג הפשוט, שאין תוקעין על סדר הברכות אלא תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות, והיה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, דהא אנן משום ספק שלש דאורייתא עבדינן להו, ואילו הנך כולהו דאורייתא צריך לשמען על סדר הברכות, אמלכיות וכן אזכרונות וכן אשופרות. והרב יצחק אלפסי ז"ל כתב, דאקילו בהו משום טרחא דציבורא, כיון דכבר יצאו מהן אע"פ ששמעו שלא על סדר ברכות. ומכל מקום קשה, דהא אנן לא עבדינן כחד, דאי גנח ויליל הוא, לא עבדינן כלום אזכרונות ושופרות, ואי תש"ת הוא לא עבדינן אמלכיות ושופרות, ואי תר"ת הוא לא עבדינן אמלכיות וזכרונות, ומוטב היה לתקוע בכל או תשר"ת או תר"ת או תש"ת דדלמא מתרמי לן תרועה דאורייתא. ורבינו תם ז"ל הנהיג לתקוע בכלן תשר"ת, ואמר מוטב שניחוש לספקות ולא ניחוש להפסקות. ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי, דיום תרועה אמר רחמנא, והלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא, וכולהו תרועות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הציבור ולתקוע כתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי. ובתוס' אמרו, דדילמא סמכו על ר' שמואל בר נחמני, דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים. ואינו מחוור בעיני, דאי משום ההיא דאורייתא מיהא צריכא לחזור על כל הברכות, אמלכיות ואזכרונות ואשופרות.

הא כיצד ג׳ שהן ט׳ שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה בג׳ שברים אתקין ר׳ אבהו וכו׳ יש שהיו סבורין ומר דלר׳ אבהו לא בעי ג׳ שברים וג׳ יבבות דלא בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים לחוד או יבבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם רצה להוסיף מוסיף כל זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו ולא נהיר׳ דלעולם ליכא גניחה בפחות מג׳ שברים כדמש׳ תנא ברא ולא יללה בפחות מג׳ יבבות כדמשער תנא דמתניתין וכיון דכן ר׳ אבהו דחייש לגניחה ויללה היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי ונמצא שצריך ג׳ שברים וג׳ יבבות כמו שנהגו וה״ה נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ״ע מודו בה כדאמר אביי לעיל וה״ה לר׳ אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה דידיה ונמצא ר׳ אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה:

ונשאל רבינו האיי ז״ל וכי קודם שבא ר׳ אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כדאמרן בהא ודאי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד מרע״ה איך היה נוהג והשיב הוא ז״ל כי בודאי תרועת תורה בכל א׳ מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י״ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר׳ אבהו ותקן לעשות כל א׳ כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א׳ משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר אדם יוצא חובתו בכל א׳ מן הסימנין האלו כשעושה אותו ג״פ או בכל סימן פעם א׳ ויעשה הא׳ למלכיות והא׳ לזכרונות והג׳ לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות שעל סדר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר׳ אבהו ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א׳ אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה ולכך הוצרך ר׳ אבהו לתקן זה מעתה אין אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות דהא ספק הוא וממ״נ הב׳ מהם שלא כראוי הילכך היה נוהג ר״ת ז״ל לעשות תשר״ת פעם א׳ בכל אחד מהם שהרי בתשר״ת הם ג׳ מיני תרועות ואע״פ שאפשר שהדין הוא בתש״ת או תר״ת ונמצא שיש בתשר״ת הפסקה בין תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ״מ מוטב שנחוש לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו לגמרי ואין ספק בא׳ מהם אם הדין בתשר״ת ולא נחוש להפסקות שיש בתשר״ת אם אינו אמת מתרי טעמא חדא דבעשיית תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות יש בודאי ב׳ ספיקות שאינן אמת וכי עבדי תשר״ת לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי׳ אינן אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד שההפסקה שהקשה התלמוד לר׳ אבהו שהיא פוסלת אינה אלא לר״י דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אבל לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה דשמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות יצא ואע״ג דלית הלכתא כר׳ יהודא משום דר׳ אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבד תרועה אליבא דכ״ע מקשי לה תלמודא מדר׳ יהודה כי היכא דלעביד לכ״ע אבל לרבנן בתשר״ת יוצא לעולם ממ״נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה וכדי לקיים אף דברי ר׳ יהודא תקן תש״ת ותר״ת ומאחר שא״א לנו לעשותן כולן על סדר ברכות משום טורח צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על סדרי הברכות נעביד בכולהו תשר״ת דרבנן ולא חיישינן לר׳ יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא שיטת ר״ת ז״ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי תלמודא לד׳ אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר׳ יהודא דלית הלכתא כוותיה דע״כ לא חייש ר׳ אבהו לכנופי מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי כהלכתא אבל לר׳ יהודא דהוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה לא חייש כלל וכדאמ׳ פ׳ ערבי פסחים שכ׳ תבשילין הן סלקא וארוזא ואמרי׳ עלה ש״מ דלית דחש להא דריב״נ דאמר אורז ודוחן מין דגן הוא אלמא אין דרך האמוראים לחוש לדברי היחיד שאין הלכה כמותו ועוד דאי לר׳ יהודא פרכינן לא הוי נקיט לה תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר׳ יהודה דהוי ט׳ תקיעות ולר׳ יהודה אינם אלא ג׳ כדפריש׳ למתני׳ אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי להפסקה ואע״ג דק״ל שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא אם הפסיק ביניהן בקול שופר פסול כל הסימן שחייב הוא לשמוע על הסדר תרועה באמצע ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאיתא בתוספתא דכתיבנא לעיל בתוקע תרר״ת נמצא שלדברי רבנן התוקע תשר״ת לא יצא לדברי האומר תש״ת או תר״ת וא״כ אין לנו לתקוע תשר״ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא כדברי תנא דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי התנאים ואנו האיך לא נחוש מ״מ גם במנהגינו יש לחוש למה נהגו לתקוע תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואינם כלם על דעת א׳ ומה שכתב הרי״ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א״ש לדברי הגאון שסובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד מהן כמ״ש לעיל אבל לאידך סברא לא אתי שפיר שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו י״ח מצות שופר בתקיעה דמיושב ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז׳ ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפלה] בשופר והתם בתקיעה א׳ סגי בכל ברכה אליבא דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב׳ פשוטות ומ״מ באיזה סימן מג׳ סימנין סגי לן ושוב אין חוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם טעה בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א׳ יוצא:

והוי יודע שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג׳ סימנין ליכא משום בל תוסיף חדא דכל היכא דאיכא למימר האי לחודיה קאי אין בו משום בל תוסיף כמ״ש גבי לולב ועוד שאין משום בל תוסיף אלא כשמוסיף בגוף הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו ג״פ לחבוב מצוה:

כתב הרי״ף נמצא עכשיו וכו' ומ״ש ומברכין עליהם ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז״ל נוסח ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז״ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב׳ שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע״י אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה. והתשובה בשאלות אלו א׳ דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א״א לה (אי) ע״י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ וכיון שאפשר ע״י אחרים היא בעל וכן דנתי לפני מורי נרו:

ואומר זמן על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב׳ ענינים חלוקים וזה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום וכעין שאמר על הלולב כמ״ש פ׳ לולב וערבה ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל ב׳ לקדושת היום ואינו נכון שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א׳ יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ׳ לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א׳ על השופר שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה כנ״ל אעפ״כ אין מבטלין מנהג בדבר:

ולענין קדוש היום בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום שלא אמרו על ב׳ י״ט של ר״ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים שיום ב׳ היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר״ו וכ״כ הרב בעל העיטור נר״ו ושלא כדעת רז״ל:

ע״כ רבינו ז״ל ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות תשר״ת פעם א׳ וכו׳ וכבר כתבתי בפ״ק למה מקדימין תשר״ת ואח״כ תש״ת ואח״כ תר״ת לפתוח בר׳ אבהו שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא גדול.

