Talmud Builders

    Commentary page

    Rosh Hashanah 25b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Rosh Hashanah 25b

    Rosh Hashanah 25b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 468 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ואומר בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובכתובים הראשונים כתוב ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים:

    הא אין לך לילך כו' הרי לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך:

    אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה לפי שהדורות היו טובים וצדיקים מן אחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שאי אפשר שיהו אחרונים כראשונים:

    מתני' ראוהו בית דין וכל ישראל ונחקרו העדים מפרש בגמרא אי נמי נחקרו העדים:

    ראוהו בית דין בלבד שאין מי שיעיד אלא הם ולאו ארישא קאי בסמוך לחשיכה אלא שהיה שהות לקדש:

    יעמדו שנים ויעידו בפניהם ואע"פ שכולן ראוהו ובגמרא פריך לא תהא שמיעה גדולה מראייה:

    ויעידו בפניהם השנים:

    שאין היחיד נאמן לומר מקודש בפני עצמו לכך צריך להושיב מחביריהן אצלו:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Tosafot

    שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מן האחרונים אל תאמר כך דאין לך אלא שופט שהיה בימיו:

    ראוהו ב"ד בלבד פי' ב"ד של כ"ג ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא היה להם שהות מאי פריך בגמ' ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ולקדשוה מיד שראוהו הא לא היה להם שהות לקדש:

    אימת הוי חק בגמר דין דהאי קרא דכי חק לענין ראש השנה דרשינן ליה בפ' קמא (דף ח:) והוא הדין בכל חדשים:

    לא תהא שמיעה גדולה מראייה פירש בקונטרס דהא גבי עדות החדש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש ובחנם דחק דאפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל (ב"ק דף צ: ושם) אם ראוהו ביום:

    כגון שראוהו בלילה דאין יכולין לקדש על פי ראייה בלילה דא"כ היתה ראייה בלילה מקום קבלת עדות ואין קבלת עדות אלא ביום אפילו בדיני ממונות כדאמרינן לעיל דקרי חקירת עדות כתחילת דין:

    עד דאיכא אהרן בהדך ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.) דבר תורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך דלמאן דבעי מדאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת הכשירו בשלשה הדיוטות גבי עדות החדש אין להכשיר ואם כן לא צריך קרא:

    Tosafot on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו' שקל הכתוב ג' קלי עולם כג' חמורי עולם לומר לך ירובעל שהוא גדעון בדורו כמשה בדורו.

    בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס הרי הוא כגדול שבחבירי' וכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו' וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו.

    הא אין לך לילך [אלא] אצל שופט שבימיך נטל מקלו ומעותיו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו: ירושלמי ראש בית דין אומר מקודש ומוקים לה רשב"י מאי מקודש מקוים. תני לעיבור שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא היה הקטן שבהן.

    אמרו לו אמור הרי השנה המקודשת בעיבור א"ר יוחנן ראה לשון שלימדנו בן הנפח אלו אמר בעיבור הייתי אומר אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים והן ל' יום ועיברוה. ריש לקיש חשש על הדא דמר ר' אלעזר והיתה ידי אל הנביאים החוזים וגו' בסוד עמי לא יהיו. זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבא כמשמעו. ר' אלעזר כד סלק להכא אמר אית גבי חדא. כד מנוני אמר אית גבי תרתי. כד על לעיבורא אמר אית גבי תלת. א"ר שמלאי טעמא דר"י בן נורי דאמר עדי שקר הן כלומר סבר כיון שנראתה שחרית במזרח וערבית במערב המולד בחצי היום. וכל חדש שנולד (לו) [קודם שש] שעות אין כח בעין לראות הישן. ותני כן נראה בשחרית לא נראה החדש בין הערבים נראה החדש בין הערבים לא נראה הישן שחרית. ור"ג אומר מסורת בידי מאבותי פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מי שלח למי. ואסיקנא ר"ג שלח לר' יהושע ע"י ר' עקיבא. א"ר יוסי יודעין היו שאלו קדשו בלא עדים שהוא מקודש. ומה בא להעיד אלא אם קדשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין שהוא מקודש:

    הדרן עלך אם אינן מכירין.

    פ"ג ראוהו ב"ד וכל ישראל עמו וכו' ואע"פ שנתפרסמה הלבנה לכל או נחקרו העדים ולא הספיקו ב"ד לקדשו עד חשכה הרי זה מעובר.

    ואוקימנא איצטריך סד"א תהוי חקירת עדים כתחילת דין וקידוש החדש גמר דין וליקדשוה בלילה.

    כדתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה קמ"ל דלא שנאמר תקעו בחדש שופר וגו' כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חק תקיעת שופר וכי היום מקרא קדש.

