Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 88b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 88b

    Pesachim 88b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 528 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    תקנתם את רבו שאינו מפסיד כלום מן הראוי לו:

    ואת עצמו לא תקנתם מה תהא עליו:

    לישא שפחה אינו יכול דצד חירות אסור בה דכתיב (דברים כ״ג:י״ח) לא יהיה קדש לא יסב איתתא אמה:

    מתני' שחט גדי יאכל רבו ממנו ואע"ג דרגיל בטלה דכיון דלא פריש ליה עליה סמך:

    יאכל מן הראשון והשני ישרף:

    שכח מה אמר לו רבו שפירש לו גדי או טלה וזה שכח:

    וטלה שלי ובגמרא פריך מה שקנה עבד קנה רבו ומנא ליה לדידיה:

    שכח רבו מה אמר לו וזה כבר שחט השנים:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 88b · Sefaria

    Tosafot

    לישא שפחה אינו יכול ואם תאמר וליתי עשה דפרו ורבו (בראשית ט) וידחה לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא מיקיים עשה אלא בהוצאת זרע וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה וי"ל בזמן שאין היובל נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי ועוד אומר ר"י דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף כב:) וא"ת ישא חציה שפחה וחציה בת חורין וי"ל דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ואם תאמר וישא ממזרת דממזר מותר בשפחה דבפרק האומר (שם דף סט.) אמר רבי טרפון יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזירי מותרים לבא זה בזה וי"ל אי חציו עבד קדושין תופסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ואי לא תפסי אם כן בעילתו בעילת זנות ובהשולח (גיטין מג.) מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אור"ת דאין תקנה להרבות ממזרין ואם תאמר וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה וי"ל דאף על גב דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה דקדש ועומד הוא הממזר שנוצר מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פה:) דממזרת ונתינה מרגלא ליה לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה ואף על גב דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב נתינה:

    כופין את רבו בחציה שפחה אין כופין את רבה אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום דכשישחררה שמא לא תקיים כיון דלא מיחייבה וא"ת אמאי כופין וכי אומר לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דהמשחרר עבדו עובר בעשה וי"ל מצוה רבה שאני דלא תהו בראה לשבת יצרה כדמשני (ברכות דף מז:) גבי ר"א ששיחרר עבדו מצוה דרבים שאני:

    והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד פירש בקונטרס דברייתא סברה דאין ברירה ולא מצי לשנויי דמתניתין קסבר דיש ברירה דאם כן הוה ליה למיתני מאיזה שירצה יאכל וא"ת ואמאי לא משני דברייתא קתני כשנמנה על ב' פסחים כא' והתם ודאי לא יאכל משניהם אבל מתניתין כשהמנוהו זה אחר זה דדעתו על הראשון וי"ל דמתני' קאמר ראשון לשחיטה אע"פ שהמנה עליו לבסוף:

    במלך ומלכה שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש:

    על מנת שאין לרבו רשות בו ולמאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף כג:) דקני רביה עד שיתן על מנת שיצא בו לחירות ה"נ יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח:

    קמי שמיא גליא פירוש ולא פסיל כל כך הואיל ואינו בגוף הקרבן:

    Tosafot on Pesachim 88b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. ואקשי' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומשני אביי מתני' במלך ומלכה וכדתניא אין נמנין על שני פסחים כא' ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים באו ושאלו המלך כו' אמר רשב"ג המלך והמלכה יאכלו את הראשון ואנו לא נאכל לא את הראשון ולא את השני נמצאת משנתנו שנויה במלך ומלכה וברייתא בשאר כל אדם וכן בהלטאה שנמצאת בבית המטבחים רותח ואמר רשב"ג הטילו עליה כוס של צונן והטילו עליה כלומר עדיין בחיים הוא וטהר רשב"ג כל המטבחי' נמצא המלך [תלוי במלכה] והמלכה תלויה ברשב"ג נמצא הכל תלוי ברשב"ג:

    שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ואמרינן מנא ליה לעבד מה שקנה עבד קנה רבו.

    אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקנה ליה על מנת שאין לרבו רשות בו.

    שכח רבו מה אמר לו שניהם יצאו לבית השרפה ופטור מלעשות פסח שני אוקמה אביי למתני' כשהיה יודע אם גדי אם טלה ועכשיו שכח לאחר זריקה דבעידנא דאזריק דם פסח ראוי לאכילה היה ונפטר בזריקה ואכילת פסח לא מעכבא אבל אם שכח לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני:

    איכא דמתני להא דאביי אברייתא חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן כולן יצאו לבית שרפה ופטורין מלעשות פסח שני.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 88b · Sefaria

    Meiri

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה מפני צד חירות שבו ובבת ישראל מפני צד עבדות שבו ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו שהרי מ"מ הואיל ויש בו צד חירות מצווה הוא בפריה ורביה אבל שפחה כנענית הואיל ואין מצוה זו נוהגת בנשים אין כופין אותו בכך אלא מניחין אותה כמות שהיא ועובדת את רבה יום אחד ולעצמה יום אחד אלא שבמס' גיטין מ"א א' יתבאר שאם היו נוהגין בה מנהג הפקר כופין כדי למעט באיסור ביאתה:

    המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי אם טלה אמר לי רבי טלה שלו וגדי שלי שכח רבו מה אמר שניהם יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר הר"ם כשאמר לו רבו צא ושחוט עלי את הפסח סתם אע"פ שהיה מנהגו לעולם טלה ושחט לו גדי או גדי ושחט לו טלה הרי זה יאכל וזהו מה שרצה להשמיעך שלא נחוש למנהגו והעקר אצלנו אין נמנין על שני פסחים וזה שהתרנו בכאן ואמרנום יאכל מן הראשון הוא מיוחד למלך ולמלכה בלבד כשאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו שני פסחים וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות אבל שאר בני אדם אין אוכלין לא מן הראשון ולא מן השני וזה הדין באמרו שכח מה אמר לו רבו אינו מתקיים אלא כשאמר לו הרועה של רבו קח טלה וגדי ושחוט אותם כדי שתכוין דעת רבך ואני הקניתי לך האחד בתנאי שלא יהי' לרבך רשות בו אבל אם לא היה כן לא יתקיים מזה הדין דבר כי העקר אצלנו מה שקנה עבד קנה רבו אם כן אמרו שלו לא יתקיים אלא על הדרך שבארנו ולא יהיו פטורין מלעשות פסח שני אלא כששכח רבו מה אמר לו אחר שנזרק הדם לפי שהפסח אחר זריקת הדם ראוי לאכילה אבל קודם זריקת הדם חייבים בפסח שני:

    אמר המאירי האומר לעבדו צא שחוט עלי את הפסח ולא בירר לו אם גדי אם טלה שהרי מן הכבשים ומן העזים הוא והלך השליח ושחט גדי ופי' בגמ' אע"פ שהיה דרך הבעלים בטלה יאכל וכן אם שחט טלה אע"פ שדרכו היה בגדי יאכל שמאחר שלא ברר לו אם גדי אם טלה דעתו משעת אמירתו על איזה שישחט שחט גדי וטלה כלומר שהיה העבד מסופק באיזה מין הוא בוחר ושחט לשניהם והדבר ידוע שאין נמנין על שני פסחים ומתוך כך פי' בגמ' שיצאו שניהם לבית השריפה וזו שאמרו יאכל מן הראשון כלומר שבודאי סומך הוא עליו והראשון כהלכתו נשחט והשני יצא לבית השריפה פרשוה במלך שאמר לעבדו לשחוט לו או במלכה ומשום שלום מלכות הקל בה מפני שדעתם קלה לכעוס:

    שכח מה אמר לו רבו כלומר שקבע לו בפ' גדי או טלה והוא שכח מאיזה מין אמר לו ואם שוחט ממין אחר מתירא שמא יעביר על דעתו ואם שוחט משניהם נמצא ממנהו על שני פסחים הא כיצד הוא עושה שוחט משניהם ואומר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי יהא טלה שלו וגדי שלי ופי' בגמ' בשהיו לו מעות שאין לרבו רשות בהם או כגון שהלך אצל רועה הרגיל אצל רבו והקנהו לו לכבוד רבו על מנת שאין לרבו רשות בו וכגון שהזכיר לו בפי' לאיזה דבר על הדרך שביארנו בראשון של קדושין שאם לא כן הרי מה שקנה עבד קנה רבו שכח רבו מה שאמר לו כלומר שכבר שכח גם כן העבד ושחט שנים על התנאי שהזכרנו ואח"כ אמר שכח רבו גם כן ואינו יכול לברר יצאו שניהם לבית השריפה כלומר לאחר שתעובר צורתן לששה עשר ופטורין מלעשות פסח שני ופרשוה בגמ' בששכח לאחר זריקה שמאחר שבשעת השחיטה והזריקה היה זכור נמצאת שחיטתו וזריקתו כראוי שהרי יכול להתברר לשם מי הוא נזרק אבל שכח לפני זריקה הואיל והזריקה נעשית שלא כתקנה חייבין בפסח שני:

    זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    הלטאה היא משמונה שרצים האמורים בתורה שמטמאין במיתתן וכל עוד שהם מפרכסים אחר שהן שלמים אין מטמאין פעם אחת נמצאת לטאה בבית המטבחים ובקשו לטמא את כל הסעודה הלכו ושאלו לרבן שמעון בן גמליאל ואמר להם בית המטבחים רותח או צונן אמרו לו רותח אמר להם לכו והטילו עליו כוס של צונן [הלכו והטילו עליו כוס של צונן] וריחשה וטהרו את כל הסעודה:

    חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת באחד מהם יבלת הפוסלתו על הדרך שביארנו בפרק אלו דברים שנמצא אחד פסול על כל פנים ולא נודע איזו הוא כלם יצאו לבית השריפה ומה הם בחיוב פסח שני אם נתערבו קודם זריקת הדם הואיל ואין הזריקה בשעה הראויה כלם חייבים בפסח שני ואם לא נתערבו עד לאחר זריקה שנמצאו הארבעה בזריקה ראויה כלם פטורים מפסח שני דאע"פ שעל כל פנים יש כאן אחד שלא עלה לו קרבנו שהרי פסול היה אין כאן תקנה שאם יביאו חמשתם כל אחד פסח שני הרי הארבעה הקריבו פסח ראשון כהלכתו ונמצאו עכשיו מביאין חולין לעזרה ואם שיהו חמשתם מביאין פסח שני בין כלם נמצא נשחט למי שאינו מחוייב בו והרי הוא כנשחט שלא למנוייו וא"ת שיביא כל אחד ויתנה אם שלי היה הפסול יהא זה פסח שני ואם לאו יהא שלמים הרי מ"מ בשלמים צריך ליתן חזה ושוק לכהן ואי אפשר לעשות כן שמא אחד מהם פסח הוא ונמצא מאכילו לכהן שאינו ממנוייו וא"ת שימנה כל אחד מהם כהן אחד בפסחו ומה בכך אם כהן זה עשה פסח הרי אי אפשר לו לימנות בזה ואינו יוצא בזה מחיוב פסח וא"ת שיעשה פסח אחר שמא אף זה פסח ונמצא נמנה בשני פסחים וא"ת שיביאו חמשתם כהן אחד שלא עשה פסח שיאכל חזה ושוק של כלם והרי עכ"פ אחד מאלו פסח הוא ויצא ידי חובת הפסח ומשום נמנה על שני פסחים ליכא שהרי מ"מ אין כאן אלא פסח אחד וכל השאר שלמים מ"מ ממעט הוא באכילת שלמים שאכילת שלמים לשני ימים ולילה אחד ואכילת פסח אינו אלא ליום ולילה ונמצא מביא שלמים לבית הפסול קודם זמנן ושמא תאמר שלא יתנה מתחלתו שאם שלו היה תם שיהא זה שלמים אלא שיהא זה כמותר הפסח ר"ל שאבד פסחו והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים אלא שאינו נאכל בשיעור שלמים אלא כזמן הפסח ליום ולילה כמו שהתבאר בתוספתא של זבחים אין זה כלום שאין מפרישין קרבן תחלה לדין מותר שאין מותר אלא אותו שכבר חל עליו שם פסח וא"ת שיהו טורחים ומחזרים אחר אנשים שנותר להם פסח או מעות המופרשות לשם פסח ויקחו מהם בהמות ויתנה כל אחד אם שלי בעל מום יהא זה לפסחי ואם לאו יהא מותר הפסח כמו שהוא מ"מ מותר הפסח טעון סמיכה ושמא פסח הוא ואינו טעון סמיכה שכל קרבנות היחיד של בהמה הן חובה הן נדבה סומך עליהן בחייהן חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ושמא פסח הוא ונמצא בסמיכה שלא כדין שבו משתמש בקדשים וא"ת שיחזרו אחר מותר הפסח של נשים שאף כשיקרב שלמים לא יהא טעון סמיכה שאין סמיכה אלא באנשים מ"מ יש כאן חששות אחרות שזה כשקרב שלמים טעון שתי מתנות שהן ארבע ואלו פסח דוקא מתנה אחת וכן שמתנות שלמים נזרקות ר"ל שזורק מרחוק מן המזרק למזבח שכל הקרבנות בזריקה חוץ מחטאת שהוא במתן אצבע ושל פסח נשפך בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד ואע"פ שכל הנתנין במזבח החיצון אע"פ שדינן בארבע אם נתנן במתנה אחת כפר וכן כל הנזרקין שנתנן בשפיכה יצא דוקא דיעבד הא לכתחלה אין ראוי לעשות כן הילכך לא אפשר ומתוך כך כולם פטורים מפסח שני:

    Meiri on Pesachim 88b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כופין כו' משום כששיחררה שמא לא תקיים כיון דלא מחייבא כו' עכ"ל ובפשיטות ל"ל כיון דשפחה לא מחויבת במצות פ"ו אין כופין את רבה אא"כ נהוג בה מנהג הפקר דהא לאו מטעם פ"ו קאמר אלא מטעם לשבת יצרה קאמר דכופין דהוי מצוה רבה ושבת יצרה שייך נמי באשה ולכך תירצו דלא תקיים שבת כיון דלא מחויבת במ"ע דפ"ו ודו"ק:

    בד"ה במלך כו' ולא קפדי אם גדי ואם טלה אם שמן אם כחוש עכ"ל נראה מדבריהם דר"ל דה"ה בשחט ב' גדיים או ב' טלאים דבמלך ומלכה דיש להם רוב מעדנים אין ברירה דתרווייהו ניחא להו ולכך יאכל מן הראשון כו' אבל אחר דקפיד דלית ליה רוב מעדנים לא ידיע בהי ניחא ליה אם בכחוש אם בשמן אף שהוא אחרון ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 88b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה בתקנתא דרביה וכו' וגדי שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו וכו' נ"ל שטעות נפל בספרים וצ"ל כדמפרש לקמן ותו לא ור"ל מה שמסיק לקמן בשמעתין משום מתנות וכו' דהא האי טעמא דממעט באכילה וכו' לא שייך הכא דהעבד סבר שרבו יודע מה אמר לו ויאכל האחד בתורת פסח והאחד בתורת שלמים ודו"ק וק"ל:

    Maharam on Pesachim 88b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל יש להקשות מאי קא משמע לן בזה והלא דברים אלו הם פשוטים וכל אחד יאמר ויסביר אותם מדעתו? ונראה לי בס"ד רמזו לפי דרכם דבר נסתר לומר המלך מקבל שפע מלכותו מן המלכה העליונה היא מדת המלכות שהיא ספירה העשירית, והמלכה היא מלכות העליונה תלויה ברבן גמליאל רמז לתפארת. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה אלא בעבור אשתו של אדם ובא ללמדינו לפי דרכו דאפילו גבי מלך אמרו כן שהוא תלוי באשתו. דף פ"ב ע"ב

    Ben Yehoyada on Pesachim 88b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 88, Amud Bet, about 528 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 156 words

      Opens “תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם.…”

    2. Segment 26 words

      Opens “וְחָזְרוּ בֵּית הִילֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.…”

    3. Segment 323 words

      Opens “מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת…”

    4. Segment 431 words

      Opens “שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה?…”

    5. Segment 513 words

      Opens “שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ…”

    6. Segment 620 words

      Opens “גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! שָׁחַט גְּדִי — יֹאכַל, אַף…”

    7. Segment 715 words

      Opens “שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה — יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.…”

    8. Segment 83 words

      Opens “מַתְנִיתִין בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה.…”

    9. Segment 943 words

      Opens “וְהָתַנְיָא: אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד,…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם:…”

    11. Segment 1133 words

      Opens “וְשׁוּב פַּעַם אַחַת נִמְצֵאת הַלְטָאָה בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְנִמְצֵאתָ מַלְכָּה תְּלוּיָה…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “שָׁכַח מַה שֶּׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ וְכוּ׳. שֶׁלִּי?!…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: הוֹלֵךְ אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל רַבּוֹ…”

    16. Segment 1637 words

      Opens “שָׁכַח רַבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ וְכוּ׳. אָמַר…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: חֲמִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרְבוּ עוֹרוֹת…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְעָרְבוּ לְאַחַר…”

    19. Segment 1923 words

      Opens “מַאן דְּמַתְנֵי אַמַּתְנִיתִין, כׇּל שֶׁכֵּן אַבָּרַיְיתָא. מַאן…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “אָמַר מָר: וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְהָא…”

    21. Segment 2119 words

      Opens “מִשּׁוּם דְּלָא אִיפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיְתֵי כׇּל…”

    22. Segment 2210 words

      Opens “לַיְתֵי כּוּלְּהוּ חַד פֶּסַח — נִמְצָא פֶּסַח…”

    23. Segment 2328 words

      Opens “הַאי מַאי? נַיְתֵי כׇּל חַד מִינַּיְיהוּ פִּסְחוֹ,…”

    24. Segment 242 words

      Opens “לָא אֶפְשָׁר,…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 88b · Segment 15 — “אָמַר אַבָּיֵי: הוֹלֵךְ אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל רַבּוֹ אֶצְלוֹ, דְּנִיחָא…

    Original text

    תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל — שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, לִישָּׂא בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל — שֶׁעֲדַיִין חֶצְיוֹ עֶבֶד. יִבְטַל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ (אֶלָּא) לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו.

    You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is not able to marry a maidservant, since half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is also not able to marry a free woman, since half of him is still a slave, and a Jewish woman may not marry a Canaanite slave. And if you say he should be idle and not marry, but is it not true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the improvement of the world we force his master to make him a free man, and the slave writes a bill accepting his responsibility to pay half his value to his master. This was the original version of the mishna.

    וְחָזְרוּ בֵּית הִילֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי.

    The ultimate version of the mishna records the retraction of Beit Hillel: And Beit Hillel retracted its position and ruled like Beit Shammai.

    מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחוֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי — יֹאכַל, שָׁחַט טָלֶה — יֹאכַל, שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה — יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.

    MISHNA: In the case of one who says to his slave: Go and slaughter the Paschal offering on my behalf, but does not specify which type of animal to slaughter, the halakha is as follows: If the slave slaughtered a kid, his master may eat it; if he slaughtered a lamb, his master may eat it. If the slave slaughtered both a kid and a lamb, his master should eat from the first one that was slaughtered; the second is invalid and should be burned.

    שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחַט טָלֶה וּגְדִי, וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אֲמַר לִי רַבִּי — גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי, וְאִם טָלֶה אֲמַר לִי רַבִּי — הַטָּלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי.

    If the master had stated explicitly which type of animal to slaughter, but the slave forgot what his master said to him, what should he do? He should slaughter both a lamb and a kid and say the following stipulation: If my master said to me that I should slaughter a kid, the kid is for his Paschal offering and the lamb is for mine; and if my master said to me that I should slaughter a lamb, the lamb is for his Paschal offering and the kid is for mine. In this way, once the master ultimately clarifies what he had originally said, both animals may be used accordingly.

    שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

    If his master also forgot what he said to him, neither animal may be used, since it has not been clarified which of the animals the slave and master are registered for. Therefore, both of them, the lamb and the kid, go out to the place designated for burning, in accordance with the halakha pertaining to offerings that may not be eaten. However, despite this, both the master and slave are exempt from observing the second Pesaḥ if the blood of the animals has already been applied to the altar before the master forgot.

    גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא! שָׁחַט גְּדִי — יֹאכַל, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בְּטָלֶה. שָׁחַט טָלֶה — יֹאכַל, אַף עַל גַּב דִּרְגִיל בִּגְדִי.

    GEMARA: The mishna teaches that if the master did not specify which type of animal he wishes to use, he eats from whichever type the slave slaughters. The Gemara exclaims: It is obvious. Since the master did not specify, he apparently does not have a preference. Therefore, whichever animal is used will be acceptable. The Gemara answers: The mishna’s ruling is necessary in the case where the slave slaughtered a kid. His master may eat it even though the master is accustomed to use a lamb. Even though he is accustomed to do so, it is not presumed that he is particular to use only a lamb, since he did not explicitly say so. Similarly, if the slave slaughtered a lamb, his master may eat it, although he is accustomed to use a kid for his Paschal offering.

    שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה — יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. וְהָא תַנְיָא: אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד!

    We learned in the mishna: If the slave slaughtered a kid and a lamb, his master should eat from the first one the slave slaughtered. To allow for the possibility of eating from whichever one is slaughtered first, the master must have been registered to eat from either animal. The Gemara cites a baraita that appears to contradict this: Wasn’t it taught: One may not be registered for two Paschal offerings at once?

    מַתְנִיתִין בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה.

    The Gemara answers: The mishna discusses a case of a king and queen and similar cases of those for whom food is supplied by slaves. They are content with whatever food is presented to them, since all their food is of good quality. Such people have the intent to be registered with whichever animal their slaves select to slaughter first, and only with that animal.

    וְהָתַנְיָא: אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד, וּמַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה שֶׁאָמְרוּ לְעַבְדֵיהֶם: צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלֵינוּ אֶת הַפֶּסַח, וְיָצְאוּ וְשָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן שְׁנֵי פְסָחִים. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ מִן הַמַּלְכָּה, אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

    And similarly, it was taught in a baraita : One may not register for two Paschal offerings at once. And there was an incident involving a king and queen who said to their slaves: Go and slaughter the Paschal offering on our behalf. And they went out and slaughtered two Paschal offerings on their behalf. They came and asked the king which one he wished to eat. He said to them: Go and ask the queen. They came and asked the queen. She said to them: Go and ask Rabban Gamliel to rule which one should be used.

    בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: מַלְכָּה וּמֶלֶךְ דְּדַעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן — יֹאכְלוּ מִן הָרִאשׁוֹן. אֲנַן לֹא נֹאכַל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִן הַשֵּׁנִי.

    They came and asked Rabban Gamliel. He said to them: A king and queen, who are easily accepting of whichever foods their slaves choose to present to them, should eat from the first one that was slaughtered, since it is presumed they wished to be registered for any animal the slaves selected. But we, the general populace, who have limited supplies of food and so are particular about what food is served to us, would not eat from the first or from the second, since it is not permitted to be registered for two Paschal lambs at once.

    וְשׁוּב פַּעַם אַחַת נִמְצֵאת הַלְטָאָה בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם וּבִקְּשׁוּ לְטַמֵּא כָּל הַסְּעוּדָה כּוּלָּהּ. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה, אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

    And another time there was a similar incident involving the king, queen, and Rabban Gamliel. It happened that a dead lizard was found in the kitchen of the royal house. Since a lizard is one of the creeping animals whose carcasses impart ritual impurity upon contact, they wanted to pronounce the entire meal ritually impure. They came and asked the king. He said to them: Go and ask the queen. They came and asked the queen. She said to them: Go and ask Rabban Gamliel to rule on the matter.

    בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם רוֹתֵחַ אוֹ צוֹנֵן? אָמְרוּ לוֹ: רוֹתֵחַ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהָטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן. הָלְכוּ וְהֵטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן וְרִיחֲשָׁה, וְטִהֵר רַבָּן גַּמְלִיאֵל כׇּל הַסְּעוּדָה כּוּלָּהּ.

    They came and asked him, and he said to them: Is the kitchen boiling or cold? They said to him: It is boiling. He said to them: Go and pour a cup of cold liquid upon the lizard. They went and poured a cup of cold liquid on it and it quivered, demonstrating that it was still alive. That being the case, Rabban Gamliel pronounced the entire meal to be ritually pure, as a live creeping animal does not impart ritual impurity.

    נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְנִמְצֵאתָ מַלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, נִמְצֵאת כׇּל הַסְּעוּדָה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

    The Gemara comments: It turns out that the king is dependent on the queen, and it turns out that the queen is dependent on Rabban Gamliel. And so it turns out that the entire royal meal is dependent upon Rabban Gamliel.

    שָׁכַח מַה שֶּׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ וְכוּ׳. שֶׁלִּי?! מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ!

    We learned in the mishna: If the master had explicitly stated which type of animal to slaughter, but the slave forgot what his master said to him, the slave should slaughter both a lamb and a kid and stipulate: If my master said to slaughter a kid, the kid is for his Paschal offering and the lamb is for mine. The Gemara asks: How does it help if the slave stipulates that lamb will be for mine? Whatever a slave acquires, he does not gain ownership of it; rather, his master acquires it in his stead.

    אָמַר אַבָּיֵי: הוֹלֵךְ אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל רַבּוֹ אֶצְלוֹ, דְּנִיחָא לֵיהּ בְּתַקַּנְתָּא דְרַבֵּיהּ, וּמַקְנֵי לֵיהּ חַד מִינַּיְיהוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְרַבּוֹ רְשׁוּת בּוֹ.

    Abaye said the slave can retain ownership of the lamb in the following manner: The slave goes to a shepherd that his master regularly patronizes, since it can be assumed such a person is pleased to find a solution for his master. The shepherd grants the slave ownership of one of the animals on condition that his master has no rights to it. With this condition, the slave is able to retain ownership of the animal, thus allowing him to effectively make the stipulation described in the mishna.

    שָׁכַח רַבּוֹ מַה שֶּׁאָמַר לוֹ וְכוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח אַחַר זְרִיקָה, דִּבְעִידָּנָא דְּאִיזְּרִיק דָּם — הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה. אֲבָל שָׁכַח לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּכִי אִיזְּרִיק דָּם לָא הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה — חַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

    We learned in the mishna: If a slave forgot which animal his master had specified and therefore offered a lamb and a kid with a stipulation, and his master also forgot what he said to him, neither animal may be used. Instead, both are burned. However, despite this, both the master and the slave are exempt from observing the second Pesaḥ . Abaye said: They taught that they are exempt from the second Pesaḥ in a case where the master forgot only after the sprinkling of the blood on the altar, for at the time the blood of each animal was sprinkled, it was still fit to be eaten, since the master still knew which animal he desired. Both animals are therefore considered to have been offered properly, and so both master and slave are exempt from the second Pesaḥ . But if the slave had already forgotten which animal he specified before the sprinkling, so that when the blood was sprinkled the offering was not fit to be eaten, the animals are not considered to have been properly offered. Consequently, the master and slave are both obligated to observe the second Pesaḥ .

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא: חֲמִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרְבוּ עוֹרוֹת פִּסְחֵיהֶן זֶה בָּזֶה, וְנִמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּאֶחָד מֵהֶן — כּוּלָּן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

    Some teach this statement of Abaye as referring to the following baraita : Five people had the hides of their Paschal lambs mixed up together, and a wart was found on one of them. Since a wart is one of the blemishes that disqualify an animal from being used as an offering, the Paschal lamb from which the hide came is invalid. Since it is not possible to identify which lamb the hide came from, the meat of all of the lambs must go out to the place designated for burning. Nevertheless, all five people are exempt from observing the second Pesaḥ .

    אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְעָרְבוּ לְאַחַר זְרִיקָה, דִּבְעִידָּנָא דְּאִיזְּרִיק דָּם מִיהָא הֲוָה חֲזֵי לַאֲכִילָה. אֲבָל נִתְעָרְבוּ לִפְנֵי זְרִיקָה — חַיָּיבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

    It is with regard to this baraita that Abaye said: They taught that they are all exempt from the second Pesaḥ in a case where the hides were mixed up together only after the sprinkling of the blood on the altar, for at the time the blood of each of the other four animals was sprinkled, each one of the four unblemished lambs was, at any rate, fit to be eaten, and therefore the owners are considered to have fulfilled their obligation to slaughter a fit Paschal lamb. As such, they are exempt from the second Pesaḥ . But if they were mixed up together before the sprinkling, each of the five lambs could possibly be the blemished one. Because of the doubt that exists with regard to all of them, they are all disqualified from being offered. Therefore, none of the five people fulfill their obligation, and they are all obligated to observe the second Pesaḥ .

    מַאן דְּמַתְנֵי אַמַּתְנִיתִין, כׇּל שֶׁכֵּן אַבָּרַיְיתָא. מַאן דְּמַתְנֵי אַבָּרַיְיתָא, אֲבָל אַמַּתְנִיתִין לָא. כֵּיוָן דִּכְשֵׁירִין נִינְהוּ, דְּאִי אִידְּכַר הֲוֵי חֲזֵי לַאֲכִילָה, קַמֵּי שְׁמַיָּא גַּלְיָא.

    The Gemara comments: The one who teaches this statement of Abaye as referring to the case in the mishna, where the disqualification is due only to a lack of awareness of which animals are registered for whom, but the animals themselves are inherently valid to be used, he would say that Abaye’s ruling applies all the more so to the baraita , where the disqualification is due to a blemish in the body of the animal itself. However, the one who teaches Abaye’s statement as referring to the case in the baraita would say that with regard to the mishna, no, it does not apply. Since both animals are inherently valid to be used, for if the slave remembers which animal the master requested, each one will be fit to be eaten, the following may be said: It is revealed before God in Heaven which offering belongs to which person; the lack of awareness of this information does not impinge on the offerings’ validity, and therefore both the master and slave are exempt from the second Pesaḥ .

    אָמַר מָר: וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְהָא אִיכָּא חַד דְּלָא נָפֵיק!

    The Gemara returns to discuss the previously mentioned baraita concerning five people who offered Paschal lambs, and it was made clear that one of the lambs was invalid: The Master said: All of them are exempt from observing the second Pesaḥ . The Gemara asks: But there is one, the owner of the lamb with the blemished hide, who did not fulfill his obligation to bring a valid Paschal lamb. How then can all five be exempt?

    מִשּׁוּם דְּלָא אִיפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיְתֵי כׇּל חַד וְחַד פֶּסַח — קָא מַיְיתֵי חוּלִּין לָעֲזָרָה, דְּאַרְבְּעָה מִינַּיְיהוּ עָבְדִי לְהוּ.

    The Gemara answers: Because it is not possible to do otherwise; for what should he do? Let each one of the five bring a Paschal lamb. This would not be a solution. They would be bringing unconsecrated animals into the Temple courtyard, since four of them, i.e., the owners of the unblemished lambs, have already validly performed the ritual of the Paschal lamb. They are not obligated to bring another Paschal lamb; therefore, they are unable to consecrate another Paschal lamb. If they attempt to do so, the lamb remains unconsecrated and may not be brought into the Temple courtyard.

    לַיְתֵי כּוּלְּהוּ חַד פֶּסַח — נִמְצָא פֶּסַח נֶאֱכָל שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו.

    The Gemara suggests an alternative way for the five to ensure that they have all fulfilled their obligations: Let them all bring one Paschal lamb as a unified group. The Gemara rejects this as well: This would also not be a solution. It would turn out that the Paschal lamb was eaten by those who have not registered for it, since one who has already fulfilled his obligation to bring a Paschal lamb is unable to be registered in a group formed in order to offer another one.

    הַאי מַאי? נַיְתֵי כׇּל חַד מִינַּיְיהוּ פִּסְחוֹ, וְנַיתְנֵי וְנֵימָא: אִי דִּידִי בַּעַל מוּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי פֶּסַח, וְאִי דִּידִי תָּם — הַאי דְּאַיְיתַי הַשְׁתָּא נִיהְוֵי שְׁלָמִים!

    What is this? Surely a solution can be found by using the following stipulation: Let each one bring his Paschal lamb and stipulate and say: If mine was the blemished lamb, this lamb that I am bringing now shall be a Paschal lamb, and if mine was unblemished, this lamb that I am bringing now shall be a peace-offering.

    לָא אֶפְשָׁר,

    It is not possible to do this,