עוד כתב רבינו ז״ל שאלו קמי ריש מתיבתא המברך יום ר״ה על תקיעת שופר בתר ס״ת והשיח ודבר צריך לברך על התקיעות שעל סדר ברכות או לא ואהדר להו שגוערין בו אבל אינו חוזר ומברך וכו׳ עד שמצוה א׳ הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש בה כמה גמגומין חדא דאפילו איתא דשיחה שבין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין עליהן עולות לברכות (התפלות) [התקיעות] והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק״ש אינו צריך לברך שברכות ק״ש הם ברכות על פרשיות ק״ש ואף הקורא בתורה אחר שקרא ק״ש נפטר באהבה רבה כדאיתא פ׳ מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר] כדאיתא בירושלמי ואף זה כיוצא בו שאין ספק כי כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד לא היו מפסיקין לברך ברכת התקיעה ועוד מה ענין שאלה זו והלא כיון שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו מחובת שופר כמ״ש הרי״ף ואפילו לא תקע כלל על סדר ברכות אינו מעכב במצותו ואינו דומה לתפילין שאע״פ שאינן מעכבות זו את זו מ״מ לא גמר מצותו עד שיניח שתיהן אבל זה כבר סיים כל מצות השופר ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות היום כמ״ש לעיל והאיך רבינו ז״ל חוזר כאן מדבריו הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אחד מהן חלוקה לעצמה ורשאי לשוה ביניהן לכתחילה ואי איכא לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך תקיעות דמיושב בין הסימן או בין סימן לסימן כיון שכולן מצוה אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר ומברך או לא ויש ליישב דבריו ז״ל שהוא סובר דכל שהפסיק באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א׳ לב׳ ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא בין תקיעות דמעומד לתקיעות דמיושב משום דדינו כב׳ מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות חובת ברכות וה״ל כתפילין שכל א׳ ענין לעצמה ולפיכך כששח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך וע״ז הוצרך רבינו ז״ל להשיב דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה דהוי דינה דבעיא ברכה כל א׳ באפי נפשה ולפיכך כל שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה א׳ ונפטרות שתיהן בברכה א׳ אבל כששח ביניהן אין להם חבור אלא כל א׳ מהן חלקה רשות לעצמה והרי הם שתים כדינן וצריכין כל א׳ מהן ברכתה (דאלו) [כאלו] עשה כל א׳ מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה אחר זה בשתי שעות אבל הכא אע״פ שאין שתיהן באות על ענין א׳ כמו שאמרנו מ״מ אין האחרונות כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפטר בברכת התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז״ל אמת ותורתו אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב לתקיעות דמעומד ולא בששה באמצע הסימן של תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כ״ש רשאי לשוח ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין ברכה לתחלת מעשה אלא לענין צורך המעשה ואם שח חוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא וא״א שלא שח ולא התפלל בנתים ואכל ובירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה שמא ישיח וירבה בברכות חנם שהוא אסור משום לא תשא כדאיתא במס׳ יומא גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע״פ ופריש ר״ל טעמא דלא מייתי ס״ת אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ׳ הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא בעינא דשטנא כדאיתא התם ואע״פ שלא יצא י״ח לולב דרבנן עד שיגמור הנענוע כדאיתא התם הילכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה א׳ רשאי לשוח וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או לבדוק בתים בי״ד בניסן שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל ויש לו להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה״ה אם עלה אחר במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו חוזר ומברך כיון ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור שהיא מצוה א׳ שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א׳ משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה לכל שהתחיל במצוה ובא חבירו וגמרה על ידו שסומך על ברכתו ואינו מברך ויש לנו לדון עכשיו במה [שכ'] רבינו ז״ל במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ״כ בפי׳ בהלכות תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א׳ שח מברך שתים שאם לא שח מברך א׳ על של יד ואינו מברך על של ראש כלום ואם שח מברך ב׳ א׳ על של יד וא׳ של ראש אבל בה״ג והגאונים הראשונים ז״ל פרשו שאם לא שח מברך א׳ על של ראש מלבד מה שבירך על של יד ואם שח מברך ב׳ על של ראש והיינו ברכת של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק היה קורא בתורה מהו מברך עליהם ר׳ זריקא בש״ר יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר להניח תפילין וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין כך הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא צריך ברכה על כל תפלה ותפלה אע״פ שלא שח וכ״כ הרב בעל העטור ז״ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו ז״ל מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ולישנא דחוזר לא משמע בשום דוכתא אלא כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומדאקשי׳ נמי סח אין [לא] סח לא והא שלח ר׳ חייא וכו׳ ופסק אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א׳ וכו׳ ולמה להו כולי האי הכי הל״ל ההיא דר׳ חייא בשסח ותו מלישנא דאביי ורבא גופייהו דאמרי לא שח מברך א׳ שח מברך ב׳ מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה קיימינן ששח אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת דהיינו של יד דמשמע דהשתא מברך לה והלא כבר בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינו שח מברך א׳ והשח מברך ב׳ אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן והיכא שייך למימר הכי שח מברך כ׳ הכי הול״ל לא שח אינו מברך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מברך א׳ כדינה ואם שח מברך שתים שחוזר ומברך ברכה של יד ומברך סמוך לה ג״כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש והטעם דאע״ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו מ״מ בודאי כשמניחן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה של יד וחולץ תחלה של ראש והכתוב אמר הויה א׳ לשתיהן דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ומפני זה כשהפריד ביניהן עבירה היא בידו אלא דכיון שאין א׳ מעכבת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום כאלו הם דבר אחד כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג״כ ברכה של יד וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינו צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם אם שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין גמר מעשה תקנו ברכה של ראש בעל כעין ברכה של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג״כ לתכפה אחר ברכה של יד כשמניחן שתיהן לעשות שתיהן כאחת וכשהיא בין עיניו יהו שתים וכן דעת רבותי נרו וכן דנתי לפניהם ולפני חכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי ואמר לי שכן דעת הר׳ מאיר נ״ר מרוטנבורק וכן מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היום כל חכמי צרפת ז״ל והיה אפשר לומר שהמניח תפלה של ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל אלא כשמניחן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ״ד אלא שמצינו שאין נוסח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ״כ אף כשידיו נקיות נוטל ידיו לאכילה שהברכה קודמת לנטילה מברך ג״כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי והרב הנז׳ נרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז״ל לראיה שההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ״כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למדנו שהפוסק בק״ש או בהלל או בפסוקי דזמרא לדברים של רשות אע״פ שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה של הלל שהיא יהללוך ולא ברכה של פסוקי דזמרא שהיא ישתבח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום ההלל שיוצא בה כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה:

