Rosh Hashanah 19a

ותיפוק ליה כו' אי בית המקדש הוה קיים בלאו הכי הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקריא רחמנא מועדים טובים בזמן הבית:

לא נצרכה הא דהדר קבעוה במגילת תענית על דבר זה אלא לאסור אתמול גם הוא בתענית כדאמרינן לקמיה הימים האלה הכתובים במגילה הם ולפניהם ולאחריהם אסורין:

ראש חדש מועד דאורייתא:

ודאורייתא לא בעי חיזוק לאסור לפניו ולאחריו אבל ימי מגילת תענית דרבנן וצריכין חיזוק כי היכי דלא ליתי להתענות בי"ט עצמו:

יום שלפני כו' וההוא לאו דאורייתא הוא ובעי חיזוק:

בעשרין ותמניא ביה באדר קאי במגילת תענית:

דלא יעידון מן אורייתא שלא יצטרכו לנתק עצמן מן התורה:

הפגינו צעקו בשוקים וברחובות כדי שישמעו השרים וירחמו עליכם:

ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג גדליה בן אחיקם שהוא לששון ויום טוב בזמן שבית המקדש קיים ולמאן דאמר [לא] בטלה מגילת תענית היינו לאחר חורבן:

אסורין בין לפניהם בין לאחריהם היינו להתענות אבל בהספד מותר כדמוכח בפרק סדר תעניות כיצד (תענית דף יז:) דתניא מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד בהון ופריך נימא מתרי בניסן ור"ח גופיה אסור ומשני לאסור יום שלפניו דמשום ר"ח דאורייתא לא מתסר דלא בעי חיזוק ותו פריך ותיפוק ליה דהוה יום דבתר עשרים ותמניא באדר ומשני לה רב אסי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין שני י"ט עשאוהו כי"ט עצמו משמע דאי לאו הכי לא הוה נאסר בהספד אע"ג דהוא יום שלפני ריש ירחא דניסן דאיתוקם תמידא דלא למספד ולאו דווקא נקט רב אשי כל שלאחריו דהוא הדין כל שלפניו בהספד מותר אלא משום דקאי אשל אחריו נקטיה ויש לדקדק מתוך כך דהא דקתני שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין בתענית איירי ואתאי הך ברייתא כר' יוסי דאמר בסוף בכל מערבין (עירובין דף מא. ושם) דע"ש מתענה ומשלים א"נ כרבנן ובלא השלמה וא"ת אי בלא השלמה אפי' בי"ט עצמו שרי כדמוכח התם דאמר ר' אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וחל ט"ב להיות בשבת ודחינוהו עד לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה וי"ל דשאני ט' באב דחמיר תדע דהא קאמר התם שאני יום טוב דדבריהם הואיל ומתענין בו שעות משלימין בו ערבית והכא אסרינן בין לפניהם בין לאחריהם אלא התם בט' באב דחמיר והא דמייתי התם ראיה מתשעה באב שחל להיות בע"ש דאמר ר' יוסי מתענה ומשלים אבני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא דשרי לאשלומי אף על פי שחלקנו בין שאר תעניות לתשעה באב מכל מקום מייתי שפיר דלא חשיב תענית מה שנכנס לשבת כשהוא מעונה דהא שבת דוחה תשעה באב ואם היה חשוב תענית היה אסור אלא ודאי לא חשיב כמתענה בשבת ואם כן אף בתענית יחיד מותר נמי להשלים:

הא ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר תימה בפ' סדר תעניות כיצד (תענית דף יח.) פריך עשרים ותשעה נמי מאי איריא דהוה ליה יומא מקמי דאיתוקם תמידא תיפוק ליה דהוה ליה יומא דבתר עשרין ותמניא מאי קושיא ההיא דאיתוקם תמידא זה היה בזמן שבית המקדש קיים ועובדא דעשרים ותמניא היה בימי ר' יהודה בן שמוע תלמידו של ר' מאיר וי"ל [א] דמ"מ רבי שסדר המשנה לא הוה ליה למתני מריש ירחא דניסן כיון דבימיו היה שלא לצורך:

יהודה בן שמוע מטמא וכו' וחכמים מטהרין תימה אמאי מטהרין לכל הפחות ליטמא משום כלי זכוכית שגזרו עליו טומאה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף טו: ושם) ופי' בקונטרס דלענין טומאה ישנה פליגי יהודה בן שמוע מטמא לומר שחזרו לטומאתן ישנה אע"פ שלא נגעו בשום טומאה ואע"פ שכלי זכוכית אין חוזרין לטומאתן ישנה כדאמרינן בפ"ק דשבת (שם טז.) שלא גזרו חזרת טומאה ישנה אלא בכלי מתכות הני נמי הואיל והאבר מעמידו ככלי מתכות דמו דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרין דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלינן בתר מעמיד כן פי' הקונטרס וקשיא כיון דטומאה קדמה לאבר מה מועיל הטפת אבר לבסוף עוד פי' בקונט' לשון אחר ר' יהודה בן שמוע מטמא כדין כלי מתכות דאורייתא אם נגעה בהן טומאה דהכל הולך אחד המעמיד וחכמים מטהרין מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן ולפירוש זה קשיא לשון מטהרין דמשמע מטהרין לגמרי ורבינו שמואל פירש דפליגי בהא אי הטפת אבר חשיב סתימה מעלייתא או לא ובפ"ק דשבת (שם) כתוב ור' מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד גריס רבינו שמואל ר' מאיר היא ותו לא ולא גרסינן הכל הולך אחר המעמיד ולא יתכן כדמוכח בסוף תוספתא דכלים דתניא כוס של אבן שנקב והטיף לתוכו אבר ר' יוסי משום ר' יוחנן בן נורי אומר טמא משום כלי זכוכית רבי שמעון בן גמליאל אומר יהודה בן שמוע היה מטמא משום ר' מאיר משמע בהדיא כלשון אחרון שבקונטרס ורבנן היינו ר' יוחנן בן נורי ולא לגמרי מטהרין אי נמי רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר"מ דמטמא ככלי מתכות והא דלא מטמאין בכלי זכוכית משום כלי מתכות כמו בכלי אבן משום דכלי אבן לית ליה טומאה אוקמוה אטומאת כלי מתכות אבל כלי זכוכית שיש להם טומאה בעולם לא רצו לשנותן מטומאתן וריב"א פי' דחכמים מטהרין לגמרי משום דכלי זכוכית ככלי חרס דמו כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) ותניא בתוספתא דכלים (בב"ק) בפרק שני דכלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם ולא יתכן נמי פירוש זה כדמוכח בסוף תוספתא דלאו לגמרי מטהרין כדפרישית ועוד א"כ מנא ליה דטעמא דר"מ משום דהכל הולך אחר המעמיד דלמא משום דלית ליה ההיא סברא ואפי' נסתם בזפת היה מטמא דבהדיא פליגי עליה בתוספתא דכלים פרק מחט וטבעת ועוד רבנן לא אמרי הך סברא אלא בחתיכת חרס שפרשה מן החבית ויש בה כשיעור ונקבה וסתמה בזפת ולא בכלי שלם שנקב וסתמו כמו שפירש [בתוספתא] דפרק ב' דכלים ועוד דהא לא קיימא מסקנא הכי בפ"ק דשבת (טז.) דמסקינן הואיל ונשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו:

ואותבון תוב מיהא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא כו' פי' היו כותבין בשטרות בשנת כך וכך ליוחנן כ"ג שהוא כהן לה' עליון ואמרו חכמים למחר פורע זה את חובו ונמצא שטר קרוע מושלך באשפה ושם עליון כתוב בו וגזרו שלא להזכיר שם שמים בשטר כלל ובטלוהו ואותו היום שגזרו כך ג' בתשרי היה ועשוהו וקבעוהו כמו י"ט שאסור בתענית ואי ס"ד בטלה מגילת תענית וכל הרוצה להתענות מתענה הראשונות בטלו האחרונות מחדשין ופרקי' זה שקבעוהו לג' בתשרי י"ט בזמן שהיה הבית קיים וכי אמרינן אנן דבטלה מגילת תענית אחר חרבן הבית ואקשינן אם בזמן שהיה הבית קיים ג' בתשרי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם והוא אחד מן הד' צומות שכתובין בהן יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים והנה הוא עצמו י"ט היה באותה העת מה הוסיפו בו ופריק רב לאסור היום שמוקדם לג' בתשרי והנה יום ב' בתשרי גם הוא אסור בתענית שצום גדליה אינו אסור בתענית יום שלפניו שהוא מדברי קבלה והם מדברי הנביאים ודברי קבלה כדברי תורה דמו ואין צריכין חיזוק כדבעינן למימר לקמן שכל דבר שהוא אסור בתענית בו מדאורייתא כגון שבתות וי"ט וכן ר"ח מותר להתענות לפניהן ולאחריהן ואינו אסור אלא אותו היום בלבד. ומה שקראו חכמים יו"ט אסור להתענות לפניהן ולאחריהן לפיכך הוצרכו לקבוע ג' בתשרי י"ט דרבנן לאסור היום שלפניו בתענית כדתניא הימים האלו הכתובים במגלת תענית אסורין בין לפניהן בין לאחריהן שבתות וימים טובים הן אסורין לפניהם ולאחריהן מותרין.

ומה הפרש כו' ואסיקנא ודברי קבלה כדברי תורה דמו תוב אותבינן מהא בכ"ח באדר אתת בשורתא טבא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא כו' ואותו היום עשאוהו יו"ט וכי תימא הכא נמי בזמן שבהמ"ק הוה.

והא ע"י יהודה בן שמוע בטלה הגזרה ויהודה בן שמוע תלמיד דר"מ הואי. דתנן כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכו אבר. פי' סתם הנקבים באבר ואין המשקין שבתוכן שותתין מן הנקבים ההם שכבר נסתמו באבר שהטיף לתוכן יהודה בן שמוע משום ר' מאיר מטמא דסבר כלים שלימין הן וחכמים מטהרין כלומר בחזקת שבורין הן ור' מאיר הוא תלמיד דר"ע ור"ע תלמיד דר' אליעזר ור' יהושע הללו תלמידי ריב"ז שחרב הבית בימיו הנה דבר ברור כי יהודה בן שמוע לאחר חרבן הבית היה ופרקינן תנאי היא דתניא הימים הכתובים במגלת תענית בין בזמן הבית בין אחר חרבן הבית אסורין בתענית דברי ר"מ דסבר לא בטלה מגלת תענית ר' יוסי אומר בזמן הבית אסורין בתענית שימי שמחה היא להן אחר חרבן מותרין בתענית מפני שימי אבל הן.

הא דתנן כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר ר' מאיר מטמא וחכמים מטהרין. פירש רש"י ז"ל: דבטומאה דאורייתא פליגי, משום דכלי זכוכית לא מצינו להן טומאה דאורייתא אלא שגזרו עליהם טומאה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב) בשמעתא דשמונה עשר דבר, והני שניקבו והטיף לתוכן אבר ואחר כך נטמאו ר' מאיר מטמא טומאה דאורייתא, דאזלינן בתר המעמיד והרי הוא ככלי מתכות, וחכמים מטהרים מדאורייתא דלא הלכו בהן בתר המעמיד, אבל טמאין הן בטומאה דרבנן. ואינו מחוור דמטהרין לגמרי משמע. ונראה יותר כפירוש השני שפירש דבכלים שנטמאו ונקבו מיירי דכיון שנקבו טהרו ואחר כך הטיף לתוכן אבר, ר' מאיר עביד להו ככלי מתכות וחזרו לטומאתן ישנה ככלי מתכות שנשברו וחזר ורצפן, וחכמים מטהרין לגמרי דלא גזרו בהן אלא ליטמא לכתחילה, הא בשנשברו ותקנן לחזור לטומאתן ישנה לא ואין הולכין בהן בתר המעמיד.

דא״כ תיפוק ליה דהו״ל יום שנהרג בו גדליה שעושין אותו י״ט בזמן שיש שלום דבשלמא אי אמרת לאחר החרבן מוקמינן לה קודם שרצו להתענות בד׳ הצומות ולפיכך רשאין לקבוע בו י״ט ופריק רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ופרכינן שלפניו תיפוק ליה משום דהו״ל יום שלאחר ר״ח ונראה דה״ה דהו״מ פריך תיפוק ליה דהו״ל שני של ר״ה בגבולין אלא דא״כ מצי פריק שלא נצרכה אלא לירושלם ולבית הועד שעושין יום א׳ ומ״מ קשה לי אמאי לא פרכינן תיפוק ליה דהו״ל יום שלאחר ר״ח ואפילו בירושלם וי״ל דהאי מקשה מידע ידע דימים טובים דאורייתא לא בעי חיזוק וקס״ד דר״ח לאו דאורייתא ולהכי פריך מינה והא דמתרצינן ר״ח דאורייתא ודאותבינן לא בעי חיזוק אין עיקר התירוץ אלא מאי דקאמר ר״ח דאורייתא הוא וה״ק וכבר ידעת דאורייתא לא בעי חיזוק וכדתניא וכו׳ ופרכינן ותיפוק ליה דהו״ל יום שלפני גדליה ופריק רב אשי אליבא דרב גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא מדכתיב יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ודברי קבלה כדברי תורה דמי לענין זה שאינם צריכין חיזוק. והא דאמרינן שבתות וי״ט לפניהן ולאחריהן מותרין אתיא כמ״ד בשלהי בכל מערבין דע״ש מתענה ומשלים והלכה כמותו כדאיתא התם א״נ אפילו למ״ד כדי שלא יכנס לשבת מעונה ה״ק לפניהן מותרין והוא שלא ישלים שיאכל מעט קודם בין השמשות וי״ט הכתובים במגלת תענית לפניהן אסורין אפי׳ בלא השלמה:

מתיב רב טובי וכו׳ והא יהודא בן שמוע תלמידו של ר״מ ור״מ בתר חרבן הוה. פי׳ שהרי ר״מ תלמיד ר״ע היה ור״ע תלמיד ר״א הגדול ור״א תלמידו של ר׳ יוחנן בן זכאי שחרב הבית בימיו ולהכי לא אצטרכינן לאתוייא ראיה הכא אלא על יהודא בן שמוע שהיה תלמידו של ר״מ ומייתינן לה מדתנן כלי זכוכית שניקבו והטילו לתוכן אבר אמר רשב״ג יהודא בן שמוע מטמא משום ר״מ וחכמים מטהרין ופרש״י בחד לישנא דפלוגתייהו בדינא דאורייתא ולענין לקבל טומאה לכתחילה אחר הטלת אבר דר״מ סבר דמיטמא מדאורי׳ כדין כלי מתכות לפי שהכל הולך אחר המעמיד ורבנן מטהרין מדאורייתא שאין הולכין אחר המעמיד אלא מדרבנן טמויי מטמאו מדין כלי זכוכית שגזרו עליהם חכמים טומאה כדאיתא פ״ק דשבת והקשה עליו [בתוס'] דלישנא דמטהרין לגמרי משמע והסכימו כמו שפי׳ בלשון הראשון האחר דהכא לענין טומאה ישנה שנטמאו קודם שניקבו קמיפלגי וקמפלגי אם חוזרין לטומאתן כשהטיל לתוכן אבר או לא דר״מ עביד להו ככלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה כשריצפן דהכל הולך אחר המעמיד ורבנן סברי דההוא מדרבנן הוא וכי גזרו הכי בכלי מתכות שעיקר טומאתן מדאוריתא ומטעמא דמפרש בפ״ק דשבת אבל בכלי זכוכית שכל טומאתן דרבנן לא גזרו בו טומאה ישנה ואי משום אבר שהטיל בהם [אין] הכל הולך אחר המעמיד ור״י ז״ל הקשה דכיון שלא היה שם האבר בטומאתו הראשונה האיך נאמר שיחזור לאותה טומאה משום אבר דהשתא ועוד דבתוספתא מתנו לה להאי פלוגתא גבי כוס של אבן שניקב והטיל לתוכו אבר דהתם לא שייך לומר טומאה ישנה דכלי אבן אינם מקבלין טומאה אפי׳ מדרבנן ולפיכך הנכון כפי׳ הראשון:

שבתות וימים טובים ור"ח הן עצמן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין שכל שהוא מן התורה אינו צריך חזוק וכבר התבאר ענין זה במסכת תענית.

כלי מתכות מיטמאין מן התורה ואם נשברו טהרו וכן אם ניקבו בנקב המשוער להם לטהרה במקומו טהרו ואם חזר וסתם את הנקב חזרו לטומאתן ישנה אבל כלי זכוכית אין מיטמאין אלא מדברי סופרים לפיכך אם ניקבו בנקב המטהר אע"פ שחזר וסתמו ונעשה כלי שלם לא חזרו לטומאתן ישנה אפילו סתם את הנקב באבר שהטיל לתוכו לא חזר לטומאתו הישנה שלא נדונהו ככלי מתכות מפני סתימת האבר אלא ככלי זכוכית שהוא עקר הכלי וי"מ שמועה זו בכלי זכוכית טהור שניקב וסתמו באבר ונגעה בהם טומאה שלדעת ר' מאיר הולכין אחר האבר שהוא המעמיד וטמא מן התורה ולדעת חכמים שהלכה כדבריהם הולכין אחר עקר הכלי ואינו טמא טומאת כלי מתכות שהוא מן התורה אלא טומאת כלי זכוכית:

תוס' בד"ה ותיפוק ליה כו' ולמאן דאמר בטלה מגילת תענית היינו כו' עכ"ל כל דבריהם אלו בתוס' ישנים אינן והם מגומגמים בעצמם דהא ודאי למאן דאמר בטלה מגילת תענית קיימינן הכא ומה שייך בצום גדליה בטלה מגילת תענית דלכולי עלמא אין שלום רצו צום ונראה לי להגיה בדבריהם ולמאן דאמר לא בטלה מגילת כו' ור"ל דהא ודאי דמסיק דההוא דבתלתא בתשרי בטילת כו' בזמן שבהמ"ק קיים הוה לית לן למימר דלמ"ד לא בטלה דלא הוה בזמן שבהמ"ק קיים דאין סברא דהנהו אמוראי שהיו בדורות הראשונים דפליגי בהכי אם היה המעשים בזמן שבהמ"ק קיים או לא וא"כ הוא תקשי נמי למ"ד לא בטלה תיפוק ליה דה"ל יום שנהרג גדליה ואהא קאמרי דלמ"ד לא בטלה לא ק"מ דאע"ג דודאי היה המעשה בזמן שבהמ"ק קיים דבהא לא פליגי מ"מ אצטריך ליה לתנא דברייתא למתני אותו י"ט דתלתא בתשרי כו' משום לאחר החורבן ודו"ק:

בד"ה הא ר"י בן שמוע כו' מריש ירחא דניסן כיון כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה יהודה כו' הני נמי הואיל והאבר מעמידו כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד משום ר' יוחנן בן נורי אומר טמא משום כלי זכוכית כו' משום דכלי אבן לית ליה טומאה אוקמא אטומאת כלי מתכות כו' עכ"ל לכאורה נראה מדבריהם הכא דלר' מאיר נמי לית ביה רק טומאה דרבנן דאוקמא אטומאת כלי מתכות ואין נראה כן מדבריהם דלעיל אלא כיון דאית ליה הכל הולך אחר המעמיד דהוא מתכות הוה טמא מדאורייתא לכולי עלמא גם קשה מאי קאמר טמא משום כלי זכוכית דאיהו גופיה מדרבנן ובתוספתא שלפנינו גרסינן במלתיה דר"י בן נורי אומר טמא משום כלי מתכות כו' ע"ש ור"ל משום גזירת כלי מתכות והוי טמא מדרבנן ויהודה בן שמוע מטמא טומאה דאורייתא דהכל הולך אחר המעמיד והשתא יש ליישב דבריהם א"נ רבנן דהכא אית להו בכלי אבן כר"מ דמטמא ככלי מתכות ולאו ממש כר"מ קאמר דלרבנן היינו משום גזירת כלי מתכות דאוקמא אדאורייתא אבל לרבי מאיר מטמא ככלי מתכות משום דהכל הולך אחר המעמיד אבל בכלי זכוכית מטהרין לגמרי וכפי' רבינו שמואל דלא חשיב סתימה כיון דלאו מינו הוא מיהו ר' מאיר כיון דמטמא מדאורייתא בכלי אבן ע"כ משום דהכל הולך אחר המעמיד וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דבהדיא פליגי עליה בתוספתא דכלים כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דפליגי ר"מ ורבנן עליה דהך מילתא דנסתם בזפת וק"ל:

בא"ד כמו שפי' בתוספתא בפרק ב' דכלים ועוד כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג גדליה ופרש"י אי בית המקדש קיים הוה כו' ואע"ג דודאי נקבע במגלת תענית בזמן הבית כדקתני כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום וזה היה יותר מר' שנה קודם החורבן ומסתמא בזמן קרוב ששמעו חכמים בדבר בטלו אדכרתא וקבעו י"ט אפ"ה מקשה שפיר דע"כ מה שנקבע ג' בתשרי בזמן הבית למגלת תענית היינו כדי שלא יבטל אף לאחר חורבן כשאין שמד ואין שלום דאי ביש שמד ואין שלום הרי הוקבע לצום משום צום גדליה וליכא למימר דאפ"ה כיון שכבר הוקבע נמי לי"ט במגלת תענית בטל הצום לגמרי למ"ד לא בטלה דזה נראה דוחק לומר דנסתפקו בימי האמוראים אי מתענין צום גדליה או לא אע"כ דביש שמד ואין שלום ודאי היו מתענין לכ"ע ובאין שמד ואין שלום נמי איכא למימר שהיו מתענין בג' בתשרי לכ"ע דכיון דבעיקר צום גדליה נמי ברצו תליא מילתא ואפ"ה קיבלו אח"כ ורצו להתענות בו בטל' בו נמי גזירת מגילת תענית כדאמרי' כה"ג במסכת תענית משא"כ בשאר מגלת תענית מ"מ מוכח מיהא שפיר דתחלתו לא הוקבע ג' בתשרי אלא משום לאחר חורבן אם לא ירצו להתענות משום צום גדליה באין שמד דברצו תליא מילתא יהא עליו כל דין מגלת תענית וקשה למ"ד בטלה כן נ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה ותיפוק ליה כו' ולמ"ד בטלה מג"ת היינו לאחר חורבן עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהין כמ"ש מהרש"א ז"ל ומגיה בדבריהם. ולענ"ד יש לקיים הגירסא משום דלכאורה יש לדקדק אהא דפסיקא ליה לגמרא דבזמן הבית לעולם היה לששון ולשמחה ואין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דבאין שלום שהיו כפופין למלכי האומות נמי היה צום כדפרישית לעיל בל' הקושיא דליפקו אתמוז וטבת בשיטת רש"י דאיכא למימר נמי דבאין שלום ברצו תליא מילתא וא"כ לא הוה מקשה הכא מידי וכדפרישית בסמוך ע"ז כתבו התוס' כאן דלמסקנא דלעיל באוקימתא דר"פ הכל איירי לאחר חורבן דהכי משמע נמי לישנא דבטלה מגלת תענית דמשמע דבזמן ידוע בטלה והיינו לאחר חורבן דהנך כי הנך כן נ"ל:

בגמרא א"ר לא נצרכה אלא לאסור יום שלפניו שלפניו נמי ת"ל דהוה ליה יום שלאחר ר"ח. ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דלא ס"ד לחלק בין ד"ת לד"ט ודברי קבלה א"כ מה צורך לאקשויי מר"ה ות"ל דלא שני רב מידי אעיקר הקושיא דת"ל דהו"ל יום שלפני גדליה תו קשיא לי מאי מקשה ות"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח האיכא למימר דאכתי הוה מותר בהספד כמ"ש התוס' משא"כ עכשיו משום דאיכא נמי יום שלפני ג' בתשרי א"כ מוטל בין שני י"ט ואסור אף בהספד כמ"ש התוספת ונראה ליישב חדא מגו חדא דעכשיו לא אסיק אדעתא כלל דטעם דלפניו ולאחריו משום חיזוק הוא אלא דאדרבא עיקרה דמילתא בשל תורה היא כדאשכחן שלא היו מתענין לא בע"ש ולא במוצאי שבת ואמרינן נמי כל העושה אסור לחג באכילה ושתיה כו'. וא"כ בהנך דמגלת תענית ס"ד דליכא אסורא בכולהו לפניהם ולאחריהם אלא בההיא דג' בתשרי לחוד כיון שהוכפלו בו ימי ששון ושמחה עשאוהו כשל תורה לאסור לפניו ואהא מקשה שפיר דבלא"ה מדינא אסור בתענית משום יום שלאחר ר"ח ובהספד נמי בלא"ה אסור דמוטל בין שני י"ט בין ר"ח ובין יום גדליה וע"ז משני שפיר דר"ח מדאורייתא אדרבא קיל טפי דכולה איסורא דלפניו ולאחריו לא הוי אלא משום חיזוק א"כ מקשה שפיר לקמן ות"ל דהו"ל יום שלפני גדליה כן נ"ל נכון:

שם אמר רב אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא וא"צ חיזוק ואי תיקשי סוף סוף משום דבטלה ביה אדכרתא מן שטרות נמי לא צריך חיזוק דבלא"ה לא יתענגו בג' בתשרי משום דברי קבלה דגדליה אלא דאפ"ה לא פלוג רבנן בכולהו מגילת תענית דאסורים לפניהם כן נ"ל:

בְּעֶשְׂרִין וּתְמַנְיָא בַּאֲדָר אָתָא בְּשׂוֹרְתָּא טַבְתָּא לִיהוּדָאֵי, דְּלָא יְעִידוּן מִן אוֹרַיְתָא. נראה לי בס"ד על יום זה נרמז בפסוקי השירה (שמות טו, ו) 'יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ' דהתורה מתייחסת לימין דכתיב (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' וכן הוא אומר (משלי לא, כו) 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, שנעשה לה חוזק ואדירות ביום כֹּ"חַ לחודש ונרמז גם כן החודש בתיבת נֶאְדָּרִי דאמרו בגמרא (ביצה טו:) מאי אדר? דכתיב אַדִּיר בַּמָּרוֹם הֳ'.

שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשֶׁיְּחַלְּלוּ שַׁבָּת נראה לי גזרו על שלשה אלה מפני כי שלשתם הם אות לישראל ואף על גב דגם תפילין נקראו אות לא גזרו בביטולם דאינם יכולים לידע אם קיימו גזרתם או לאו דאפשר שיניחו בביתם זמן מועט ובזה מקיימים המצוה אבל בעסק התורה גזרו על לימוד הרב עם תלמידים גדולים או קטנים. ונרמזו שלשה אלו שדרכם של אומות העולם לגזור בהם בתיבת 'שַׂמְתֶּם' שהוא ראשי תיבות למפרע מצות תורה מילה שבת ולזה נאמר (דברים יא, יח) 'וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם'.

הָלְכוּ וְנָטְלוּ עֵצָה מִמַּטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. יש להקשות למה נתנה להם עצה זו בלילה? ועיין הטעם במהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהם יודעים מה שכתוב בתורה שהמלאך שהוא שר אדום נתאבק עם יעקב אבינו ע"ה בלילה שהוא זמן שליטתו ועם כל זה לא יכול לו דכתיב (בראשית לב, כה) 'וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ' שהמלאך נתמלא אבק מיעקב ולכן גם הם כשיזכרו זאת יחושו לעצמם פן לבסוף ינצחו אותם זרע יעקב. גם יעצה להם בלילה כי על ידי כך יזכרו כל הנסים ונפלאות שנעשו לישראל בלילה שנהפכה הרעה על אויביהם כי נס נצוח אברהם אבינו ע"ה במלחמה עם המלכים היה בלילה וכן נס של שרה אמנו ע"ה כשלקחה פרעה וגם אבימלך היה בלילה, וכן נס מכת בכורות שבה נגאלו ישראל היה בלילה, וכן נס ישראל במעשה סנחריב היה בלילה, וכן נס מפלת המן וגדולת מרדכי היה בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, ועוד כמה נסים גדולים נעשו בלילה ששב הרע אל האויב ולכך יעצה להם שיפגינו בלילה כדי שיזכרו אויביהם זרע עשו אבי אדום הנסים שנעשו לישראל בלילה ויחושו לעצמם ויבטלו הגזרה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שנתנה להם עצה שיפגינו בלילה וגם צריך טעם למה יעצה אותם שיפגינו מרחוק ולא יעצתם שילכו אצל גדולי רומי לביתם ויתחננו להם ויבכו לפניהם, והיינו כי היו כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִים אֶצְלָהּ שהיה דרכם לעשות וועד בביתה ששם נקבצים להתיעץ על ענינים שלהם והיא ידעה שבלילה פלונית יהיו נאספים אצלה ולכן אמרה להם שיפגינו באותה הלילה בשווקים קרוב לביתה באופן שכל גדולי רומי היושבים בביתה ישמעו קולם ואז יהיו מדברים בענין זה של היהודים והיא תפתח פיה לדבר לפני גדולי רומי עצה שיש בה טעם מספיק על ביטול הגזרות כאשר דבר רבי ראובן בן אצטרבולי, ואם היתה פותחת ענין זה מאיליה היו חושדים אותה שמדברת לטובת ישראל על ידי ששחדו אותה בשוחד דברים או שוחד ממון ועל ידי כך לא היו דבריה נשמעים, אך עתה באופן זה נפתח ענין זה ביניהם מאיליו ולכך דבריה עושים פירות כאשר תתן טעם מספיק לבטול הגזרות, וכן היה דאפשר גם היא אמרה טעמים שאמר רבי ראובן ומאחר שיודעים שהיא מצדם ואומרת דברי טעם נשמעו דבריה ונעשה תועלת לבטל הגזירות.

אָמְרוּ אִי־שָׁמַיִם. הא דזכרו בפיהם שָׁמַיִם דידוע דהשמים הם 'אֵשׁ וּמַיִם' שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהם 'שָׁמַיִם' נמצא אפילו דהאש והמים המה נגדיים עשו שלום ביניהם, ולכן כוונתם לומר דאף על פי דעשו ויעקב נגדיים ראוי שיעשו שלום ביניהם. ומה שאמר לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ? לאוזן השומעין אומרים כן בלשון תימה אך בלבבם בקושטא קאמרי לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ! דכתיב (בראשית כא, יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע' בְיִצְחָק וְלֹא כָּל יִצְחָק (נדרים לא.). והא דהאריכו בדברים אלו אף על גב דהיה די לומר 'לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ' והכל נכלל בדבר אחד, נראה לי כוונו לדבר טענות ניצחות לכבות אש קנאתם דאחר שאמרו לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ הנה יש לטעון ולומר דהן אמת יעקב ועשו אחים היו אך אחר שעשה יעקב מרמה בלקיחת הברכות הופר ברית אחוה וראוי לשנאו לכך אמרו לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ? דראוי לוותר לו בשביל כבוד אביו אשר גם אחר שעשה המרמה אהב אותו וכיון דעשו היה מכבד את אביו איה כבודו של אותו זקן? ועוד לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? והלא היא אשר הכריחה את יעקב בכך ומה פשע? ואין ראוי לשנאו בשביל דבר שעשתה אמו והכריחתו לזאת!