Commentary page
Pesachim 34a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 34a
Pesachim 34a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 310 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
בשליקתא ומאיסתא לאחר שנטמאו שולקן ואח"כ זורקן לבין העצים והן נמאסות ורב הונא חייש דלמא אכיל לה מקמי דלישלקינהו או בשעה ששולקן:
והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה שהיו לוקחין אותם מכהנים בזול:
ללוש בהן עיסה בטהרה כלומר אע"פ שרבי אוכל חולין בטהרה היה לא חייש דילמא נגעו הני חטים טמאים בעיסה דבטלו להו מתורת אוכל ולא מטמאו:
תנו תרומות מס' תרומות:
מאי אמריתו חידוש וטעמא בתרומות שאתם שונים בבית אדם גדול כרבה:
שתילי תרומה כגון שתילי כרוב וכרישין:
טהרו מלטמא אחרים שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל:
ואסורין מלאכול וקא ס"ד משום טומאה ולכהנים:
15 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 34a · Sefaria
Tosafot
בשליקתא ומאיסתא קצת נראה דוקא שהן כבר מאוסות מותר להשהותן אבל למאס אסור דבתוך כך אתי ביה לידי תקלה כמו בדריכת ענבים דבפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) אמרינן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורים ר"א אומר תרום ותרקב ובמס' תרומות בפ"ה גרסינן תרום ותשרף ואומר ר"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה:
מחמין לו חמין בחיטין של תרומה אור"ת דלכהנים של בית רבי היו עושין דלישראל לא שריא אלא הנאה שאינה של כילוי כמו עירוב דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו או להדליק אסור לישראל כדאמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (טו.) כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה ובמסכת תרומות (פי"א משנה י') נמי אמרי'מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פירוש אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה ור"י אומר טעמא משום דדרשינן משמרת תרומותי מה תרומה טהורה וכו' ומה טהורה דוקא לכהן אף טמאה דוקא לכהן ובטמאה ליכא אלא הדלקה:
טהרו מלטמא תימה לר"י דבפ' קמא דשבת (דף טז:) מסקינן דהיינו טעמא דגזרו גידולי תרומה תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן פי' שלא ישהה אותה לזריעה והשתא כיון דטהרו ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה ואומר ר"י דמשום ריוח פורתא לא ישהה אותה מאחר שעדיין היא תרומה ולא נעשית חולין הקשה רבינו נסים גאון דתניא בתוספתא גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין ומצא תירוץ בירושלמי דמסכת תרומות דהרי הן כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה ופאה ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן אלא שאסורין לזרים והיינו דתניא עניי ישראל מוכרין את שלהן לכהנים בדמי תרומה וטעמא לפי שמדאורייתא אין תרומה ומעשר חייבין בלקט שכחה ופאה ולא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ועוד הקשה הר"ר משה נבריי"ש דתנן במסכת בכורים (פ"ב מ"ב) יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר ובכורים גידולן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה משא"כ בתרומה משמע דגידולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי ליה למימר ונראה דזרים דהתם היינו נכרים וכן משמע בירושלמי:
גידולי גידולין פירש ריב"א דגידולים היינו גידולי ראשון מן הזרע ואח"כ חזר ונטע אותן גידולים זהו גידולי גידולין ומביא ראיה מירושלמי דמסיק התם אגידולי גידולין משיעשו שני גורנות דהיינו בכה"ג שנזרע ונלקט שתי פעמים ולפ"ה הכל הוי גידול ראשון ומה שפ"ה דשומין הוי דבר שזרעו כלה לא משמע הכי דבמסכת תרומות תנן בפ"ט (מ"ו) איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים:
פסול הגוף הוי תימה דלעיל (פסחים דף כ:) אמרינן אם היתה במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואמרי' גרמא אין בידים לא ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה:
למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת הר"ר אלחנן:
Tosafot on Pesachim 34a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מותיב עליה אביי מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת ואי חיישינן דלמא אתי לידי תקלה היכי שרינן ליה ושני' פת זורקה לבין העצים שמן נמי רמי ליה בכלי מאוס וכיון דמאיסי לא אתי למיכל מינייהו וכן חיטי שליקתא ומאיסתא שרי לאדלוקי בהו אבל חיטי שפירן וכיוצא בהן דחיישי' דלמא אכיל להו ואתי לידי תקלה לא משהינן להו וכן אבא שאול גבל של בית רבי היה מחמם חמין בחיטין שליקתא של תרומה [טמאה] ומאיסתא כדי ללוש עיסה בטהרה:
בעי רבה בר מתנה מאביי ורב חנניה בר אבין הא דתנן פ"ט דתרומה שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסו' מלאכול עד [שיגום] את האוכל וכיון שטהרו [מלטמא] אמאי אסורין לאכול א"ל הכי אמר רבה אסורה לזרים כלומר תרומה הן ובקדושתן קיימי אמרו לו מאי קמ"ל דגידולי תרומה הן תנינא גידולי תרומה תרומה וכ"ת בגידולי גידולין עסקינן ובדבר שאין זרעו כלה הא נמי תנינא דתנן גידולי תרומה תרומה וגידולי גידולין חולין ואוקימנא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אשתיקו פי' דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אמר להו הכי א"ר ששת אסור לכהנים מ"ט הואיל ונפסלו בהיסח הדעת כלו' כיון שנטמאו הסיח דעתו מהן ונפסלו.
ואמרי' הניחא למאן דאמר היסח הדעת פסול הגוף הואי כלו' הרי הוא כבשר חטאת שאין לו היתר לעולם אלא למאן דאמר היסח הדעת פסול טומאה הואי לא יהא הטפל חמור מן העיקר כיון ששתלן אמרת טהרו מטומאתן ולמה לא יהו מותרין מפסול (טומאה) [היסח הדעת] ונדחו גם דבריו וחזרנו לברר מחלוקת ר' יוחנן ור"ל דאיתמר היסח הדעת [ר"ל אמר פסול הגוף הוי] שאם יבוא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ומותיב עליה ר' יוחנן מהא דתניא בסוף תמורה ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר לול קטן [היה] בין כבש למזבח למערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שתעובר צורתן ויצאו לבית השרפה וכיון שנפסל הסיח דעתו ממנו הניחא לדידי דאמינא פסול טומאה הוא מש"ה בעי עיבור צורה אלא לדידך דאמרת פסול הגוף הוא למה לי עיבוד צורה התנן זה הכלל כל שפסולו בגוף ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו כלומר כל זמן שיתכן שיאכל מניחין אותו שמא יבוא אליהו ויתירנו באכילה עד שיסריח וישנה מצורת בשר שאי אפשר להאכל כלל ויצא לשרפה קתני מיהא כל שפסולו בגופו ישרף מיד ושנינ' האי תנא סבר אפילו פגול שאינו מרצה לעולם והוא ודאי פסול הגוף טעון עיבור צורה דיליף עון עון מנותר:
Rabbeinu Chananel on Pesachim 34a · Sefaria
Meiri
זה שהתרנו תרומה טמאה בהנאה דוקא לכהן אבל לישראל אסור וכמו שביארנו במקומו בכהן ששכר בהמתו של ישראל שלא יאכילנה תרומה וזה שהזכירו כאן על אבא שאול שהיה גבל של בית ר' והיו מחמין לו חמין בחיטי תרומה שנטמאו ללוש בהם עיסה בטהרה פי' גדולי הרבנים שלוקחין היו אותה מן הכהנים בזול או שמא לצורך כהנים שהיו שם היו עושין כן ואע"פ שאמרו מערבין לישראל בתרומה בזו אינה אלא מאחר שהתרומה חוזרת בעינה וכמו שאמרו בככר של תרומה שמותר לישב עליו אבל הנאה שגוף התרומה כלה בה אסור וכן כתבוה קצת רבני צרפת:
שתילי ירקות כגון כרוב וכרישין שאדם תולשן אחר שצמחו וחוזר ונוטען ונטמאו כשנתלשו לכשחזר ושתלם ונשרשו טהרו שחיבורן לקרקע בטלן מתורת אוכל ופקעה טומאתן מאחר שהושרשו וכן הדין בזרעים כגון מיני התבואות שנטמאו וזרעם מכיון שנשרשו טהורים ואין צריך לומר שהצומח מהם טהור ואף בדבר שאין זרעו כלה כגון מין אחד של בצלים רקים כששותלין אחת כופלות ומתחברות שלשה או ארבעה ביחד והראשונה קיימת וכן קצת ממיני השומים הא קודם השרשה הרי הם בטומאתם אף בדבר שזרעו כלה וכל שהושרש ופרחה טומאתו אפי' עשאו תרומה אח"כ מותר שהרי טהרו בזריעה והשרשה:
זרעים של תרומה טהורה שזרעם אם הם דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה מהם ומותרת אף לזרים וכן מן הדין מותר לכהן לאכלן בטומאה ומ"מ יראה מסופה של סוגיא זו שהם כתרומה עצמה ליאסר לזרים וכן ליאסר אכילתה בטומאה לכהן וזהו שאמרו בסוף סוגיא זו אין זריעה לתרומה ומעלה הוא שעשו בה ובראשון של שבת י"ז ב' פירשו הטעם מחמת תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהרי בזריעתה יהא נפקע ממנה שם תרומה ושם טומאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שלא גזרו עליה אלא ליאסר לזרים וכמו שאמרוה בתחלת סוגיא זו הא ליאכל לכהן בטומאה מותר שאין שם תרומה עליה אלא לזרים וא"כ גידולי תרומה פירושו לזרים הא לכהן הרי הן כחולין ליאכל בטומאה וגידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כגון עלים חדשים הנעשין בקלח הכרוב מלבד מה שנתוספו הראשונות ונתרחבו שהן גדולין הרי הן חולין לכל דבר וגדולי המחברים מתירין בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה ואין נראה כן שהרי הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ובדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין וכל שכן בתרומה וכן כתבוה גדולי המגיהים ומ"מ זרעים של תרומה טמאה שזרעם אע"פ שהגדולין טהורים כתבו גדולי המחברים שאסורין באכילה ונראה לומר אף לכהן הואיל והתרומה שנזרעה טמאה היתה כבר נדחית וזהו שאמרו שתילי תרומה שנטמאו ושתלם טהרו מלטמא ואסורין מלאכול כלומר שמעלה הוא שעשו בתרומה:
היסח הדעת ר"ל שהסיח דעתו משמירת בשר הקדשים פוסל בקדשים מתורת ספק טומאה ומ"מ כל שפיסולו בהיסח הדעת אינו פסול הגוף לגמרי עד שאפי' יתברר שלא נטמא ישרף כדין קדשים שנטמאו אלא ספק טומאה הוא וכל שנתברר שלא נטמא טהור מעתה כל שנפסל בהיסח הדעת או באיזה ספק טומאה אין שורפין אותן מיד שמא טהורים הם ויש עבירה בשריפתם אלא ממתינין עד שתעובר צורתו ר"ל שישהנו עד שיעשה נותר וישתנה מראיתו שיהא טעון שריפה בודאי וגומא קטנה חלולה היתה בבנין הרצפה בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין פסולי חטאת העוף שפיסולן מספק עד שתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מפני שבקרן מערבית דרומית היתה נעשית הא כל שפיסולו בודאי ישרף מיד בד"א בשפיסולו בגוף הבשר אבל אם היה הפסול בדם כגון שנטמא הדם או שמחמת הדם כגון שנשפך אין שורפין אותו עד שתעובר צורתו וכל שכן אם היה הפסול בבעלים כגון שנטמאו בעלים והפסח נשחט ואין מי שיאכלנו:
Meiri on Pesachim 34a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה בשליקתא כו' אבל למאס אסור כו' דבפ' הלוקח כו' תירום ותרקב כו' ואור"ת דבמאיסתא כו' עכ"ל לכאורה שהביאו ראיה לדבריהם דלמאס אסור מהא דבפ' הלוקח אר"א תירום ותרקב ובפ"ה דתרומות גרסו ותשרף וע"כ בשכבר מאוסות אמר תישרף דאי שרי למאס לישרף אמאי תנא כלל תרקב שהרי יוכל למאס וליהנות בשעת שריפה וק"ק דלפ"ז רב הונא דפליג דאסר בחיטי היינו אפילו בשכבר שלוקות ומאוסות ותקשי ליה אההיא דתני תישרף ויש לישב ודו"ק:
בד"ה טהרו מלטמא כו' דתניא בתוס' גידולי תרומה ומעשר שני הרי הוא כחולין כו' עכ"ל והר"ש בפי' המשנה כתב דבתוספתא דמס' טהרות מתנייה ואיכא לאוקמי לענין טומאה וטהרה ע"ש וק"ל:
בא"ד גידוליהם אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים כו' בלאו הכי לא א"ש לישנא אף לזרים כו' ונראה דזרים דהתם ההיינו נכרי כו' עכ"ל מהרש"ל כתב בזה דברי הרמב"ם אבל אינן מענין כוונת דברי התוס' דהכא וע"כ אין להאריך בהם אבל הנראה כמו שהעיד על עצמו בעל התוס' הר"ש מקוצי*) בפי' המשנה פ"ט דתרומות אמתניתין דגידולי תרומה וז"ל שם הא דתנן בפרק ב' דבכורים דמעשר שני ובכורים גידוליהם אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים משא"כ בתרומה במס' פסחים לא כווננו יפה דאין ענינה לכאן ופירושה כמו שפירשנו במקומה כו' עכ"ל ותוכן דברי הר"ש במקומה במס' בכורים בשם הירושלמי לתרץ אלו הקושיות דאף לזרים ולבהמה לא קאי אאיסורא דקאמר ת"ק אלא אהתירא דקתני התם ר"ש מתיר ומשום בכורים נקט זרים ודקתני משא"כ בתרומה פירש הר"ש שם דלאו לענין גידולין קאמר אלא לענין גידולי גידוליהן ולענין שאוסר בכל שהו דמשכחת [בבכורים] שאוסרת בכל שהוא כגון שנתערב בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא כו' ע"ש באורך ושכתב שם דהכא בפסחים לא נתכוון יפה דהיינו ממה שפי' כאן לתרץ הקושיות דזרים היינו נכרי ור"ל דאע"ג דשנינו במס' טהרות דגידולי תרומה אסורין מלאכול דהיינו לישראל משום כדי שלא ישהה אותה כהן לזריעה מיהו טהורים מלטמא דמשום ריוח פורתא דשרי לכהן לא ישהה אותה הכי נמי לזורעה כדי למוכרה גידוליה לנכרי ודאי לא ישהה אותה כיון דאסורה לישראל והשתא שפיר קאמר אף לזרים גבי מעשר שני ובכורים דזרים היינו נכרי וקאמר דאף על גב דגבי תרומה אמרינן גידוליה אסורין לישראל אבל לנכרי שרי דלא ישהה אותה הכהן משום ריוח פורתא כדי לזורעה למכרה לנכרי מכל מקום במעשר שני ובכורים גדוליהן אסור אף לנכרי ועל דברי אלו והפי' שכתב הר"ש כתב שם דלא נתכוין יפה אלא שהפי' הוא כמו שפי' במקומה במס' בכורים וכמ"ש לעיל ודו"ק:
בד"ה ל"ל עיבור צורה קשה לר"י כו' וי"ל מ"מ אחר שנזרק בלול יש בו היסח הדעת כו' עכ"ל יש לדקדק דהא טומאה נמי מביא להיסח הדעת כדאמר לעיל גבי שתילי תרומה שנטמאו וא"כ ה"נ נימא לקמן בנטמא או בנפסל בטבול יום שמסיח דעתו שוב מן הבשר והיסח הדעת פסול הגוף הוא והדרן קושיא לדוכתיה אמאי קתני הורצה ויש ליישב כיון דההוא היסח הדעת בא מן הטומאה שפיר קאמר דהורצה על הטומאה גופה וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 34a · Sefaria
Maharam
בגמ' טהורין מלטמא ואסורין מלאכול וכי מאחר וכו' כצ"ל אמרו ליה הכי אמר רבה וכו' כצ"ל:
שם משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אליהו וכו' כצ"ל:
בתוס' ד"ה בשליקתא וכו' ר"א אומר תרום ותירקב וכו' ר"ל דאם איתא דמותר למאסה אמאי תירקב:
בא"ד ואר"ת וכו' לתרץ השני משניות בא דהא תנן תירקב היינו כשאינה מאוסה כבר והא דתנן תשרף במאוסה ורב הונא דאית ליה דאפילו במאיסה אסור לפי סברת התוס' צ"ל דהוא מפרש המשנה דתשרף והיינו בלא הנאה ועיין בתוס' בבכורות פרק הלוקח:
ד"ה טהרו מלטמא וכו' ועוד הקשה הר"ר משה וכו' אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים וכו' כצ"ל ופי' אסורים לאכול חוץ לירושלים והיינו פירוש אסורים מלאכול בירושלים:
ד"ה גידולי גידולין פי' ריב"א וכו' ואין להקשות לפי' זה מאי פריך נמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' דדלמא גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה קמ"ל דהא בזה נמי שייך לומר גידולי גידולין לפירוש זה דבהדיא תנן התם במסכת תרומות גידולי תרומה תרומה גידולי גידולין חולין והיינו בדבר שזרעו כלה:
Maharam on Pesachim 34a · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוס' בד"ה מחמין לו חמין כו' אומר ר"ת דלכהנים של בית ר' היו עושין כו' עס"ה. ולכאורה מלשון רש"י לא משמע כן מדכתב להדיא אע"ג שר' אוכל חולין בטהרה היה משמע דלרבי ולבני ביתו עצמו היו עושין כן ומאי דקשיא ליה לר"ת דלישראל אסור בהנאה של כילוי יש ליישב ע"פ מ"ש בפרק במה מדליקין דף כ"ד וכ"ה דהא דהנאה של כילוי אסור אפשר דאינו אלא מדרבנן והאי דרשא דמשמרת תרומותי דמייתי ר"י כאן אסמכת' בעלמא היא וכמו שכתבתי שם ג"כ בשם בעל ספר משנה למלך וא"כ יש לקיים פרש"י דאפשר דהני חטין של תרומת ח"ל היו שהיו לוקחין בזול וא"כ הא אשכחן שהקילו חכמים הרבה בתרומת ח"ל וא"כ לא שייך להחמיר לאסור בהנאה של כילוי אפילו את"ל דמסתמא איירי בתרומת א"י דר' בא"י הוי אפ"ה איכא לאוקמי בתרומה שנטמאת ע"י טומאה מדרבנן וא"כ אפשר דבכה"ג נמי לא אסרו בהנאה של כילוי וק"ל:
בגמרא אמר רב ששת מאי אסורין כו' הואיל ואיפסלו להו בהיסח הדעת ופרש"י כשנטמאו מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלים בהיסח הדעת דכתיב גבי תרומה כו' וכן נראה בכוונת התוס' דמשו"ה כתבו בד"ה פסול הגוף הוי תימא דלעיל אמרינן כו' ואמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה עכ"ל והיינו דקשיא ליה נמי למהרש"א ז"ל בהא דאמרינן לקמן גבי אם זרק הורצה אמאי הורצה כיון דהיסח הדעת פסול הגוף הוי ע"ש. מיהו לולי פרש"י בזה היה נ"ל דהאי היסח הדעת דהכא לאו משום דכשנטמאו מתחילה הסיח דעתו מהם דמאי פסקא דכיון שמוזהר הוא לשמור תרומה טמאה אם כן מסתמא לא הסיח דעתו מהם ועביד לה שימור מעליא אלא הא דקאמר הכא שנפסלו בהיסח הדעת היינו כגון ששתלן ומהאי שעתא ודאי מעיקרא אסח דעתיה ולא עביד לה שימור אם כן לפ"ז אין מקום לקושיית התוספות אמאי אין מותר לשורפה מיד כשמסיח דעתו ממנה דהא קמן שלא הסיח דעתו מהם שהרי היתה מונחת במקום המוצנע ועוד דבספק טומאה איירי התם והוא מוזהר עליה שלא יסיח דעתו מכ"ש לשורפן ולהפסידן בידים ודוקא ע"י גרמא התירו לו להניחן במקום התורפה וכמ"ש לעיל בפ"ק באריכות והעתקתי לשון הירושלמי ע"ש. ואם כן לפי זה כ"ש דאין מקום למה שדקדק מהרש"א ז"ל בהאי דאם זרק הורצה דלקמן. כך היה נראה לי לכאורה אלא דמלשון רש"י והתוספות לא משמע כן מיהו יש ליישב קצת דמ"ש רש"י דהאי כשנטמאו מתחילה כתב כן אליבא דמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם אלא לשומרן בשמירה מעולה בין בקדשים ובין בתרומה א"כ שפיר י"ל דלא שייך האי היסח הדעת אלא היכא דקים לן שהסיח דעתו ממנה כגון שלא הניחה במקום המשתמר. נמצא דלפ"ז אכתי נתיישב' קושיית התוס' וקושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:
בתוספות בד"ה למה לי עיבור צורה קשה לר"י דילמא האי פסול היינו בדם כו' עס"ה. יש לתמוה דמאי קשיא ליה לר"י מעיקרא כיון דפשטא דמילתא משמע כמו שתירץ הר' אלחנן דמשעה שנזרק בלול יש בו היסח הדעת ולמאי דפרישית בסמוך אפשר דר"י נמי נחית לסברא זו דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי היינו היכא דניכר שהסיח דעתו מהם כגון שהניחה במקום התורפה שיד כל אדם ושרצים ממשמשין בהם. אם כן לפ"ז הזריקה בלול לא היה מיקרי היסח הדעת כיון שהיה במקום מיוחד בעזרה ומסתמא אותו מקום מוצנע הוי שהרי מוזהר לשומרן שלא יסיח דעתו מהם כן נראה לי בכוונת ר"י אם כן לפי זה האי קושיית התוספות בדיבור הקודם לאו אליבא דר"י נינהו ודו"ק:
Penei Yehoshua on Pesachim 34a · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
גמרא הא נמי תנינא הטבל וכו' לכאורה תמוה דהא באמת בתרומה בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולים מותרים ודוקא טבל אסור משום דהוי דשיל"מ ולא בטל כמ"ש להדי' במתני' דתרומות. וצ"ל דהכי פריך הש"ס וכ"ת גדולי גדולי' ומיירי באין בהם שיעור ביטול נגד האיסור תנינא הטבל וכו' וכי היכי דהטבל כיון דהוי דשיל"מ אסור. ה"נ ממילא בתרומה היכא דליכא שיעור ביטול. אולם בסוגיא דנדרים בספ"ז דקאמר דהך מתני' דטבל מיירי בלא רבוי גדוליו על עיקרו. ע' בר"ן שם. תמוה לי הא באמת טבל לא מהני ביטול מטעם דשיל"מ:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 34a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 34, Amud Aleph, about 310 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 151 words
Opens “בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא, הָכִי נָמֵי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא. וְהֵיכָא…”
- Segment 248 words
Opens “אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין…”
- Segment 323 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבָּה: מַאי אֲסוּרִין…”
- Segment 435 words
Opens “וְכִי תֵּימָא גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין, וּמַאי קָא מַשְׁמַע…”
- Segment 522 words
Opens “אֲמַרוּ לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר…”
- Segment 622 words
Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הֶיסַּח הַדַּעַת פְּסוּל הַגּוּף…”
- Segment 717 words
Opens “דְּאִתְּמַר: הֶיסַּח הַדַּעַת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּל…”
- Segment 829 words
Opens “רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי: שֶׁאִם…”
- Segment 963 words
Opens “אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ,…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Pesachim 34a · Segment 9 — “…שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Pesachim 34a · Segment 2 — “אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין תָּנוּ תְּרוּמוֹת…”
Original text
בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא, הָכִי נָמֵי בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב אָשֵׁי? אַהָא דְּאָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַחָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַבָּא שָׁאוּל גַּבָּל שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיָה, וְהָיוּ מְחַמִּין לוֹ חַמִּין בְּחִיטִּין שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה לָלוּשׁ בָּהֶן עִיסָּה בְּטׇהֳרָה. אַמַּאי? נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה! אָמַר רַב אָשֵׁי: בִּשְׁלִיקָתָא וּמְאִיסָתָא.
This is referring to boiled and repulsive wheat, i.e., wheat that one boiled and then placed in a repulsive area, in which case he need not be concerned that this wheat will accidentally be eaten; so too here, it is referring to boiled and repulsive wheat. The Gemara asks: Where was Rav Ashi’s explanation stated? It was stated with regard to this: As Rabbi Avin bar Rav Aḥa said that Rabbi Yitzḥak said: Abba Shaul was the dough kneader of Rabbi Yehuda HaNasi’s house, and they would heat water for him, to make dough, with wheat of ritually impure teruma , which was purchased from priests at a low price, in order to knead dough in ritual purity. The Gemara asks: Why did they do this? Let us be concerned lest they encounter a stumbling block by accidentally eating this wheat. With regard to this Rav Ashi said that it was only done when the wheat was boiled and repulsive and could only be used for lighting a fire.
אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַב חֲנַנְיָא בַּר אָבִין תָּנוּ תְּרוּמוֹת בֵּי רַבָּה. פְּגַע בְּהוּ רָבָא בַּר מַתְנָה, אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמְרִיתוּ בִּתְרוּמוֹת דְּבֵי מָר? אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לְהוּ, תְּנַן: שְׁתִילֵי תְרוּמוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ וּשְׁתָלָן — טְהוֹרִים מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל (בִּתְרוּמָה). וְכִי מֵאַחַר דִּטְהוֹרִין מִלְּטַמֵּא, אַמַּאי אֲסוּרִין מִלֶּאֱכוֹל?
After mentioning ways in which impure teruma was used, the Gemara mentions other halakhot pertaining to this issue. Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin taught the tractate of Terumot in the school of Rabba. Rava bar Mattana met them and said to them: What novel idea can you say has been taught with regard to Terumot in the school of our Master, Rabba? They said to him: What is difficult for you? There must be some issue troubling you that has caused you to ask this question. He said to them: The following statement that we learned in the mishna in Terumot is unclear: Saplings of teruma that became ritually impure and were planted are pure such that they do not impart ritual impurity once they have been planted, but they are prohibited to be eaten as teruma . The question arises: If they do not impart ritual impurity, why is it prohibited to eat them? If their impurity has been eliminated then it should be permitted to eat them, like other ritually pure teruma .
אֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבָּה: מַאי אֲסוּרִין — אֲסוּרִין לְזָרִים. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן: גִּידּוּלֵי תְרוּמָה — תְּרוּמָה? תְּנֵינָא: גִּידּוּלֵי תְרוּמָה — תְּרוּמָה!
Abaye bar Avin and Rav Ḥananya bar Avin said to Rava bar Mattana: This is what Rabba said in explaining this mishna: What does it mean that they are prohibited to be eaten? It means that they are prohibited to be eaten by non-priests, but a priest may eat them. Once these saplings are planted, they lose their ritual impurity but retain their status as teruma . Rava bar Mattana challenged this answer: If this is the case, what is the mishna teaching us with this statement? Is it teaching us that growths of teruma are considered teruma ? It is unnecessary to teach this principle, as we already learned: Growths of teruma , i.e., produce that grows from teruma that was planted in the ground, are considered teruma . Why, then, is it necessary to teach this principle again?
וְכִי תֵּימָא גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין, וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן — בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: הַטֶּבֶל — גִּידּוּלָיו מוּתָּרִין, בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה — אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. אִישְׁתִּיקוּ.
And if you say as follows: This case is referring to the growths of growths of teruma , i.e., plants that grew from the original growths of teruma , and what is it teaching us? It is teaching that an item whose seed does not disintegrate when planted in the ground maintains its teruma status. While most seeds will disintegrate, other plants, such as onions and garlic, merely continue growing when planted. In that case, this mishna would be informing us that even the growths of growths of such plants retain their teruma status. However, we already learned that as well. As the mishna states: With regard to untithed produce [ tevel ], its growths, the produce that grows from it, are permitted in the case of items whose seed disintegrates; however, in the case of items where the seed does not disintegrate, it is prohibited to eat even the growths of growths unless they are tithed. There would be no need for the mishna to teach us this halakha a second time. They were silent and did not have an answer to this question.
אֲמַרוּ לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לְהוּ, הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי אֲסוּרִין — אֲסוּרִין לְכֹהֲנִים, הוֹאִיל וְאִיפְּסִילוּ לְהוּ בְּהֶיסַּח הַדַּעַת.
They said to Rava bar Mattana: Have you heard something in this regard? He said to them: This is what Rav Sheshet said: What is the meaning of the word prohibited in this context? It means that it is prohibited for priests, since it has been disqualified for them due to the diversion of attention. Teruma and other consecrated property must be guarded, and when one fails to do so, it is treated as though it were impure. Therefore, these teruma saplings are treated as though they have become impure once the priest diverts attention from them, and they remain prohibited to him even after another generation grows from them.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הֶיסַּח הַדַּעַת פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי — שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הֶיסַּח הַדַּעַת פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?!
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that a diversion of attention constitutes an inherent disqualification, it works out well. According to this opinion, a diversion of attention does not disqualify teruma due to a concern that it became impure. Instead, there is an independent rabbinic decree rendering teruma that has not been watched impure even when this teruma could not possibly have become impure. According to this opinion, one can understand why this growth may not be eaten by a priest. But according to the one who says that a diversion of attention is a disqualification due to a concern about ritual impurity, what is there to say? It is stated in the mishna that by planting these saplings they become pure, even if they were certainly ritually impure prior to being planted. If this is the case with regard to teruma that is certainly impure, all the more so should it apply to a case where there is only a chance that the teruma is ritually impure.
דְּאִתְּמַר: הֶיסַּח הַדַּעַת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי.
Apropos the discussion of diversion of attention, the Gemara cites a dispute between amora’im with regard to this issue, as it was stated: What is the nature of the disqualification of diversion of attention? Rabbi Yoḥanan said: It is a disqualification due to a concern about ritual impurity that may have been contracted while one’s attention was diverted. And Rabbi Shimon ben Lakish said: It is an inherent disqualification.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי: שֶׁאִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה — שׁוֹמְעִין לוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר פְּסוּל הַגּוּף הָוֵי: שֶׁאִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
The Gemara discusses the ramifications of this dispute: According to Rabbi Yoḥanan, who said it is a disqualification due to a concern about ritual impurity, if Elijah comes and renders it ritually pure then we will listen to him, because it was treated as impure only due to a doubt with regard to its actual status. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that it is an inherent disqualification, even if Elijah comes and renders it pure we will not listen to him. The reason for this is that Rabbi Shimon ben Lakish believes that this decree is unrelated to the question of whether the object actually became impure.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: לוּל קָטָן הָיָה בֵּין כֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ בְּמַעֲרָבוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ, שֶׁשָּׁם הָיוּ זוֹרְקִין פְּסוּלֵי חַטַּאת הָעוֹף, וּתְעוּבַּר צוּרָתָן, וְיוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּסוּל טוּמְאָה הָוֵי, מִשּׁוּם הָכִי בָּעֵי עִיבּוּר צוּרָה, שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּסוּל הַגּוּף, לְמָה לִי עִיבּוּר צוּרָה? וְהָתְנַן, זֶה הַכְּלָל:
Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish based on what is taught in the Tosefta : Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: There was a small gap between the ramp and the altar on the western side of the ramp, where they would throw disqualified birds that had been designated as sin-offerings. If birds became disqualified for any reason, such as a diversion of attention, they were left there until their form decayed, i.e., until the next morning, at which point they would be definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and could be taken out to the place designated for burning. Granted, if you say that a diversion of attention is a disqualification due to a concern for ritual impurity, for this reason it requires decay of form to ensure that the bird is certainly disqualified. Currently the bird is disqualified only due to uncertainty, and Elijah may come and render it ritually pure. However, if you say that it is an inherent disqualification, then why do I need to leave it until it has decay of form? It should be definitively disqualified once there has been a diversion of attention. But didn’t we learn in the mishna that this is the principle: