Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 53b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 53b

    Pesachim 53b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 424 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    קרוב להאכיל דומה לקדשים:

    שאינו מקולס לא וקשיא לרב דאמר בשר גרידא מיחלף בפסח:

    ומשני מקולס אע"ג דלא אמר בשר זה לפסח ולא מזכיר עליו את השם אסור אבל שאינו מקולס אמר הרי בשר זה לפסח אסור משום דנראה כקורא שם:

    רב אחא מתני לה להא מתני' דתודוס:

    כר' שמעון אמר רבי שמעון תודוס איש רומי כו':

    רבי שמעון פוטר באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דתנן במנחות מביא מן החיטין דכיון דאמר הרי עלי מנחה תפוס לשון ראשון ומנחה אינה באה מן השעורין נדבה הלכך יביא מן החיטין ורבי שמעון פוטר דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ונדבק ודעתו לכל מה שמוציא בפיו ולמנחת שעורין נתכוין וסבור שאדם יכול להתנדב ולהביא כן ולפיכך אין בדבריו כלום והאי מאכיל גדי מקולס נמי מאי קרוב לקדשים בחוץ איכא הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח ואפילו היה קורא לו שם בשעת צלייה שלא כדרך המקדישין הוא ואין השם חל עליו:

    ר' שמעון דפטר באומר מנחה מן השעורים ולא חייביה משום תפוס לשון ראשון בשטת ר' יוסי אמרה דאמר במסכת תמורה (דף כה:) אף בגמר דבריו אדם נדבק ונתפס כלומר תופס הוא את גמר דבריו דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ דאמר תפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר אם לכך נתכוין תחלה הואיל ולא הוה אפשר ליה להוציא שני שמות כאחד ועל כרחו הוציא זה אחר זה דבריו קיימין ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

    מאי לאו מדרבי שמעון סבר לה כרבי יוסי בתפישת גמר דברים:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 53b · Sefaria

    Tosafot

    רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו וכו' אע"ג דלר' יוסי חיילי תרוייהו היינו משום דתרי מילי קאמר ואינם פירוש זה לזה אבל הכא מן השעורים הוא פי' מה שאמר הרי עלי מנחה וכיון דאף בגמר דבריו אדם נתפס מבטלים להא דאמר בתחלה הרי עלי מנחה ואפי' אם אמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך דהיינו טעמא דרבנן דאלים להו לשון ראשון ולא הוי נדר ופתחו עמו כי אמר אילו הייתי יודע כו' כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קג.):

    מה ראו חנניה מישאל ועזריה פ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק ( סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה:

    אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין בכל שעה שנהנה ממנו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ותירץ דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא ואף על גב דמברכין על אור השמש בכל יום היינו משום שמתחדש בכל יום:

    Tosafot on Pesachim 53b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב פפא דוקא בשר כי האי גונא אסור אבל חטים ואפי' אומר חטים הללו מותרין [לפסח] מ"ט חטים דמנטרן לפסח קאמר.

    איכא דמתני להא (דרבי יוסי) [מתניתא] הכי קאמר הנהיג תודוס איש רומי לאכול כו' ואתקפי' בשלמא למאן דמתני לה כרבי יוסי [ניחא דחייש] בכל כה"ג אלא למאן דמתני לה כר' שמעון מי חייש ר' שמעון כי האי גונא והתנן בסוף מנחות הרי עלי מנחה מן שעורים יביא מן החטים קמח יביא מן הסלת כו' עד רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין הנה מי שיאמר כגון זה בשר זה לפסח לא חייש ליה דאין אדם מתנדב בשר לקרבן. ולר' יוסי מי ניחא והאמר רבא רבי שמעון בשיטת רבי יוסי אמרה דסבר בגמר דבריו אדם מתפיס דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר אמר רבי יוסי לכך נתכוון מתחלה אע"פ שאפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימין ואוקי' לרבי יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס לאו מדרבי שמעון סבר לה כר' יוסי ר' יוסי נמי וכו' ואסיקנא תודוס איש רומי חכם היה ומטיל מלאי בכיס תלמידי חכמים היה:

    מתני' מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מי שאמר להדליק סבר שאם יהיה הבית אפל ישמש מטתו לפיכך ידליק יתרחק מן העבירה ומי שאמר לא ידליק סבר אין היצר מתאוה אלא מה העין רואה לפיכך לא ידליק שכיון שלא יראה לא יתאוה ושניהם לטובה נתכוונו פי' דבר אחר תשמיש המטה אכל מדליקין בפונדקאות ובבתי המים.

    אמר רב יהודה אמר שמואל אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא אמר ליה [ההוא סבא] יישר וכן אמר רבי יוחנן: אמר ליה רבי אבא לעולא ודאי דאמריתו משמא דרבי יוחנן אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות אהדר ביה (רבי אבא) [עולא ברבה] בר בר חנה בישות והרגיש רבה בר בר חנה אמר ליה לא אמרי הכי אלא הכי אמרי תאני חדא קמיה דרבי יוחנן רבי שמעון בן אלעזר אומר יום הכפורים שחל להיות בשבת אפילו במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עאני רבי יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ודיקי' מינה מאחר שאין מדליקין ביום הכפורים לא ימצא אור ששבת ממלאכת עבודה שמעי' מינה כי אין מברכין על האור במוצאי יום הכפורים אמר ליה עדה תהא כלומר זאת הוא ופי' עדה כדגרסינן בענין בנתיה דרב נחמן [גיטין מה] עדי גוברין ותוב עדה סוראה כלן ענין אחד הן וכיון שדחו שמועה זו כלומר אינה הלכה כמאן סבירא כי הא דאמר' משום ר' אלעזר מברכין על האור במוצאי שבתו' ובמוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 53b · Sefaria

    Ritva

    מתני' מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. כתב הרי"ט ז"ל דבהא אין חוששין למנהג כלל דהא משום תשמיש והא אטו הא לא גזרינן וכיון דכן חיובא נמי איכא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מפני קדושתן ובמבואות האפילות ועל גבי החולין מפני חשש סכנה:

    ונראה דכן הדין לענין ט' באב האסור בתשמיש המטה אבל עכשיו נהגו מפני האבל שלא להדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונראה שמנהגם קיים בזה דלא דמי כהא דיום הכפורים דבודאי הוא בית אלהינו למנוע עליו הדלקת נרות מבית הכנסת ומבית המדרש יותר ויותר מן הבתים ומ"ה במקום שנהגו להדליק מדליקין ע"כ:

    Ritva on Pesachim 53b · Sefaria

    Meiri

    כל המנחות באות מן החטים ומן הסולת חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר ואין במנחות פחותה מעשרון אלא יש בהם בעשרון לא פחות ולא יתר כגון מנחת חוטא ר"ל מנחת מי שחייב חטאת ואין ידו מגעת ומנחת סוטה ומנחת חנוך והוא מנחה שהכהן מביא כשנכנס לעבודה ומנחת חביתי כהן גדול שבכל יום ומנחת העומר ויש מהם שיכול להתנדב מהם כמה שירצה מעשרון ולמעלה אפי' כמה עשרונים ובלבד בעשרונים שלמים והם חמש מנחות הבאות בנדר ונדבה שמהם מנחת הסולת ומנחת מחבת ומנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור הבאה מן החלות או הבאה מן הרקיקין וכל המנחות טעונות שמן לוג לכל עשרון ולבונה חוץ ממנחת סוטה ומנחת חוטא מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן הקמח ר"ל שלא מן הסולת או חצי עשרון או עשרון ומחצה או בלא שמן ולבונה פטור שלא התנדב כדרך המתנדבים ר"ל דבר שכמוהו מקריבין ומ"מ דוקא בשבדקנוהו ואמר שאילו היה יודע שדרך המתנדבים בחטים וסולת ועשרון ושמן ולבונה לא היה מתנדב אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המקריבים הרי זה חייב להקריב כדרך הראוי מן השעורים יביא חטים מן הקמח יביא סולת חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון וחצי יביא שנים ואין בזה חילוק בין שאמר מנחת שעורים לבין שאמר מנחה מן השעורים ואע"פ שגדולי המחברים מפרשים בה וכתבו שמנחת שעורים פטור לגמרי אבל מנחה מן השעורים הוא שתלוי בבדיקה ומפני שמכיון שאמר הרי עלי מנחה נתחייב בשל חטים ותפוס לשון ראשון ומפני שזעירי אמרה כן בפרק המנחות והנסכים ק"ג א' בשלא אמר מנחה כלל אלא שאמר הרי עלי להביא מן השעורים ולדעתם הוא הדין במנחת שעורים מ"מ נראין הדברים שלא נאמר כן אלא לדעת ר' מאיר או לדעת בית שמאי שסוברים תפוס לשון ראשון אבל לדעת רבנן הכל תלוי בבדיקה וכן נראה עיקר וכן מצאנוה לגדולי המפרשים:

    האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים ואם אמר תמורת עולה ובתוך כדי דבור אמר תמורת שלמים אם לא נתכוין תחילה אלא לאחד מהם תופסין לשון ראשון והרי זו תמורת עולה ואם נתכוין מתחילה לשניהם אין אומרין בזו תפוס לשון ראשון ודבריו קיימים ותרעה עד שתסתאב ויביא בחצי דמיה עולה ובחצי דמיה שלמים שאף בגמר דבריו אדם מתפיס ר"ל שדעתו מתחילה אף בדבור אחרון:

    מה ששאלו בסוגיא זו בחנניה מישאל ועזריה מה ראו להפיל עצמן לתוך כבשן האש ופרשו גדולי הרבנים שהיה להם להשתחוות מטעם וחי בהם וכבר התבאר שבעבודה זרה יהרג ואל יעבור כבר ביארנו כל הענין בארוכה במסכת סנהדרין פרק סורר:

    כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים ר"ל שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע בחכמתו וגורם להעמידה ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

    המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה והוא שאמר מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים אמר הר"ם פי' מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורי' עוד יתבאר במסכת כפורים כי יום הכפורים אסור בתשמיש המטה ויש אומרים שהדלקת הנר יביא אותו להסתכל באישתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש ויש אומרים כי האורה יפריש אותו מאשתו ואם לא תהיה שם אורה יבוא לידי הרהור ויבעול:

    אמר המאירי מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכיפורים מדליק מקום שנהגו שלא להדליק אינו מדליק ופי' בגמ' שכלם לדבר אחד מתכונים והוא למניעת תשמיש המטה שאסורה שהמדליקים מתכונים למניעת זה מצד מה שאמרו ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם לאור הנר וכן את שאין מדליקין אף הם מתכונים שלא היו עניו רואות ויצרו מתגבר על ידם ובכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי חולים ובכל מקום שאין דרך בעל הבית לשכב שם:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    יום הכפורים שחל להיות בשבת אין הדלקתו תלויה במנהג אלא בכל מקום מדליקין מפני כבוד השבת:

    Meiri on Pesachim 53b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ה"ג לא ר"ש סבר כו' ולאו משום תפוס לשון ראשון אלא כו' עכ"ל קושטא הוא דר"י סבר תפוס גם לשון ראשון והיינו כההיא דתמורת עולה תמורת שלמים דאיכא לקיומיה תרוייהו משא"כ הכא כיון דבגמר דבריו נמי אדם נתפס א"א לקיומיה תרווייהו ומבטל דבריו הראשונים כמ"ש התוספות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 53b · Sefaria

    Maharam

    במתני' ועל גבי החולים פירוש מותר להדליק נר לחולה אע"פ שאין בו סכנה אפי' במקום שלא נהגו להדליק דבמקום חולה לא גזרו:

    בגמ' חזא ביה ברבה בר בר חנה בישות פי' עולא כעס על רבה בר בר חנה משום שהבין עולא שרבה בר בר חנה אמר זה בשם ר' יוחנן דאל"כ מנא ידע ר' אבא זה שאמרו בן משום רבי יוחנן אם לא ששמע מרבה שהיה תלמידו של ר' יוחנן אבל לא רצה לומר לו לרבה בפי' והיינו מים עמוקים עצה וגו' כדלקמן כן משמע מפרש"י:

    Maharam on Pesachim 53b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מקולס אין שאין מקולס לא והקשה הב"ח בהלכות פסח סי' תס"ט מאי קושיא דלמא במקולס אסור לאכול אפי' בדיעבד משא"כ באינו מקולס אע"ג דלכתחלה אסור אפ"ה בדיעבד שרי ורוצה להוכיח מזה דלקושטא דמלתא אפילו שאר בשר נמי לרב אסור אפילו בדיעבד וכ"כ בעל מג"א שהיא ראיה שאין עליה תשובה ומשו"ה יש לאסור אף בדיעבד. ולע"ד לא יתכן לומר כן דאכתי הקושיא במ"ע מנ"ל להמקשה לאקשויי בפשיטות כיון דלשון אסור דקאמר רב לא משמע אלא לענין לכתחלה משא"כ לענין דיעבד ודאי טעמא רבה איכא לחלק בין מקולס לשאינו מקולס דבמקולס איכא חששא טפי. ובעיקר קושי' הב"ח נ"ל דלק"מ דמה"ט גופא דלא אסיק המקשה אדעתיה דבמקולס ל"ש אמר ל"ש לא אמר ובשאינו מקולס פי' אין כו' והיינו ע"כ משום דס"ד השתא דעיקר איסורא דמקולס היינו נמי כיון דאורחא דמילתא לומר בשעת עשייה שהוא לצורך פסח א"כ כשאוכל אח"כ במקולס נראה כאוכל קדשים בחוץ א"כ אי ס"ד דלעולם איכא איסורא לומר בשר זה לפסח א"כ אפילו במקולס לא שייך להחמיר ולאסור בדיעבד כיון דלא אמר בשר זה לפסח ועל זה משני הש"ס דבמקולס אע"ג דלא אמר אפ"ה אסור בדיעבד כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Pesachim 53b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אִיבָּעְיָא לְהוּ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה. ונפקא מינה ללמוד מזה דין דמי שהוא בעל אגרופין אף על פי שראוי לנדותו יכולין להמנע מלנדותו וליכא בזה איסור משום חנופה וכאשר מצינו דהפוסקים למדו מכאן דין זה וכמו שהובא בפ"ע בשם חק יעקב סי' תע"ו יעוין שם.

    תָּא שְׁמַע עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי וְכוּ'. נראה לי לאו משום דמצינו דאמר מלתא דרך דרש דייקינן דהוה גברא רבה אלא משום כי מן דרשה זו יצא לימוד לענין דינאי וכמו שכתבו התוספות בשם ר"י ומצינו דהוזכרה דרשה זו בברייתא ודאי הברייתא נקטה דרשה מפני ההלכה היוצאה ממנה.

    וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם מקשים וכי הם יש להם דעת לעשות זה בכוונה? והלא הקב"ה הטביע בהם זאת בדרך נס שיכנסו לתוך האש! ונראה לי דהכי קאמר 'מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְכִּבְשַׁן' ולא הרגו עצמן בידם כמו שעשה שאול המלך ע"ה? והשיב דסמכו שיעשה להם הקב"ה נס בעבור מצות קדוש השם, כי 'וּמַה צְּפַרְדְּעִים שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם' עשה להם נס ולא מתו בחום התנור אנחנו לא כל שכן שתגין עלינו מצוה זו ולא נשרף! ולכך לא הרגו עצמן ושוב ראיתי דהרי"ף ז"ל פירש קרוב לזה, ועיין להרב פ"מ מה שכתב על דבריו, ומה שהביא מליקוטי רבינו בצלאל ז"ל יעוין שם. ויש לפרש כך דלעולם אחר שאמר להם יחזקאל הנביא ע"ה שלא יצילם הקב"ה מסרו עצמן לשריפה ממש, אמנם שאלה זו של 'מָה רָאוּ' קאי אעיקרא דמילתא קודם שבאו לשאול מיחזקאל הנביא ע"ה שהיו בטוחים בלבבם שיעשה להם נס דהא אמרי לְנְבוּכַדְנֶצַּר (דניאל ג, יז) 'הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב' והשתא לא קשה קושיית הגאון חיד"א בפני עצמו מדברי רבותינו ז"ל ומדברי זוהר הקדוש.

    מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה ולכן אף על גב דלא הוה גברא רבא בתורה יש לו דין תלמיד חכם מחמת כן. ונראה טעם נכון שיספיק דבר זה לבדו שראוי להיות נמנעים מלנדותו דאיתא בבבא קמא בפרק החובל (בבא קמא צב:) ' בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא ' וכתב בש"ע בשם מהר"י ן' מיגש ז"ל שכתב על רבו הרי"ף ז"ל שחלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מאותו מרחץ ואחר כך זימן אותו בביתו שישב בביתו עד שיבריא וכיבדו הרבה ואחרי זה ירד אותו האיש מנכסיו עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובות ואמר הרי"ף ז"ל לא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד לו לפי שנהניתי ממנו ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים וכו' יעיין שם. ולכן כאן כיון שהיה תודוס מהנה תלמיד חכם לא יאות לדונו לנדותו, משום 'בירא דשתית מיניה מיא לא תרמי ביה קלא' ואף על פי דאפשר שאותם החכמים עצמן ששלחו לו כן לא היו נהנים ממנו עם כל זה כל החכמים נחשבים גוף אחד, וכמו שאמר ר"פ 'כל תלמידי חכמים חשיב עלי כגופאי, והאדם קרוב אצל עצמו' (שבת דף קיט.) ולכך פסילנא ליה לדינא וכן נמי כאן. ונראה לי בס"ד בתיבת ' מְלַאי ' ענין נשגב והוא על פי מ"ש בפסוק (שיר השירים ח, ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, אלו תלמידי חכמים שאינם רבים במספר ועם כל זה שָׁדַיִם אלו העשירים המחזיקים בידם אֵין לָהּ דכל הזן את העניים נקרא בשם 'שָׁדַיִם'. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק (במדבר יא, כו) ' שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד ' כי דד ימין הוא מן אותיות 'א"ל' דשם אלקים ודד שמאל הוא מן אותיות מ"י דשם אלק י ם וזהו סוד 'אל דד מי דד' יעיין שם. ולכן הכסף של העשיר שהתלמיד חכם נהנה מן הריוח שלו, הוא נחשב 'שָׁדַיִם' ששרשם של השדים הם מן א"ל מ"י אותיות ' מְלַאי ' ולכן אמרו 'מַטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים'.

    כָּל הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. יש להקשות מה חידוש יש בזה? כל מצוה זוכה בעבורה לגן עדן התחתון וגן עדן העליון! ונראה לי בס"ד ידוע דכל מצות עשה תיקון שלהם בעשיה והיא נקראת ישיבה של מטה שאין עוד בעולמות העליונים עולם שפל ממנה ועסק התורה הוא עושה תיקון ביצירה שנקראת ישיבה של מעלה בערך העשיה 'וְהַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' אף על פי שזה צדקה וחסד אשר תיקון שלהם מגיע בישיבה של מטה שהיא העשיה בלבד, עם כל זה כיון דהנאה זו היא לתלמידי חכמים שהם תיקון שלהם בעסק התורה הוא ביצירה, לכך גם הוא זוכה בעבור זאת לישב בישיבה של מעלה שהיא היצירה. ובאופן אחר, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב 'כִּי צַדִּיק הֳ' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' (תהלים יא, ז) שזוכה לקבל פני שכינה, וגם נרמז בתיבת פָנֵימוֹ 'פני מ"ו' מלוי שם ע"ב שעולה מ"ו. ואיך שיהיה כתיב 'יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ' והנה זה המראה של 'פָנֵימוֹ' נרמז אחר אותיות מעלה. כי אחר אותיות מעלה יש אותיות פנמו ואין צורך רמז ליו"ד של פָנֵימוֹ כי החיר"ק תחת הנו"ן יספיק בעד היו"ד כנודע. וידוע שכל אות הוא מושב לאות שקדם אליו אם כן ישיבה של אותיות 'מעלה' המה אותיות 'פנמו' הבאים אחריהם. לזה אמר ' זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה ' רוצה לומר בהארה של פָנֵימוֹ ככתוב 'יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ'. או יובן בס"ד שלשה ראשונות חב"ד [חכמה, בינה, דעת] נקראים 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה' ושלשה חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] הם ישיבה אמצעית ושלשה נה"י 'יְשִׁיבָה שֶׁל מַטָּה' ולכן הַמַּטִּיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים העוסק בתורה שהיא כהשפעת ג' ראשונות שהם חב"ד זוֹכֶה ל' יְשִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה ' שהיא חב"ד שיהיה נשפע ומקבל הארתו משם. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' (בראשית מט, יג), הרי הקדים זבולון ליששכר ומצד יחוסן יששכר קודם זבולון ולמה כן? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו, דכתיב 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג, יח) וכן משה רבינו אמר 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' (דברים לג, יח) שהקדים זבולון עד כאן. ולכן אמר כאן זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה שיהיה לו קדימה בכמה דברים על התלמיד חכם עצמו. ובזה יובן הכתוב 'מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ'. ועדיין צריכים להבין תיבת ' כָּל ' דנקיט כאן מאי מרבה? ונראה לי דמרבה בין נותן סחורה לתלמיד חכם בתורת עסקא דפליג הוא עמו בריוח בין נותן כל הריוח לתלמידי חכמים. אי נמי יש שנותן הסחורה לתלמיד חכם שהתלמיד חכם יתעסק בה ויש שהוא מתעסק בשבילו.

    עוּלָא הֲוָה רָכִיב חַמְרָא וְאָזִיל יש להקשות למה הוצרך להודיענו דהוה רָכִיב? לימא עוּלָא הֲוָה אָזִיל וַהֲווּ שַׁקְלֵי וכו' ונראה לי ללמדנו שבח רבי אבא ורבה בר בר חנה דעולא הוה רכיב והם היו הולכים רגלי ושוקלים הליכתם עמו כדי לדבר בדברי תורה ולכן אמר הֲוָה רָכִיב חַמְרָא ולא אמר רכיב סתם ללמדך רבותא דהרוכב חמרתא נקבה אפשר לו שיוליך הבהמה בנחת כדי שלא יצטרכו ההולכים ברגליהם לרוץ וכאן הוה רכיב חמור זכר אשר מסתמא עסקיו רעים רץ ומדלג וקשה להולך רגלי שילך עמו ביחד.

    וַהֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי רַבִּי אַבָּא מִימִינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. יש להקשות למה הוצרך לפרש דבר זה של הילוך ימין ושמאל? ונראה לי ללמדנו דבר אחר דאמרו בעירובין פרק ה' (עירובין נד:) שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו וקטן בשמאלו עיין שם. ובא ללמד כאן דרכוב כמהלך ולכן רבי אבא דהיה גדול טפי הלך מימין ורבה בר בר חנה משמאל ללמדנו שדין זה נוהג גם היכא דהרב רוכב.

    הָדַר עוּלָא חָזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת פירוש החזיר פניו על רבה בר בר חנה שהיה מהלך לשמאלו, וראהו בפנים זועפות. ופירש רש"י 'כלומר אתה אמרת בשם רבי יוחנן והוא לא אמר כן'. וקשה אמאי כעס עליו דודאי הוא שמע כן מן רבי יוחנן עצמו או מן חכם מוחזק ששמע מן רבי יוחנן, ואפילו אם עולא שמע מן רבי יוחנן להפך מה חטא רבה בר בר חנה בזה? וכל שכן אם עולא לא שמע כלום מן רבי יוחנן בדבר זה דאין לו לכעוס על רבה בר בר חנה! ועוד קשה מה דבר עמוק היה כאן שהרגיש בו עולא כדי שקרא עליו רב יוסף (משלי כ, ה) 'מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב אִישׁ, וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה'? ונראה לי בס"ד כיון דרבי אבא אמר לעולא אמריתו לשון רבים והיה רבה בר בר חנה לבדו דוקא שם עמהם הבין עולא מזה דרבה בר בר חנה אמר זה משמו שהוא אמר כן משמיה דרבי יוחנן כיון דאמר 'אַמְרִיתוּ' ולא היה שם אלא עולא ורבה בר בר חנה, והוא יודע בעצמו שלא אמר לכן 'חָזָא אֶת רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה בְּבִישׁוּת' לראות מה יענה על זה? ורבה בר בר חנה הבין כונת עולא והשיב לו אני לא אמרתי בשמך שאמרת כן בשם רבי יוחנן בדבר זה, אלא כך וכך אמרתי ולכן קרי רב יוסף על עולא 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' שברוב חכמתו הבין מדקדוק 'אַמְרִיתוּ' לשון רבים שהיה הדבר באופן דרבה בר בר חנה אמר משמו שהוא אמר כן בשם רבי יוחנן 'וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה' זה רבה בר בר חנה שהבין מה היה בלב עולא והשיב לו דבר כראוי. ונראה לי 'מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב' זה עולא כי ' אִישׁ ' [311] הוא מספר ' בְּרַב עוּלָא ' [311] 'וְאִישׁ תְּבוּנוֹת' זה רבה בר בר חנה כי ' תְּבוּנָה ' עם האותיות תס"ח [468] כמנין ' רבא בר חנה '. [468]

    Ben Yehoyada on Pesachim 53b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 53, Amud Bet, about 424 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 131 words

      Opens “קָרוֹב לְהַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. מְקוּלָּס…”

    2. Segment 228 words

      Opens “רַב אַחָא מַתְנִי לַהּ לְהָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי…”

    3. Segment 38 words

      Opens “וְהָתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וּמַאן דְּמַתְנֵי…”

    5. Segment 529 words

      Opens “מַאי לָאו: מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי…”

    6. Segment 612 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי גַּבְרָא רַבָּה…”

    7. Segment 720 words

      Opens “תָּא שְׁמַע. עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ…”

    8. Segment 840 words

      Opens “נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים. וּמָה צְפַרְדְּעִים…”

    9. Segment 932 words

      Opens “רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אָמַר: מֵטִיל מְלַאי…”

    10. Segment 1028 words

      Opens “מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי…”

    11. Segment 1140 words

      Opens “גְּמָ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ…”

    12. Segment 1267 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְבָרְכִין…”

    13. Segment 1354 words

      Opens “הֲדַר עוּלָּא, חֲזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר…”

    14. Segment 149 words

      Opens “קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Pesachim 53b · Segment 14 — “קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Pesachim 53b · Segment 2 — “רַב אַחָא מַתְנִי לַהּ לְהָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְקֵיף…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Pesachim 53b · Segment 4 — “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ כְּרַבִּי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Pesachim 53b · Segment 12 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Pesachim 53b · Segment 12 — “…אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. עוּלָּא הֲוָה רְכִיב חֲמָרָא וְאָזֵיל, וַהֲוָה…

    Original text

    קָרוֹב לְהַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ. מְקוּלָּס — אִין, שֶׁאֵין מְקוּלָּס — לָא! אָמְרִי, מְקוּלָּס: לָא שְׁנָא אֲמַר, לָא שְׁנָא לָא אֲמַר. שֶׁאֵינוֹ מְקוּלָּס: פֵּירֵשׁ — אִין, לֹא פֵּירֵשׁ — לָא.

    Doing so is akin to feeding Jews consecrated meat outside the permitted area, as due to its resemblance to the Paschal lamb it could be misleading. The Gemara analyzes this statement: A goat roasted whole, yes, it is prohibited; a goat not roasted whole, no, it is not prohibited. This contradicts Rav, who prohibited roasting even ordinary meat. The Sages say that this is the distinction: With regard to a goat roasted whole, there is no difference if one said it is for Passover, and there is no difference if one did not say it is for Passover. In either case, it looks like a sacrifice and it is prohibited. With regard to a goat not roasted whole, if one specified that it is for Passover, yes, it is prohibited because it appears that he is consecrating it as a sacrifice. However, if one did not specify that it is for Passover, no, it is not prohibited, as there is no need for concern.

    רַב אַחָא מַתְנִי לַהּ לְהָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּתָנֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי — נִיחָא, אֶלָּא לְמַאן דְּמַתְנֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — מִי נִיחָא?

    Rav Aḥa teaches this baraita about Theodosius in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rav Sheshet strongly objected to this: Granted, according to the one who learns it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, it works out well. However, according to the one who teaches it in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, does it work out well? Didn’t we learn in a mishna about a dispute with regard to one who consecrated an item for a purpose for which it was unsuited, e.g., a case where one sought to bring a meal-offering of barley, although meal-offerings may be brought only from wheat? In that case, the Rabbis say he is required to bring a meal-offering of wheat because in the first part of his statement he vowed to bring a meal-offering.

    וְהָתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.

    Rabbi Shimon exempts him from any obligation, as in his opinion, he did not donate in the manner typical of donors. In other words, Rabbi Shimon relates to the statement: A meal-offering of barley, as a single entity. Since no meal-offering of that kind exists, one is not required to bring an offering at all. Similarly, with regard to Passover, since one can consecrate only a living animal as a sacrifice and cannot consecrate meat as a sacrifice, if one declares: This meat is for Passover, it is in no way similar to consecrating an animal, and the meat has no sanctity.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי מִי נִיחָא? וְהָאָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס.

    Ravina said to Rav Ashi: And according to the one who teaches it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, does it work out well? Didn’t Rava say: With regard to a meal-offering of barley, Rabbi Shimon stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said: A person is also held accountable for the conclusion of his statement. The Sages disagreed with regard to the halakhot of consecration in a case where one consecrates an animal for two objectives in the same statement, e.g., as both a burnt-offering and a peace-offering. According to Rabbi Meir, one is held accountable for the beginning of his statement. Since he mentioned the burnt-offering first, the animal assumes the status of a burnt-offering. However, Rabbi Yosei says that one’s entire statement is significant, and that the animal is consecrated for two sacrifices. The owner must wait until the animal becomes blemished, redeem it, and use the money to purchase a burnt-offering and a peace-offering. Rabbi Shimon holds in accordance with Rabbi Yosei’s opinion concerning a barley meal-offering. He maintains that one is held accountable not only for his first expression, i.e., that it is a meal-offering, but also for his second expression, i.e., that it is of barley. In that case, the second part of his statement negates the first part.

    מַאי לָאו: מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יוֹסֵי נָמֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! לָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

    What, is it not concluded from the fact that Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, Rabbi Yosei also holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that if one did not donate in the manner typical of donors, his act is meaningless? If that is the case, then any difficulty for the opinion of Rabbi Shimon would be similarly difficult for the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara rejects this: No, although Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, Rabbi Yosei does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה, אוֹ בַּעַל אֶגְרוֹפִין הֲוָה?

    A dilemma was raised before the Sages with regard to the above incident. Was Theodosius of Rome a great man in terms of his Torah scholarship, and the Sages refrained from ostracizing him in deference to the Torah that he studied? Or, was he a violent man who could not be punished due to his local influence?

    תָּא שְׁמַע. עוֹד זוֹ דָּרַשׁ תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי: מָה רָאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁמָּסְרוּ [עַצְמָן] עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ?

    Come and hear: This was also taught by Theodosius of Rome: What did Hananiah, Mishael, and Azariah see that led them to deliver themselves to the fiery furnace for sanctification of the name of God during the rule of Nebuchadnezzar rather than worship idols under duress?

    נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים. וּמָה צְפַרְדְּעִים שֶׁאֵין מְצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבָאוּ [וְעָלוּ] בְּבֵיתֶךָ [וְגוֹ׳] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ״, אֵימָתַי מִשְׁאָרוֹת מְצוּיוֹת אֵצֶל תַּנּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם. אָנוּ שֶׁמְּצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

    They drew an a fortiori inference on their own from the plague of frogs in Egypt. With regard to frogs, which are not commanded concerning the sanctification of the name of God, it is written: “And the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedchamber, and onto your bed, and into the houses of your servants, and upon your people, and into their ovens and kneading bowls” (Exodus 7:28). When are kneading bowls found near the oven? You must say that it is when the oven is hot. If in fulfilling the command to harass the Egyptians, the frogs entered burning ovens, all the more so, we, who are commanded concerning the sanctification of the name of God, should deliver ourselves to be killed in the fiery furnace for that purpose. Apparently, Theodosius taught Torah in public, which indicates that he was a great man.

    רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אָמַר: מֵטִיל מְלַאי לְכִיס שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָיָה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמֵּטִיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְּצֵל הַחׇכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף״.

    Rabbi Yosei bar Avin said: Theodosius was one who cast the profits from merchandise into the purse of Torah scholars. He would lend them money and enter into partnership with them so they could open businesses, and that is praiseworthy, as Rabbi Yoḥanan said: Anyone who casts merchandise into the purse of Torah scholars is rewarded and sits in the heavenly academy, as it is stated: “For in the shadow of wisdom, is the shadow of money” (Ecclesiastes 7:12). One who provides Torah scholars with money will merit being with them in the shadow of wisdom.

    מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מַדְלִיקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.

    MISHNA: The mishna discusses additional differences between local customs. In a place where people were accustomed to kindle a lamp in the house on Yom Kippur evenings, one kindles it. In a place where people were accustomed not to kindle a lamp, one does not kindle it. However, even in a place where the custom is not to kindle lamps in houses, one kindles in synagogues and study halls, in deference to these places. Similarly, lamps should be kindled in dark alleyways, so people will not be hurt, and next to the sick.

    גְּמָ׳ תָּנָא: בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — שְׁנֵיהֶן לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּונוּ. אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ: דָּרֵשׁ רָבָא ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ וְגוֹ׳״, בֵּין שֶׁאָמְרוּ לְהַדְלִיק וּבֵין שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — שְׁנֵיהֶם לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד.

    GEMARA: It was taught in th e Tosefta : Both in a place where the Sages said to kindle and in a place where they said not to kindle, they both intended to achieve the same objective, i.e., to distance people from sin, as conjugal relations are prohibited on Yom Kippur. Those who said that one kindles a lamp believe that because people do not engage in relations while a lamp is lit, the lamp will discourage intimacy. Those who maintain the opposite believe that spouses who are unable to see each other will not be tempted to engage in conjugal relations, and therefore it is preferable not to have a lamp lit on Yom Kippur. Rav Yehoshua said that Rava taught: “Your people are all righteous, they shall inherit the land forever; the branch of My planting, the work of My hands, in which I glory” (Isaiah 60:21). Both in a place where the Sages said to kindle and in a place where they said not to kindle, they intended only to achieve the same objective, fulfilling a mitzva. Even though different places have different customs, the Jewish people all aspire to sanctity.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: יִשַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. עוּלָּא הֲוָה רְכִיב חֲמָרָא וְאָזֵיל, וַהֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל רַבִּי אַבָּא מִיַּמִּינֵיהּ וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה מִשְּׂמָאלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן ״אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא״.

    On the topic of kindling a lamp for Yom Kippur, the Gemara discusses a related point. Rav Yehuda said that Shmuel said: One should recite the blessing over fire: Who creates the lights of fire, only at the conclusion of Shabbat, since the conclusion of Shabbat is the time of its original creation. A certain Elder said to him, and some say it was Rabba bar bar Ḥana who said: That is correct; and so said Rabbi Yoḥanan. The Gemara relates: Ulla was riding on a donkey and going along, and Rabbi Abba was going along on his right and Rabba bar bar Ḥana on his left. Rabbi Abba said to Ulla: Is it true that you said in the name of Rabbi Yoḥanan that one recites the blessing over fire only at the conclusion of Shabbat, not at the conclusion of Yom Kippur, since the time of its original creation is the conclusion of Shabbat?

    הֲדַר עוּלָּא, חֲזָא בֵּיהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּישׁוּת. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָאו אַהָא אֲמַרִי, אֶלָּא אַהָא אָמְרִי — דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אַף בְּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק — מַדְלִיקִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְעָנֵי רַבִּי יוֹחָנָן בָּתְרֵיהּ: וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. אֲמַר לֵיהּ: עָדָא תְּהֵא.

    Since Ulla never transmitted that statement, he understood that it must have been Rabba bar bar Ḥana who heard it from Rabbi Yoḥanan and transmitted it when he came from Eretz Yisrael. Ulla turned around and looked angrily at Rabba bar bar Ḥana for misquoting Rabbi Yoḥanan. Still, Ulla said nothing. However, Rabba bar bar Ḥana understood what had happened and said to him: I did not say anything about that matter; rather, what I said was about that which the reciter of the tannaitic literature taught in a baraita before Rabbi Yoḥanan in which Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to Yom Kippur that occurs on Shabbat, even in a place where they said not to kindle a lamp on Yom Kippur, one kindles in deference to Shabbat. Rabbi Yoḥanan answered after him and completed the statement: And the Rabbis prohibit kindling a lamp even when Yom Kippur occurs on Shabbat. Ulla said to Rabbi Abba: Let it be that Rabbi Yoḥanan indeed made this statement.

    קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף: ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ

    Rav Yosef read the following verse about this event: “Counsel in the heart of man is like deep water;