    5 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Rashba

    סלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל איפרסמא לה מילתא ולא ליעברוהו קא משמע לן. קשיא לי, אמאי לא פרכינן מיהא מתניתין לרב דימי מנהרדעא, דתני בשלהי פרקין קמא (כ, א) מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו, ואין מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, מאי טעמא האי מחזי כשיקרא והאי לא מחזי כשיקרא, והא הכא דאיפרסמא מילתא לכל ישראל ואפילו הכי מעברינן. ויש לומר דהתם בשהיו יכולין לקדשו ביום שלושים על פי הראיה, ועמדו מדעת עצמן לצורך הנראה להם ולא קדשוהו ועמדו עד למחר, התם הוא דלא משום דהתם מחזי לעם כשיקרא, אבל הכא הכל יודעין דמצוה לקדש על פי הראיה, וכיון שלא היה שהות ביום לקדש הרי זה ניכר לכל שהוא כאלו לא באו עדים היום, שהרי אי אפשר לקדשו שהתורה אמרה ראה וקדש. ובירושלמי (פירקין ה"א) מצאתי שהקשו בהפך, דגרסינן התם ר' זעירא ור' אמי בשם ר' יהושע בן לוי מעמעמין על הנראה לעברו, ואין מעמעמין על שלא נראה לקדשו, מתניתא פליגא על ר' זעירא ראוהו בי"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר מפני שחשכה הא לא חשכה לא, הדא אמרה אין מעמעמין על הנראה לעברו, ע"כ. וקשיא לי אם כן למה לא הקשו ממנה בגמרין למאן דאמר מאיימין על הנראה כדי לעברו. לפיכך נראה לי, אע"ג דלא אסיקו בה פירוקא בירושלמי, טעמא משום דהתם לצורך שנראה להם לעברו, ומתניתין דהכא ללא צורך, ולפיכך דוקא חשכה הא לא חשכה לא. כך נראה לי. הא דאמרינן: מהו דתימא ליהוי חקירת העדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה. קשיא לי, ואי משום הא נמי לא איצטריך דהא מרישא נמי שמעת מינה, דאי סלקא דעתך הכין, ליהוי נמי ראיית בית דין כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין, אלא מדקתני הרי זה מעובר שמע מינה דלא. ויש לומר דאילו מרישא הוה אמינא דכיון דעלמא דעל פי ראייתם הן מקדשין, בשעת שאומרין מקודש הוי כהתחלתו וכגמרו באותה שעה ומשום הכי אי אפשר שלא לעברו, אבל בשנחקרו העדים דכשהן מקדשין עכשיו על ידי חקירת העדים שהיתה ביום הן מקדשין, אימא שפיר דמי, קא משמע לן.

    ואימא הכי נמי אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב חק אימת הוי בגמר דין וקרי ליה משפט. קשיא לי טעמא דגמרא, דהכא דהוי כתחלת דין דעלמא ולא אפשר הוא דלא מקדשינן ליה בלילה הא לאו הכי מקדשינן למפרע אע"פ שעבר יומו, ואם כן אכתי אמאי מעברינן ליה ליקדשוהו למחר דהוי התחלת דין וגמר דין ביום. ויש לומר דבשלמא אי הוה אפשר לקדושיה בלילה ניחא דהא לא אפסקיה זמן שאינו ראוי לקדש, אבל השתא דאמרינן דאי אפשר לגמרו להיות בלילה היכי מקדשינן ליה למחר, כיון דעבר בין העדאת העדים לגמרו זמן שאינו ראוי לקדש בו, הא ודאי מכיון דאפסקיה זמן שאינו ראוי אין ראוי לקדשו לאחר זמן.

    אמר קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלקי וגו' ואע"ג דהאי קרא לענין ראש השנה דרשינן ליה בפרקין קמא (ח, ב), הוא הדין לכל שאר ראשי חדשים.

    הא דאקשינן אמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. פירש רש"י ז"ל דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש. נראה מדבריו דלגבי נפשות או ממונות דכתיב בהו עדות לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, אלא דבעינן עדות ממש או הודאת בעל דין דהוי כקבלת עדות, כההיא דאמרינן בפרק נוחלין בבבא בתרא (קיג, ב), שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ואינו מחוור, דהא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) אמרינן הכי גבי הא דמייתי בסמוך, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין, דאמרינן התם בגמרא (משנה צ, א; גמרא צ, ב) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, איבעיא להו במנה צורי תנן או במנה מדינה תנן, תא שמע דההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דר' יהודה נשיאה, אמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי, ואמרינן מאי הא אנא והא ר' יוסי הגלילי, אי נימא הכי קאמר הא אנא דחזיתך והא ר' יוסי הגלילי דאמר מנה צורי למימרא דעד נעשה דיין והא תניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר' טרפון וכו' ואפילו ר' טרפון לא קאמר אלא מקצתן נעשין עדים אבל עד אינו נעשה דיין. ופרקינן, אמרי כי תניא ההיא בשראו בלילה, אלמא אפילו במה שכתוב בו עדות אמרינן נמי לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואע"ג דפריק התם רב אשי פירוקא אחרינא ואמר איבעית אימא הכי קאמר הא אנא סבירא לי כר' יוסי הגלילי במנה צורי, כלומר ולעולם אימא לך דאין עד נעשה דיין, אפילו הכי לא משמע דרב אשי אתא לאיפלוגי דלא אמרינן הכי, אלא למימר דאי מיהא לא שמעינן דסבירא ליה לר' יהודה הנשיא דעד נעשה דיין. ומכל מקום כיון דאשכחן הכא דקא מקשה להדיא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, והתם אשכחן דאמרינן הכא לחד פירוקא, ואוקמינן לההיא דסנהדרין שראו וכו' בשראו בלילה, שמע מינה דבכולהו מילי אמרינן הכי. ועוד דהא לישנא דאמרינן התם בפירוקא קמא אמרי התם בשראו בלילה, משמע דהכין אמרי לה בבי מדרשא ולאו דיחוייא היא. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב פרק יש נוחלין (ב"ב שם), גמרא ובני אחיות, שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין, כלומר משום דשנים הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין, ולא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, התם בשאין שם עדים אלא הם וכיון שהוא מוסר דבריו להם ומצוה בפניהם שוינהו עדים שוב אין נעשין דיינין, וכי אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה בשלא הזמינום לעדות אלא שראו מעצמן שלא בהזמנה לתורת עדות, אבל התם הוה ליה כאילו הזמינם בפירוש לעדות. ואי נמי כיון שאינן אלא שנים ואינן ראויין לדין, הויא להו ראייתם ראיית עדים ולא ראיית בית דין ותורת עדים יש להם. והלכך הא דאמרינן הכא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, לאו בעדות החדש בלחוד קאמרינן אלא אפילו בדיני נפשות לר' טרפון, ובדיני ממונות בין לר' טרפון בין לר' עקיבא.

    ואוקימנא בשראוהו בלילה. והלכך הוה לה ראייתם של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין דלילה לאו זמן דין הוא, והלכך אף למחר אי אפשר לעשות דין על פי ראייתם של לילה ונימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין, כלומר לא תהא שמועת בית דין מפי אחרים גדולה מראיית בית דין, ואלו לא היו יכולין להיות דיינין בשעת ראייתן, ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחר שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה, וזה מתורת עדות הוא כאלו מעידין לעצמן שכך ראוה הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.

    וטעמא דאין עד נעשה דיין פירש רבי שמואל זצ"ל, בריש פרק יש נוחלין (ב"ב קיד, א) גבי ההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה, דהוי מגזרת הכתוב דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני השם, ובעדים הכתוב מדבר, אלמא צריכין שיהו אחרים מעידין לפני בית דין, וכן השיב רב צמח ז"ל בתשובה. ויש מי שפירש, משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה, ולא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שהן פסולין, כדגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג, ה"ט) שאם הוזמו מפיהם הן נהרגין וכל שכן לעדות עצמן. ולטעם זה אפילו עד הרואה או אפילו עד שכבר העיד יהא כשר לדון בשאחרים מעידין לפניו, שהרי עכשיו אינו דן על פי עדותו אלא על פי עדות אחרים, הלכך ליתיה להאי טעמא. ואפשר לי לישבו, דכיון שכבר העיד בו שוב אינו ראוי לדון בו עכשיו ואפילו על פי עדות אחרים, דעביד הוא לאחזוקי במאי דקאמרי הני הואיל ואסהיד איהו מכבר כותיהו. ויש מפרשים דנפקא לן מההוא דאמר רב יהודה התם בריש פרק יש נוחלין (ב"ב שם) והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא, טז), ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה, ולומר שאם ראה בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד, ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.

    עד דאיכא אהרן בהדך ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד. כתבו בתוס', וסוגיא דהכא כמאן דאמר בשמעתא קמיתא דסנהדרין (ג, א), דבר תורה חד נמי כשר דכתיב (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך, מדאיצטריך ליה הכא עד דאיכא אהרן בהדך, דלמאן דבעי דאורייתא שלשה מומחין וכדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו השלשה הדיוטות, גבי עדות החדש אין להכשיר. ע"כ לשונם. ובודאי דהאי סוגיא אתיא כרב אחא דאמר התם דבר תורה חד נמי כשר, דאי כרבה ור' אבהו דלית להו הכין והכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא הואיל ותקנו רבנן לגבי דיני ממונות למיהוי אפילו ביחיד מומחה אף לגבי עדות החודש ליתכשר קא משמע לן, הא לא אפשר, דאם כן כי קאמרינן ואימא הכי נמי מאי קא מהדר אין לך מומחה בישראל יותר ממשה, דמה ענין משה אצל תקנתן, אלא על כרחין כרב אחא אתיא. אלא דאיכא למידק אם כן לותיב התם מיהא מתניתין לר' אבהו ולרבה. ועוד ברייתא גופה דאם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, אם כן אתיא כרב אחא, ואי הכי לותיב מינה התם לר' אבהו ולרבה, ובשלמא אי לאו סוגיין דהכא ליכא לאותבינהו מההוא ברייתא, משום דמוקמי לה אינהו לכולהו ברייתא בתקנתא, כלומר שלשה הדיוטות ולא בעי מומחין, כדי שלא תנעול דלת, ויחיד מומחה נמי בתקנת חכמים משום נעילת דלת, אלא לפום סוגיין דהכא ברייתא דבר תורה קאמר. וראיתי לר"מ ב"ן נ"ר במסכת סנהדרין (כג, א ד"ה והוי יודע), דסוגיין דהכא ודאי אליבא דרב אחא נסיב לה כולה, ומיהו לר' אבהו נמי כיון דתנן היתר נדרין בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו ביחידי, סלקא דעתך אמינא תיהוי קדוש החודש כהפרת נדרין, קא משמע לן דכתיב החודש הזה לכם, וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכא, ב) מועדי השם נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה, ע"כ. ואע"ג דקיימא לן כר' אבהו דשנים שדנו אין דיניהן דין, אפילו הכי לא קשיא מידי כי נסיב לה הכא אליבא דרב אחא, דאורחא דתלמודא בהכי דלא חייש בכל כי האי למנקט אליבא דהילכתא, אלא במאי דמחזי טפי לפשטותא דמילתא, וכשתמצא לומר דלית הלכתא הכין אלא כאידך, דוק מינה כאידך. ובהרבה מקומות איכא דכותיה בתלמודא.