כבר ביארנו במשנה שהתורה לא צותה בענין תקיעת שופר אלא בשלש תרועות שכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ונמצאו שלש שהן תשע וכן ביארנו שהשברים בכלל תרועה הם ואף הם נקראים תרועה וכן ביארנו שהתרועה היא היללות התכופות והשברים הם היללות היוצאות דרך מתון והארכה אירע הדבר לאורך הגלויות שהיו ישראל חלוקים במנהגם בענין תרועה מהם שהיו עושין הטרימוטות ומהם שהיו עושין השברים שהרי הכל נקרא תרועה כמו שביארנו ונמצאו קצתם תוקע קש"ק שלשה פעמים וקצתם קר"ק שלשה פעמים ומתוך שראו בזמן חכמי האחרונים שבתלמוד חלוק זה נסתפקו בגופה של תרועה מה הוא עקרה ואיזה מנהג היה יותר ראוי ואע"פ שכשדקדקו בתרגומו של אנקלוס שתרגם תרועה יבבא עם מה שראו באמו של סיסרא שנאמר בה ותיבב נודע שהתרועה דרך כלל הוא ענין אנחה ויללה נסתפקו מ"מ מתוך שנוי המנהגים איזה פרט של אנחה ויללה היא עקרה של תרועה אם הטרימוטות אם האנחות הארוכות או שמא עקרה בשתיהן ר"ל שלא תהא קרויה תרועה גמורה אלא בשתיהן וכן היה הספק בעצמו באמו של סיסרא ומתוך כך עמדו והתקינו שיהו הכל חוזרים על ענין אחד ומנהג אחד ושיהו הכל עושין בסימן אחד והתקינו על זה לכל קשר"ק שלשה פעמים אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות אח"כ דנו בעצמם שמא השברים עקר התרועה ונמצאת תרועת הטרימוטות הוא עקר התרועה ונמצאו שברים מפסיקים בין תקיעה ראשונה לתרועה וחזרו והתקינו להם קר"ק שלשה פעמים ונמצאו בין שלשתם עשר תקיעות וכשחזרו ותקעו שלשה פעמים הם שלשים תקיעות ולא חששו לתקן סימן אחר לכלול בו הכל ולהקדים בו טרומיטות לשברים שאף אם תמצא לומר שאין תרועה שלימה אלא בשניהם מ"מ מן הסתם אדם מגנח תחלה ואח"כ מילל ולעולם אין טרימוטות קודמות לשברים ומ"מ קש"ק וקר"ק לא מתקנתם היה שהרי קודם להם היו נעשים כמו שכתבנו אלא שבטלום וחזרו ויסדו וזהו שאמרו א"כ דר' אבהו למה לי שלא קראו סימן שלו אלא קשר"ק נמצא מנין תקיעות לתקנה זו שלשים וסדורן קשר"ק קש"ק קר"ק ואין הסדר מעכב אלא אם הקדים קר"ק לקש"ק או קש"ק לקשר"ק יצא אבל בסימן אחד בעצמו סדרו מעכב שאם הקדים בקשר"ק תרועה לשברים לא יצא וכן בכלם והיתה עקר התקנה לתקעם על סדר ברכות וכשהיו התקיעות על מנין תשע היו תוקעין סימן אחד במלכיות פעם אחת והיו חוזרין ותוקעין אותו בזכרונות פעם שניה וכן בשופרות וכשעמדו על מנין שלשים היו תוקעים שלשתם במלכיות ושלשתם בזכרונות ושלשתם בשופרות ר"ל שהיו תוקעין קשר"ק קש"ק קר"ק בכל ברכה וברכה שיבא מ"מ סימן אמתי לכל ברכה וברכה וכך היה הסדור בימי רבותי' והזהר מלפרש שהיו תוקעין תשר"ת שלשה פעמים במלכיות ותש"ת שלשה פעמים בזכרונות ותר"ת שלשה פעמים בשופרות שאם כן הרי היו שנים מהם בפסול על כל פנים אלא שהיו עושים כמו שכתבנו ומ"מ בדורות האחרונים התקינו לתקוע כל השלשים תקיעות רצופות מיושב בברכת שופר מפני חולים וחלושי הטבע ונמצא שיצאו בכך שאין תקיעות מעכבות ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ולא ברכות מעכבות תקיעות ומתפלל הוא בלא תקיעות ותוקע בלא ברכות ומאחר שיצאו ידי חובת התקיעות הקלו שלא לתקוע כל השלשים תקיעות על סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת וקש"ק בזכרונות פעם אחת וקר"ק בשופרות פעם אחת ומ"מ הצריכו את הצבור לשמוע על סדר ברכות שהן עקר ואע"פ ששתים מהם בספק פסול ואחת בספק הפסק שבין תקיעה לתרועה לא חששו לכך שלא עשו אלא שלא תשתכח תורת תקיעה ממקום שהיא עקר בו ומ"מ אין בהם ברכת שופר הואיל ונפטרו מהם ואפילו למי שלא נפטר מהם ורוצה לתקעם כהלכתם אומר אני שאינו מחוייב בברכה שברכות התפלה פוטרות ברכות שופר כדרך שאנו אומרים בקרית שמע שאע"פ שאינה מעכבת את הברכות ולא הברכות מעכבות אותה מ"מ כשסומך להם את שמע אינו צריך לברך ברכה בפרט לקריאת שמע ואלו קראה שלא בברכות יוצר ואהבת עולם צריך לברך עליה בפרט אשר קדשנו במצותיו וצונו על קריאת שמע כדרך שכתבו קצת גאונים בקריאת שמע שעל מטתו ויחיד מ"מ הואיל ויצא אינו צריך לשמוע על סדר ברכות כלל כמו שיתבאר.

ממה שכתבנו למדת שכל שהפסיק בתוך סימן אחד בתקיעה או בתרועה או בשלשה שברים בין הראויות שפסל כל מה שקדם מאותו סימן הואיל ויש בהפסק זה שם תקיעה או תרועה או שלשה שברים הא שבר אחד אינו הפסק שהרי אין לו שם בשום תקיעה ויש אומרים שלא פסל אלא שאין זה ההפסק עולה לו וזה שנאמר בתקון קש"ק וקר"ק לדעתם אינו אלא לכתחלה ומ"מ בתוספתא נראה כדעת ראשון והוא שאמרו תקע והריע הריע ותקע אין בידו אלא אחת ופירשו בו תקיעה אחרונה שהרי אף התרועה הראשונה נפסלה שהרי אין את התרועה יש לך לפסול את התקיעה הראשונה שמאחר שפסלת את התרועות הרי הן כמי שאינן ונמצאת תקיעה ראשונה שאין תרועה סמוכה לה ומ"מ כל שהפסיק מצד שלא יכול להשלים אינו הפסק אע"פ שכל שהריע שני פעמים כסדר ותקע אח"כ פסל את כי הסימן כמו שביארנו עכשו בשברים מיהא אף לדעתנו שאנו מכשירים אותם בהפסק נשימה אלו הרבה בהם יותר משלשה לא פסל שמאחר שענין אחד הם אין זה אלא כמאריך בתקיעה או בתרועה ביתר משיעורה ויש חולקים בזו הואיל ויש הפסק נשימה ביניהם ואינו כלום.

מקצת גאונים כתבו שמן הדין בתקיעות שמיושב כשתקעו תשר"ת שלשה פעמים ומתחילים בתש"ת אין צרך לתקיעה ראשונה שבו שהרי אם תשר"ת סימן אמתי אינו צריך כלום ואם אינו אמתי תקיעה אחרונה שבו מיהא עולה לסימן שני וכן כשתקעו תש"ת שלשה פעמים אף בחסרון תקיעה ראשונה שבפעם ראשונה ומתחיל בקר"ק אין צרך לתקיעה ראשונה אלא שנהגו לעשות כל אחד מהם בשלימות:

גמ' והאי תנא מייתי לה בג"ש ממדבר דתניא כו' ואידך דרב מתנה מדשני קרא בדיבוריה תעבירו ביד לא מצית אמרת כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט:

בפרש"י בד"ה ה"ג ושלש כו' לתלמודו הוא בא רשב"ן אומר כו' לתלמודו הוא בא מאי לתלמודו הוא בא כו' הס"ד והד"א:

בד"ה נעבריה ביד ואי כו' לא הוה משתמע תעבירו לשון תקיעה עכ"ל ר"ל תעבירו דכתיב גבי שופר איכא לפרושי הכי שיעבירנו השופר בידו אחר התרועה למקום אחר ולא יתקע בו עוד אבל והעברת דכתיב גבי תרועה ליכא לפרושי הכי אלא כדרב מתנה וק"ל:

בגמרא מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש הא כיצד שלש שהן תשע כו'. ולכאורה יש לתמוה אכתי שלש שהן תשע מנ"ל דהא מצינן לקיים הג"ש לומר כי היכי דאשכחן בר"ה דכתיב זכרון תרועה ויום תרועה ומשמע שנים שהם שש ב' תרועות וד' תקיעות כמו כן צריך לתקוע ביובל אע"ג דלא כתיב אלא חדא תרועה אבל ליתן של זה בזה ושל זה בזה לומר שלש שהן ט' סוגיא כזו לא מצינו בשום ג"ש בש"ס. ויותר קשה אהא דמסיק הש"ס בסמוך השתא דאתיא ג"ש היקישא לא צריך דהא שפיר מצינן למימר דאיצטריך ג"ש והיקישא דאי מג"ש לחוד לא הוי ידעינן אלא שתים שהן שש בין בר"ה ובין ביובל משא"כ דאיכא נמי הקישא ממילא ודעינן שתים שהן שש ביובל כמו בר"ה ואייתר לן ג"ש ליתן של זה בזה ושל זה בזה דהיינו ג' שהן ט' ואפשר דהיינו נמי מה דמשני בגמרא דהקישא לא צריך וע"כ ליתן של זה בזה ושל זה בזה אתא ודו"ק:

שם וההוא תנא מייתי ליה בגזירה שוה ממדבר דתניא ותקעתם כו' רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר כו' זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה כו' אין לי אלא במדבר בר"ה מניין. נראה דאע"ג דילפינן מבנין אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה אפ"ה אית לן למימר דלא שייך למילף מבנין אב אלא במאי דדמי ליה כגון כל הנך תקיעות ותרועות דכתיבא בהאי פרשא שהן לסימנא בעלמא או בהנך שתוקעין במקדש בשעת הקרבן וכן בתקיעות של שעת מלחמה משא"כ הנך תקיעות דר"ה שהיא מצוה מיוחדת אכתי לא שייכא בהאי בנין אב מש"ה איצטריך גז"ש. ועוד י"ל דדוקא בהנך דכתיב בהו תקיעה ותרועה שייך למילף בהאי בנין אב סדר התקיעות שתהא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה משא"כ בר"ה ויובל דלא אשכחן לשון תקיעה כלל בקרא אלא דתרועה לבד אם כן משמע מפשטא דקרא שאין לתקוע אלא תרועה לבד ומשום הכי איצטריך הגזירה שוה וק"ל:

שם שש תקיעות נאמרו בר"ה שתים מד"ת שבתוך זכרון תרועה והעברת שופר תרועה כו' ויש לתמוה טובא דממ"נ אי לית ליה להאי תנא הך ג"ש והקישא דמייתי לעיל לענין ר"ה ויובל א"כ מאי ענין הך והעברת שופר תרועה לר"ה הא ביובל הוא דכתיב ואי אית ליה להאי תנא נמי הך ג"ש והקישא דלעיל א"כ ניגמור מיניה נמי לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וג"ש דתרועה תרועה ממדבר למה לי דבכה"ג מקשה הש"ס בסמוך לענין ביום ולא בלילה. ועוד קשה דאפילו בג"ש והקישא דיובל נמי לא שייך למילף דכיון דיום תרועה לתלמודא הוא בא לאפנויי למילף ג"ש ממדבר לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כפירש"י וא"כ לא פש לן אלא תרי קראי חד בר"ה וחד ביובל ובכה"ג לא שייך למימר ליתן של זה בזה ושל זה בזה כדפרישית לעיל דלא אשכחן כה"ג בכולא תלמודא ונ"ל ליישב חדא מגו חדא דהאי תנא דיליף ממדבר וודאי אית ליה נמי ג"ש דלעיל דילפינן ר"ה מיובל בשביעי שביעי או מהקישא אלא דאי לאו דאיכא נמי ג"ש ממדבר לא הוי שייך למילף כלל מג"ש והקישא דלעיל ליתן של זה בזה ושל זה בזה מטעמא דפרישית משא"כ השתא דילפינן מג"ש ממדבר דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בר"ה וא"כ אייתר לן הך ג"ש והקישא דלעיל לגמרי אע"כ ליתן של זה בזה ושל זה בזה דבין בר"ה ובין ביובל בעינן שתים מד"ת של שלש שלש. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמקשה הש"ס בסמוך ולהאי תנא דמייתי לה מדבר אי מה להלן חצוצרות כו' מאי קשיא הא אית ליה להאי תנא נמי הך ג"ש והקישא דלעיל דילפינן מינייהו דבעינן שופר בר"ה כמו ביובל ומאי איצטריך נמי לאתויי בסמוך הך קרא דדברי קבלה דכתיב תקעו בחדש שופר ויש ליישב דאפ"ה מקשה שפיר דאכתי לא מסיימי קראי דמאי חזית למילף דבעינן שופר בר"ה מג"ש והקישא דיובל אדרבא נילף מג"ש ממדבר דבעינן חצוצרות דטפי אית לן למילף ר"ה ממדבר דהתם כתיב בההוא ענינא והיו לכם לזכרון לפני ה' ושופר ראש השנה בא ג"כ לזכרון וכתיב ביה זכרון ומש"ה איצטריך לאתויי הך קרא דתקעו בחודש שופר כנ"ל נכון ודו"ק. וכמ"ש כן כתבו התוספות לעיל דף כ"ו ע"ב בד"ה ר' יהודה אומר דהאי תנא דמדבר יליף נמי ראש השנה מיובל בג"ש שביעי שביעי כו' ע"ש. אלא שלא הרגישו במה שהקשיתי כאן דא"כ הו"ל לש"ס לאקשויי דנילף כולא מילתא מהתם אפילו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. והנראה מזה דהתוס' מפרשים דאה"נ דהא דמקשו בסמוך ואידך ביום ולא בלילה מנ"ל אהך ברייתא דמדבר קאי במאי דמסיק דשתים מד"ת ואהא מסיק הש"ס דוהעברת תעבירו לא משמע להו אלא שכבר כתבתי דאי אפשר לפרש כן דא"כ בלאו הך ילפותא דביום ולא בלילה נמי הוי מצי לאקשויי אגופא דברייתא דמדמייתי קרא דוהעברת שופר תרועה לענין ר"ה אלמא דאית ליה ג"ש שביעי שביעי וא"כ נילף מיניה נמי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וצ"ע ליישב:

שם אתקין ר' אבהו בקיסרי קשר"ק ומסקינן בגמרא דטעמא דרבי אבהו משום דמספקא ליה דילמא גנח ויליל והקשה הב"ח בטוא"ח סימן תק"צ דאטו פליג ר' אבהו אמתני' וברייתא דלעיל דמ"ס גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל אבל גנח ויליל לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. ע"ש בב"ח שתירץ בדוחק. ולענ"ד נראה ליישב דר' אבהו סבר דתנא דמתני' ותנא דברייתא דלעיל דלא מספקא להו בגנח ויליל היינו משום דסבירא להו כהך ברייתא דיליף בג"ש שביעי שביעי לחוד ולית להו הך ג"ש דמדבר א"כ אין שום סברא לומר דיבבא דר"ה היינו גנח ויליל דמהיכי תיתי הא מסקינן בסמוך דספיקא דגנח ויליל היינו משום דסתמא דמילתא כי מתרע באינש מילתא ברישא גנח והדר יליל והך מילתא לא שייך כלל בר"ה דהא לא מתרע ביה מילתא כלל משא"כ רבי אבהו גופיה חייש נמי להך ברייתא דיליף ר"ה ממדבר ובמדבר אשכחן דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ומתרגמינן נמי יבבא והך יבבא ודאי אית לן למימר דהיינו דברישא גנח והדר יליל מה"ט גופיה דכי מתרע באינש מילתא ברישא גנח והדר יליל ואין לך מתרע מלתא יותר מזו בשעת מלחמה הצר הצורר אותם. ועוד דאשכחן נמי ביריחו דכתיב ויריעו העם תרועה גדולה משמע דהיינו גנח ויליל בהדי הדדי כנ"ל בטעמא דר' אבהו ויתכן יותר לפמ"ש התוס' לעיל דף כ"ו ע"ב דר' יהודה דאמר דבר"ה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים היינו משום דלית ליה ג"ש דשביעי שביעי וכתבו שם עוד בד"ה של יעל דר' אבהו נמי בהא כרבי יהודה ס"ל מדאמר לעיל בפ"ק למה תוקעין בר"ה בשופר של איל כו' א"כ לפ"ז א"ש טובא דרבי אבהו לטעמיה כיון דלית ליה ג"ש דשביעי שביעי ע"כ יליף כולא מילתא דר"ה מג"ש דמדבר ומש"ה תיקן לתקוע בר"ה קשר"ק דחייש לספיקא דלמא גנח ויליל משום דמשמע שכך היו תוקעין בשעת מלחמה וכדפרישית כנ"ל בעזה"י ודו"ק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם מתקיף לה ר' עוירא ודילמא ילולי הוי וקא מפסיק ג' שברים בין תרועה לתקיעה והקשו הרשב"א והר"ן ז"ל וכי מפסיק מאי הוי והתניא בסמוך שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא וליכא למימר דאליבא דרבי יהודה קא פריך דאמרי' אליביה בפרק החליל דאין בין תקיעה ותרועה לתקיעה ולא כלום הא לא קי"ל כרבי יהודה דניחוש לה. וע"ז כתב הרשב"א ז"ל שמצא בשם ר"ת שתירץ בשיטת רבינו האי גאון שכתב דבין גנוחי גנח ובין ילולי יליל כולהו תרועות מיקרי מן התורה אלא דיש מקומות נוהגין בגנוחי גנח ויש ילולי יליל אלא דר' אבהו תיקן שיהא כל ישראל נוהגין מנהג אחד ומש"ה מכניף לכולהו מנהגא ומש"ה מקשי ר' עוירא דהו"ל למיחש נמי לדרבי יהודה דאמר שאין להפסיק בין תקיעה לתרועה תקיעה. ולכאורה גם זה נראה דוחק דאטו משום דחייש ר' אבהו לענין עיקר התרועה שלא יהא נראה כשינוי אפ"ה לאו מילתא דפסיקא הוא לחוש לענין הפסקה לדר' יהודה כיון דלא קיי"ל כוותיה ונראה דלכך הוצרך הרמב"ן ז"ל לתרץ בענין אחר כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בשמו ע"כ. מיהו לשון התוס' לקמן בד"ה לדידי משמע דבענין התקיעות יש לחוש טפי לענין הפסקה משום דרב כהנא בפרק החליל סבר דאין בין תקיעה לתרועה תקיעה ולא כלום ע"ש:

אמנם לפענ"ד אף שאיני כדאי מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמאי דפשיטא להו דרבותינו קדמאי ובתראי דרב כהנא בפ' החליל פליג אדר"י דהכא ואברייתא דקתני שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ולדעתי אין זה מוכרח אדרבה נראה דוחק גדול לומר כן דא"כ הוי ליה לאתויי הך מילתא דרב כהנא הכא בשמעתין כיון דפליג אדר"י ואדרבי אבהו דר' אבהו גופיה לא פליג אדר"י אלא אם שהה כדי לגמור את כולה אבל בהפסקה כל דהוא דאסור לרב כהנא אי איתא דפליג הוה ליה לאתויי הך מימרא הכא בשמעתין. ובר מן דין מסברא ג"כ נראה דר' יהודה ורבנן גופייהו לא פליגי בפרק החליל אלא לענין הנך תקיעות דמייתי התם במשנה באותן תקיעות שתוקעים במקדש במוספין ובניסוך המים וכן באותן שש תקיעות שהיו תוקעין בע"ש ובתקיעות של תעניות דבהנך דוקא פליגי אי תקיעה תרועה תקיעה אחת היא או שלש משום דדמיא להנך תקיעות שהיו תוקעים במדבר סימנא בעלמא וכל הנך כתיבי ורמיזי בהאי ענינא דבמדבר גופיה משא"כ בהנך תקיעות ותרועות של ר"ה א"ל דלא פליגי ר"י ורבנן כלל אלא דלכ"ע כל חדא מצוה בפני עצמה היא כדמשמע לישנא דברייתא דלעיל הא כיצד שלש שהן תשע. תדע דהנך תקיעות דר"ה לא דמו להנך דפ' החליל דהא לקמן בשמעתין אשכחן בברייתא דתקיעות אין מעכבות זו את זו והיינו ע"כ הנך תקיעות דחשיב בפ' החליל דאע"ג דרש"י מפ' לקמן כגון תענית לחוד היינו משום ברכות דלא שייך אלא בתענית אבל לענין תקיעות ודאי כל הנך דפ' החליל בכלל דאין מעכבות זו את זו משא"כ תקיעות דר"ה ודי"כ דיובל קתני בהדיא בסיפא תקיעות מעכבות זו את זו וכה"ג גופא יש לנו לחלק בענין הפסקות והא דאמרינן בפ' החליל אהא דאמר רב כהנא פשיטא ומשני מהו דתימא אפילו כרבנן ולאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא קמ"ל לאו משום דאיירי רב כהנא בהנך תקיעות של ר"ה גופיה דאיירי בהו רבי יוחנן אלא לענין שיעור הפסקה לחוד מסיק הש"ס הכי דאי לאו אמר רב כהנא ולא כלום הו"א עיקר מילתא דרב כהנא שאין להפסיק שיעור מרובה כדי לגמור את כולה ולאפוקי מדר"י דאמר דלמאן דשרי להפסיק אין שום חילוק בין הפסק לזמן מרובה לזמן מועט אפילו שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא אבל בהפסקה כל דהו אפשר דלכ"ע שרי מש"ה אשמעינן רב כהנא במאי דקאמר ולא כלום היינו משום דסבירא ליה כרבי יהודה נמצא דלפ"ז מצינו למימר דרבי יהודה ורבנן ורב כהנא דפ' החליל לא איירי כלל בתקיעות דר"ה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי פשיטא ליה לר' עוירא לחוש להפסק כל דהו בתקיעות דר"ה. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש טובא דכיון דרבי אבהו לית ליה ג"ש דשביעי שביעי מדאמר בפ"ק שהיו תוקעים בר"ה בשופר של איל א"כ ע"כ דיליף כולא מילתא דר"ה מג"ש דמדבר ואם כן מקשה רב עוירא שפיר דילמא ילולי יליל הוי והו"ל הפסקה דאסור דכיון דממדבר ילפינן והתם קיי"ל כרב כהנא דאין להפסיק כלל אם כן בר"ה נמי אין להפסיק כלל דהא קיי"ל דאין ג"ש למחצה כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

רש"י ד"ה ה"ק אי לאו גזירה שוה כו' כלומר מעצמו עיין סוכה דף לא ע"א רש"י ד"ה לא מקשינן וצ"ע: