Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 66b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 66b

    Pesachim 66b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 478 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    והא עביד מלאכה בקדשים ועובר משום לא תעבוד בבכור (דברים ט״ו:י״ט):

    דעבדי כהלל דלא מקדשי לקרבנן עד דמייתי להו לעזרה:

    לא מעל שלא היה שהות בין הקדישה לשחיטה שיבאו בה לידי מעילה:

    דתנן לא מקדישין וכו' במסכת ביצה והיאך הקדישו פסחיהן אלו בשבת:

    הני מילי דאין מקדישין:

    חובות הקבוע להן זמן לבו ביום שפיר דמי דהואיל ונשחטין היום יכול להקדישן היום:

    פסחו ליכא למימר ביום טוב דאין פסח קרב ביום טוב וחגיגה ליכא למימר בשבת:

    מחמר לא קרי אלא בבהמה הנושאת משוי והוא מנהיגה קרי לי' מחמר ומוזהר עליו בפ' מי שהחשיך:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 66b · Sefaria

    Tosafot

    והא קא עביד עבודה בקדשים כהלל בירושלמי מפרש בענין אחר דכל עבודה של צורך הקרבן אין בו מעילה ויליף מפרה כי היכי דלא חשיב עבודה מידי דלצרכה לפסלה ה"נ לא חשיב עבודה להתחייב במעילה ומייתי הא דתנן במסכת פרה (פ"ב מ"ג) רכב עליה ותלה בזנבה ועבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו עליה פסולה אבל קשרה במוסרה עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק פירס טליתו עליה מפני הזבובים כשירה זה הכלל כל שהוא לצרכה כשירה:

    מביאה כשהיא חולין לעזרה בפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף פא:) גבי קונה שתי אילנות פריך ליחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ובהזרוע (חולין דף קל.) נמי דקאמר טעמא דכ' רחמנא זה הא לאו הכי ה"א חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה והיכי ליעבד לינפינהו לפני ה' כתיב ואי מגוואי קא מעייל חולין לעזרה התם ודאי אסור שעושה בהן תנופה כדרך שעושה בקרבן אבל הכא שמכניס טלה חולין בעזרה ואינו עושה שום דבר שעושה בקרבנות שיראה כמקרי' חולין לגבוה שרי כדאשכחן בהקומץ רבה (מנחות דכ"א:) שהיו אוכלי' חולין בעזרה כדי לאכול מנחות על השבע:

    מחמר כלאחר יד הוא ה"מ לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטלו הימנו דכי האי גוונא שרי בריש מי שהחשיך (שבת ד' קנג.):

    כלאחר יד נמי אסור מדרבנן הוי מצי למיפרך הלא משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן:

    הנח להו לישראל ואם תאמר והא במתניתין אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב שבת ויש לומר שבות בהמתו קיל משבות עצמו:

    ואין ציבור נדחין תימה דהכא לא ממעטינן מאיש אלא רוב ישראל ובפ"ק דסנהדרין (דף יז:) דרשינן והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך ואיכא דממעט התם שבט וי"ל דשאני התם דמצינו שחלק בעיר הנדחת א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם:

    אלא אמר ריש לקיש וישלחו מן המחנה תימה לרשב"א לדריש לקיש הניחא לרבי יהודה אלא לרבי שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת זב ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנא ליה:

    Tosafot on Pesachim 66b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מינוהו נשיא עליהן התחיל לקנתרן ומפני שנתיהר נתעלמה ממנו הלכה מכאן אמר רב שכל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו מדבורה דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם וגו' וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו':

    אמר ר"ש בן לקיש כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר [הכהן] וגו' מכלל דאיעלם ממשה רבינו. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך וגו' וכתיב ועתה קחו לי מנגן וגו' מכלל שנסתלקה הנבואה מעליו וכן הכועס אפי' [אם] פסקו לו גדולה מן השמים מורידין אותו ממנו מאליאב אחי דוד שנאמר ויחר אף אליאב בדוד וגו': תניא אמר להם מקובל אני מרבותי שהפסח דוחה השבת ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני ולא פסח צבור אלא אפילו פסח יחיד אמרו לו מה יהא על העם ששכחו להביא סכינם מאתמול לשחוט פסחיהם כו' וסליקא כיון דפסח חובה הקבוע להם זמן הוא שרי להקדיש ולהקריב בשבת לפיכך מי שהיה פסחו טלה תחב הסכין בצמרו ומי שהיה פסחו גדי תחב הסכין בין קרניו והביאום לעזרה ומקשינן והא עבדין עבודה בקדשים ופרקי' קודם שהקדישום הביאום לעזרה ואח"כ הקדישום שלא יתיראו כעושי מלאכה בקדשים ואע"ג שנראין כמחמר אחר בהמתו בשבת הא אסיקנא כלאחר יד הוא שהוא שלא כדרך המחמרין שכל העושה בשבת דבר שאינו כדרך מלאכה מחמר כלאחר יד מקרי ופטור כדתנן המוציא לאחר ידו או ברגלו כו' ואע"פ שמן התורה פטור מדרבנן אסור הוא. והכי קא מיבעיא להו לבני בתירא ושאלו מהלל דבר המותר מן התורה ודבר שבות כלאחר יד עומד בפניו לעכבו במקום מצוה שרי או אמר להם הניחו להן לישראל אם הן אינם נביאים בני נביאים הם נתברר כי התמיד והפסח מן התורה דחו שבת אבל דדחו טומאה מנא לן אמרינן יליף תמיד מפסח פסח גופיה דדחי טומאה מנא לן אמר ר' יוחנן פסח משום דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה ודחה ר"ל להא דר"י ואמר הוא מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' הא כיצד טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה וטמא שרץ כמותו זב משתלח חוץ למחנה לויה ובעל קרי כמותו מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל נמצא המצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב משתים וטמא מת מאחת וברור הוא:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 66b · Sefaria

    Meiri

    קרבן הפסח והתמידים ושאר קרבנות שזמנם קבוע ושעתם עוברת טומאת מה דחויה בהם ר"ל שאם רוב צבור טמאים במת או שהכהנים טמאים במת או שהיו כלי שרת טמאים במת יעשם בטומאה ואינם נדחים לפסח שני אבל טומאה אחרת מטמאות שבגוף כגון זיבה ונדות וכיוצא באלו אין מקריבין אותם ואם עשו חללו:

    מחנות שבמדבר כבר ביארנו בכמה מקומות שהיו חלוקים לשלשה חלקים הראשון נקרא מחנה ישראל והוא שיעור חניית ארבע דגלים והשני לפנים הימנו והוא מחנה לויה והוא מסביב המשכן ולחוץ כנגד הדגלים השלישי מחנה שכינה והוא המשכן מפתח אהל מועד ולפנים כנגדן בירושלם ומקדש כל שבתוך החומה עד הר הבית נקרא מחנה ישראל כל הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה אלא שעשו בו מעלות בהר הבית ובחיל ובעזרת נשים ומ"מ הכל מחנה לויה ואף שער ניקנור עצמו בכלל מחנה לויה ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה ונאמר בתורה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש ואע"פ שנכללו כלם כאחד אינם שוים לענין שלוח שהמצורע טעון שלוח חוץ לשלש מחנות ואינו יושב אלא מפתח ירושלם ולחוץ וזב וזבה ונדה ויולדת ובעל קרי ישיבתם בכל העיר ואין משתלחים אלא משתי מחנות וטמא מת מותר ליכנס בכל הר הבית עד החיל ואפי' מת עצמו אלא שמן החיל ולפנים אסור מדברי סופרים עד פתח עזרת ישראל משם ואילך איסור תורה כמו שביארנו במסכת סוטה:

    פסח הבא בטומאה אינו שוה לשאר קדשים שאם נטמאו נפסלו מלאכול או שהטמא אינו רשאי לאכלן אלא נאכל הוא בטומאה כבטהרה הואיל וכל עצמו אינו בא אלא לאכילה ומ"מ אינו נאכל לכל טמא אלא לאותם שטומאתם דחויה בו כגון טמאי מתים אבל זב וזבה ושאר הטמאים אין אוכלים ואם אכלו פטורים כמו שיתבאר ופסח הנעשה לצבור בטומאה מיעוט שאר טמאים שביניהם אין נבלע עמהם לעשותו בטומאתם ואף לשני אינן נדחים שכל שהראשון נעשה בטומאה אין פסח שני לשום טמא כמו שיתבאר:

    Meiri on Pesachim 66b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הנח להו כו' וא"ת והא במתני' אסר שבות כו' כיון דאפשר כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י הכא דאפי' שבות דידיה לא כו' דכל כלאחר יד לא שכיחא עכ"ל משום דכלאחר יד לא משוי לי' אלא כשאר שבות דאי לא כלאחר יד הוא מחמר גמור ודו"ק:

    בד"ה אלא אמר ר"ל כו' הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן כו' עכ"ל [ב] ק"ק דהא לר"י נמי דמסיק לק' לר"י כדר"א דאצטריכו כולהו למדרש דבשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאים כו' הך מלתא דר"ל מנליה ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 66b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה מביאה כשהיא וכו' שיראה כמקריב חולין לגבוה שרי וכו' כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 66b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה אלא אמר ריש לקיש וישלחו מן המחנה תימא לרשב"א לר"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן כו' פסח דדחי טומאה מנ"ל עכ"ל. ולא ידענא למה הניח הרשב"א קושיא זו בתימא הא לעיל בד"ה מה מועדו כתבו התוס' להדיא דע"כ בלא"ה הך ג"ש דמועדו לענין שבת וטומאה תנאי היא דלברייתא דפרק כיצד צולין משמע דדריש ממשמעותו דמועדו וא"כ שפיר מצינן למימר דר"ש ס"ל כהך ברייתא דפרק כיצד צולין דממשמעותו דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שמעינן להדיא דציבור עבדי פסח בטומאה והיינו בטומאת מת כפשטא דקרא דכתיב טמא לנפש כיון דר"ל לא אסיק אדעתיה הן ברייתא דמייתי הש"ס בסמוך ואדרבה לפ"ז א"ש טובא דמ"ש התוס' לעיל תנאי היא היינו הנך תנאי דלקמן בפלוגתא דר"י ור"ש ומצינן למימר נמי דאזדו לטעמייהו דאשכחן בפ"ק דיומא ובדוכתי טובא דפליגי ר"י ור"ש אי טומאה דחויה בציבור או הותרה בציבור דלר"ש דחויה ולא הותרה והיינו משום דממשמעותו דמועדו יליף לה שאין לבטל מצוה לעולם בשביל שבת וטומאה א"כ ממילא שמעינן דהיכא דאפשר למהדר אטהורין מהדרינן משא"כ לך"י דאמר הותרה בציבור נראה דהיינו משום דמשמעותו דמועדו לא משמע ליה לענין טומאה אלא דיליף לה מהך ילפותא דר"ל דכתיב וישלחו מן המחנה דיש לן דזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין אם כן ממילא משמע דאין משתלחין כלל ומותרין להיות במחנה כל זמן עלייתם וה"ה למאי דיליף לה ר' יוחנן מעיקרא דכתיב איש איש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין ממילא שמעינן דאע"ג דאפשר לעשות פסח שני בטהרה אפ"ה הותרו לעשות בפסח ראשון בטומאה כן נראה לי ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 66b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דכתיב ויקצוף משה עי' תשובת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ט:

    Gilyon HaShas on Pesachim 66b · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה כלאחר יד, ה"מ למפרך וכו' קשה לי, איך יתורץ זה לפי האמת, דיקשה קושיית תוס' בדיבור הסמוך לאחר זה, דהא במתני' איסור שבות דרבנן, ובזה לא שייך תירוצם דשבות דבהמתו קיל, דהא שבות דמשתמש בבעלי חיים הוי שבות דעצמו:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 66b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ נראה לי הטעם כי פגם הגאוה בשם י"ה שהוא כמנין גאוה, וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ואותיות י"ה הוא סוד חו"ב [חכמה ובינה] לכן חכמתו וכל שכן בינתו מסתלקת ממנו. והא דאמר 'מִמֶּנּוּ' דסגי לומר חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת? נראה לי בס"ד לומר אין כל חכמתו מסתלקת אלא רק חכמתו באותו דבר שנתגאה בו בלבד היא מסתלקת וכמו הא דהלל שנעלם ממנו דבר בקרבן פסח עצמו. וכן הכוונה באומרו כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו כלומר מאותו דבר שנתכעס בו בלבד. אי נמי נקיט ממנו לומר שיהיה לו בזיון גדול בזה שזה הדבר הוא שגור ונזכר בפי תלמידיו גם כן ורק ממנו נשכח שבזה יהיה לו עגמת נפש יותר:

    וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, מִדְּבוֹרָה הקשה הרב פתח עינים ז"ל דהוה ליה להביא הוכחה משמואל דאמרו רבותינו ז"ל מפני שאמר 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' (שמואל א' ט, יט) טעה באליאב שאמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' (שמואל א' טז, ו) עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם לא אמר בפיו אלא בלבו דוקא וכמו שפירש רש"י ז"ל דאיך יאמר בפיו כן קודם שיאמר לו הקב"ה מאחר שהקב"ה אמר לו 'וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' (שמואל א' טז, ג) דלכך פירש רש"י ז"ל שאמר בלבו דוקא וכן פרשו שאר מפרשים. ולפי זה הטעות שטעה לא היה בגילוי אלא בהסתר והעלם מה שאין כן דְּבוֹרָה סלוק נבואתה ממנה היה בגלוי שהוצרכה לומר ולבקש בפיה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב). או יובן בס"ד התם גבי שמואל לא היה טעות גמור דאיתא במדרש תנחומא (וכן בילקוט שמעוני שמואל א רמז קכד) וז"ל 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' אמר זה ראוי למלכות אפשר שמואל שנכתב עליו (שמואל א' ג, כ) 'כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַהֳ'' היה טועה? אמר רבי יצחק לא טעה שמואל אלא שראה ולא כיוון אם מבתו או ממנו המלכות שנאמר ויקח לו רחבעם את אביחל בת אליאב בן ישי לכך אמר 'אַךְ נֶגֶד הֳ' מְשִׁיחוֹ' עד כאן לשונו. נמצא לא היה זה העלם דבר וסילוק נבואה ממש אלא אדרבה שרתה עליו נבואה גם בדבר הזה שידע שהמלכות תהיה ממנו אלא שלא כיוון היטב מה שאין כן גבי דבורה היה סילוק נבואה לגמרי ממש. אי נמי יש לומר גבי דבורה מוכח טפי כי תכף כשאמרה 'שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל' (שופטים ה, ז) נסתלקה ממנה הנבואה כי תכף ומיד אמרה 'עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה' (שופטים ה, יב) שזה הדבר מורה על סילוק הנבואה מה שאין כן גבי שמואל לאו מוכח כולי האי דאותה העלמה היה בעבור אותו הדיבור של 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' כי היה זמן רב בין זה לזה ורק על פי הדרש אמרו שזה היה מחמת דיבור זה. אי נמי גבי דבורה הוה יוהרא טפי שבדבריה יש גנות לאחרים וכבוד לעצמה מה שאין כן באומרו 'אָנֹכִי הָרֹאֶה' אין כאן גנות של אחרים.

    כָּל הַמִּתְכַּעֵס חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ נראה לי בס"ד דאיכא בזה מדה כנגד מדה על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בכתובות פרק ב' שדרך הכועס עוצם וסוגר פיו שיניו ושפתיו זה על גבי זה והשוחק להפך, ולכן זה שכועס שסותם וסוגר פיו תסתלק חכמתו ונבואתו המתגלים בפתיחת פיו כי הנביא נקרא נביא מלשון 'נִיב שְׂפָתָיִם' (ישעיה נז, יט) וכן מי שאין לו חכמה סותם פיו מלדבר. או יובן בס"ד הטעם דתליא הא בהא דאמרו רבותינו ז"ל (זהר חלק ב' דף קפב:) ' כל הכועס אסור להסתכל בפניו ' וביארו המקובלים ז"ל הטעם משום דכוחות הרע הנבראים מעון הכעס נתלים ונאחזים בפני הכועס נמצא בפנים יהיה ההיכר של הכעסן כמו שנאמר (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם'. גם ידוע ד'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת ח, א) וכמו שאמר רבי יהודה לאותה מטרוניתא שראתה פניו צהובין (נדרים מט:) וידוע ד אי אפשר לטוב ולרע לדור יחד במקום אחד ולכן כשכועס דאז נתלין כוחות הכעס הרעים בפניו יסתלק משם אור החכמה המתגלה שם ויצא גם מן המוח שלו וישאר ריקם. ואמרתי כַּעַס במלוי כ" ף ע י " ן ס מ " ך תמצא אותיות המלוי צירוף פְּנֵיכֶם לומר כוחות הכעס נאחזים ונתלים בפניכם! ולזה אמר 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל 'פְּנֵיכֶם' לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' (שמות כ, טז) כי יראתו היא חכמה שהיא בסוד 'דחילו' שיש לה יראה מן הכתר כנודע וכן כתיב 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה' (איוב כח, כח) והיינו רוצה לומר יראתו היא כוחות החכמה תהיה תמיד על פניכם לבלתי תחטאו בעון הכעס. גם תֶחֱטָאוּ לשון חסרון כי הכועס מסתלקת נפשו הקדושה מקרבו והוא חסרון גדול אליו וכנזכר בזוהר הקדוש על פי טורף נפשו באפו. ברם מקשים העולם והלא משה רבינו ע"ה היה נביא ואמאי נסתלקה חכמתו ולא נבואתו? ונראה לי בס"ד כי הסילוק צריך להיות תכף כדי שיהיה ניכר שהיה בעבור הכעס ואצל אלישע נזדמן דבר נבואה תכף וניכר בזה הסילוק אך אצל משה רבינו ע"ה לא נזדמן אותה שעה ממש צורך בדבר הנבואה, אך נזדמן ענין דבר חכמה. אי נמי נראה לי בס"ד גבי משה רבינו ע"ה לא אפשר להיות סילוק נבואה דאמרו רבותינו ז"ל כשאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה בסנה 'לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה' (שמות ג, י) אמר לו אני הולך בתנאי שכל מה שאבקש ממך תעשה לי ואמר לו הקב"ה הן כן אעשה חוץ מן המיתה ומן כניסה לארץ ישראל, נמצא הקב"ה נתן לו דיבור דכל מה שיבקש יתן ויעשה לו ואיך יבקש דבר בנבואה ולא יגיד לו?! לכך נענש בסלוק חכמה דוקא לפי שעה. או נראה לי בס"ד כי באותו סילוק חכמה לא הגיע פסידא לישראל כי אלעזר הגיד ההלכה תכף ומיד, אבל אי הוה סילוק נבואה הוה מגיע פסידא אותו עת לכל ישראל כי אין מי שיהיה תמורתו בנבואה ולא אפשר להיות זה על ידי אחר. אי נמי בסילוק החכמה לא היה בזה זלזול כל כך למשה רבינו ע"ה כי אלעזר הגיד ההלכה בשמו של משה רבינו ע"ה שאמר 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' אֶת מֹשֶׁה' (במדבר לא, כא) מה שאין כן אי הוה סילוק נבואה הוה זלזול טפי ח"ו.

    כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ. הקשה הרי"ף ז"ל הרי משה ואלישע יוכיחו שלא הורידום מגדולתם ולא הוה סילוק אלא לשעה? ונראה לי בס"ד דאין כונת הגמרא מעיקרא לומר על אליאב דאם לא היתה זאת עמו הוא היה מולך דזה ידוע דהמלכות לא שייכה אלא לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית מצד שרשו ובחינתו, ורק כונת הגמרא לומר דאם לא היה דבר זה באליאב היה נקרא ראוי למלכות על דרך שאמרו בגמרא יצאה בת קול ואמרה יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה אלא שאין דורו ראוי וכן הספידו על רב הונא ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו וכן לולי הכעס שנמצא באליאב היו אומרים עליו ראוי היה למלכות אלא שזכה בה דוד מששת ימי בראשית ועל ידי הכעס ירד מגדולה זו של ראוי הנזכר יען דרחמנא לא אמר לשמואל ראוי זה למלכות ורק כבר נתתיה לאחיו וזכה בה אלא אמר לו כי מאסתיהו לשון זה מורה דגם מצד עצמו אינו ראוי למלכות אף על פי שלא זכה בה אחיו והיינו טעמא מחמת שהיה בו כעס נמצא אינו ראוי מצד עצמו.

    Ben Yehoyada on Pesachim 66b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 66, Amud Bet, about 478 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 125 words

      Opens “וְהָא קָא עָבֵיד עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים! כְּהִלֵּל. דְּתַנְיָא,…”

    2. Segment 225 words

      Opens “פֶּסַח בְּשַׁבָּת הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, וְהָתְנַן:…”

    3. Segment 325 words

      Opens “הָנֵי מִילֵּי בְּחוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן.…”

    4. Segment 417 words

      Opens “וַהֲלֹא מְחַמֵּר! מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד: מְחַמֵּר כִּלְאַחַר…”

    5. Segment 538 words

      Opens “הַיְינוּ דְּקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ…”

    6. Segment 669 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְיַהֵר,…”

    7. Segment 757 words

      Opens “רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם…”

    8. Segment 835 words

      Opens “אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ —…”

    9. Segment 977 words

      Opens “אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: כׇּל שֶׁכּוֹעֵס,…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “אַשְׁכְּחַן תָּמִיד וּפֶסַח דְּדָחוּ שַׁבָּת, דְּדָחוּ טוּמְאָה…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי…”

    13. Segment 1336 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מֵהָכָא:…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Pesachim 66b · Segment 9 — “…יָרָדְתָּ״. וְכִי אֲזַל שְׁמוּאֵל לְמִמְשְׁחִינְהוּ, בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב: ״לֹא בָּזֶה…

    Original text

    וְהָא קָא עָבֵיד עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים! כְּהִלֵּל. דְּתַנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל: מִיָּמָיו לֹא מָעַל אָדָם בְּעוֹלָתוֹ. אֶלָּא מְבִיאָהּ חוּלִּין לָעֲזָרָה וּמַקְדִּישָׁהּ, וְסוֹמֵךְ יָדוֹ עָלֶיהָ וְשׁוֹחֲטָהּ.

    But surely he did work with consecrated animals, using the lambs and goats that had been consecrated as sacrifices to transport the knife, and it is forbidden to make use of consecrated animals. The Gemara answers that the person acted here in accordance with the opinion of Hillel, as it was taught in a baraita : They said about Hillel that no one ever misused his burnt-offering. How did he ensure this? He was careful not to consecrate the animal in advance, but rather he would bring it in an unconsecrated state to the Temple courtyard and there he would consecrate it, and then immediately he would place his hand on its head and slaughter it. On that day, those who used their Paschal lambs and goats to transport knives consecrated their animals only after they arrived in the Temple courtyard.

    פֶּסַח בְּשַׁבָּת הֵיכִי מָצֵי מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, וְהָתְנַן: אֵין מַקְדִּישִׁין וְאֵין מַעֲרִיכִין וְאֵין מַחְרִימִין וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת!

    The Gemara asks: If so, how could they consecrate the Paschal offerings that year when Passover eve occurred on Shabbat? Didn’t we learn in a mishna: One may not consecrate animals, take a valuation vow, consecrate objects for use by the priests or the Temple, or separate terumot and tithes. They stated all of these prohibitions with regard to a Festival, and it is an a fortiori inference that these activities are prohibited on Shabbat as well, for the Sages decreed that one should not engage in these activities because they are similar to business transactions and weekday activities.

    הָנֵי מִילֵּי בְּחוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן. אֲבָל בְּחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן — מַקְדִּישִׁין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ אָדָם אֶת פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

    The Gemara answers: This prohibition of consecrating an animal as a sacrifice on Shabbat or a Festival applies only to obligatory sacrifices that do not have a set time to be brought. But obligatory sacrifices that have a set time, such as the Paschal lamb, one may consecrate even on Shabbat. For Rabbi Yoḥanan said: A person may consecrate his Paschal lamb on Shabbat and his Festival peace-offering on the Festival. Since these sacrifices must be brought on a specific day, they may be consecrated on that day even when it is Shabbat or a Festival, as the Sages did not uphold their decree in this circumstance.

    וַהֲלֹא מְחַמֵּר! מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד: מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד נָמֵי נְהִי דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא לֵיכָּא אִיסּוּרָא מִדְּרַבָּנַן מִיהָא אִיכָּא.

    The Gemara asks: But is he not driving a laden animal? One who leads a lamb that is carrying a knife is considered as one who is driving a laden animal, which is prohibited on Shabbat. The Gemara answers: It is driving a laden animal in an unusual manner, as a lamb is not typically used to carry loads. The Gemara asks: Even driving a laden animal in an unusual manner is problematic; granted that there is no prohibition by Torah law, but there is at least a rabbinic prohibition. When one performs a prohibited act on Shabbat in an unusual manner, he does not transgress a Torah prohibition, but nonetheless, he violates a rabbinic prohibition.

    הַיְינוּ דְּקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶיתֵּר מִן הַתּוֹרָה, וּדְבַר שְׁבוּת עוֹמֵד לְפָנָיו, לְעׇקְרוֹ כִּלְאַחַר יָד בִּמְקוֹם מִצְוָה מַאי? אָמַר לָהֶן: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנִּיחוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵן — בְּנֵי נְבִיאִים הֵן.

    The Gemara answers: This is precisely what the sons of Beteira asked Hillel: If there is an act that is permitted by Torah law, and a rabbinic decree stands before it and disallows it, what is the law with regard to the permissibility of uprooting the rabbinic decree in an unusual manner, in a situation in which one does so in order to fulfill a mitzva? Bringing the sacrifice is a mitzva, whereas leading the animal while it carries a knife is an unusual way of violating a rabbinic prohibition. Is this permitted? Hillel said to them: I once heard this halakha but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people and rely on them to come up with a solution on their own, for if they are not prophets, they are the sons of prophets.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מֵהִלֵּל, דְּאָמַר מָר הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים, וְקָאָמַר לְהוּ: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי. אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מִדְּבוֹרָה, דִּכְתִיב: ״חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר וְגוֹ׳״.

    With regard to the incident with Hillel, Rav Yehuda said that Rav said: Anyone who acts haughtily, if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him; and if he is a prophet, his prophecy departs from him. The Gemara explains: That if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him is learned from Hillel, for the Master said in this baraita : Hillel began to rebuke them with words. Because he acted haughtily, he ended up saying to them: I once heard this halakha , but I have forgotten it, as he was punished for his haughtiness by forgetting the law. That if he is a prophet his prophecy departs from him is learned from Deborah, as it is written: “The villagers ceased, they ceased in Israel, until I, Deborah, arose, I arose a mother in Israel” (Judges 5:7). For these words of self-glorification, Deborah was punished with a loss of her prophetic spirit, as it is written later that it was necessary to say to her: “Awake, awake, Deborah; awake, awake, utter a song” (Judges 5:12), because her prophecy had left her.

    רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא — חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא — נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חׇכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעֲלַם מִינֵּיהּ.

    Similarly, Reish Lakish said: Any person who becomes angry, if he is a Torah scholar, his wisdom departs from him, and if he is a prophet, his prophecy departs from him. The Gemara explains: That if he is a Torah scholar his wisdom departs from him is learned from Moses, as it is written: “And Moses became angry with the officers of the host, the captains over thousands and the captains over hundreds, who came from the battle” (Numbers 31:14). And what was his punishment? As it is written afterward: “And Elazar the priest said to the men of war who went to the battle: This is the statute of the law, which the Lord commanded Moses” (Numbers 31:21), which proves by inference that this law had become hidden from Moses due to his anger.

    אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ — מֵאֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: ״לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳ וְגוֹ׳״.

    And that if he is a prophet, his prophecy departs from him, we learn from Elisha, as it is written that he became angry with the king of Israel and said to him: “Were it not that I have regard for the presence of Jehoshaphat the king of Judea, I would not look toward you, nor see you” (II Kings 3:14), and it is afterward written: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Because Elisha became angry with the king of Israel, his prophetic spirit departed from him and a minstrel was needed to rouse it anew.

    אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: כׇּל שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ פּוֹסְקִין עָלָיו גְּדוּלָּה מִן הַשָּׁמַיִם — מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָלַן? מֵאֱלִיאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה [זֶּה] יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רוֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ״. וְכִי אֲזַל שְׁמוּאֵל לְמִמְשְׁחִינְהוּ, בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב: ״לֹא בָּזֶה בָחַר ה׳״, וּבֶאֱלִיאָב כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּיט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ״, מִכְּלָל דַּהֲוָה רָחֵים לֵיהּ עַד הָאִידָּנָא.

    Rabbi Mani bar Patish said: Whoever becomes angry, even if greatness has been apportioned to him from heaven, he is lowered from his greatness. From where do we derive this? From Eliab, David’s older brother, as it is stated: “And Eliab’s anger burned against David and he said: Why did you come down, and with whom have you left those few sheep in the wilderness? I know your insolence and the evil of your heart, for you have come down to see the battle” (I Samuel 17:28); we see that Eliab became angry. And when Samuel went to anoint him after God had told him that one of Yishai’s sons was to be the king, concerning all of the other brothers it is written: “The Lord has not chosen this one” (I Samuel 16:8), whereas with regard to Eliab it is written: “And the Lord said to Samuel: Look not at his appearance, nor at the height of his stature, for I have rejected him” (I Samuel 16:7). This proves by inference that until now He had loved him, and it was only at this point that Eliab was rejected. Had it not been for his anger, Eliab would have been fit for greatness; but owing to this shortcoming, God rejected him.

    אַשְׁכְּחַן תָּמִיד וּפֶסַח דְּדָחוּ שַׁבָּת, דְּדָחוּ טוּמְאָה מְנָא לַן? אָמְרִי: כִּי הֵיכִי דְּיָלֵיף פֶּסַח מִתָּמִיד לְעִנְיַן שַׁבָּת, הָכִי נָמֵי יָלֵיף תָּמִיד מִפֶּסַח לְעִנְיַן טוּמְאָה.

    The Gemara raises an additional question incidental to the previous discussion proving that the Paschal lamb overrides Shabbat: We have found proofs that the daily offering and the Paschal lamb override Shabbat. From where do we derive that they also override ritual impurity? For we have a tradition that if the entire community is ritually impure, they nonetheless offer the communal sacrifices and the Paschal lamb. They say: Just as the law governing the Paschal lamb is derived from the law governing the daily offering in regard to the overriding of Shabbat, so too the law concerning the daily offering is derived from the law concerning the Paschal lamb in regard to ritual impurity; just as the Paschal lamb overrides communal impurity, so does the daily offering.

    וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״. אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין צִיבּוּר נִידְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה.

    The Gemara asks: And with regard to the Paschal lamb itself, from where do we derive that if most of the nation is ritually impure, the sacrifice is offered anyway? Rabbi Yoḥanan said: For the verse states: “Speak to the children of Israel, saying: Any man of you or your generations who shall be impure by reason of a corpse, or on a distant journey, he shall keep the Passover to the Lord. On the fourteenth day of the second month at evening they shall keep it, and eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:10–11). We can infer from here that a single individual or a group of individuals are deferred to the second Pesaḥ if they are ritually impure, but the entire community or the majority thereof is not deferred to the second Pesaḥ ; rather, they observe the first Pesaḥ in a state of ritual impurity.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵימָא, אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, צִיבּוּר לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא לָא בְּפֶסַח רִאשׁוֹן וְלָא בְּפֶסַח שֵׁנִי!

    Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: This verse cannot serve as proof, for you can say that it is to be understood as follows: A single individual or a group of individuals is deferred to the second Pesaḥ , but the community has no remedy, neither on the first Pesaḥ nor on the second Pesaḥ .

    אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מֵהָכָא: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, יֵאָמֵר טְמֵאֵי מֵתִים וְאַל יֵאָמֵר זָבִין וּמְצוֹרָעִין, וַאֲנִי אוֹמֵר: אִם טְמֵאֵי מֵתִים, מִשְׁתַּלְחִין, זָבִין וּמְצוֹרָעִין — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

    Rather, Rabbi Shimon ben Lakish rejected this proof and said that a different proof may be brought from here: “Command the children of Israel that they send out from the camp any leper and any zav and anyone impure by reason of a corpse” (Numbers 5:2). Let the verse say only that they are to send out those who are ritually impure due to a corpse, and not say anything about zavin and lepers, and I would say this law on my own through an a fortiori inference: If those ritually impure due to a corpse, whose impurity is not so severe as it is contracted from an external source, are sent out from the camp, with regard to zavin and lepers who are the source of their own impurity, all the more so is it not clear that they should be sent out? Thus, the verse contains unnecessary information.