Commentary page

Pesachim 4b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 4b

Pesachim 4b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 244 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

דקסבר האי תנא:

הכל חבירין אצל בדיקה ואפילו עם הארץ ובדבר שהוא מוחזק חבר מחזקינן ליה שלא עבר זמנו עד שעשאוהו:

דתניא חבר הנאמן על המעשרות ומת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן שנתמרחו היום הרי הן בחזקת מתוקנים דודאי לא יצא מתחת ידו עד שגמר כל מצותו והכא נמי כיון דאף עמי הארץ חבירין הן על הבדיקה חזקתן שבדקוהו:

וממאי דהא דקתני נאמנין טעמא משום דהכל חבירים הם אצל בדיקה דלמא אין עמי הארץ חבירים על כך וטעמא משום דקאמרי הני אנו ראינו שבדקו:

כל הבתים בחזקת בדוקים מיבעי ליה למיתני ולא הוה למיתליה באמירה דהני ומקשינן אלא מדתלא באמירה ודאי איכא למידק הא לא אמרי לא אם כן מאי קא מיבעיא לך תיפשוט מינה דאין חזקתו בדוק ומשני מהא ליכא למידק למיפשט מידי דאיכא לאוקמא להא כגון דמוחזק לן בהאי דלא בדק כגון שראינוהו טרוד או יצא מבעוד יום לדרך ואמרי הני אנחנו בדקינוהו:

בביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה:

בדרבנן הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא:

מי הוי מקח טעות ואם בא השוכר לחזור בו על ידי עלילותיו ולומר לא כך שכרתי ואין תנאי שלנו קיים מהו לחזור:

10 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 4b · Sefaria

Tosafot

לאו משום דחזקתו בדוק תימה מאי ס"ד דאי בחזקתו בדוק אם כן מה צריך לאמירה דהני כלל ואומר ר"י דמיירי כגון שבעל הבית בעיר אע"ג דחזקתו בדוק כיון דאיתיה בעיר צריך לישאל הימנו ולהכי מהני אמירה דהני דלא שאלינן אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר ואין צריך אפילו לישאל היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תיקנה שלא יבא לידי מכשול אבל גבי בדיקה אפילו לא יהיה בדוק לא יהיה כל כך מכשול לכך צריך לישאל אם הוא בעיר ומסיק אי חזקתו בדוק כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה וממילא ידעינן דאמירה דהני מהני ואין צריך לישאל הימנו אפילו אם הוא בעיר ועוד פירש ר"י דס"ד דאיירי דאמרי הני לא היה בדוק ואנן בדקנו דאי חזקתו בדוק מהימני מגו דאי בעי שתקי אבל אי אין חזקתו בדוק אמאי מהימני ופריך אי הכי כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי ליה דממילא ידעינן דמהימני במגו:

מדאורייתא בביטול בעלמא סגי פי' בקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול ואומר ר"י דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים (דף מה.) הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך:

הימנוהו רבנן בדרבנן אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור ובפ' המדיר (כתובות עב. ושם) גבי מאכילתו שאינו מעושר משמע שסומך עליה לענין חלה ומעשר מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן ותחומין דרבנן מהימנינן להו לאשה ועבד ולא קטן מדתניא בפ' כיצד מעברין (עירובין נח: ושם) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנת לומר עד כאן תחום שבת אבל קטנים לא דגריעי טפי מדחשיב להו בשמעתין בסוף ובפרק שני דכתובות (דף כח. ושם) אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת משמע אבל בקוטנן לא היינו משום דתחומין אין בידם כלל לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק נראה לרשב"א דבשלשה עשר איירי דבארבעה עשר על המשכיר לבדוק:

וכתיב אך ביום הראשון תשביתו פי' הקונטרס מדמחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר ואין נראה לר"י דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו ועוד אי ממשמעות דיום ראשון משמע מקצת מותר מה צריך לאך חלק מיהו ללישנא שני שפירש הקונטרס דא"ך ח"ץ באח"ס בט"ע אתי שפיר ונראה לר"י דמייתורא דקרא קדריש ועוד מדכתיב אך ודרשינן לקמן אך חלק פריך:

ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור הוי מצי לשנויי ביום כתיב כדמשני בסמוך וכי נמי משני דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ לא צריך לקרא דמייתי שבעת ימים שאור לא ימצא דמדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ יכול לדרוש הכל כמו שדורש רבי יוסי (הגלילי) לקמן:

Tosafot on Pesachim 4b · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ועלה בעינן המשכיר בית לחבירו בי"ד והלך חזקתו בדוק או לא ופשטינן לה מהא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים מאי טעמיה לאו משום דחזקתו בדוק וקסבר הכל חברין אצל ביעור חמץ ותניא חבר שמת והניח מנורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ודחי' לא אלא משום דאמרי הני והדרינן ומוקמינן לעולם כי האי גונא חזקתו בדוק והא דתניא הכל נאמנין על ביעור חמץ כגון דמוחזק לן בהאי ביתא דלא בדיק ואמרי הני דבדיק (נימני') [צ"ל נאמנין] כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה הימנינהו רבנן להני נשי ועבדים וקטנים במילתא דהיא מדרבנן ונדחית: המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק כי האי גונא מקח טעות הוא או לא ופשטה אביי דלא הוי מקח טעות דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה וכל שכן בגופיה:

וכולי עלמא חמץ בי"ד משש שעות ולמעלה אסור מדאוריית' מנא לן ופשיט לה אביי הכן בהאי טעמא והאי דאביי שייכא בדר' יוסי הגלילי כדבעינן למימר קמן שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו וגו' ואי אפשר לומר זה ביום הראשון ביום טוב הראשון הוא וביום ההוא אתה אוכל מצה ומשבית שאור שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואי אפשר לומר נמי השבתת שאור לילי ט"ו הוא משום דביום הראשון תשביתו שאור כתיב ולא בלילה שמעי' דזה ביום הראשון קודם יום טוב הראשון הוא ותוב איתקש השבתת שאור לאכילת (מצה) [צ"ל חמץ] שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשעה שנאסר באכילת חמץ [ביום] הוזהר לאכילת מצה שנאמר כל מחמצת לא תאכלו וכו' וכתיב בערב תאכלו מצות וגו' ש"מ דבעינן השבתת שאור ביום קודם חיוב אכילת מצה וכיון דחיוב אכילת מצה ליל ט"ו הוא נמצא חיוב השבתת שאור שהוא בי"ד:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 4b · Sefaria

Ritva

המנינהו רבנן בדרבנן י"מ דמשום עבדים וקטנים (נצעה)[נקטה] דאלו בנשים אף באיסורין של תורה נאמנים דהא חזינן שהאמינה תורה על נידתה וגבי מעשרות כדתנן עשרתם ערבתם וכדאמרי' בכתובות פ' המדיר גבי עוברת על דת היכי דאמר אי ידע נפרוש אי דלא ידע מינא ידע ומעשים בכל יום אנו סומכין עליהם במליחה וניקור הבשר. וכן אמר בירושלמי אין כאן נשים. ויש פירוש אחר וזה העלה עיקר הרי"ט ז"ל. ועוד הקשה הרי"ט ז"ל דגבי תחומין אמרינן הכל נאמנים לומר ע"כ תחום שבת ואפי' עבד ואשה ופרישנא טעמא משום דתחומין דרבנן ותירץ דהתם מסיח בהכחשה דאילו מדאוריית' ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. עוד הקשה קטנים האיך נאמנים דהא בפ"ב דכתובות במתני' דאילו נאמנים בגדולם מה שראו בקטנותם ובגמ' העלה מינה דקטן אינו נאמן בקטנותו להעיד אפי' באיסורין דרבנן כגון בית הפרס ותחומין וגם בההיא דעירובין לא הזכירו קטן ותירץ דהכא בדבר שבידם לעשות דכיון דבדיקה דרבנן מהימן אע"ג דאיכא טירחא ולענין איסורא דאוריי' נאמן בדבר שבידו בדבר שאין בו טירחא כשיש בו דעת כדאמרי' התם קטן היודע לשמור את ידיו אוכלין על ידיו ניקורות כדאיתא במס' סוכה ושם פירשתי בס"ד עכ"ל ז"ל. עוד כתב ז"ל ובעיין לא איפשטא דהא מסקנא דחייה בעל מנת הוא וזה ברור ע"כ. והר"י קרקושה ז"ל כתב בשם הר"י בן גיאת ז"ל ואי איתיה קמן שיילינן ליה ואי ליתיה קמן למידע אי בדוק אי לא חזקתו בדוק ואי מוחזק לך דלא בדק ואמרי הני בדקוניה המנינהו רבנן בדרבנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"כ:

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי אמרינן מקחו כמקח טעות או לא. הקשה הרי"ט ז"ל כיון דעל מנת כן שכרו ואקפיד בדבר מאי קא מיבעי' לן והיכי אפשר לומר דלא הוי מקח טעות ואמרי' ניחא ליה לאינש דהא חזינן דקפיד ותירץ דה"ק המשכיר בית לחבירו בי"ד שהוא מן הסתם בחזקת בדוק דאע"ג דלא איפשטא לעיל מ"מ הוי תיקו דרבנן ולקולא. וכתב הוא ז"ל דלא מחוור בלישנא. ועוד (במשנה) [דמשום] ההיא חזקה ליכא לשנוייה (נ"ל דצ"ל לשויה, המעתיק) מקח טעות ואפי' איפשטא בהדיא כ"ש הכא דלא איפשטה המע"ה והנכון דהכא פשיט' לן דמהני ליה קפידא לשוכר לחייב המשכיר לבודקו אילו איתיה קמן וכל היכי דאיתיה ודאי כייפינן ליה לשלם שכר הבדיקה אלא הא קא מיבעי לן אי הוי קפידא גמורה למיהוי מקח טעות ויתבטל השכירות לגמרי ואע"ג דבעי האי למיבדקיה כדין כל מק"ט דעלמא ובהא פשטינן דלא הוי מק"ט וכי ליתיה למשכיר קמן דנכייפיה עביד ליה אידך ע"מ להשתלם דניחא ליה לאינש לקיימ' מצוה בין בגופיה בין בממוניה ע"מ להשתלם זה נכון וברור. כן כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ש שאמר בשם הרמב"ן:

תנן התם וכו' דכ"ע מיהא חמץ מו' שעות ולמעלה אסור באכילה ואסור לקיימו מיהו השתא משום דאסור לקיימו נקטינן ליה ועלה שקלינן וטרינן מיהו בודאי לקמן מוכחינן לה בהדיא דלכ"ע אסור באכילה מו' שעות ולמעלה. וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. כתב עוד ז"ל שלא לצורך אוכל נפש והוא צורך י"ט כדמוכח במס' י"ט ובכמה דוכתי ודין הוא דאי לא לב"ה כולהו מלאכות שריין במתוך והכא נמי כיון שהיא מצוה שסמכא בי"ט חשיב למישרי במתוך דהוי כלולב לצאת בו וס"ת לקרות בו ומיהו השתא דקיל"ן דביעור בי"ד היכא דעבר ולא ביטל ולא בדק אין לשורפו בי"ט דכיון דהגיע מצוה קודם והוי כמילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט וכן הוא בפי' בירושלמי דשבת וכן הצעתי לפני מורי הרב (נ"ל הרא"ה, המעתיק) והרשב"א והודו לדברי ושלא כדעת רבים הלכך כל כיוצא בזה מוציא כלאחר יד או על יד גוי דשרינן ליה שבות דרבנן שלא יעבור עליו ולא סגי הכא שיכפה עליו את הכלי כדלקמן דההוא למי שביטל וכן הורו רבותי עכ"ל ז"ל:

Ritva on Pesachim 4b · Sefaria

Meiri

המשכיר בית לחברו בחזקת שהוא בדוק כגון שהשכירו בי"ד שהוא בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אין זה מקח טעות כלל ולא סוף דבר שאינו מקח טעות ממש אלא אף כעין מקח טעות לומר שאלו ידע שלא נבדק שמא לא היה שוכרו שהדבר ידוע שאין אדם נמנע מלשכור מפני טורח זה הואיל וקיום מצוה כזו עומד לו במקום הטורח ולא סוף דבר במקום שבודקים הם בעצמם אלא אף במקום שנותנין שכר ובודקין ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה ר"ל במקום שכר מועט כזה שאלו בשכר גדול הרי אמרו בככר בפי נחש שאין צריך חבר להוציאו ופירשו הטעם בממוניה לא אטרחוהו רבנן אבל במועט מיהא אנן סהדי דניחא ליה ואע"פ שמגלה בדעתו עכשו שאין נוח לו בכך אין זה אלא שבית אחר נזדמן לו או שמתחרט מן השכירות לאיזו סבה ומוציא עילה להפטר מזה בטענת מקח טעות או בדומה למקח טעות ואע"פ שבמציעא כ"ט ב' אמרו השואל ספר תורה לא ישאילנו לאחר והקשו בה פשיטא אין השואל רשאי להשאיל ותירץ מהו דתימא ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו אין נוח לו שיהא אחר עושה מצוה בשלו ועוד שהרי מ"מ מצוה מתקיימת בשואל ראשון ויש מתרצים שבזו מ"מ במקום שבודקין בשכר חייב הוא להחזיר לו דמי שכר הבדיקה הואיל ובחזקת בדוק הוא ועל זו אמרו ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה הואיל ועתיד להשתלם ממנו ואע"פ שעקר שמועה זו בהשכירו בי"ד קודם זמן חובת הביעור הדין מתפשט אף בהשכירו אחר זמן הביעור שמ"מ חובה עליו לבדוק אף לאחר זמן הביעור אחר שלא נבדק בזמן הביעור כמו שיתבאר ויש מפרשים בששכרה בי"ג וא"כ צריך לפרש שהוא אמר לו בהדיא שבדוק הוא אין ספק שחוזר בו אם ירצה אלא שהם מפרשים שלא התנה כן אלא שדרך השבחת שכירותו אמר לו כן שבדוק הוא ולא דרך תנאי:

כבר ביארנו למעלה על החמץ שאיסור אכילתו אף בי"ד מתחלת שעה שביעית ולמעלה וממה שנאמר לא תאכל עליו חמץ וא"כ מה ששאלו כאן דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן והביאוה מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר אפי' שעה אחת בתוך השבעה וכתי' אך ביום הראשון וכו' והרי שהה שעה אחת הא כיצד לרבות י"ד לביעור וראשון פירושו יום שלפני הפסח כמו הראשון אדם תולד ולא הביאוה מלא תאכל עליו חמץ ר"ל על שחיטתו כמו שביארנו למעלה על כל פנים צריך לומר שלא נשאלה כאן לאיסור אכילה אלא לאיסור שהייתו ר"ל חובת ביעורו ומתורת עשה שאיסור בל יראה אין בו בי"ד כמו שיתבאר:

Meiri on Pesachim 4b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

גמרא והב"ע דמוחזק לן דלא בדוק וקאמרי הני בדקיני' כו' הימנוהו רבנן בדרבנן ולעיל דפריך אטו אמירה דהני מידי מששא אית בהו לא בעי למימר דהימנוהו רבנן בדרבנן דא"כ תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק כדקאמר אלא משום אמירה דהני הא לא אמרי לא אבל השתא דמוקמינן לה דאיירי דמוחזק לן דלא בדוק ולא תפשוט מיניה כלום דאימא דלכך בעי אמירה דהני משום דמוחזק לן דלא בדוק וק"ל:

תוס' בד"ה המשכיר בית כו' נראה לרשב"א דבי"ג איירי כו' עכ"ל והר"ן לא כ"כ ע"ש וק"ל:

בד"ה וכתיב אך ביום כו' דהא תשביתו הבערה היא ולא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורא כו' עכ"ל זו הקושיא אינה רק לפי שיטתו דפר"ת לקמן לגבי הא דאר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' אבל רש"י פי' לקמן אימתי הוא בשריפה בשלא בשעת ביעורו היינו בתחלת שש כו' אבל בשעת ביעורו בז' השבתתו בכל דבר וא"כ שפיר קאמר אך ביום הראשון תשביתו דהיינו הבערה מכלל דמקצתו שרי דבשעת היתר דינו בשריפה ודו"ק:

בד"ה ואימא לרבות כו' ה"מ לשנויי ביום כתיב כו' עכ"ל עי' תי' לזה במהרש"ל ומה שכתבו עוד וכי משני דאתקש כו' לא צריך לקרא דמייתי שבעת ימים שאור וגו' עכ"ל י"ל דקושטא הוא למסקנא להיקשא נקט האי קרא דהאי קרא איהו גופיה הוא הקישא דלקמן ודו"ק:

Chidushei Halachot on Pesachim 4b · Sefaria

Gilyon HaShas

גמ' דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה עי' לקמן דף י ע"ב תוס' ד"ה בממוניה:

שם לרבות י"ד לביעור עי' תשובת הר"ן סימן נ"ג:

Gilyon HaShas on Pesachim 4b · Sefaria

Original text

Segment 1

לָאו מִשּׁוּם דְּחֶזְקָתוֹ בָּדוּק, דְּקָסָבַר: הַכֹּל חֲבֵרִים הֵם אֵצֶל בְּדִיקַת חָמֵץ. דְּתַנְיָא: חָבֵר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ מְגוּרָה מְלֵיאָה פֵּירוֹת, אֲפִילּוּ הֵן בְּנֵי יוֹמָן — הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת מְתוּקָּנִים.

Isn’t it due to the fact that the presumptive status of the house is that it has been searched, as this tanna maintains: All are considered ḥaverim with regard to the search for leavened bread? A ḥaver is one with the presumptive status of trustworthiness with regard to a given matter, e.g., ritual purity and impurity, tithes, etc. In this case, since everyone has ḥaver status with regard to searching for leaven, everyone is deemed trustworthy to have performed the requisite action. As it was taught in a baraita : With regard to a ḥaver who died and left a storehouse filled with produce, even if the produce was there only that day, the fruit has the presumptive status of produce that was ritually prepared, i.e., tithed, as there is no doubt that the ḥaver tithed his produce before he died. The same applies to the search for leaven: All are considered ḥaverim and are believed.

Segment 2

וּמִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָכָא, מִשּׁוּם דְּקָאָמְרִי הָנֵי. אַטּוּ אֲמִירָה דְּהָנֵי מִידֵּי מְשָׁשָׁא אִית בֵּיהּ?

The Gemara challenges this claim: And from where can this be proven? It is possible that in general a house does not have presumptive status that it was searched, and perhaps it is different here, due to the fact that these people, e.g., a woman, slave, or minor, expressly stated that they conducted the search. Perhaps that is why the house is considered to have been searched. The Gemara rejects this contention: Is that to say that there is any substance in the statement of these people? Since the testimony of all these is disqualified, they lack credibility, and their statements are not reliable. Instead, the reason that there is no need to search the rented property for leaven must be because of the presumption that it has already been searched.

Segment 3

אֶלָּא מַאי — דְּחָזְקָתוֹ בָּדוּק? הַאי ״הַכֹּל נֶאֱמָנִים״, ״כָּל הַבָּתִּים בְּחֶזְקַת בְּדוּקִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

The Gemara retorts: Rather, what is the reason that one need not search the rented property for leaven? Is it due to the fact that its presumptive status is that it has been searched? If so, this statement should not read: Everyone is believed, as women, slaves, or minors themselves have no credibility. It should have been formulated: With regard to all houses on the fourteenth, their presumptive status is that they have already been searched, as that is the actual rationale for the lenient ruling.

Segment 4

אֶלָּא מַאי — מִשּׁוּם אֲמִירָה דְּהָנֵי, הָא לָא אָמְרִי הָנֵי — לָא? תִּפְשׁוֹט מִינֵּיהּ דְּאֵין חֶזְקָתוֹ בָּדוּק.

The Gemara rejects this contention: Rather, what is the alternative? Is it that this halakha is due to the statement of these people, and by inference, if these people do not say that the house has been searched, then no, it cannot be assumed that it was searched? If so, resolve the original dilemma from here, as this is proof that the presumptive status of the house is not that it has been searched, unless someone explicitly states that this is the case.

Segment 5

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חֶזְקָתוֹ בָּדוּק, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּמוּחְזָק לַן דְּלָא בְּדַק, וְקָאָמְרִי הָנֵי: בַּדְקִינֵּיהּ. מַהוּ דְּתֵימָא: לָא לְהֵימְנִינְהוּ רַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דִּבְדִיקַת חָמֵץ מִדְּרַבָּנַן הוּא, דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּבִיטּוּל בְּעָלְמָא סַגִּי לֵיהּ — הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן.

The Gemara rejects this conclusion: No, actually I can say to you that on the fourteenth its presumptive status is that it has been searched, and with what case are we dealing here? This halakha is referring to a situation where our presumption is that the owner did not search the house, and these women, slaves, or minors say: We searched it. Lest you say that the Sages do not believe them, as they are unfit to testify, the baraita therefore teaches us that since the search for leavened bread is an ordinance by rabbinic law, as by Torah law mere nullification of one’s ownership before the prohibition of the leaven takes effect is sufficient, the Sages believe them with regard to an ordinance instituted by rabbinic law.

Segment 6

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ בְּחֶזְקַת בָּדוּק, וּמְצָאוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק, מַהוּ? מִי הָוֵי כְּמִקָּח טָעוּת, אוֹ לָא?

A dilemma was raised before the Sages: With regard to one who lets a house to another for Passover, with the presumptive status that it was searched, and the lessee discovered that it was not searched, what is the halakha ? Is it considered a mistaken transaction, and the renter can abrogate the deal, claiming that he agreed on the basis of his belief that the property had already been searched? Or no, it is not considered a mistaken transaction?

Segment 7

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר אַבָּיֵי: לָא מִיבַּעְיָא בְּאַתְרָא דְּלָא יָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּגוּפֵיהּ. אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּאַתְרָא דְּיָהֲבִי אַגְרָא וּבְדַקוּ — דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ לְקַיּוֹמֵי מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma, as Abaye said: Needless to say, that in a place where people typically do not pay a wage and hire others to conduct the search for leaven and everyone searches himself, a person prefers to fulfill the mitzva himself. However, even in a place where people pay a wage and have others search for leaven, it is not a mistaken transaction due to the fact that a person prefers to perform the mitzva with his own money. Consequently, it is not considered a mistaken transaction, as a person does not object to having to perform a mitzva.

Segment 8

תְּנַן הָתָם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא חָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה אָסוּר, מְנָלַן?

We learned in a mishna there, that Rabbi Meir says: One may eat leaven on the fourteenth day during the entire first five hours of the day, and he burns the leaven at the beginning of the sixth hour. Rabbi Yehuda says: One may eat leaven for the entire first four hours of the day, and one leaves it in abeyance during the fifth hour, at which point eating leaven is prohibited but it need not be burned yet, and one burns the leaven at the beginning of the sixth hour. Everyone agrees, in any case, that leavened bread is prohibited by Torah law from the sixth hour and onward. From where do we derive this?

Segment 9

אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וּכְתִיב: ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם״. הָא כֵּיצַד? לְרַבּוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר לְבִיעוּר.

Abaye said: Two verses are written, and the halakha is derived by comparing them. It is written in one verse: “Seven days, leaven shall not be found in your houses” (Exodus 12:19), indicating that throughout these seven days it is prohibited to maintain leaven in one’s house. And it is written in another verse: “Yet on the first day you shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15), indicating that one must remove the leaven on the first day, after the Festival has begun. How can this apparent contradiction be resolved? The Gemara responds: The latter verse comes to include the fourteenth day of Nisan with regard to the elimination of leaven. The phrase: On the first day, does not refer to the fifteenth of Nisan or to the beginning of the festival of Passover. It is referring to the fourteenth, the day on which the Paschal lamb is slaughtered.

Segment 10

וְאֵימָא לְרַבּוֹת לֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְבִיעוּר, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״יָמִים״ כְּתִיב, יָמִים — אִין, לֵילוֹת — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן אֲפִילּוּ לֵילוֹת! הָהוּא לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ,

The Gemara asks: And say perhaps, that the verse comes to include the night of the fifteenth, the first night of Passover, with regard to the elimination of leaven. As, were it not for this verse, it could enter your mind to say: Seven days is written, which indicates by inference: During the days, yes, one is obligated to remove leaven, but during the nights, no, there is no requirement to do so. Therefore, the verse teaches us: On the first day, one may not be in possession of leaven even during the nights. The Gemara rejects this suggestion: That halakha was not necessary to be derived by the Sages, as it can be learned from another source.

Pesachim 4b

Pesachim 4b

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Gilyon HaShas

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text