    Rashba on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Ritva

    שקל הכתוב ג׳ קלי עולם כג׳ חמורי עולם פי׳ בכתוב הראשון שהרי בכתוב השני מוכיח כי שמואל חשוב הוא שהשוהו למשה ואהרן. ושמא תאמר (זכו) [זהו] בנביאים ובמלכים [ת״ל] ובאת אל השופט ושמא תאמר אין לי אלא בסנהדרין ת״ל אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו דלא שיילינן מאי ואומר:

    קו״ח ופרכינן קל וחומר חיובא הוא דקס״ד דה״ק ק״ו שאשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים ומהדרינן דה״ק קו״ח שהקטנים נשמעין לגדולים כחובה עליהם כשרואין שהגדולים נשמעין לקטנים:

    פרק שלישי ראוהו ב״ד וכל ישראל לאו דוקא אלא גוזמא בעלמא כלומר קהל גדול מישראל דמפרסמא מלתא טובא ובגמרא עביד לה צריכותא:

    נחקרו העדים מפרש בגמרא או נחקרו העדים ותרתי קתני ועביד להו צריכותא:

    ולא הספיקו לומר מקודש וכו' ושמעינן מינה להדיא דכל שלא נתקדש יום שלשים ביומו שוב אין מקדשין אותו שכבר עבר זמנו דאי לא הוה מעובר ליקדשיה למחר וליומא אחרינא אלא ודאי כדאמרן ותמהני על הרמב״ם ז״ל שכתב בפ״ג מהלכות קדוש החדש ב״ד שישבו כל יום שלשים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו החדש כמו שביארנו בפרק זה ואחר ד׳ או ה׳ ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החדש בזמנו שהוא ליל שלשים ואפילו בסוף החדש מאיימין עליהם ומטרפין אותן בשאלות ומטריחין עליהם וכו׳ ואם (הומרו) [עמדו] העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו חדש (ביום) [מיום] שלשים הואיל ונראה הירח בלילו ע״כ ונראה מדבריו שמקדשין יום שלשים ואפילו בסוף החדש ואע״פ שנעשה מעובר ומתניתן קשה לי עלה טובא ותו מהא דתנן בפרקין דלעיל שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת אבל מלילה ויום לא ואם איתא שיכולין לקדשו לאחר יום שלשים למה אין מחללין עליו יותר מלילה ויום משום תקנת המועדות אלא ודאי אין עדותם מועלת כלל וכן כתב הרב ז״ל בעצמו עדים שראו את החדש אם היה ביניהם ובין מקום שיש בו ב״ד מהלך לילה ויום וכו׳ עד שאין עדותן מועלת אחר שלשים יום שכבר נתעבר החדש ע״כ ואיני יודע לפרש דבריו כהוגן:

    ראוהו ב״ד בלבד פי׳ סנהדרין:

    יעמדו שנים וכו' ובגמרא מפרש למה לו העדת עדים:

    ראוהו ג׳ והם ב״ד פי׳ נקט האי לישנא לומר שהיו ג׳ לבד ושהיו ב״ד סמוכין דאלו נקט ראוהו ג׳ בלבד הוה ס״ד אפי׳ הדיוטות ואלו נקט ראוהו ב״ד ה״א כולהו סנהדרין דומיא דרישא להכי נקט ראוהו ג׳ והם ב״ד והאי תנא מחסר מלתא ואזיל נקט ברישא שראוהו סנהדרין וכל ישראל והדר נקט סנהדרין לבד והדר נקט ג׳ מן הסנהדרין:

    9 more comments on this page.

    Ritva on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Meiri

    והמשנה הראשונה תיוחד לבאר אם לא נתקדש ביום עדות הראיה האיך הוא דינו ואמר על זה ראוהו בית דין וכל ישראל ר"ל ראוהו בית דין שלא היו צריכים לבדיקות וחקירות אלא שמ"מ היה סמוך לחשכה ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס ליל שלשים ואחד הרי זה מעובר ואפילו ראוהו כל ישראל שהיה לנו לומר שלא תהא צריכה לומר עליה מקודש אחר שנתפרסם לכל למדנו כאן שצריך וראיה זו שאנו דנין עליה י"מ שהיא ביום שלשים בערב קודם שנראו הכוכבים של ליל שלשים ואחד ולא הספיקו לומר מקודש עד שנראו הכוכבים ויש מוחים בפירוש זה שאם כן אפילו הספיקו לומר מקודש האיך יקדשו יום שלשים והרי ראיה זו מערב של שלשים ואחד היא אע"פ שלא נראו הכוכבים ומפרשים שהראיה בליל שלשים ר"ל ליל שמחרתו שלשים ולמחר נשתהו כל היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שנכנס ליל שלשים ואחד נחקרו העדים וכו' כלומר או שלא ראוהו בית דין אלא שבאו עדים על זה ונחקרו במתון ומתוך אריכות החקירה חשך היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס תחום יום שלשים ואחד הרי זה מעובר ומונין לכל המועדות מיום שלשים ואחד שלא הראיה מקדשת אלא קריאת הבית דין מקדשת ביום שלשים ואע"פ שהתחילו החקירה ביום שלשים והיה לנו לומר שהחקירה תחלת דין ואמירת מקודש כגמר דין ויקדשוהו בלילה כמו שאמרו בדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה למדנו כאן שאמירת מקודש צריכה להיות ביום שלשים.

    זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

    המשנה השניה והכונה בה לבאר שאין החדש מתקדש אלא בשלשה ועל איזה צד מתקדש בעדות הבית דין עצמו ואמר על זה ראוהו בית דין בלבד ר"ל שכל הסנהדרין ראו את הלבנה בחדושה ולא באו עדים אחרים יעמדו שנים ויעידו בפני האחרים שצריכים הם לקדש על פי עדות ופי' בגמ' כגון שראוה בלילה שלא היה זמן קדוש והלכך צריכים הם לעדות למחר שאם יקדשו הם עצמם על מה שראוהו בלילה הוה ליה כאלו קבלות עדות בלילה ואין מקבלין עדות אלא ביום שאלו ראוהו ביום לא היו צריכים לעדות אלא שיאמרו מקודש בשעת הראיה וראיה זו אתה מפרשה בלילה שמחרתו שלשים ואתה מדקדק בפירושה שאם ראוהו ביום מקדשין אותו ועל כל פנים אתה צריך לפרשה ביום תשעה ועשרים בערב וא"כ ביום עשרים ותשעה היו מקדשין יום שלשים וזהו שכתבו גדולי המחברים ראוהו בית דין עצמם בסוף יום עשרים ותשעה קודם שיראו הכוכבים אין צריכים עדות אלא הם עצמם אומרים מקודש כלומר שיהא יום מחר מקודש ולמדת שביום תשעה ועשרים היו מקדשין יום שלשים לפעמים ראוהו שלשה והם מן הסנהדרין ופי' בגמ' שראוה בלילה שאלו ראוה ביום היו אומרים הם עצמם מקודש אא"כ רצו לחלוק כבוד לחביריהם אלא לילה היה ולא היו יכולין לקדש עד מחרתו ולמחרתו צריך שיתקדש בעדות הרואים ואין כאן עדים אלא הם והם מגדולי הסנהדרין וראויים לקדש יותר מן האחרים יעמדו שנים מאלו השלשה ולא יהא גדול שבהם בכלל אלו השנים ויושיבו מחביריהם שבסנהדרין אצל היחיד הגדול שבשלשתם ויעידו אלו השנים לפניהם ויקדשו ואלו לא היו מכלל גדולי הסנהדרין היו שלשתם מעידים לפני חביריהם ומתוך שהם מגדוליהם הוצרכו ליחלק שנים מהם ולהושיב מחבריהם אצל היחיד ומ"מ היחיד אינו מקדש ביחידי אפילו הוא מומחה אע"פ שבדיני ממונות אמרו מומחה לרבים דן אפילו ביחידי שאין לך מומחה יתר ממשה רבינו ואעפ"כ נאמר לו עד דאיכא אהרן בהדך ואע"פ שבאהרן עמו מיהא הספיק לו מ"מ ממשה ואילך אין קדוש אלא בשלשה.

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

    לפי דרכך למדת במשנה זו שמי שראה את החדש והוא ראוי להעיד עליו אלו הזקיקוהו לכך הוא נעשה דיין עליה אחר שלא העיד עליה עדין הא אם הוא מעיד עליו אי אפשר לו להיות דיין עליה אחר שהעיד ושמא אתה דן כן לכל הדברים לפיכך אתה צריך לידע שיש דברים שמאחר שראה אותם אע"פ שלא הוזקק להעיד עליהם אינו נעשה דיין על אותו דבר כלל ויש לך דברים שאפילו ראה את הדבר והעיד עליו נעשה הוא בעצמו דיין על אותו דבר הא כיצד בדיני נפשות אין עד נעשה דיין כלל אפילו לא העיד עליו כיצד סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אפילו ראוהו ביום אין ממיתים על פי ראייתם אלא מעידים הם לפני האחרים והאחרים שלא ראו דנין אבל הרואים אין דנים אותו אפילו לא העידו שמאחר שראוהו שהרג אין רואין לו זכות כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין בקיום שטרות הואיל ומדברי סופרים היא אפילו העידו נעשין דיינים כיצד שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין את החתימות ושלישי אינו מכיר מעידים השנים לפני השלישי ואח"כ נעשים כלם דיינים ומקיימין וחותמין על קיומה כמו שיתבאר במקומו במס' כתובות כ"א ב' שאר דינין שבתורה כגון דיני ממונות הרי הם אמצעיים בין שני אלו ואם העידו אין נעשין דיינים הא אם לא העידו אע"פ שראו נעשין דיינים בהעדת האחרים על הדרך שביארנו כאן בעדות החדש:

    Meiri on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פרק ראוהו בית דין

    תוס' בד"ה ראוהו בית דין בלבד פי' ב"ד של כ"ג כו' עכ"ל ר"ל הך מציעתא מיירי בב"ד של כ"ג ולכך סגי דיעמדו שנים ויעידו בפני האחרים משא"כ בסיפא דאין שם אלא ב"ד של ג' וכדמסיק בגמרא דאין מקדשין ביחיד מומחה וק"ל:

    בא"ד ולכך פירש בקונטרס דהיה להם שהות דאי לא כו' עכ"ל כל זה בתוס' ישנים אינו גם לכאורה לא הוצרכו לכך דהא ודאי דאיירי ביש להם שהות כדקתני ויאמרו מקודש מקודש ומוקי לה נמי כשראוהו בלילה דודאי איכא שהות כל היום לקדשה וק"ל:

    בד"ה אימת הוי חק כו' דכי חק לענין ר"ה דרשינן כו' עכ"ל קושטא הוא כפרש"י דלענין קידוש החדש דרשינן לה בפ"ק דאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ קדשו ב"ד של מטה אלא דר"ל כיון דהתם נמי דרשינן להני קראי לענין ר"ה איזה חג שהחדש מתכסה כו' אין לנו לומר דאיירי נמי דוקא בקידוש החדש של ר"ה אלא דה"ה בשאר חדשים הוי הכי לענין קידוש החדש וק"ל:

    בד"ה לא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' דאפי' בדיני נפשות אמרי' הכי בפ' החובל כו' עכ"ל היינו לר' טרפון והך דשמעתין דמקצתן נעשו עדים כו' מוקי לה בראוהו בלילה ומיהו מיניה נשמע הכא אפילו לר' עקיבא דלא פליג התם אלא משום דלא מצי חזו ליה זכותא אבל בקידוש החדש ל"פ ר"ע וס"ל נמי דלא תהא גדולה שמיעה מראיה כדמסיק בשמעתין לענין ראית לילה דמודה ר"ע בקידוש החדש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ, כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ יש להקשות מהא דאיתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ב) האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית כמשה מלקין אותו משום בזיון. ופירש הט"ז ז"ל מפני דלפי דבריו אפשר שיזדמן אחד כמשה רבינו ע"ה וזה בלתי אפשר דהרי כתיב (דברים לד, י) 'וְלֹא קָם כְּמֹשֶׁה' עיין שם. ולפי זה קשה איך אומר כאן התנא דברייתא 'יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ, כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ'? והגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל על סוכה דף כ"ח הקשה כעין קושיא זו על מה שאמרו שם 'ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה' ותירץ השראת שכינה לחוד ונבואה לחוד, ותירוץ זה לא שייך כאן דהא קאמר 'כְּמֹשֶׁה' בסתם. ונראה לי בס"ד כיון דברישא נקיט התנא להדיא 'שִׁקֵל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם' דחד מינייהו דקלי עולם הוא ירובעל אם כן תו ליכא לפרש דבריו בסיפא שהוא כמשה ממש, אלא הכוונה שצריך לכבדו כמשה רבינו ע"ה. אי נמי כיון דקאמר יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ שמע מינה בערך הדור קאמר. ומה שקראוהו ירובעל מלבד טעם הש"ס נראה שהוא יר"ו גימטריא יִרְאֶה [216] ונשאר בַּעַל כלומר בַּעַל יִרְאֶה ולמשה רבינו ע"ה קורין 'בעלה דמטרוניתא' שנקראת יִרְאֶה.

    שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם לא אמר 'שְׁלֹשָׁה קַלִּים כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרִים' היינו ללמדך אלו קלים לגבי הדור שלהם ואלו חמורים אפילו לגבי הדור שלהם שהיו גדולים ביותר. ומה שאמר 'אֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים' נקיט כן כנגד יפתח שהיה קל לגבי שבטו כי היה בן הפלגש ושבטו גם כן קראם קלים על אשר נטלו חלקם בחוץ לארץ שנקראת פלגש לגבי ארץ ישראל דידוע דרבותינו ז"ל כינו את ארץ ישראל בשם גבירה וחוץ לארץ בשם שפחה כאומרם אם גבירה לוקה כל שכן השפחה. וגם עוד נראה שקראו ליפתח קל מצד הנדר שנדר שלא הרגיש בנולד. ומה שאמר אַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים על שמואל הנביא ע"ה שהיה שקול כמשה ואהרן שהיו אבירים, ועוד גם כן שנתגלגלו בו נדב ואביהוא שהיו אבירים שאמר משה רבינו ע"ה לאהרן הכהן ע"ה עליהם גדולים ממני וממך.

    כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, עָמַד עַל רַגְלָיו מִכִּסְאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. יש להבין תיבת 'מִכִּסְאוֹ' אין בה צורך ודי לומר 'עָמַד עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ'? ונראה לי בס"ד כי רבן גמליאל רצה לנשקו על ראשו בשביל כבוד חכמתו כי החכמה משכונה בראש כנודע ולכן מוכרח לנשקו על המצנפת שבראשו ואם יעמוד רבן גמליאל למטה בארץ במקום שעומד רבי יהושע דרגליהם יהיו שוים צריך שירכין ראש רבי יהושע כדי לנשקו בפיו למעלה מן המצנפת, ולכך רבן גמליאל לא ירד מכסאו לעמוד למטה על הארץ בשטח שעומד עליו רבי יהושע אלא עמד בעודו על הכסא, ובזה נעשה גבוה הרבה מן קומת רבי יהושע ואז נשקו על ראשו בלתי הרכנת ראשו אלא אדרבה רבן גמליאל הרכין ראשו כדי לנשקו. וְאָמַר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ! כלומר אל תקפיד עלי בשביל טרחא זו שהטרחתיך, ואמר עָלֶיךָ אם תחלק אות ע' של יְהוֹשֻׁעַ לשתי אותיות מ"ל יהיה בשם 'יְהוֹשֻׁעַ' אותיות 'שָׁלוֹם'. ומה שאמר 'שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תּוֹרָה בָּרַבִּים' רמז לו בזה על דין אחרי רבים להטות שאתה הורית דנאמר דין זה דאחרי רבים גם לגבי בת קול כמו שאמרו בעובדא דתנור עכנאי אחר שיצאה בת קול עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (בבא מציעא נט:) ובא לרמוז לו בזה מאחר כי למדתנו רבינו דאלים כוחייהו דרבים כל כך אפילו לגבי בת קול אם כן לא היה לך לערער על קביעות החודש שקבעתי אני והבית דין שלי דאנחנו רבים לגבי דידך.

    Ben Yehoyada on Rosh Hashanah 25b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Rosh Hashanah, daf 25, Amud Bet, about 468 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ״,…”

    2. Segment 230 words

      Opens “לוֹמַר לָךְ: יְרוּבַּעַל בְּדוֹרוֹ — כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ,…”

    3. Segment 340 words

      Opens “וְאוֹמֵר: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט…”

    4. Segment 443 words

      Opens “נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיוָן…”

    5. Segment 515 words

      Opens “קַל וָחוֹמֶר?! חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים…”

    6. Segment 65 words

      Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ אִם אֵינָן מַכִּירִין…”

    7. Segment 717 words

      Opens “רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים…”

    8. Segment 835 words

      Opens “רָאוּהוּ בֵּית דִּין בִּלְבַד — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם…”

    9. Segment 927 words

      Opens “גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵא רָאוּהוּ בֵּית דִּין…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “וְכֵיוָן דִּתְנָא לֵיהּ רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “וְכֵיוָן דִּתְנָא עַד שֶׁחָשֵׁיכָה הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֶּיהְוֵי חֲקִירַת עֵדִים…”

    13. Segment 1331 words

      Opens “וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא: ״כִּי חֹק…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “רָאוּהוּ בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ…”

    15. Segment 156 words

      Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּגוֹן שֶׁרָאוּהוּ בַּלַּיְלָה.…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ…”

    17. Segment 1732 words

      Opens “סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל…”

    18. Segment 1833 words

      Opens “וְאֵימָא הָכָא נָמֵי? אֵין לְךָ מוּמְחֶה לְרַבִּים…”

    19. Segment 1917 words

      Opens “לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא…”

    Original text

    וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ״, שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם,

    And it says in another verse: “Moses and Aaron among His priests, and Samuel among those who call His name; they called upon the Lord, and He answered them” (Psalms 99:6). This verse equates Samuel to Moses and Aaron. In this manner, the verse weighed three light ones of the world, i.e., it considered the three less distinguished figures of Gideon, Samson, and Jephthah as equal to three significant ones of the world, Moses, Aaron, and Samuel, three of the greatest leaders of the Jewish people.

    לוֹמַר לָךְ: יְרוּבַּעַל בְּדוֹרוֹ — כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, בְּדָן בְּדוֹרוֹ — כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ — כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ. לְלַמֶּדְךָ: שֶׁאֲפִילּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּין וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר — הֲרֵי הוּא כְּאַבִּיר שֶׁבָּאַבִּירִים.

    This comes to tell you that Jerubaal in his generation is worthy of being treated like Moses in his generation; Bedan in his generation is like Aaron in his generation; and Jephthah in his generation is like Samuel in his generation. This serves to teach you that even the lightest of the light, i.e., the least distinguished individual, once he has been appointed as a leader over the community, he must be treated like the greatest of the great, and all are required to heed him and obey his rulings.

    וְאוֹמֵר: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַדַּיָּין שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? הָא אֵין לְךָ לֵילֵךְ אֶלָּא אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמָיו. וְאוֹמֵר: ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה״.

    And it further says: “And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge who shall be in those days” (Deuteronomy 17:9). But can it enter your mind that a person can go to a judge that is not alive in his days? What, then, is the meaning of the phrase “in those days”? It teaches that you need to go only to the judge in one’s days, i.e., he is authorized to judge and decide matters. And it also says: “Do not say: How was it that the former days were better than these? For it is not out of wisdom that you inquire concerning this” (Ecclesiastes 7:10). Instead, one must accept the rulings of the leaders of his generation.

    נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ, עָמַד מִכִּסְּאוֹ וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי — שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תּוֹרָה בָּרַבִּים, וְתַלְמִידִי — שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עָלֶיךָ גְּזֵירָה וְאַתָּה מְקַיְּימָהּ כְּתַלְמִיד. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, קַל וָחוֹמֶר קְטַנִּים לַגְּדוֹלִים.

    § The mishna taught: Rabbi Yehoshua took his staff and his money in his hand, and appeared before Rabban Gamliel on the day on which Yom Kippur occurred according to his calculation, as Rabban Gamliel had ordered him to do. The Sages taught in a baraita : When Rabban Gamliel saw Rabbi Yehoshua, he rose from his chair and kissed him on his head and said to him: Peace be on you, my teacher and my student. My teacher, as you have taught me Torah in public, and my student, as I issue a decree against you and you fulfill it like a student of mine. Fortunate is the generation in which the greater heed the lesser, and it is an a fortiori inference that the generation in which the lesser heed the greater is certainly fortunate as well.

    קַל וָחוֹמֶר?! חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים — נוֹשְׂאִין קְטַנִּים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן.

    The Gemara questions this last point: Is this derived by an a fortiori inference? This is incorrect, as it is an obligation for the lesser to heed those who are greater than them. Rather, Rabbi Gamliel meant the following: Since the greater heed the lesser, the lesser apply an a fortiori inference to themselves and heed the leaders of the generation.

    הֲדַרַן עֲלָךְ אִם אֵינָן מַכִּירִין

    MISHNA: If the court and all of the Jewish people saw the new moon, and the witnesses were interrogated, but the court did not manage to say: Sanctified, before nightfall, so that the thirtieth day already passed, the previous month is rendered a full, thirty-day month, and the following day is observed as the New Moon.

    רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחָשֵׁיכָה — הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר.

    If the court alone saw the new moon, two members of the court should stand and testify before the others, and the court should say: Sanctified, sanctified. If three people saw the new moon, and they are themselves members of a court for this purpose, two of them should stand and seat two of their colleagues next to the individual who remains of the three, thereby forming a new court of three. The two standing judges should then testify before the three seated judges that they saw the new moon and the seated judges say: Sanctified, sanctified. This procedure is necessary because an individual is not authorized to declare the month sanctified by himself. Rather, a court of three is required.

    רָאוּהוּ בֵּית דִּין בִּלְבַד — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ: ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״. רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחֲבֵירֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד, וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ: ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

    GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to teach: If the court and all of the Jewish people saw the new moon? Merely stating that the court saw the moon would have sufficed, since its sanctification depends on them. The Gemara answers: It was necessary for the mishna to teach that even in that case, the month is intercalated. As it might enter your mind to say that since the court and all of the Jewish people saw the new moon, it was publicized that it was the New Moon that day, and let them no longer intercalate the month. Therefore, the tanna of the mishna teaches us that even in the case where all the Jewish people saw the new moon, the New Moon must be declared by the court.

    גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵא רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְרָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל — אִיפַּרְסְמָא לַהּ וְלָא לִיעַבְּרוּהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks further: But once the mishna states: If the court and all of the Jewish people saw the new moon, why do I need it to say: And the witnesses were interrogated? Why are witnesses necessary if the new moon was already seen by the court? The Gemara answers that this is what the tanna is saying: Alternatively, if the witnesses were interrogated, but the court had no time to say: Sanctified, before nightfall, the previous month is intercalated and rendered a full month of thirty days.

    וְכֵיוָן דִּתְנָא לֵיהּ רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל — נֶחְקְרוּ הָעֵדִים לְמָה לִי! הָכִי קָאָמַר: אִי נָמֵי נֶחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחָשֵׁיכָה — הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר.

    The Gemara raises another difficulty. But once the mishna taught: But the court did not manage to say: Sanctified, before nightfall, the previous month is rendered a full, thirty-day month, why do I need the mishna to teach about the interrogation of the witnesses? This halakha was already stated with regard to a case where the court itself saw the new moon.

    וְכֵיוָן דִּתְנָא עַד שֶׁחָשֵׁיכָה הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר — לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ חֲקִירַת הָעֵדִים כְּלָל?

    The Gemara explains: It was necessary, as it might enter your mind to say: Let the interrogation of the witnesses be regarded as the beginning of the judicial process, and let the declaration: Sanctified, sanctified, be regarded as the conclusion of the judicial process, and let them sanctify the month at night, because the process began during the day. This process would then be just as it is in cases of monetary law, as we learned in a mishna: In cases of monetary law, although they must be adjudicated during the day, the court may judge the majority of a case during the day, and complete the trial and issue the ruling at night. Here too, one might assume that the court may sanctify the month at night, as the process began during the day. Therefore, the mishna teaches us that the court may not do so.

    אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֶּיהְוֵי חֲקִירַת עֵדִים כִּתְחִילַּת דִּין, וּ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״ כִּגְמַר דִּין, וּלְקַדְּשֵׁיהּ בְּלֵילְיָא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַדִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּתְנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה — הָכָא נָמֵי מְקַדְּשִׁין בְּלֵילְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara raises another difficulty: Why not say that, indeed, the sanctification of the month should be treated like monetary cases? The Gemara answers: The verse states with regard to Rosh HaShana: “For this is a statute for Israel, a judgment [ mishpat ] of the God of Jacob” (Psalms 81:5). When does the sanctification of the month become a statute? At the end of the judicial process, and the Merciful One calls it a judgment as well, thereby teaching that just as the primary time of a judgment is during the day, here too, with regard to the sanctification of the New Moon, the process must take place during the day, and not at night.

    וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״, אֵימַת הָוֵי ״חֹק״ — בִּגְמַר דִּין, וְקָא קָרֵי לֵיהּ רַחֲמָנָא ״מִשְׁפָּט״, מָה מִשְׁפָּט בַּיּוֹם — אַף הָכָא נָמֵי בַּיּוֹם.

    § The mishna continues: If the court alone saw the new moon, two members of the court should stand and testify before the others. The Gemara ponders: If the court saw the new moon, why is it necessary for two of its members to testify before the others? Hearing their testimony should not be greater than actually seeing the new moon.

    רָאוּהוּ בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם. וְאַמַּאי? לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָה גְּדוֹלָה מֵרְאִיָּיה!

    The Gemara responds that Rabbi Zeira said: The mishna is addressing a case where the court saw the new moon at night. Because they saw it at night, their testimony is inadmissible at that time, as testimonies are admissible only during the day. They must therefore wait until the following day and testify as any ordinary person would.

    אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּגוֹן שֶׁרָאוּהוּ בַּלַּיְלָה.

    The mishna continues: If three people saw the new moon, and they are themselves members of a court for this purpose, two of them should stand and seat two of their colleagues next to the individual who remains of the three. The Gemara asks: Why is this necessary? Here too, let us say: Hearing their testimony should not be greater than actually seeing the new moon. And if you say that here too, the mishna is addressing a case where they saw the new moon at night, this case is identical to that previous one, and there would be no need for two separate rulings.

    רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין — יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחֲבֵירֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד. אַמַּאי? הָכָא נָמֵי נֵימָא: לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָה גְּדוֹלָה מֵרְאִיָּיה! וְכִי תֵּימָא הָכָא נָמֵי — כְּגוֹן שֶׁרָאוּהוּ בַּלַּיְלָה הַיְינוּ הָךְ!

    The Gemara answers: It was necessary to teach the last clause, which states: Because an individual is not deemed credible and authorized to declare the month sanctified by himself. For it might enter your mind to say that since we learned in a baraita : Cases of monetary law are adjudicated by a court of three judges, but if a person was a publicly recognized expert, he may judge monetary matters even individually, then here too, one judge should be authorized to sanctify the month individually if he is a recognized expert. Therefore, the mishna teaches us that this is not so, and that three judges are required for the sanctification of the month.

    סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּתְנַן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים דָּן אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, הָכָא נָמֵי נִיקַדְּשֵׁיהּ בִּיחִידִי — קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara asks: But why not say that here too, a recognized expert can sanctify the month individually? The Gemara rejects this possibility: But certainly there was no publicly recognized expert among the Jewish people greater than our teacher Moses, and nevertheless the Holy One, Blessed be He, said to him: You may not sanctify the new month until Aaron is with you, as it is written: “And the Lord spoke to Moses and Aaron in the land of Egypt, saying, this month shall be for you the beginning of months” (Exodus 12:1–2), where the word “you” is in the plural form. And since, to avoid deadlock, a court cannot be composed of an even number of judges, another judge must be added. It is therefore apparent that three judges are required for the sanctification of the month by Torah law.

    וְאֵימָא הָכָא נָמֵי? אֵין לְךָ מוּמְחֶה לְרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, וְקָאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד דְּאִיכָּא אַהֲרֹן בַּהֲדָךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״.

    The Gemara asks: Is this to say that a witness becomes a judge, i.e., that one who witnessed an event can himself serve as a judge concerning the matter? Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, for it was taught in a baraita : If the Sanhedrin saw someone kill another person,

    לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ —