Commentary page
Rosh Hashanah 18a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerRosh Hashanah 18a
Rosh Hashanah 18a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 526 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
לגרדום בית וועד שדנים בו נפשות להריגה:
ודינם שוה שניהם נתפשו על דבר אחד:
זה ירד מן המטה:
זה ניצול מן הוועד:
תפלה שלימה נתכוון:
אביי ורבא מדבית עלי אתו כך שמעתי ובשחיטת חולין פרק הזרוע (חולין דף קלג.) אשכחן דרבא לאו כהן הוא ושמא אמו מבית עלי היתה ויש גורסין רבה ואביי ומפרשי לה ברבה בר נחמני:
ויחיד אימת מצוי לו דכתיב בהמצאו:
כנגד עשרה לגימות עשרה עבדים שלח לו דוד כדמפרש בקרא (שמואל א כה) ונתן להם סעודה אחת לפיכך נתלו לו עשרה ימים:
14 more comments on this page.
Rashi on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Tosafot
כאן קודם גזר דין בפרק בתרא דנדה (דף ע: ושם) משני נמי הכי והוה מצי לשנויי כדאמר להו קב"ה למלאכי השרת בפ' מי שמתו (ברכות דף כ:) ולא אשא פנים לישראל אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו עד כזית עד כביצה ומיהו גם זה אמת שאף לישראל אינו נושא פנים אלא קודם גזר דין:
רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבא חבירו של אביי לא הוה כהן כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלג.) והכא רבה חבירו של רב חסדא וכן משמע נמי בפרק בתרא דמו"ק (דף כח. ושם) דאמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין שנין וא"ת מנא ליה דמשום מזלא הוה דלמא משום דרבה אתא מדבית עלי וי"ל דאפ"ה אי לאו מזלא הוה מגין עליו זכות תורה וא"ת דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמילות חסדים והא אמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף צח:) אמר ליה אביי לרבה מר הא תורה הא גמילות חסדים וי"ל דמ"מ אביי עסק טפי מיניה:
על ניסן מפני הפסח אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבעומר הדבר תלוי כדאמרי' לעיל (ראש השנה דף ו:) דתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה:
ועל אלול מפני ר"ה מודיעים מתי מתחיל אלול ועושין ר"ה ביום שלשים לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפ"ק דביצה (דף ה.) ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לט. ושם) שהיו עושין שני ימים טובים של ר"ה מספק דלמא עברוה לאלול מ"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו יום שלשים:
Tosafot on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ופריק הני נמי כיחידים דמי ואסיקנא גז"ד דיחיד נמי שאינו נקרע אע"פ שעשה תשובה תנאי היא כלומר יש מי שאומר והוא ר' מאיר שהתשובה מבטלת אפילו גז"ד דיחיד. ור' אלעזר חולק עליו. פי' גרדום מושב השופט כשיושב לשפוט.
ר' יצחק אמר לעולם יפה צעקה לאדם בין לפני גז"ד בין לאחר גז"ד.
ואקשינן וגזר דין דצבור מי מיקרע והכתיב כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי וכתוב אחד אומר כי אם תכבסי בנתר וגו' מאי לאו האי דכתיב נכתם עונך לפני בגז"ד שיש עמו שבועה דאמר מניין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי וגו' אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה.
אביי אמר מתכפר נמי בגמילות חסדים רבה בר נחמני ואביי תרווייהו מדבית עלי קאתו וכתיב בבית עלי וכל מרבית ביתך ימותו אנשים כלום אינם מאריכין שנים יותר מעשרים. רבה דעסק בתורה חיה מ' שנים אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין.
ומשפחה אחרת היתה מבית עלי שהיו מתים בן י"ח שנה והלכו ועסקו בתורה וחיו כו' אמרו משמיה דרב מנין לגז"ד של צבור דאע"פ שנחתם מתקרע שנאמר אשר לו אלהים קרובים אליו. איני והכתיב קראוהו בהיותו קרוב ביחיד ואימתי הוא קרוב ליחיד בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ.
ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל אמר רב כנגד י' לגימות שנתן נבל לעבדי דוד.
ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. הכא תרגימו כבני אימרנא (כבני אימרונא) פי' כבני כבשים העוברים ע"י מונה אר"י וכולן נסקרין בסקירה אחת פי' מביט כל באי עולם ומביט להם בהבטה אחת ומבין כל מעשיהן.
אמר רנב"י תנינא להא דר"י דתנן כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם ופירוש היוצר רואה יחד לבם של כל באי עולם ומבין אל כל מעשיהם. ודן אותם כל אחד לפי מעשיו:
Rabbeinu Chananel on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Rashba
רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה גרסינן דהוא רביה דאביי ולא גרסי רבא, דרבא לאו כהן הוה כדמוכח בהדיא בפרק הזרוע (חולין קלג, א) דאמר ליה רבא לשמעיה זכי לי מתנתך, והכי נמי מוכח בפרק בתרא דמועד קטן (כח, א) דאמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא, רבה חיה ארבעין שנין ורב חסדא חיה תשעין [ותרתין] שנין. ואם תאמר והא רבה עסיק בתורה ובגמילות חסדים, כדאיתא בחלק (סנהדרין צח, ב) דאמרינן התם, אמר ליה אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה והא גמילות חסדים. ויש לומר דאפילו הכי אביי עסיק בגמילות חסדים טפי.
על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית גרסינן בירושלמי (ר"ה פ"א, ה"ד), על עצרת אמאי אין יוצאין, עצרת חתוכה היא, אשכחת אמר פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' הא כיצד שלמים כסדרן ו', חסרין ה', כלומר, דעצרת אינו תלוי ביום קבוע בחדש, דפעמים ז' פעמים ו' פעמים ה' כדאיתא לעיל (ו, ב), שאין הדבר תלוי אלא במנין חמשים יום ממחרת הפסח.
Rashba on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Ritva
תנאי היא ר׳ אליעזר ור׳ יצחק. (מונין) [מנין] לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע. פי׳ ואפי׳ דצבור דהא על צבור מייתינן לה הכא דכתיב כי אם תכבסי בנתר ואע״ג (דכתיב) [דמייתי] קרא דלכן נשבעתי לבית עלי דהוה יחידים כל שהיא משפחה אחת דין צבור יש לה ומאי דאמרינן לעיל גבי יורדי הים באניות דכיחידים דמי לפי שהם רבים מהרבה משפחות ואין כאן גזירה על משפחה א׳ וזה ברור:
ה״ג רבה ואביי מדבית עלי קאתו ולא גרסינן רבא דהא רבא לאו כהן הוה כדאמרינן בהזרוע דא״ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא וליכא למימר דמצד אמו הוה מדבית עלי דא״כ לא ה״ל להיות בגזירת בית עלי אלא ודאי רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שהיה דוד אביי והכי משמע בפ״ק דמ״ק דאמרינן אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא דהא רבה ורב חסדא תרויהו צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא וכו׳ רבה חיה מ׳ שנים ורב חסדא תשעין והיינו דאמרינן הכא רבה דעסק בתורה חיה מ׳ שנין. ומיהו ק״ל דהא אמר בפ׳ חלק א״ל אביי לרבה אמאי בכי מר הא תורה הא גמ״ח וי״ל דאפ״ה עסק בגמ״ח טפי מיניה:
כנגד עשר לגימות שנתן לעבדי דוד פרש״י שהרי עשרה עבדים שלח לו דוד וכשעשה להם סעודה אחת הרי כאן עשרה לגימות: כנגד עשרה ימים. פי׳ שנתן לו עשרה ימים לשוב בתשובה:
ה״ג מאי בבני [מרון] הכא תרגימו כבני אמרא ר״ל אמר כמעלות בית חורין שמואל אמר כחילות בית דוד. פי׳ מלשון מרות ואדנות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת אמר רב נחמן בר יצחק אף וכו׳ יש נוסחאות משובשות שמקדימין דברי ר״י לדברי שמואל ודברי רב נחמן בר יצחק וטעות הוא:
מתני׳ על ששה חדשים השלוחין יוצאין פי׳ להודיע לבני א״י שקדשו ב״ד את החדש כדי לעשות המועדות בזמנן כי הכתוב תלה קביעות המועדות בקדוש חדש ב״ד כדכתיב אשר תקראו אתם וב״ד מקדשין אותם ע״פ הראיה ולא שיהו סומכין על הראיה בלבד אלא ב״ד המקדשין את החדש היו חכמים גדולים כדאיתא התם ויודעין המולד ע״פ חכמה ואעפ״כ גזירת הכתוב היא שלא יקדשוהו אלא בראית ב״ד עצמן או עדים והם אומרים מקודש מקודש כדכתיב החדש הזה לכם כזה ראה וקדש ומיהו כל היכא דלא אפשר מקדשי ליה ע״פ הראיה וכדמוכח בגמרא ובתחלה משיאין משואות והיו יודעין כל ישראל קדוש החדש בלילה אחת ועושין כל המועדות יום א׳ משקלקלו הכותים נמנעו מלהשיא משואות והתקינו שיהו שלוחין יוצאין וכל מקום שהשלוחין מגיעין קודם המועד היו עושין המועד יום אחד ובמקום שלא היו מגיעין היו עושין ב׳ ימים מספק. ונראה בתלמוד שאף לבבל היו שלוחין יוצאין כדאמר כי אתא עולא לבבל אמר להו עברוה לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו פי׳ כד מודעינן להו קדוש החדש שלא יעשו שני ימים ומעברינן נמי אמטולתייהו החדש לפעמים ואמרינן מאי טיבותא אמר עולא משום ירקיא שיהיו כמושין לשני ר׳ אחא בר חנינא אמר משום מתיא שלא יסריחו וכו׳ כדאיתא בגמרא וש״מ שיהו שלוחין יוצאין לבבל וקתני השתא על ניסן מפני הפסח שיהו מודיעין באיזה יום קבעו ניסן כדי שיעשו פסח בט״ו בו ועל אב מפני התענית. ובגמרא מפרש אמאי לא נפקי אתמוז וטבת והיכא דלא מטו שלוחי אב מסתברא שלא היו מתענין אלא יום א׳ שהרי גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא שיתענו שני ימים בזה אחר זה בלי הפסק בנתים כדבעינן למימר קמן והילכך ה״ל להתענות מן הספק יום עשירי דכיון דספיקא הוא ההוא עדיף טפי חדא דעקר חרבן בעשירי הוה כדאמר התם בתעניות אלא דאתחלתא דפורענותא עבדו עיקר וכיון שכן בעשירי ספק תשיעי עדיף להתענות טפי מתשיעי ספק ח׳ ועוד דהא זמנים שמתענין בעשירי כשחל תשיעי בשבת ומשום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן כנ״ל:
גרסי׳ בירושלמי על עצרת למה אין יוצאין ופריק עצרת חתוכה היא אשכחת אמר פעמים ה׳ פעמים ו׳ פעמים ז׳ כלומר דלאו בקביעות (ניסן) [סיון] תליא אלא במשלם ימי העומר וכיון דידעי פסח ממילא ידעי דעצרת בנ׳ יום לעומר והשתא בזמן הזה אף על גב דעבדינן תרי יומי פסח משום מנהג אבותינו הוא וכדבעינן למימר וכדאיתא בפ״ק די״מ ולפיכך כיון דידעינן בקביעא דירחא סמכינן עלה למימני מיום שני בלבד ולא לבלבל המנינות לעשות שני מנינות א׳ מן השני וא׳ מן השלישי ואפ״ה עבדינן עצרת ב׳ ימים גזירה שאר כל המועדות:
ועל אלול מפני ר״ה פי׳ דבתשרי גופיה לא מצי נפקי מפני ר״ה שהרי חגו בן יומו. ותימא אמאי נפקי על אלול דהא אכתי הו״ל לכולהו חוץ מבית הועד למעבד ב׳ ימים מפני ספיקו של אלול שמא היה מעובר וכ״ת דאהני להו דנפקי מספיקא דאב ולא יצטרכו לעשות ג׳ ימים א״כ היכא דלא מטו שלוחין לעבדי תלתא יומי וי״ל דמסתמא ליכא למיחש לספיקא דאב ואלול דהא תרי ירחא חסורא כי הדדי לא שכיחי אלא דאפ״ה כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ומשדרינן שלוחי שמה שאפשר לעמוד על הודאי אין לסמוך על הרוב וכי תימא אכתי כי היכא דעבדינן ר״ה תרי יומא מספיקא דעברוהו לאלול אמאי לא עבדינן נמי י״ה תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים והלא י״ה חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בט׳ שמצוה לאכול בו וי״ל דכיון דקיי״ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה וכ״ש בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום ב׳ ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפי׳ לחו״ל כדכתיבנא לעיל ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמ״ש הרמב״ם ובודאי לא היו מגיעין לכל א״י שהרי היא ת׳ פרסה על ת׳ פרסה ואפי׳ היתה ירושלם באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך כ׳ יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות ולכל היותר הוא ט״ו יום כמ״ש במס׳ תעניות ט״ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל *[שצריכין] לעשות המועדות ב׳ ימים כמו בחו״ל וא״כ אמאי נהוג כ״ע למעבד בא״י כל המועדות יום א׳ לבד מר״ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים. והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים ע״פ הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא כדאמר במס׳ סוכה משום דלא ידעינן בקביעא דירחא ואפי׳ בפ״ק דביצה אמרינן והאידנא דידעינן בקביעא דירחא מ״ט עבדינן תרי יומי וכן הוא כי בתחלה כשהיה קדוש החדש בב״ד לא היו יודעין בקביעא דירחא אלא ב״ד בלבד והעומדין בקביעותו ומקום ששלוחיהן מגיעין כי אפי׳ החכמים שהיו יודעין המולד בודאי לא היו יודעין זה לפי שהמועדות תלויין בקדוש ב״ד סמוך אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של ר׳ יהודא נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב״ד בקדוש החדש עמד ועבר כל השנים ע״פ חשבון וקדש כל החדשים וכל המועדות כי מפני הדחק רשאי לקבעם קודם זמנם כדאיתא בסנהדרין וגם שלא ע״פ ראיה וזכור אותו האיש לטוב שאלמלא הוא בטלו מועדות ור״ח מישראל שאין לנו מהם אלא כקדוש ב״ד סמוכין כדאמרן נמצא שכולנו יודעין עכשיו קביעא דירחא ממש. ועל זה שאלו בביצה פ״ק אמאי עבדינן תרי יומי והשיבו משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתו לאקלקולי כלומר שמא יאבד החשבון שנתן הלל בידינו ואתינן לקלקולי לפיכך אע״פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום א׳ אלא שנהי׳ נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו ואפשר שע״ז אמר שם לא ידעינן בקביעא דירחא כלומר אפי׳ בזמן הזה והכי מוכח לישנא כלומר שאנו כאלו אין אנו יודעין כלל בענין לולב לחוש לכדרבה כיון שהיום ספק וב״ד עוקרין עשה בשב ואל תעשה שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש ויש שעושין ב׳ ימים ויש שעושין יום א׳ ויש לנו לילך אחר הרוב ובחו״ל רובא (הימים) לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן ב׳ ימים אבל ברוב א״י היו עושין יום א׳ ועושין היום ג״כ יום א׳ חוץ מר״ה שהיו עושין שני ימים לעולם כמו שכתבנו. ולא עוד אלא דאפילו בבית הועד ממש פעמים היו עושין ב׳ ימים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה והיה השני קדש גמור ועיקר ולפיכך עושין בכל המקומות ב׳ ימים בקדושה אחת שמא אירע כן בבית הועד וז״ש בב׳ ימים טובים של ר״ה שהם קדושה אחת וא״כ ראוי לומר בו זמן כמו בראשון שלענין הקדושה כיון שמפני המנהג הוא ראוי לנו לתפוס מנהג ירושלים בב׳ ימים שהוא עיקר הכל אבל לענין (המנהג) [המנין] כמו לענין י״ה אזלינן בתר עיקר קביעותא דירחא וכיון שא״א אלא לעשות יום א׳ מונין מן הראשון שאנו יודעין בודאי שבו נקבע החדש דלא סגי בלאו הכי והרי זה מבואר ונכון:
גמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת פי׳ דהא ימי תענית הם ג״כ לאחר החורבן דמתניתין נמי לאחר החורבן היא מדקתני על אב מפני התענית ומדקתני וכשהיה בהמ״ק קיים יוצאין על אייר:
Ritva on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Meiri
המשנה השלישית והכונה בה לבאר בה שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היו בקצת חדשים שולחים שלוחים בגולה להודיע אם באו עדים שראו הלבנה ביום שלשים וקדשו את החדש ביום שלשים למנות הימנו ונמצא חדש שעבר חסר או אם לא נראית ביום שלשים ונתעבר חדש שעבר ונתקדש חדש הבא מיום שלשים ואחד ומזכיר בדין זה ששה חדשים כל אחד מצד איזה יום טוב או תענית שהוקבע בו שלא לטעות בו ואמר על זה על ששה חדשים וכו' על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית שהרי אף לאחר חורבן היו מקדשין על פי הראיה אבל בסיון מפני עצרת לא הוצרכו שהרי במנין ימים ושבועות הוא נודע ועל אלול מפני ר"ה שבתשרי אין שלוחים שלהם מועילים לקבוע ר"ה שהרי זמנו ביום ראשון אלא יוצאין על אלול ומונין ממנו עשרים תשעה ימים ועושין ר"ה ביום שלשים וסמכו על מה שאמרו ז"ל מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ואחר ר"ה חוזרין ויוצאין להודיע קבועו של תשרי שמא נתעבר אלול אע"פ שלא אירע כן מימות עזרא ואילך ונמצאת ר"ה מקולקלת ושיחזרו ויתקנו המועדות ואפילו לא נתעבר אלול היו שולחין בתשרי כדי שלא יהא לבם נוקפם ועל כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשבית המקדש קיים היו יוצאין על אייר מפני פסח קטן ר"ל פסח שני ומ"מ באותו זמן לא היו יוצאין על אב שהרי לא היה בו תענית וראוי לשאול בזמן שבית המקדש קיים האיך היו שלוחים יוצאין והלא במשואות היו מודיעין שאף לאחר חורבן היו נוהגים בזה כמו שאמרו בתלמוד המערב ר' בטל את המשואות ור' לאחר חורבן היה אלא שגדולי המפרשים פירשו שלא היו המשואות נעשין תחלה אלא כנגד בבל אבל סוריא ושאר מחוזות הרחוקים שבצדדים אין מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים להם לעולם והוא שנאמר במשנה שאחר זו שבהם שלוחים יוצאים לסוריא כמו שיתבאר.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
Meiri on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Penei Yehoshua
במשנה על ששה חדשים השלוחין יוצאין ולכאורה אתיא הך מתניתין דלא כאחרים דלדידהו אין בין שנה לשנה אלא ד' ימים בלבד ולעולם כל החדשים א' מלא וא' חסר וא"כ מה צורך לשלוחים וזה תימא גדול דהיאך שייך פלוגתא בדבר ידוע שהיו עושין תמיד בכל שנה ושנה ששה פעמים. וליכא למימר שלא נשנית משנה זו דשלוחין אלא לאחר שנקבע הלכה דלא כאחרים. הא ליתא שהרי אף בזמן הבית היו רגילין לשלוח שלוחים כדקתני מתניתין ואחרים בתר הכי דרי דרי הוי והדרא קושיא לדוכתא דלא אשכחן פלוגתא בדבר מפורסם כזה וכדפריך הש"ס להדיא בכמה דוכתי מכדי ברכות והבדלות אנשי כנסת הגדולה תקנינהו ליחזו היאך תקנו והיינו משום דלא שייך פלוגתא בכה"ג בדבר קבוע ומפורסם ונהי דלא קשיא לי מכל הנך משניות דלקמן בפירקין ור"פ אם אין מכירין שהעדים יוצאין ומחללין שבת וילפינן מקראי וא"כ לאחרים טורח זה למה דבהא איכא למימר דאפילו לאחרים אע"ג שהיו עושין תמיד א' מלא ואתד חסר אפ"ה אם ראו הלבנה היו העדים יוצאין ומחללין השבת משום דמצוה לקדש ע"פ הראייה כדקס"ד לקמן אליביה דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וכן לאידך לישנא כמו שיבואר וא"כ ה"ה לאחרים ואע"ג דבפ"ק דערכין מסקינן דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראייה איכא למימר דלעיכובא לא בעינן לדחות החודש אבל מצוה איכא. אבל מתניתין דהכא קשה. ולכאורה היה נ"ל דאחרים נמי לא קאמרי דא' מלא וא' חסר אלא לענין שאין מעברין ומחסרין לשום צורך כגון מפני אד"ו או משום שלא נראית הלבנה בזמנה. אבל אם היו צריכין לעבר מפני התקופה דניסן ותשרי והיה אפשר לתקן ע"י עיבור חדש אחרים נמי מודו כדמשמע בסנהדרין דף י"ג דאחרים איירי התם וע"ש בתוס'. אלא דאכתי קשה תינח ניסן ותשרי היה צורך לשלוחים אבל בשאר חדשים מאי איכא למימר לכך נלע"ד דאחרים דוקא קאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים דעצרת תליא בפסח ור"ה תלויין בו כל מועדי תשרי ובהנך שהמועדים תלויין בהן ואית בהו נמי איסורי כרת קפדינן שלא יהא בין א' לחבירו יותר משיעור שנת הלבנה שהן שנ"ד יום והקביעות ביום שנ"ה כמבואר דלשם כך נקרא שנה משא"כ בשאר חדשים מודו אחרים שהיו מחזירין לקדש ע"פ הראייה ואם לא נראית ביום הראוי בשלשים דחינן ליה ועבדינן מלא ולבסוף השנה כשהגיע ניסן ותשרי היו חוזרין לקובען בזמנן שלא יהא בין זה לחבירו יותר מד' ימים חוץ אם מהצורך למלאות ניסן ותשרי מפני התקופה מעברין החדש ואע"ג דאחרים אין בין קאמרי כיון דליתיה בכל שתא לא קחשיב כדמשני נמי בערכין לענין שנה דשעי ודתלתין שנין. והשתא לפ"ז אתי שפיר דאפילו לאחרים היו צריכין לשלוח על ששה חדשים בניסן ותשרי מפני התקופה ובאינך חדשים לפי שהיו רשאים למלאות מפני ראיית הלבנה והא דאמרינן בערכין דלאחרים לא בעינן מצוה לקדש ע"פ הראיה ומשמע דעיכובא מיהא ליכא היינו לענין דאין לעשות עצרת ור"ה יותר משנ"ד ימים בשביל כך דכי היכי דלדידן אע"ג דעבדינן מלאים מפני ראיית הלבנה אפ"ה אין עושין יותר מח' מלאין בשנה ה"נ לאחרים אין עושין לעולם יותר משש מלאים מן ניסן לניסן ומתשרי לתשרי אפילו אם לא נראית הלבנה בזמנה בניסן ותשרי אפ"ה אין דוחין יותר כן נ"ל נכון בעז"ה ועוד אבאר בזה בהלכות שלפנינו ודוק היטב:
שם על כסלו מפני חנוכה יש מקשים מהא דאמרינן בסנהדרין פרק היו בודקין דאחר רובו של חודש כ"ע ידעי ולא טעו אינשי וא"כ מה צורך לשלוחים ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שאני רגיל לפרש הא דאמרינן התם זה אומר בג' בחודש וזה אומר בד' עדותן קיימת ומסקינן בפ' בן סורר משום דרובא דאינשי טעו בקביעא דירחי היינו דרובא דאינשי רגילין לטעות ולא בקיאי לידע מעצמם וא"כ יותר יש לתלות בטעות ממה שנתלה בהכחשת העדות דלא שכיח. ולפ"ז אהא אמרינן שפיר דאחר רובו של חדש ליכא רובא שרוב' דאינשי לא טעו אבל מיעוטא ודאי טעו ומש"ה תיקנו שלוחים ובהא מתיישב נמי הא דעל אלול מפני ר"ה ודו"ק:
Penei Yehoshua on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
Ben Yehoyada
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לְמִטָּה וְחָלְיָן שָׁוֶה.. זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה וְכוּ'. נראה לי בס"ד לפי זה היינו טעמא למנהג ישראל שנודרים בעת צרה נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר זיע"א ומוצאין בזה תועלת והצלחה, היינו כי מאריה דהאי הלכתא שתועיל תפלה ליחיד גם אחר גזר דין הוא רבי מאיר בעל הנס זיע"א ולכן נודרים ומבקשים בזכותו שהוא יהיה מליץ טוב על פי סברתו. ובזה יובן הטעם דרבי מאיר בעל הנס זיע"א נקבר מעומד לרמוז כי הוא עמוד גדול עומד לישראל להושיען בעת צרה על פי סברתו. ובזה יובן רמז הכתוב במשלי (משלי ד, כ) 'בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ' לַאֲמָרַי אותיות לְמֵאִיר הוא רבי מאיר דסבירא ליה שתועיל התשובה ליחיד גם אחר גזר דין ודוק.
רַבָּה דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חַיִי אַרְבָּעִין שְׁנִין אַבַּיֵי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חַיִי שִׁתִּין שְׁנִין. נראה לי בס"ד הטעם כי בית עלי דינם שלא יחיו יותר מן י"ח לכך רבה דעסק בתורה שהיא בנויה בכ"ב אותיות הוסיפו לו כ"ב שנה על י"ח וחי מ' אך אביי דלית הלכתא כוותיה אלא רק בששה דברים שהם יע"ל קג"ם לא הוסיפו לו על י"ח מצד עסק התורה אלא רק י"ב שנה כנגד ששה הלכות של יע"ל קג"ם שהם כפולים בגרסא ובעיון ונעשה לו שלשים, והוסיפו לו עוד שלשים שנה בשביל גמילות חסדים כי מצוה זו היא בספירת החסד שנקודתו סגו"ל שהוא שלשה יודי"ן שהם מספר שלשים ונעשה לו ששים.
מִנַּיִן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתָּם, מִתְקָרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ז) "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". פירוש דמשמע בכל אופן שיהיה, וקשה והלא לכולי עלמא אם יש עם גזר דין שבועה אינו מתקרע כדאמר לעיל, ואם כן מוכרח לפרש האי 'בְּכָל קָרְאֵנוּ' לאו דוקא אלא הוא חוץ מגזר דין דאיכא בו שבועה ואזדא לה ראיה זו דיש לומר נמי חוץ מגזר דין שנחתם ונראה לי בס"ד דהיכא דאיכא שבועה שאני דגם מצידו יתברך אי אפשר לבטל הגזרה כיון דנשבע, אבל בנחתם אין מניעה מוכרחת מצידו יתברך דלגבי דידיה אין הפרש בין נחתם בין אם לא נחתם שאם ירצה לחזור ולבטל אפשר שיבטל גם בנחתם. ולכן שפיר יליף כיון דאמר בכל כלל כל גוונא אפילו בנחתם.
אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יָמִים, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים נראה לי בס"ד דידוע תשובה עילאה היא בבינה שהיא סוד אות ה"ה ראשונה ומלואה גם כן ה' הרי היא מספר עשרה כנגד עשרה ימים שמתגלה בהם אור הבינה ועליהם נאמר (ישעיהו נה, ו) דִּרְשׁוּ הֳ' 'בְּהִמָּצְאוֹ' קרי ביה 'ב' ה' מצאו' רוצה לומר שני ההי"ן שהוא אות ה' ומילואה ה' שעולים מספר עשרה. (שמואל א' כה, לח) "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל". "עֲשֶׂרֶת יָמִים", מַאי עָבִידְתַּיְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת, שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. רַב נַחְמָן אָמַר: אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים [יח.] פירש הגאון מהרי"ש ז"ל בשם הגאון מהר"ח ז"ל בישוב שני המאמרים הנזכר יחד דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב:) 'אחאב שקול היה' ופריך הש"ס והא עבד עבודה זרה? ותירץ בשביל שמהנה לתלמידי חכמים מנכסיו נעשה שקול! ולפי זה גם נבל בשביל שהינה לעבדי דוד נעשה בינוני ודין בינונים מאריך להם הקב"ה עשרת ימי תשובה, ולכן אחר שאמר רב 'כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' בא רב נחמן לפרש דברי רב לומר כיון שהינה בלגימות אלו לכך ניתנו לו 'עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה' כי נעשה בינוני עד כאן דבריו, יעוין שם. ועל פי זה נראה לי בס"ד סמך הכתובים (שמואל א' כה, לז) 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף הֳ' אֶת נָבָל וַיָּמֹת' והיינו דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, כי לָבָן נתגלגל בְּבִּלְעָם ואחר כך נתגלגל בְּנָבָל ולכן נָבָל ראשי תיבות נָבָל בִּלְעָם לָבָן וכנזכר בשער הפסוקים, יעוין שם. והנה אם תסיר אות א' מן 'לְאָבֶן' ישאר 'לָבָן' רמז כי תחילתו היה לבן והוסיף בו אות א' עתה ונעשה 'לְאָבֶן' והיינו לרמוז כי עתה הוא שקול, והיינו כי צורת א' הוא מאזנים שקולים דאות ו' שבאמצע הוא כנגד העמוד שתלויים בו כפות המאזניים ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן הם כנגד שתי כפות והם שקולים נמצא צורת א הוא צורת מאזנים שקולין לרמוז כי עתה הוא שקול דהיינו בינוני ולכן וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וכו' שנתן לו זמן עשרת ימי תשובה שהוא זמן של בינונים שהם שקולים. ודע דמה שאמר 'עֲשָׂרָה לְגִימוֹת' הוא לא רצה להאכילם אפילו סעודה אחת ורק מנהג העולם להביא לאורח דבר מועט לטעום בעת שנכנס אצלם והוא גם כן האכילם עשרה כפות של מתוק או דבר אחר שלכל אחד נתנו לו כף אחת אוכל ולהכי קרי להו לְגִימוֹת.
מַאי 'כִּבְנֵי מָרוֹן'? הָכָא תַּרְגִּימוּ, כִּבְנֵי אִימְרָנָא הנה תלת פירושי דאמור רבנן כולהו איתנהו ולא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא כמו שכתב מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד אומרו 'כִּבְנֵי אִימְרָנָא' על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבה פרשת בשלח (מדרש רבה פרשה כד, ב) 'וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ' (תהלים עח, נב) מה הצאן אפילו מחבלים האילנות אין בעליה מעלין עליה כך ישראל אף על פי שחוטאין הקב"ה נוהג עמהם כצאן ופירש מתנת כהונה ז"ל אין בעליה מעלין פירוש אין מחשבין הנזק עליהם כי יודעים פְּתָאִים הם בזה וכן כאן דן אותם כפתאים לחשוב המזידין כשגגות, וכמו שנאמר (ישעיה נח, א) 'וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' וכן הוא אומר (הושע יד, ב) 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ' יעוין שם. ולזה אמר כאן כִּבְנֵי אִימְרָנָא שאם יראה דור חייב הרבה נוהג עמהם כַּצֹּאן. ואומרו כְּמַעֲלוֹת בֵּית חוֹרוֹן היינו ששם המקום צר ואם האדם יפול שם המקום גורם לו הנפילה, וכן אצל ישראל ילמד זכות עליהם לומר המקום שהוא חומר עכור גרם להם להמשך אחר תאוה רעה וכל שכן בזמן שהם בחוץ לארץ שיתלה טומאת המקום שהוא ארץ העמים גרמה להם. ובזה פרשתי הכתוב ביחזקאל (יחזקאל לז, כג) 'וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם' כלומר מושבותיהם גרמו להם. ואומדו כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד היינו שהיו יוצאים מיוחסים כולם כדי שתהא זכות אבותם מסייעתן וכנזכר במדרש וכן אצל ישראל אם לא ימצא זכות מספיק בידם יספיק להם זכות אבותם. ועוד נראה לי אומר כְּחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד שנקראו מחנה אלקים כנזכר בדברי הימים (דברי הימים א' יב, כג) 'עַד לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹקִים' כן ישראל נקראו על שמו של הקב"ה שנקראים עם ה' ועל כן לא יהיה להם ביטול גם ברובם עונות. והנה למאן דאמר זה פירש רש"י ז"ל מרון לשון מרות ואדנות. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאיתא בספר הליקוטים פרשת עקב בסוד רמון דשם מטטרו"ן הלבוש הוא מרון שהוא מ' מימין ורו"ן משמאל והחיות הוא ט"ט, עיין שם. נמצא 'מָרוֹן' קאי על מלאך מטטרו"ן שהוא ראש צבא של מעלה וחיילות דוד המלך ע"ה הם דוגמת צבא של מעלה שקראם הכתוב בדברי הימים 'מַחֲנֵה אֱלֹקִים' ולכן קורא כאן לְחַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד בשם 'בְּנֵי מָרוֹן' דהם דוגמת צבא של מעלה. או יובן חַיָּלוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד נכתב חשבונם בפנקס הצבא כפי איכותם, זה נכתב כמאה בני אדם וזה כמאתים וזה כיותר דלכך פירש הכתוב בשמואל (שמואל ב' כג, ח) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת' הנה זה ודאי נכתב בחשבון הצבא כמספר ח' מאות ולא כמספר איש אחד, וכן בכולם, ואמר כאן שגם ביום ראש השנה עוברין לפניו כפי איכותם וחשיבותם.
Ben Yehoyada on Rosh Hashanah 18a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Rosh Hashanah, daf 18, Amud Aleph, about 526 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר…”
- Segment 232 words
Opens “וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה…”
- Segment 340 words
Opens “מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד,…”
- Segment 425 words
Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין,…”
- Segment 533 words
Opens “וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב…”
- Segment 620 words
Opens “לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא…”
- Segment 740 words
Opens “כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל…”
- Segment 843 words
Opens “אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר —…”
- Segment 950 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ…”
- Segment 1033 words
Opens “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב:…”
- Segment 118 words
Opens “וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא…”
- Segment 1253 words
Opens “בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ…”
- Segment 1331 words
Opens “בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו…”
- Segment 1458 words
Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1532 words
Opens “מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל…”
- Segment 1612 words
Opens “וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף…”
- Segment 175 words
Opens “גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Rosh Hashanah 18a · Segment 7 — “כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי.…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Rosh Hashanah 18a · Segment 8 — “…אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר…”
Encyclopedia entries citing this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Cited source: Rosh Hashanah 18a
All 47 sources this entry cites
Original text
כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד.
Here the verse is referring to the time before one’s sentence is issued, when God shows favor and forgives; and there the verse is referring to the time after the sentence has been issued, when He no longer forgives. This implies that after a sentence has been issued, there is no possibility of repentance, which seems to contradict the statement of Rabbi Yoḥanan. The Gemara answers: Here too it is referring to an individual, but a community is granted forgiveness even after its sentence has been issued.
וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחוֹלְיָין שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן וְדִינָן שָׁוֶה. זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל.
§ The question of whether or not an individual’s sentence can be rescinded is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Two people take to their beds, and their illness is the same, or two people ascend to the tribunal [ gardom ] for judgment, and their potential sentence is the same; but this one comes down from his bed, while that one does not come down from his bed, and this one is saved from death, while that one is not saved.
מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה
For what reason did this one recover and come down from his bed, while that one did not recover and come down from his bed; and why was this one saved from death, while that one was not saved? The difference between them is that this one prayed and was answered, while that one prayed, but was not answered. And for what reason was this one answered and that one not answered? This one prayed a prayer with his whole heart and consequently was answered, while that one did not pray a prayer with his whole heart and therefore was not answered.
רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין.
Rabbi Elazar said: Not so; rather, here he prayed before his heavenly sentence was issued, and so he was answered, whereas there the other one prayed after his heavenly sentence was issued, and therefore he was not answered. Rabbi Yitzḥak disagreed and said: Crying out to God is effective for a person, both before his sentence has been issued and also after his sentence has been issued, as even after his sentence has been issued, it can still be rescinded if he repents.
וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ״, וּכְתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״, מַאי לָאו: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין!
The Gemara asks: Can a sentence of a community really be torn up because they have repented? But one verse says: “O Jerusalem, wash your heart from wickedness, that you may be saved” (Jeremiah 4:14), and elsewhere it is written: “For though you wash yourself with lye, and use much soap, yet the stain of your iniquity is before Me, says the Lord God” (Jeremiah 2:22). What, is it not that here the verse is referring to the time before the sentence, when the heart can still be washed with repentance, whereas there the verse is referring to the time after the sentence, when washing no longer helps, as the sentence cannot be canceled?
לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה.
The Gemara answers: No, both this verse and that verse refer to the time after the sentence has been decreed, and still it is not difficult: Here the verse is referring to a sentence accompanied by an oath taken by God not to cancel the sentence, whereas there the verse is referring to a sentence that is not accompanied by God’s oath not to cancel the sentence, and so the sentence can in fact be canceled through repentance.
כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ נִקְרָע — שֶׁנֶּאֱמַר: ״[וְ]לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה״.
This is like what Rav Shmuel bar Ami said, as Rav Shmuel bar Ami said, and some say that it was Rav Shmuel bar Naḥmani who said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that a sentence accompanied by God’s oath not to cancel it cannot be torn up or canceled? As it is stated: “And therefore I have sworn to the house of Eli, that the iniquity of Eli’s house will not be purged with sacrifice nor offering forever” (I Samuel 3:14).
אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ. רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין.
With regard to this verse Rava said: With sacrifice or offering the sin of Eli’s house is not atoned, but it can be atoned through Torah study. Abaye said: With sacrifice or offering the sin of Eli’s house is not atoned, but it is atoned through Torah study and the performance of acts of kindness. It is related that Rabba and Abaye came from the house of Eli, which was subject to the curse that most of its members would die young. Rabba, who engaged almost exclusively in Torah study, lived for forty years, whereas Abaye, who engaged in both Torah study and in the performance of acts of kindness lived for sixty years.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִין בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת רַבָּן יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ.
The Sages taught in a baraita : There was a certain family in Jerusalem whose members used to die at the age of eighteen, and they did not know why. They came and told Rabban Yoḥanan ben Zakkai about their situation. He said to them: Perhaps you are descended from the family of Eli, as it is written about them: “And all the increase of your house shall die young men” (I Samuel 2:33). If indeed this is so, the remedy is as follows: Go and engage in Torah study, in the merit of which you will live. They went and engaged in Torah study and lived. And people would call that family afterward by the name of Rabbi Yoḥanan in his honor.
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִין לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָכְתִיב: ״נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: אַף עַל גַּב שֶׁנֶּחְתָּם — נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״.
Rav Shmuel bar Inya said in the name of Rav: From where is it derived that the sentence of a community is never sealed [ neḥtam ]? The Gemara immediately asks: Is never sealed? But isn’t it written: “Yet the stain [ nikhtam ] of your iniquity is before Me” (Jeremiah 2:22), which implies that the sentence of a community is indeed sealed. Rather, one must say that the question was as follows: From where is it known with regard to the sentence of a community that although it is sealed, it can still be torn up? As it is stated: “As is the Lord our God whenever we call out to Him” (Deuteronomy 4:7). This implies that there is always a way to draw close to God.
וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר.
The Gemara asks: But isn’t it written: “Seek the Lord while He may be found; call upon Him when He is near” (Isaiah 55:6), which implies that there are times when He is not near and does not answer. The Gemara answers: There the verse is referring to an individual, to whom God is near only at certain times; here the verse is referring to a community, to which God is close whenever the people call out to Him.
בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
§ The Gemara asks: With regard to an individual, when is God near to him? Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur. The Gemara asks further: The verse states: “And it came to pass about ten days after that the Lord smote Nabal, and he died” (I Samuel 25:38). These ten days, what are they doing here, i.e., why was there a delay of ten days before Nabal died? Rav Yehuda said that Rav said: They correspond to the ten meals that Nabal gave the servants of David who came to visit him, as out of politeness he allowed David’s ten servants to eat, and therefore his punishment was delayed for ten days. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: These are the ten days between Rosh HaShana and Yom Kippur, during which everyone is given one last opportunity to repent for the sins he committed over the course of the previous year.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. מַאי ״כִּבְנֵי מָרוֹן״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כִּבְנֵי אִמְּרָנָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד.
§ The mishna teaches: On Rosh HaShana all creatures pass before Him like benei maron . The Gemara asks: What is the meaning of the phrase benei maron ? The Gemara answers: Here in Babylonia they interpreted it to mean: Like a flock of sheep [ kivnei imarna ]. Reish Lakish disagreed and said: Like the ascent of Beit Maron, which was very steep; one standing at the summit could discern all those climbing the mountain with a single look. Rav Yehuda said that Shmuel said another opinion: Like the soldiers of the house of King David, who could be surveyed with a single glance.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם.
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: And they are all scanned in a single scan. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this in the baraita : The verse states: “He who fashions their hearts alike, who considers all their deeds” (Psalms 33:15). What is this verse saying? If we say this is what it is saying: That He created everyone and unites all their hearts together, there is a difficulty, since don’t we see that it is not so, as the hearts of people are not united and are not similar to one another? Rather, is this not what it is saying: The Creator sees their hearts together and considers all their deeds with a single scan?
מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים.
MISHNA: In six months of the year the messengers go out from the court in Jerusalem to report throughout Eretz Yisrael and the Diaspora which day was established as the New Moon, the thirtieth or the thirty-first day since the previous New Moon. They go out in the month of Nisan, due to Passover, so that people will know on which day to celebrate it; in the month of Av, due to the fast of the Ninth of Av; in Elul, due to Rosh HaShana, which begins thirty days after the New Moon of Elul; in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei, i.e., Yom Kippur and Sukkot ; in Kislev, due to Hanukkah; and in Adar, due to Purim.
וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן.
And when the Temple was standing, messengers would also go out in the month of Iyyar due to small Passover, i.e., second Pesaḥ , which occurs on the fourteenth of Iyyar. This holiday allowed those who were ritually impure or on a distant journey on the fourteenth of Nisan, and therefore incapable of bringing the Paschal lamb at that time, to bring their Paschal lamb a month later.
גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!
GEMARA: The Gemara asks: And if they go out for the month of Av due to the fast, let them go out also in the months of Tammuz and Tevet, as they too contain public fast days.