Commentary page
Pesachim 40a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 40a
Pesachim 40a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 443 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
תרתי חיטי גרעיני חיטין אלא חדא חדא חיטתא:
דילמא אתיא חדא ויתבה בציריא דחברתה בסדק של חברתה:
דיקולא דמיא רתיחת המים:
ציריא סדק כמו טייליא חריפא דמצרי זיקי דמסכת ע"ז (דף ל.):
דילמא נפקי מיא מחיטי דברישא חדא ובלעי חטים דאידך רישא:
אי הכא אפילו חדא שבולתא נמי לא ליחרוך:
ה"ג והדר ביה אביי דכל אגב מדלייהו לא מחמעי כל דרך נפילתם לא מחמעי:
חצבא דאבישונא כד שמייבשין בתוכו קליות בתנור:
33 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 40a · Sefaria
Tosafot
כל שאילו מניחן על פי אבוב של קלאים והם מתבקעות פירוש כלי שבעלי קליות עושין בו קליות והוא מנוקב כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) מניחין בתוך אבוב של קלאים כדי שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא ר"י בספר ישן בשם רבינו תם:
תרגומא אקמחים תימה השתא אמאי תני סלתות ויש לומר דלצדדין קתני:
כי מהפכיתו כיפי הפכיתו לשם מצה וא"ת כיון דסבירא ליה דבעי שימור בשעת היפוך אם כן היכי מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו מצוה היא אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו ויש לומר דעיקר שימור כדי שלא תחמיץ וסבר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא היה מצריך שימור בשעת בי דרי מתחילת הדגון:
Tosafot on Pesachim 40a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
הא דאמר רב יוסף לא נחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי כו' אלו הן כגון קליות והא דאמר אביי לא נחריך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי לית הלכתא כותיה אלא כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין וכן חצבא דאבישנא שהן שיבולי דשערי רטיבתא אמר אביי כשנותנין זה החצבא בתנור בימות הפסח ופיה למטה כל זיעה שיוצא מאותן השעורים נשפכין בתנור (ואם לאו) אסורין אלא אם ישארו אותן המים היוצאין מהן בחצבא מחמיץ ולית הלכתא כאביי וקיימא לן כל מי פירות אין מחמיצין:
ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתתן נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות ואמרי' לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחין על פי הביב של קלאים והן כלים מאיליהם וכן הלכתא ור' יוסי דאמר שורן בחומץ מפני שהחומץ צומתן לית הלכתא כותיה דהא בהדיא אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי והא דעביד שמואל עובדא נתבקעו ממש לא סמכינן עליה.
אמר רבה בעל נפש כלומר המתרחק מריח עבירה ומדקדק הרבה על עצמו לא ילתות אפילו חטין דשרירן פי' שהן חזקים מן השעורים ולא אתי לידי חימוץ הא לא ילתות כל שכן שעורים:
אמר רב נחמן מאן דצאית לרבה אוכל פת מעופשת פי' כגון פת קיבר שאין בה סלת דהא (בר) [בי] רב הונא ובי רבה בר אבוה לתתי ורבה אמר אסור ללתות. ומותבינן עליה אין לותתין את השעורים בפסח הא חטין שרי כו'. פי' צריא כגון סדק באמצעה של חטה אבל השעורים שייעו אין בהן סדק: איכא דאמרי אמר רבא מותר ללתות דתנן יוצאין בפת נקיה והדראה ואי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה כלומר אם אין שורין את החטים לא יצא מהם סלת ומותיב רב פפא מהא דתאני הקמחין והסלתות של נכרים של כרכים טמאים ושל כפרים טהורים ש"מ מדקתני טהורין מכלל דלא הוכשרו וקרי להו סלתות הנה סלת בלא לתיתה ודחי רבא האי דקתני של כפרים טהורין אקמחים בלבד ולא אסלתות והא דאמר רבא אי אפשר לפת נקיה בלא לתיתה דחויה היא דהא משמא דשמואל אמרו חטים של מנחות אין לותתין וקרי להו התורה סלת הנה נמצאת בלא לתיתה.
הדר אמר רבא מצוה ללתות דכתיב ושמרתם את המצות ואין שמור אלא שמור דחטים בלתיתה [דשימור דלישה לאו] שימור מדרב הונא דאמר הבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ואי הוה שמור דלישה שמור היה עושה שימור לבצק של נכרי ואינו צריך כזית אחר ודחי' הני בצקות של נכרים משום דלא אתחיל בהו ישראל בשמור דנכרי לאו בר שימור הוא אבל ישראל דבר שימור הוא אם התחיל מתחלה להשמר אפילו שימור דלישה הוי שימור אפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר רבא להנהו דהוו מהפכי לגורן והן העומרין הפכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור לשמו לשם מצה:
מר בריה דרבינא מנקטא ליה בארבי.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 40a · Sefaria
Ritva
תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל. ובספרים נמצא על פי חביב ויש מפרשין מלשון בודיא שאופין כן ויש מפרשין כיבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל והרא"ה גם בתוספת גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור. וכתב הרי"ט ז"ל וכולו אסחו וכולהו פירושי לחדא מילתא וכולהו איתנהו:
ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בנתבקעו ממש פי' שהתיר היכא דלא נתבקעו ממש. ולענין פסק כתב הרי"ט ז"ל נראה כדברי הפוסקים כשמואל דעבד בה עובדא דאי לא דקים ליה לא הוי עבד בה עובדא. רבי' אלפסי ז"ל פסק כמר עוקבא משום דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא וכתב הוא ז"ל ודוקא לענין מכילינהו להני שערי בעינייהו אבל היכא דמשתכחי בתבשילא לא אסרי תבשילא עד דנתבקעו ממש דאסור תערובות זה דרבנן הוא דמדאורייתא כל דליכא טעמא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי שלא דיקדק בה רבינו ז"ל כל הצורך דלעולם לא בעיא נתבקעו אלא בלתיתא שהיא דבר מועט אבל אם נשרו במים לגמרי פעמים מתחמצים מרוב השרייה עד שלא יתבקעו והיינו עובדא דארבא דחיטי דטבעא בחישתא שאסרום ודמו אותם לבגד שאבד בו כלאים ואם נתבקעו הרי החימוץ ניכר בהם אלא ודאי לא אמרו אלא בלתיתא אבל לא בשרי' אפי' בצונן וכן פי' הר' אפרים ז"ל וכן הסכימו גדולי המפרשים ז"ל גבי ההיא ארבא דבסמוך וכ"ש לחיטי או שערי שנפלו בתבשיל שהם מחמיצות לאלתר: והיכי דאשכח איניש חיטי בזפק העוף בפסח לבתר בישולו בקדרה ודאי אסור כל התבשיל באכילה אבל אם לא היה העוף אלא מליח או צלי אינו נאסר ודיו בקליפה ע"כ להרי"ט ז"ל. ויש שהיו אומרים דחטה הנמצאת בעוף אפי' היא עצמה מותרת לפי שנתעכלה ואין עליה תורת חטה וראייתם מכל גבי טומאה אמרינן כן. והרי"ט ז"ל וכן בתוס' דחו דבריהם דאיסורא מטומאה לא גמרינן וכתב עוד הרי"ט ז"ל ומ"מ כל דבר שנאסר בפסח במשהו מותר להשהותו עד לאחר הפסח ולאוכלו או ליהנות ממנו וכן לדעת האומרים דאינו אוסר בהנאה במשהו מותר למוכרו או ליהנות ממנו אבל אינו לפי דעתינו כמו שכתבנו למעלה ע"כ:
איתביה רב פפא לרבא הקמחים והבצקות וכו' ולענין קמחן של גוים אם מותר בפסח כתב הרי"ט ז"ל מסתברא דקמחן של גוים אסור בפסח דהא ע"י טחינה ברחים של מים ריעותא שכיח למיעל מים וכן דעת הרא"ה ז"ל. ואפי' קמח שלנו הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי כתב בשם רבותיו שאסור. וכתב עוד וחסידים ואנשי מעשה נזהרים בקמח של פסח בבית הרחיים והם עצמן הולכין שם לשומרו וכן מצריכין לגרור כל סביבות הרחיים יפה מפני הקמח הנשאר שם ומתחמץ כמו שנרא' לעיין שלא יתערב בקמח שלנו כי אעפ"י שחמץ לפני זמנו בששים זהו בשאינו מינו או בדברים אפוים במינו אבל בשנופל בקמח אין כחו מתבטל כלל אלא גורר ומחמיץ כל מה שאיפשר לו ואעפ"י שאין בו כח להחמיץ מ"מ אינו מתבטל ובפסח אוסר במשהוא ולפי' כשמביאין אותו מבית הרחים מביאין אותו בשק נקי ושומרין אותו שלא יעבור במים במקום שיתנו עליו מים אלא אם הוא מכוסה יפה זו היא מדת החסידים אבל מ"מ לא אסרינן בדיעבד קמח של ישראל שלא שמרוהו כן אבל בשל גוי אוסרים דההיא ודאי מניחין אותה במקום התורפה כמו שאיפשר לו וכתב עוד בשם רבותיו דאפי' בשעת הדחק אין מתירין כלל. והגאונים ז"ל כתבו ז"ל דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו. וכתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של גוי ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואעפ"י שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואיפשר דליכא איסורא ע"כ:
הדר אמר רבא מצוה ללתות וכו' עד כי מהפכיתו (כפי) הכינו (צ"ל הפיכו, המעתיק) לשם מצוה. כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'. וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי ומיהו ודאי אסור לנו ללתות דהא לא בקיאינן בלתיתה דאפי' לרבא אינה חובה אלא מצוה. ועכשיו שיש חשש עבירה אסור וכדעת ר' אלפסי ז"ל:
והא דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם פרש"י דברים כפשוטן שלשן הגוי לעצמו בביתו ואדם ממלא כריסו מהן שמכיר בהן שלא החמיצו שאין שיאור וסידוק וכתב הרי"ט ז"ל וזה אינו כלל כי האיך לא נחוש לכליהם או שעשה בפושרין או על ידי שאור שהרי לא אמרו שיאור וסידוק אלא בשלש בצונן וכמצות חכמים. ור"ח ז"ל פי' בתשובה בציקות של גוים שלש וערבן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצוה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעיא לשמה גוי אדעתיה דנפשי' עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט ואע"ג דגבי מילה אשכחן דסגי שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא ובודאי דלגבי ישראל כיון דכל דקא עביד לפסח קא עביד זהו כפירש לשום מצוה ומיהו היינו בשעת לישה דסתמא קיימא להכי אבל שימור דקצירה שאין סתם קצירה לכך צריך שיזכור להפך לשם מצוה כדאמר רבא אבל גוי שאין לו חלק במצוה אפי' בשעת לישה לא עביד לשם מצוה. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב ז"ל לישת גוי חש"ו לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ע"כ אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי עשיה לשם מצוה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה ע"כ לרי"ט ז"ל והרא"ש ז"ל כתב בפי' דמילתיה דרב הונא ז"ל ויש תמהים על פירש"י ז"ל דלא מסתבר להקל כולי האי לאכול בצק שלש הגוי שלא בפנינו דחיישינן דלמא לשו בחמין ומפרשי בצקות של גוים כגון שלש הגוי בפנינו. ולא נראה לי דא"כ הוה ליה קמחים של גוים כיון דרואה אותו הקמח ביד הגוי ולשה הגוי בפנינו הלכך נ"ל כפרש"י ז"ל דאעפ"י שלשה הגוי שלא בפנינו כיון שאנו רואין שאין לו לא שיאור ולא סידוק מותר ע"כ:
הא דנקט רב הונא כזית מצה באחרונה כתב הרי"ט ז"ל ה"ה אפי' בראשונה ולרבותא נקט באחרונה ע"כ:
Ritva on Pesachim 40a · Sefaria
Meiri
מותר לחרוך שני שבלים זו אצל זו ולעשותם קליות ואע"פ שאפשר שיוצאים מים מן האחת וחברתה בולעתם מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומעתה חצבא דאבישונא והוא כד שמיבשין בו הקליות בתנור אין צריך לומר אם פי הכד למטה שנמצאו המים היוצאים מהם זבים למטה ואינם מתעכבים וכל שכיוצא בזה אינו מחמיץ אלא אף אם היה זקוף הכד כדרכו והמים מתקבצים בשוליו ומתעכבים שם הרבה מותר שמי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין:
הלתיתה היא שהיו רוחצים החטים יפה יפה מפני העפר והאבק שעליהם ואח"כ היו מנגבין אותם בשמש וטוחנין אותם ולתיתה לכתחלה אסור לעשותה בפסח אפי' בחטים שהם שרירים וחזקים יותר מן השעורים שאף החטים הבקיעה שבהם מצויה הרבה להכנס המים בתוכם ולהתעכב שם ואם לתת נתבקעו אסורות ולא סוף דבר נתבקעו ממש אלא כל שנתפחו כל כך שאלו מניחן על פי הביב מתבקעות שכל כיוצא בזה חמץ הוא וביב זה י"מ החרס שאופין בה את החלות מלשון בוביא וי"מ פי חבית של יין חזק שחוזק היין מבקעם ויש פוסקים דוקא בנתבקעו ממש כשמואל ומפני שכבר עשה בה מעשה ומעשה רב וכן שמר עוקבא בר מחלקתו תלמידו היה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב:
וגדולי הפוסקים מכריעים בה להחמיר לענין אכילתם בעין מאחר שלא נתברר בגמ' אם הלכה כמר עוקבא שאמר לא נתבקעו ממש או כשמואל שאמר נתבקעו ממש שזהו ספק תורה וספק תורה להחמיר אבל אם נמצאו בתבשיל אין אוסרין את התבשיל אף בנתפח הרבה אלא בנתבקעו ממש שאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא בין במינו בין שלא במינו והוה ליה ספיקא דרבנן וי"א שלא נאמר חלוק בין נתבקעו ללא נתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים הרי הם כמבוקעים מצד הבקיעה שבהם וקצת ראיה לדבריהם מיין נסך שנפל על החטים כמו שהתבאר באחרון של ע"ז אלא שאינו דומה לזו לגמרי וגדולי המחברים כתבוה אף בחטים וכבר כתבנוה בפרק ראשון בשמועת חטי קרדניאתא ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם נמצאו שם הרבה גרגירים של חטים ושעורים כל שמארבעה ולמעלה איתחזק איסורא הוא ונוהגים לאסרו וכן בתולעים הנמצאים בתבשיל כמו שביארנו במקומו בשם הגאונים ואע"פ שסברא היא אין בזה כח לאסור מכח הלכה:
וחטים שנמצאו בתרנגולת אחר מליחה או אחר בישול כתבו גדולי הרבנים בתשובת שאלה שאם נתברר ששהו בזפק התרנגולת בכדי שיפול לאור וישרף פרשא בעלמא הוא ואם לא שהו כל כך בבישול אסור ובמליחה דיו בקולף את מקומו שלא אמרו מליח כרותח אלא כרותח דצלי וכל שבצלי דיו בקליפה אף באיסורי משהו שאין איסור משהו במשהו אלא בתבשיל אבל בצלי דיו בקליפה שהרי ר' יהודה סובר מין במינו במשהו והוא בעצמו אמר שבצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואם נמצאו אחר בישול שהכל אסור ובנתבקעו מ"מ מותר לשהותו אחר הפסח בקדרה עצמה שאף זה משהו בלוע הוא וגדולי המפרשים חלקו עליהם לאסור אף בשהה בכדי שיפול לאור וישרף שלא אמרו בשיעור זה שיצא לו מתורת אוכל אלא לענין טומאה אבל איסורי מאכלות לא שהרי דג טהור שבלע דג טמא אסור כמו שהתבאר בבכורות וכן חולקים לומר שבמליח צריך העמקה ונטילת מקום שהוא יותר מקליפה ויראה שלא אמרוה אלא להחמיר הא מן הדין דיו בקליפה ויש נזהרים שלא להבהב התרנגולת מפני חטים ושעורים שבזפק ואין צורך בכך שההבהוב אינו צלי גמור ואף אם היה צלי הרי עור הזפק מגין בינו לשאר בשר והרי הוא כנקלף:
ולענין הלתיתה יש חולקין להתירה ממה שאמרו בסוגיא זו יוצאין בפת נקיה ואין נקיות פת בלא לתיתה ואינו כן שהרי המנחות אין לותתין אותן ונקראות סולת ואף לדבריהם הגאונים הזהירו שלא ללתות ואף לאסרה בדיעבד מפני שאין אנו בקיאים בה:
הקמחים והסלתות של בני כפרים אין מקבלים טומאה שסתמן לא הוכשרו שאינם חוששים לפת נקיה ושל כרכים מקבלים טומאה סתמן נלתתו והוכשרו:
בצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ובצקות של גוים צריך לפרש שנילושה שלא בשימור ישראל שהרי בפירוש אמרו מדנחית לשימור לא עבד ליה שימור כלומר משירדה לצורך שימור שזהו משעת נתינת מים לא עשו לה שימור ואע"פ ששמרוה לשם מצה משעת אפייה אינו כלום הואיל ואין בה שימור לישה עד שישמרוה משעת לישה ומתוך כך יש לפקפק האיך ממלא כריסו מהם שאם תפרש בציקות של גוים שלשום בבתיהם והביאום לפנינו ולא הכרנו בהם קרני חגבים והכסף פנים שהוא סימן לשיאור ולסידוק וכמו שפירשוה גדולי הרבנים הרי יש לחוש שמא נילושה במים שלא לנו ואמרו למטה עברה ולשה אסור ואפשר שלא אמרו עברה ולשה אסור אלא מתורת קנס ואין קנס אלא לישראל ויש אומרים שלא הצריכו מים שלנו אלא למצת מצוה עד שבלישת חול המועד אין מזקיקים עצמם למים שלנו וכל אלו דברים מתמיהים שכל שהוא מחמת חשש חמוץ אסור בכל הפסח ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשלשוה גוים בבתינו ובמים שלנו אלא שנילושה שלא בפנינו אבל בצק שלהם לא וגדולי המפרשים פירשוה אף בפנינו וממה שאמרו חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו ועוד שאין שימור גמור אלא בלישה לשמה וכל מצוה שצריכה לשמה פסולה בגוי עד שמתוך כך מזהירין שלא להניח נכרית בלישת מצה של מצוה:
ולמדנו לדברי כלם שאם לקח ישראל חטים של גוים ולשוהו ואפוהו ישראלים אין לחוש בהם לאכילת מצה באחרונה שכל שנשמר משעת לישה על ידי ישראל דיו ואף הגאונים כתבו שבמקום הדחק מותר ליקח קמח בשוק ואין חוששין שנלתת או שנפל עליו מים כלל גדול אמרו אחזוקי איסורא לא מחזקינן:
2 more comments on this page.
Meiri on Pesachim 40a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמרא אמר שמואל חטין של מנחות אין לותתין אותם וקא קרי להו סולת כו' יש לדקדק אמאי לא פריך בפשיטות כיון דחטין של מנחות אין לותתין משום דלתיתה בזריזין ולא במקום זריזין כדאמרי' לעיל אמאי שרי רבא לתיתה במצת מצוה דליתיה נמי בזריזין ולא במקום זריזין דלענין לישת פושרין מפלגינן לעיל בין מצת מנחות דאיתיה במקום זריזין ובין לישת פושרין דמצת מצוה לתיתה דמנחות דליתנייהו במקום זריזין אבל לתיתה בין הכא ובין הכא ליכא במקום זריזין ויש ליישב דרבא פליג אשמואל וסבר דלתיתה שרי נמי במנחות ודו"ק:
שם מצוה ללתות כו' אי לא דבעי לתיתה שימור למאי כו' דאי לאו דבעי לתיתה ובעי שימור משום דשרי לתיתה לא אצטריך לכתוב ושמרתם כיון דסגי בלא"ה לא ילתות ולא תיבעי ליה שימור וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 40a · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה כי מהפכיתו ובו' אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו פי' בעי שימור מתחלתן שלא יבואו עליהם מים ולא שמצוה ללתותן וליתן עליהם מים כדי שיהא צריך לשומרן שלא יחמיצו ומתרץ עיקר השימור שלא תחמיץ פי' כשיבואו עליהם כבר מים שצריך לשומרן שלא יחמיצו וק"ל:
Maharam on Pesachim 40a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא רבא אמר אפילו זקיפא נמי שרי מי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין. כבר כתבתי לעיל דף ל"ה ע"ב בלשון התוס' דבמנחות דף נ"ז כתבו דלשיטת רש"י מי פירות לחוד נמי נוקשה מיהא הוי יש לפרש דהא דשרי רבא הכא בזקיפא היינו משום דאינו אלא חששא בעלמא דאפשר שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין א"כ בנוקשא גרידא שאינו אלא מדרבנן ליכא למיחש להכי וזה דוחק ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י א"ש טפי וק"ל:
שם ת"ר אין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות ופרש"י דודאי ממהרות להחמיץ. ולכאורה לשון רש"י תמוה דאם כוונתו דנתבקעו סימן חימוץ הוא הו"ל לפרש דודאי נתחמצו ואם נפרש דכוונתו דנתבקעו ודאי לאו סימן חימוץ גמור הוא אלא התחלת חימוץ שעי"ז ממהרות להחמיץ אח"כ וכן נראה ממ"ש הרא"ש ז"ל להדיא דנתבקעו לאו חמץ גמור הוא אלא שזה דוחק דהרא"ש לא איירי אלא כשנמצא מבוקעת בשעת לישה ע"ש משא"כ בל' רש"י לא שייך לפרש כן ואם נפרש כוונתו במ"ש שממהרות להחמיץ היינו דמשו"ה נקיט שעורין טפי מחטין לפי שהשעורין ממהרות להחמיץ שכן הוא למסקנא דשמעתין אלא דאכתי ל' דודאי ממהרות אינו מדוקדק דבהדיא הוה ליה למימר דשעורין ממהרות להחמיץ וצ"ע:
שם הדר אמר רבא מותר ללתות דתניא יוצאין בפת נקייה והדראה כו' וקשיא לי דהא ע"כ הא דהדר אמר רבא דמותר ללתות היינו בחטין דוקא דאי בשעורין הא תנן להדיא דאין לותתין ודאי לא פליג רבא אברייתא אע"כ דבחטין איירי והדד ביה ממאי דקאמר מעיקרא לא מיבעיא קאמר וא"כ לפ"ז אכתי מאי דייק מהך ברייתא דפת נקייה דמותר ללתות דלמא לעולם דאסור ללתות כמו בשעורים ואפ"ה קתני שפיר דיוצאין בפת נקייה שאם לתת קודם פסח ולא נתבקעו יוצא בה ידי מצות מצוה דהא בשעורים נמי קתני להדיא שאם לא נתבקעו מותרות דמשמע אפילו לכתחילה מותרות לאוכלן ואפשר דהכי קאמר דאי ס"ד דבחטין נמי שייך הך חששא דלתיתה כמו בשעורין א"כ אפילו בדיעבד לא היו יוצאין י"ח בפסח דהא דתניא גבי שעורין לא נתבקעו מותרות היינו לאוכלן בעינייהו משא"כ לענין מצות מצוה לא הוי סמכינן אמה שלא נתבקעו דמ"מ אפשר דהתחלת חימוץ יש כאן וכשנתנן אח"כ בעיסה ולשן במים ממהרות להחמיץ אע"כ דבחטין ליכא שום חששא כלל בלתיתה כיון דשרירי כן נראה לי:
שם בתר דנפיק אמר מ"ט לא אמינא ליה מהא דאמר ר"ז אר"י אמר שמואל חיטין של מנחות אין לותתין אותן וקא קרי להו סולת כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דעדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי אעיקר דינא דכיון דבמנחות קאמר שמואל דאין לותתין אף ע"ג דמנחות איתנייהו בזריזין ובמקום זריזין כ"ש דאין ללתות לצורך פסח שאינו בזריזין ע"ש שתירץ דלא פסיקא ליה לאקשויי מהך סברא דאפשר דאה"נ דלדינא פליג רבה אדשמואל משא"כ בהא דקרי ליה רבה סולת פריך שפיר וע"ש ולפ"ז כ"ש שצריך לומר כן לפי המסקנא דאמר רב' מצוה ללתות ועביד עובדא אם כן ע"כ דליתא לדשמואל לענין חטין של מנחות. אמנם לע"ד אין צורך לזה דודאי לענין פושרין דלעיל שפיר שייך לחלק בין מנחות לפסח מטעמא דזריזין דעיקר חשש בלישת פושרין לא שייך כלל בזריזין שיודע להבחין שיעור הפשרת המים אינו שוהה ג"כ בלישתה ואופהו ומטגנה מיד סמוך ללישתן משו"ה מותר במנחות דאין כאן חשש כלל משא"כ לענין חמץ בפסח שאינו מסור לזריזין שייך הך חששא טובא בפושרין דזימנין שהן חמין ביותר ומחמיצין לאלתר וכ"ש אם שוהה הרבה בלישתן ואינו נזהר לאפותן לאלתר ועוד שאם יראה בה קצת חימוץ של שיאור או סידוק או הכסיפו פניו אינו מכיר בהן מי שאינו זריז שהרי נחלקו ר"מ ור"י וחכמים הרבה בסימנים הללו אם כן אתי לידי חשש איסור אכילת חמץ בפסח שהוא בכרת משא"כ לענין לתיתה דשמעתין נראין הדברים להיפך דעיקר חשש חימוץ לא תליא בזריזות כלל אלא לפי ענין החטין שיש מהן שמתבקעות לאלתר יותר מחבירו ומשום הכי קאמר שמואל במנחות דאין לותתין שאסור לגרום למנחות לכתחילה שום חימוץ אפילו קודם שנתקדשו בכלי משא"כ לענין חמץ בפסח סובר רבה דמותר אפילו לכתחילה דהא סמיא בידן שכל אדם יוכל להבחין אם נתבקעו או לא נתבקעו ולא שייך זריזות ולפ"ז כ"ש דא"ש למאי דמסיק רבה דמצוה ללתות ויליף לה מקרא דושמרתם את המצות דהיא מצות עשה דליעבד לה שימור ואם כן במצות מצוה כ"ש שמסורה לזריזין שזריז ויודע לעשות לה שימור כראוי משא"כ במנחות כנ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Pesachim 40a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 40, Amud Aleph, about 443 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 120 words
Opens “תְּרֵי חִיטֵּי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דִּילְמָא אָזְלָא חֲדָא…”
- Segment 243 words
Opens “וְאָמַר אַבָּיֵי: לָא לִיחְרוֹךְ אִינִישׁ תְּרֵי שֻׁבְלֵי…”
- Segment 334 words
Opens “וַהֲדַר בֵּיהּ אַבָּיֵי מֵהַהִיא, דְּכׇל אַגַּב מֵדָלַיְיהוּ…”
- Segment 415 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. וְאִם…”
- Segment 513 words
Opens “רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹרָן בְּחוֹמֶץ, וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן.…”
- Segment 632 words
Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: לֹא…”
- Segment 730 words
Opens “אָמַר רַבָּה: בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִלְתּוֹת. מַאי…”
- Segment 826 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאן דְּצָיֵית לֵיהּ…”
- Segment 938 words
Opens “אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח.…”
- Segment 1015 words
Opens “הֲדַר אָמַר רָבָא: מוּתָּר לִלְתּוֹת. דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין…”
- Segment 1116 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הַקְּמָחִין וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל…”
- Segment 1211 words
Opens “דִּכְפָרִים מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא לָתְתִי,…”
- Segment 1329 words
Opens “תַּרְגּוּמָא אַקִּמְחָא. בָּתַר דְּנָפֵיק אָמַר: מַאי טַעְמָא…”
- Segment 1425 words
Opens “הֲדַר אָמַר רָבָא: מִצְוָה לִלְתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּשְׁמַרְתֶּם…”
- Segment 1522 words
Opens “דְּאָמַר רַב הוּנָא: בְּצֵקוֹת שֶׁל גּוֹיִם —…”
- Segment 1619 words
Opens “מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד בְּהוּ שִׁימּוּר.…”
- Segment 1727 words
Opens “ומִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּנָחֵית לְשִׁימּוּר…”
- Segment 1825 words
Opens “וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הֲדַר בֵּיהּ רָבָא. דְּאָמַר…”
- Segment 193 words
Opens “מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Pesachim 40a · Segment 5 — “…וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Pesachim 40a · Segment 2 — “וְאָמַר אַבָּיֵי: לָא לִיחְרוֹךְ אִינִישׁ תְּרֵי שֻׁבְלֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי,…”
Original text
תְּרֵי חִיטֵּי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דִּילְמָא אָזְלָא חֲדָא וְיָתְבָה בְּצִירְיָא דַחֲבֶרְתַּהּ, וְלָא סָלֵיק לְהוּ דִּיקּוּלָא דְמַיָּא מֵאַרְבַּע רוּחָתָא, וְאָתֵי לִידֵי חִימּוּץ.
two wheat grains in boiling water at the same time, lest one move and rest in the slit [ tzirya ] of the other, thereby preventing the column [ dikkula ] of boiling water from entering all four sides of the grain, and the grain will come to a state of leavening.
וְאָמַר אַבָּיֵי: לָא לִיחְרוֹךְ אִינִישׁ תְּרֵי שֻׁבְלֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דִּילְמָא נָפְקִי מַיָּא מֵהַאי וּבָלַע אִידַּךְ, וְאָתְיָא לִידֵי חִימּוּץ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חֲדָא נָמֵי, דִּילְמָא נָפֵיק מֵהַאי רֵישָׁא וּבָלַע אִידַּךְ רֵישָׁא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: מֵי פֵירוֹת נִינְהוּ, וּמֵי פֵירוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין.
And Abaye said: A person may not roast two stalks together, lest water leave one and be absorbed by the other, and it come to be leavened. Rava said to him: If so, one should not even roast one stalk, lest the liquid leave one end of the stalk and be absorbed by its other end. Rather, Rava said: One need not be concerned about this possibility, as it is considered fruit juice, and fruit juice does not leaven grain.
וַהֲדַר בֵּיהּ אַבָּיֵי מֵהַהִיא, דְּכׇל אַגַּב מֵדָלַיְיהוּ לָא מַחְמְצִי. דְּאָמַר אַבָּיֵי: הַאי חַצְבָּא דַאֲבִישֻׁנָא, סְחִיפָא — שְׁרֵי, זְקִיפָא — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ זְקִיפָא — נָמֵי שְׁרֵי, מֵי פֵירוֹת נִינְהוּ, וּמֵי פֵירוֹת אֵינָן מַחְמִיצִין.
The Gemara adds: And Abaye retracted his opinion with regard to that halakha of stalks, as he maintains that anything that is absorbing liquid will not become leavened unless it is fully soaked in water. As Abaye said: With regard to this jug used for drying the stalks by means of roasting, if it is inverted it is permitted, as the liquid that is discharged from one stalk will not be absorbed by the other stalks. However, if the vessel is upright it is prohibited, as the liquid retained in the vessel might be absorbed by the other stalks and leaven them. Rava said: Even if the jug is upright, it is also permitted. This liquid is considered fruit juice, and fruit juice does not leaven grain.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. וְאִם לָתַת, נִתְבַּקְּעוּ — אֲסוּרוֹת, לֹא נִתְבַּקְּעוּ — מוּתָּרוֹת.
The Sages taught: One may not soak barley in water on Passover to make it easier to remove the chaff from the grain. And if one did soak barley grain and it split, it is prohibited. If it did not split, it is permitted.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹרָן בְּחוֹמֶץ, וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.
Rabbi Yosei says: If one sees that the grain is expanding, he should soak it in vinegar, and the vinegar will cause the grain to contract, thereby preventing leavening. However, Shmuel said: The halakha in not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: לֹא נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ מַנִּיחָן עַל פִּי חָבִית וְהֵן נִתְבַּקְּעוֹת מֵאֵילֵיהֶן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ. עֲבַד שְׁמוּאֵל עוֹבָדָא בְּדוּרָא דְּבֵי בַּר חָשׁוּ נִתְבַּקְּעוּ מַמָּשׁ.
Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: When the Sages were referring to a case where the barley grain split, the prohibition does not apply only if it actually split and a crack is visible. Rather, this is referring even to a case where if the barley grains were placed on a barrel of wine they would split by themselves, due to the effect of the wine. And by contrast, Shmuel said: This halakha applies only if it actually split. The Gemara relates: Shmuel took action in accordance with his ruling, when he was in the village of bar Ḥashu’s house. He prohibited only barley grains that had actually split, but permitted those that were about to split.
אָמַר רַבָּה: בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִלְתּוֹת. מַאי אִירְיָא בַּעַל נֶפֶשׁ? אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי, דְּהָא תַּנְיָא: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח! הָכִי קָאָמַר: בַּעַל נֶפֶשׁ — אֲפִילּוּ חִיטִּין דִּשְׁרִירִי לֹא יִלְתּוֹת.
Rabba said: A pious person will not soak wheat at all during Passover. The Gemara asks: Why discuss particularly a pious person? This halakha should apply to everyone as well, as it was expressly taught in a baraita : One may not soak barley on Passover. The Gemara answers that this is what Rabba is saying: A pious person will not even soak wheat, which is firmer than barley and less likely to split, due to the concern that it might become leavened.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאן דְּצָיֵית לֵיהּ לְאַבָּא — אָכֵיל נַהֲמָא דְעִיפּוּשָׁא. דְּהָא בֵּי רַב הוּנָא לָתְתִי, וּבֵי רָבָא בַּר אָבִין לָתְתִי. וְרָבָא אָמַר: אָסוּר לִלְתּוֹת.
Rav Naḥman said to Rabba: Anyone who listens to Abba, Rabba’s first name, will eat moldy bread during Passover, as flour cannot be properly prepared without soaking, and therefore matza should not be prepared from this flour. As in Rav Huna’s house they would soak the grain, and in Rava bar Avin’s house they would likewise soak their grain. But Rava said: Soaking grain should not be avoided merely for reasons of piety; rather, it is absolutely prohibited to soak grain.
אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח. שְׂעוֹרִין הוּא דְּלָא, הָא חִיטֵּי — שְׁרֵי. לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא חִיטִּין, כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ צִירְיָא — עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא, אֲבָל שְׂעָרֵי דְּשִׁיעִי — אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: Rather, that which is taught in a baraita : One may not soak barley on Passover, indicates that it is barley that one may not soak; however, it is permitted to soak wheat, how will Rava explain this baraita ? The Gemara explains: The baraita is speaking employing the didactic style of: Needless to say. It should be understood as follows: Needless to say, wheat may not be soaked, since wheat grains have a slit through which water will enter, and the wheat will therefore expand quickly when left to soak. However, in the case of barley, which is smooth and no water will enter the grain, one might say that this seems well, i.e., it is permitted, to soak barley. Therefore, the baraita teaches us that it is prohibited to soak even barley.
הֲדַר אָמַר רָבָא: מוּתָּר לִלְתּוֹת. דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין בְּפַת נְקִיָּה וְהַדְרָאָה, וְאִי אֶפְשָׁר נְקִיָּה בְּלֹא לְתִיתָה.
Rava reconsidered and then said: This is not the case. Rather, it is permitted to soak grain, as it was taught in a baraita : One can fulfill his obligation with a matza loaf prepared from refined flour and with matza baked from coarse flour. And it is impossible to produce refined matza without soaking the grain, as this is the only way to remove the chaff completely from the grain.
אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הַקְּמָחִין וְהַסְּלָתוֹת שֶׁל גּוֹיִם, שֶׁל כְּפָרִים — טְהוֹרִים, וְשֶׁל כְּרַכִּין — טְמֵאִין.
Rav Pappa raised an objection to the opinion of Rava from a baraita : With regard to flour and refined flour that belong to gentiles, in villages they are ritually pure, and in cities they are ritually impure. It is assumed that grain in cities is soaked before it is ground into flour. Once water comes in contact with this grain, it becomes susceptible to ritual impurity, and it subsequently becomes impure when touched by gentiles.
דִּכְפָרִים מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלָא לָתְתִי, וְקָא קָרֵי לֵיהּ סוֹלֶת!
As for flour in villages, what is the reason that it is ritually pure? Is it not due to the fact that they do not soak the flour, and therefore it does not become liable to ritual impurity? And yet their flour is nonetheless called refined flour. It can be inferred from this that it is possible to prepare refined flour without soaking the grain.
תַּרְגּוּמָא אַקִּמְחָא. בָּתַר דְּנָפֵיק אָמַר: מַאי טַעְמָא לָא אֵימָא לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב יִרְמְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חִיטִּין שֶׁל מְנָחוֹת אֵין לוֹתְתִין אוֹתָם, וְקָא קָרֵי לְהוּ סוֹלֶת.
Rava answered: You should interpret the distinction of the baraita as referring only to ordinary flour, not refined flour, which is invariably susceptible to ritual impurity due to the soaking. After Rava left, Rav Pappa said: What is the reason that he did not say a proof from this statement that Rabbi Zeira said that Rav Yirmeya said that Shmuel said: With regard to wheat that will be used for meal-offerings, one may not soak it, and yet it is nonetheless called refined flour? The Torah insists that the flour used for meal-offerings be prepared from refined flour.
הֲדַר אָמַר רָבָא: מִצְוָה לִלְתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת״ — אִי לָא דְּבָעֵי לְתִיתָה שִׁימּוּר לְמַאי? אִי שִׁימּוּר דְּלִישָׁה — שִׁימּוּר דְּלִישָׁה לָאו שִׁימּוּר הוּא.
Rava reconsidered and then said: It is not only permitted to soak the grains; it is actually a mitzva to soak them, as it is stated: “And you shall guard the matzot ” (Exodus 12:17). The Gemara explains this statement: If it is not the case that grain requires soaking, for what purpose is guarding necessary? If you claim that this verse is referring to guarding when kneading, that cannot be the case, as guarding grain while kneading is not considered guarding. If one failed to protect the wheat from becoming leavened up to that point, it is of no use to be careful while kneading it. Consequently, this mitzva to guard the dough cannot be referring to the kneading stage.
דְּאָמַר רַב הוּנָא: בְּצֵקוֹת שֶׁל גּוֹיִם — אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. בָּאַחֲרוֹנָה — אִין, בָּרִאשׁוֹנָה — לָא,
As Rav Huna said: In the case of dough prepared by gentiles, if one knows that it has not become leavened, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza in the end, to fulfill the obligation to eat matza . The Gemara infers from this statement: With regard to the matza that he eats in the end, yes, he fulfills his obligation with this matza . But with regard to the matza he ate in the beginning, no, he does not fulfill the mitzva with dough prepared by gentiles.
מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא עֲבַד בְּהוּ שִׁימּוּר. וְלַעְבֵּיד לֵיהּ שִׁימּוּר מֵאֲפִיָּה וְאֵילָךְ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, שִׁימּוּר מֵעִיקָּרָא בָּעֵינַן.
What is the reason that one cannot fulfill his obligation to eat matza with dough prepared by gentiles? It is because he did not perform his duty to guard this dough. But one can perform his duty to guard it from the time of baking and onward. Rather, isn’t it correct to conclude from this baraita that the grain must be guarded from the beginning, i.e., from the time it is soaked, which proves that soaking the grain is part of the process of preparing matza ?
ומִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּנָחֵית לְשִׁימּוּר — לָא עָבֵד לַהּ שִׁימּוּר. אֲבָל הֵיכָא דִּבְעִידָּנָא דְּנָחֵית לְשִׁימּוּר — עָבֵיד לַהּ שִׁימּוּר, הָכִי נָמֵי דְּשִׁימּוּר דְּלִישָׁה הָוֵי שִׁימּוּר.
The Gemara rejects this: And from where do we know that this conclusion is correct? Perhaps it is different there, as at the time when guarding is required, i.e., when water was added to the flour, he did not perform his duty to guard it properly. However, in a case where at the time when guarding is required, when water is added the flour, he properly performed his duty to guard it, so too, it is possible that guarding flour at the time of kneading is considered proper guarding. Therefore, this question cannot be resolved based on the case of dough prepared by gentiles.
וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא הֲדַר בֵּיהּ רָבָא. דְּאָמַר לְהוּ לְהָנְהוּ דִּמְהַפְּכִי כֵּיפֵי: כִּי מְהַפְּכִיתוּ — הַפִּיכוּ לְשׁוּם מִצְוָה, אַלְמָא קָסָבַר: שִׁימּוּר מֵעִיקָּרָא מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ בָּעֵינַן.
And although this proof was rejected, Rava did not retract his statement that guarding grain must begin before kneading. For he would say to those who cut and tied the stalks [ kifei ] of grain in the field: When you cut the grain, cut it for the purpose of the mitzva. Apparently, Rava maintains that it is necessary to guard the grain from the outset, i.e., from the beginning of its preparation until its end.