Commentary page
Pesachim 3a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerPesachim 3a
Pesachim 3a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 424 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
המפלת אור לשמנים ואחד בכריתות בפרק קמא דקיימא לן זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה יכול שתביא על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות קרבן אחד ולא יותר תלמוד לומר זאת שאם ילדה לאחר מלאות כגון שטבלה לסוף שבועיים של נקבה ונתעברה והפילה אם תוך מלאות הפילה נפטרת בקרבן אחד ואם לאחר מלאות הפילה כבר נתחייב' בקרבן הראשון קודם לידה שניה ולבסוף מלאות של לידה שניה תביא שתי קרבנות ואם הפילה ליל של כניסת שמונים ואחד שכבר עברה מלאות שלה אבל עדיין אינה ראויה להבאת קרבן שאין קרבן נשחט בלילה:
בית הלל מחייבי שתי קרבנות דלאחר מלאות קרינא ביה ובית שמאי פוטרין אותה בקרבן אחד כדמפרש טעמייהו:
מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים וא' הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר שחייבת אף כשהפילה אור לשמונים ואחד תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוים:
אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן בתמיה ועוד ראיה אחרת דהואיל ושוה לו לטומאה שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאין כאילו היא רואה למחר ולמה לא ישוה לו אף לקרבן שכשם שאם תפיל למחר תתחייב כך תתחייב על הוולד של לילו ותשובת בית שמאי במסכת כריתות היא שנויה לא אם אמרתם ביום שמונים ואחד שכן יצתה לשעה הראויה להביא בה קרבן לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצתה מידי וולד הראשון לשעה הראויה לקרבן והדמים שאתם אומרים אינן מוכיחים שהרי הפילה תוך מלאות דמיה של לידה טמאין ופטורה מן הקרבן:
אור לשלישי לאור כניסתו של שלישי ה"נ גרסינן אור לשלישי ואשלמים קאי דכתיב בהו ביום זבחכם יאכל וממחרת וצוה לשורפו לבוקרו של שלישי יכול יהא נאכל ליל שלפניו:
זבחים נאכלים ליום אחד תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל ושלמים נאכלים לשני ימים מה להלן לילה אחר היום דכתיב בגופיה דקרא לא יניח ממנו עד בוקר הא כל הלילה אוכל וכן פסח לא תותירו ממנו עד בוקר אף כאן לילה אחר הימים הכתובים בה:
ת"ל וממחרת והנותר עד יום בעוד שהוא יום ממחרת אכול ולא משתחשך:
מה להלן תיכף לאכילה שריפה כשכלה זמן אכילתן מתחיל זמן שריפתו כדכתיב והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו:
16 more comments on this page.
Rashi on Pesachim 3a · Sefaria
Tosafot
אם שיוה לו לטומאה חזרו ב"ה מזה הטעם מתשובתם של ב"ש וטעמייהו כדתניא פ"ק דכריתות (דף ח.) או לבת לרבות אור לשמונים ואחד:
תלמוד לומר ביום תימה אמאי איצטריך עד יום תיפוק ליה דאינו נאכל אור לשלישי מדאיצטריך ביום דאי ס"ד דנאכל פשיטא דאינה נשרפת באותו לילה דתיכף לאכילה שריפה ויש לומר דאי לאו עד יום ה"א נאכל ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן:
שהרי בזב קראו מרכב וכו' מרכב ומושב אין דינו שוה דנוגע במרכב אין טעון כבוס בגדים כדמוכח בתורת כהנים ובריש מסכת כלים והשתא קשה לר"י היכי קאמר דבאשה קרוי מושב אם ר"ל אפי' אוכף שיש לו דין מרכב אף באשה שינה הכתוב לקרותו מושב לדבר דרך כבוד דהא לקמן משני משום ביעתותא דגמלא אורחא הוא אלמא לשנות הדבר ממה שהוא אין לכתוב דרך כבוד ונראה לר"י דה"פ ובאשה קראו מושב מרבויא דקרא דמושב דהכי איתא בתורת כהנים אשר היא יושבת עליו זה מושב כלי זה מרכב לימדנו הכתוב לספר בלשון נקיה שלא כתבו בהדיא כמו בזב:
Tosafot on Pesachim 3a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
תא שמע אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימתי משיאין עליו לאור עבורו ש"מ אור אורתא הוא ועוד יש משנה אחרת כי אור אורתא הוא דתנן בכריתות פ' המפלת לאור שמונים ואחד ב"ש פוטרין מן הקרבן וב"ה מחייבין כו' פי' יולדת נקבה שטבלה לאחר י"ד ושמשה ונתעברה והפילה לילי פ"א כלומר שלמו פ' יום ימי טוהר ובמוצאי פ' בלילה לילי פ"א הפילה ב"ש פוטרין מן הקרבן על זה הנפל שהיו אומרים הקרבן שהיא מביאה על הלידה פוטר זה הנפל שהרי ביום פ"א נתחייבה בקרבן הלידה וכל מה שהיה מקודם אותו הקרבן פוטרם זה הקרבן וב"ה [מחייבין דהלילה] כיום פ"א הוא חשוב הלא אם ראתה דם לילי פ"א דם נדה הוא ולא דם טוהר פירוש הנה הלילה והיום שוין לטומאה כי ראיתה לילי פ"א וראיתה יום פ"א שוין לטומאה נדה היא בין ביום בין בלילה כך אם הפילה לילי פ"א כאלו יום פ"א הפילה וכשם שחייבת קרבן אחר המפלת יום פ"א כך חייבת קרבן המפלת לילי פ"א ומדקאמרי ב"ה מאי שנא [אור] פ"א מיום פ"א ש"מ אור אורתא הוא ש"מ:
[ועוד] ת"ש דתניא יכול יהא זבח השלמים נאכל לאור שלישי ודין הוא וכו' ונסיב ליה תלמודא ת"ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ. פשוטה היא מיהו אנו מפרשי' ראש דברים התודה נאכלת ביום שנשחטת ובלילה והנותר בבקר נשרף שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל וגו' דינה להאכל יום שנשחטה וכל הלילה ובקר שהוא תכף לאכילתה כלומר עכשיו כשנאסר באכילתה תהיה שרפתה וזהו זבחים נאכלין ליום אחד כך זבח השלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת נאכלין בו ביום שנשחטין ובלילה ומחר וכיון שחשך נאסר באכילתן הייתי אומר ישרפו אותה הלילה ותהא שריפתן תיכף לאיסור אכילתן ת"ל והנותר ביום השלישי באש ישרף ביום ישרף ולא בלילה ש"מ אור אורתא הוא ש"מ: ת"ש אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה וכו' ועוד תא שמע לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר ש"מ אור אורתא הוא שמע מינה.
ותנא דידן אמאי קרי ללילה אור ואמרינן לישנא מעליא כלומר לא בעי למיתנא לילה שהוא חשך אלא קראו לחשך אור כגון דקרו לסמיא סגיא נהורא וכדאמרינן אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה שהן י"ג אותיות ואלו כתב בה"א הטמאה היה די לו ומפני מה הוסיף שמונה אותיות משום שלא להזכיר שם טומאה.
ודברי רב פפא ורבינא ורב אחא כענין הזה ופשוטין הן:
בזב קראו מרכב שנאמר וכל המרכב אשר ירכב עליו יטמא ובאשה כתיב (ויקרא טו כ) וכל אשר תשב עליו יטמא ומפני מה לא הזכיר באשה מרכב שהמרכב הוא בפיסוק רגלים והוא דרך גנאי באשה הזכרת פיסוק רגלים במקום שאפשר לו להזכירו בלשון שבח אבל ברכיבת הגמל וכיוצא בה משום פחד שמתיראה לרכוב דרך ישיבה שלא תפול אי אפשר שלא להזכיר רכיבה אין עליו כלום.
Rabbeinu Chananel on Pesachim 3a · Sefaria
Meiri
היולדת יש לה ימי טומאה וימי טהרה שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש ימי טהרה לזכר וכפלים לנקבה וכשמלאו ימי טוהר לבן או לבת מביאה קרבן כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ודבר זה אפי' בנפל כל שהפילה לאחר ארבעים שאלו בתוך ארבעים אינה טמאה לידה וכל שאין בה טומאת לידה אינה טעונה קרבן הא כל שאחר ארבעים טמאה וטעונה קרבן ואם לא הוכר הנפל אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי זכר וחומרי נקבה הואיל ומ"מ שלמו ארבעים יום לעיבורה שהוא זמן הראוי להכרה ואע"פ שלא הוכר לאיזו סבה ויושבת שבועים לטומאה ועשרים וששה ימים לטהרה ואינה מביאה קרבן עד מלאת שמונים וכל שילדה או הפילה וחזרה בימי טהרתה ונתעברה והפילה אם בתוך מלאת לולד הראשון הפילה אינה טעונה אלא קרבן אחד אלא מונה מעת שהפילה בשניה ואחר מלאת של שניה מביאה קרבן אחד לשתיהן וכן לכמה אבל אם הפילה לאחר מלאת כגון ביום פ"א אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן ראשון טעונה שני קרבנות ולא עוד אלא אפי' הפילה בלילה שמחרתו שמונים ואחד אע"פ שאינה ראויה לקרבן ראשון עד למחר הואיל ומ"מ שלמו ימי טהרה והרי לילה זו שוה למחרתה לטומאה ר"ל שדמיה טמאים אף היא שוה לו לקרבן לטעינת קרבן שני ואי אתה מפרשה בליל מ"א ולזכר שאפי' הפילה ביום מ"א שכבר נתחייבה בקרבן ראשון אין בו חיוב קרבן שני שהרי כשתסיר מהם שבעת ימי טומאה נמצאת מפלת ביום שלשים וארבע לעיבורה והרי לא נגמרה צורת הולד עדין ואין טומאת לידה ולא חיוב קרבן לעולם עד שיוכר בין זכר לנקבה או עד שיגיע זמן הראוי לכך שזהו זמן השלמת ארבעים לעיבורה שנאמר ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת עד שיכיר בין בן לבת ודבר זה יתברר במסכת כריתות:
השלמים נאכלים ביום זביחתם וכל הלילה ומחרתה עד שתשקע החמה ונמצאת אכילתם שני ימים ולילה אחד ומה שנותר מהם מכאן ולהלן טעון שריפה אלא שאין שריפתם תכף שעבר זמן אכילה אלא עד מחרתו והוא בקר יום שלישי שאין שורפין את הקדשים אלא ביום והתודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה שנאמר ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ומ"מ נאכלת ליום ולילה והנותר מכאן ולהלן תשרף מיד הואיל ויום הוא וכל אלו שנאמ' בהם שיעור יום ולילה פירושו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו בהם סייג עד חצות כמו שביארנו במסכת ברכות:
יום הכפורים חמש תפלות יש בו ערבית של כניסתו ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה ובכלן מתפלל שבע ומתודה לאחר תפלתו וערבית של יציאתו שהוא חול מתפלל שמונה עשרה ואינו פוטר עצמו במעין שמונה עשרה ר"ל הביננו שהרי צריך לומר הבדלה בחונן הדעת:
לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ואע"פ שבתורה כתיב טמא בכמה מקומות אותם המקומות אין בהם לשון מגונה שטמא הכתוב בתורה אם במאכלות פירושו אסור ואם הוא במגע הטומאות אף זה אין בו גנאי אבל זו האמורה בנח פירוש טומאה שבו על אותן שנעברה בהן עברה וכמו שאמרו בפרק חלק ומי איכא טמאים וטהורים בההוא שעתא אלא מאותם שלא נעברה בהם עברה ומנא ידעי כל שהתיבה קולטתו בידוע שלא נעברה בהם עבירה ויש לך לשאול ואם אין התיבה קולטתו היאך אמר ליכנס שם מהם וכדאמרת מן הבהמה אשר איננה טהורה תדע שכך הוא פי' המקרא מן הבהמה הטהורה במינה ר"ל שכל המין שבה נקי מזה ומאותה שמינה טמא בטומאה זו אלא שאותו הזוג מיהא יהא נקי ואע"פ שהיה יכול לומר אשר לא טהורה לא היה הלשון מתוקן כל כך ולימד שראוי לעקם עד שיחזיר את הלשון לנקיות בלשון צח ומתוקן אחר שהוא נאמר על ענין גנאי וכן בבעל קרי כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכן בלתי טהור הוא כי לא טהור הא למדת שכל שיש בו לשון גנאי ראוי להאריך ולעקם שלא להוציאו בפה ואע"ג דכת' אשר תצא ממנו שכבת זרע כל שאינו על ידי הרהור חטא אלא על ידי תשמיש וכונת זרע אין כאן לשון גנאי שאין זה אלא לשון שכיבה לכונת העמדת המין הא קרי שעל ידי הרהורא דחטאה הוא לשון גנאי והוצרך לעקם בו אבל כל שאין בו לשון גנאי אינו צריך לעקם אע"פ שאין בו לשון כבוד כדי לספר בלשון כבוד אדרבה ישנה בלשון קצרה הא כל שהוא בשיעור אחד שאין צריך עקום ראוי לספר בלשון כבוד שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב:
והענין הוא שהזב מטמא מדרס אף בלא מגע במשכב ובמושב והנוגע במשכב ובמושב שלו או הנושאו אע"פ שלא נגע בו הזב כגון מצעות זו על גב זו טעון כבוס בגדים ומקראות שבענין זה ואיש כי יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והיושב על הכלי אשר ישב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב אבל מרכב הזב ר"ל תפוש שלו והוא אותו דף שלפניו והוא הקרוי בלע"ז ארצו"ן או אחד משאר כלים הנכללים בכלי מרכב כגון זרז אשקלוני והוא דבר שחובשין בו את החמור וקצת שאר כלים כיוצא באלו כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אין מגעו טעון כבוס אלא טובל ומעריב שמשו וטהור שכל שהוא בכלל כלי מרכב אפי' שכב או ישב עליו אין מגעו טעון כבוס כמו שיתבאר בכ"ג של כלים אבל הנושאו טעון כבוס אבל את שכנגד התפוש מאחריו הואיל והצלעות נשענות בו הרי הוא בכלל מושב ומקראות שבענין המרכב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ואלו הן דינים האמורים בזב ואין ספק שכך הדין בזבה ונאמרו בה שלש מקראות הראשון במשכב והוא שאמר וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו והשני במושב והוא שנ' וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ואח"כ חור וכתב בה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב ופי' המקרא אם על המשכב הוא דינו כמו שאמרנו אבל על הכלי שהיא יושבת עליו בנגעו בו יטמא בלא כבוס בגדים ועל כרחך ישיבה זו פירושה במרכב שהרי מושב טעון הוא כבוס בגדים והוא שדרשו על מקרא זה בתורת כהנים בנגעו בו יטמא איזהו דבר שחלוק בין משאו למגעו הוי אומר זה מרכב הא למדת שהוציא מרכבה בלשון מושב מפני שאין פיסוק רגלים לשון כבוד אצלה אא"כ היא צריכה כן לאיזו יראה כגון ותרכבנה על הגמלים מיראת הגמל לרוב גבהו לרכב עליהם לבטח וכן והיא רוכבת על החמור משום ביעתותא דליליא:
וממה שכתבנו למדת שמה שהקשו בגמרא ובדאורייתא מי לא כתיב טמא עד שתירץ כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד נפישי אהדדי משתעי בלשון קצרה לא נאמר אלא בין לשון כבוד ללשון שאינו של כבוד שטמא האמור בתורה אינו לשון גנאי אלא לשון שאינו של כבוד הן שתהא טומאה של איסורי מאכלות הן טומאה של מגע המת ושאר הטומאות ולא עוד אלא שבאיסורין ראוי להזכירו בלשון שאינו של כבוד להבאישם הא לענין לשון של גנאי ראוי לו אף להאריך כדי שלא לספר בלשון גנאי:
בגמרא שאלו על משנתנו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והיה לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו והשיב לו לישנא מעליא נקט וכדאמר ר' יהושע לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד ודבר זה לא מפני שלילה דבר מגונה או אף לשון שאינה של כבוד עד שתהא זו של ר' יהושע או אף זו של ר' ישמעאל ראויה להביא עליו אלא שאחר שלמדנו מדבריהם שראוי לאדם להרחיק מלשון מגונה וכן לחזור בקצת דברים אחר לשון כבוד אף בזו אע"פ שאין כאן צורך שהרי אין כאן לשון שאינו של כבוד מ"מ מתוך שהוא פתח דבריו ראה לתפוש בו לשון מהודר שבמהודרים וכדכתי' פתח דבריך יאיר ואע"פ שתפש לשון זה בלאור שמונים ולאור עבורו ולאור שלישי אע"פ שאינו פתח דברים באלו אין חשש ספק שהוא לילה לפי ענינם אבל בזו שהיה בו לספק בשחרית היה לו להזכיר לילה אא"כ משום פתח דברים ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לומר בה מה ראו להזכיר אור במקום לילה אף במקום שאין לספק בו וכן למה שנו את המדה להזכיר לילה בכמה מקומות אע"פ שהיה לספק בהם והוסיפו בענין זה שכל המקומות שהוא ראוי להתחיל בהם בתחילת הלילה כגון בדיקת חמץ ומשואות הוא שונה אור כלומר קודם שיחשך לגמרי ואור שמונים ואור שלישי אף הם לצורך נשנו שלא תאמר שכל שיש עדיין שם אור היום יהא נידון כיום שלפניו:
Meiri on Pesachim 3a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוספות בד"ה ת"ל ביום כו' ואצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה כו' עכ"ל דמהא דתכף לאכילה שריפה לא הוה ממעטינן לילה של אחריו דלא שמעינן מינה אלא בשכלה זמן אכילתו מתחיל זמן שריפתו כדמשמע מפירש"י וק"ל:
Chidushei Halachot on Pesachim 3a · Sefaria
Maharam
ברש"י ד"ה אם שיווה לו וכו' שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורים כצ"ל:
ד"ה מה להלן וכו' כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו כצ"ל:
בתו' ד"ה ת"ל ביום וכו' ואיצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחר כן פי' אם לא שרפו ביום ג' צריך להמתין עד יום ד' ולא ישרפנו ליל ד' ודו"ק:
ד"ה שהרי בזב וכו' לדבר דרך כבוד כו' זה אינו דהא אתי למעוטי כן פי' הר"ן ע"ש:
Maharam on Pesachim 3a · Sefaria
Penei Yehoshua
ע"א בפירש"י בד"ה אם שיוה לו כו' ותשובת ב"ש במס' כריתות כו' עכ"ל. לכאורה דברי מותר הן ואין זה דרך רש"י ז"ל ואפשר שכוונתו בזה ליישב הא דפשיטא ליה לתלמודא הכא למיפשט דאור אורתא ואמאי לא דחי כדלעיל דאיכא למימר דאור עמוד השחר ויום היינו הנץ החמה ואע"ג דפשיטא דלב"ה אפילו בלילה מחייב ליה מדקאמר אם שיוה לו לטומאה מ"מ איכא למימר דנקיט אור לרבותא דב"ש דאפילו עד הנץ החמה פטר ליה וע"ז מייתי רש"י דתשובת ב"ש שכן שעה שראויה להביא בה קרבן וא"כ ע"כ מעלות השחר ב"ש נמי מודו דהא ראויה להביא קרבן כדתנן במגילה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר וק"ל:
בגמרא ת"ל והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל כו' ונראה דמיתורא דעד יום דריש ליה דהוה ליה למיכתב והנותר ביום השלישי אע"כ דהכי קאמר והנותר משכלה יום המחרת עד יום השלישי ישרף:
שם יכול ישרף מיד ואע"ג דגבי פסח דכתיב עד בוקר באש תשרפו ודרשינן מיניה ליתן בוקר שני לשריפתו אלמא דאע"ג דיכול לשורפו במי"ט אפ"ה אין שורפין קדשים בלילה מ"מ איכא למימר דשאני התם כיון שאין יכול לשורפו סמוך לאכילתו נדחה ליום בוקר שני משא"כ הכא דאפשר לשורפו סמוך לאכילתו טפי עדיף כדמסיק ודין הוא:
בתוס' בד"ה ת"ל ביום תימה אמאי איצטריך כו' וי"ל דאי לאו עד יום כו' ואיצטריך ביום שלא ישרף בלילה שאחר כן עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ילפינן הא מילתא מפסח דנתן הכתוב בוקר שני לשריפתו מכל מקום איכא למימר שאני התם כיון דאין שורפין אותו בבוקר ראשון שהוא י"ט א"כ בוקר שני כבוקר ראשון חשוב כמ"ש התוספת ביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש משא"כ הכא ס"ד דהיכא שלא שרפו ביום בתחלת זמנו יכול לשרפו אח"כ בלילה מש"ה איצטריך ביום. אלא דאכתי איכא למידק דבהאי סוגיא גופא דיבמות מסקינן מדרשא דוהנותר דאפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום מיתורא דו' וה' ומשמע שם דהודה לו רבי יוחנן ע"ש אלא דנ"ל דהאי דרשא דוהנותר דדרשינן התם היינו דווקא והנותר מבשר הזבח ביום השלישי דמייתי נמי הכא ואדרשה דביום סמיך דכיון דדרשינן מביום דאינו נשרף בלילה שייך למידרש נמי מו' וה' דוהנותר דאפילו שלא בזמנו נמי דינא הכי דנשרף ביום דוקא משא"כ בלאו דרשא דביום לא שייך לידרוש מיתורא דוי"ו וה' למעט שריפת לילה כן נ"ל ודו"ק:
בגמרא ת"ש דתני דבי שמואל לילי י"ד בודקין כו' אלא בין רב הונא ובין רבי יהודא אור אורתא. נראה דמכל הני תיובתא דמייתי מעיקרא דאור אורתא אכתי לא הוה צריך לומר דרב הונא נמי אית ליה אור אורתא דנהי דאשכחן בכל הני דוכתי דאור אורתא מ"מ איכא למימר דמשמע הכי ומשמע הכי בכ"מ היכא דמוכח לפי ענינו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוספות שכתבו בד"ה ראב"י דלמסקנא משעת האור דקאמר היינו עמוד השחר וכדפרישית משום דמוכח ואם כן ה"נ איכא למימר דלרב הונא לא משמע כלל דניבדוק מאורתא כדפרישית לעיל בתחילת דבריו וכדמקשינן נמי לקמן ונבדוק מצפרא שהוא זמן זריזין משא"כ מדאשכחן דתנא דבי שמואל ליל י"ד ע"כ הדר ביה. ולפי זה נ"ל עוד דהא דלא מייתי מעיקרא מתנא דבי שמואל דאיירי להדיא מבדיקת חמץ גופא דאכתי מצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא דתנא דבי שמואל סבר כתנא דבי רבי ישמעאל די"ד נקרא ראשון ולית ליה נמי דרשא דביום כתיב כמו שאבאר לקמן דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא וא"כ עיקר מצותו מדאורייתא מיד בתחילת ליל י"ד שנקרא ראשון יתחיל להתעסק בהשבתתו דהיינו בדיקה וכמ"ש בשם הר"ן ז"ל משא"כ תנא דמתניתין דקתני אור ולרב הונא הוי דווקא יממא א"כ אית ליה דרשא דביום או דרשא דאך חלק וא"כ לא שייך לאקדומי טפי מצפרא שהוא זמן זריזין או תחלת מצותו משא"כ השתא דמייתי כל הנך דוכתי דאור אורתא ואשכחן נמי דתנא דבי שמואל לילי א"כ לית לן למימר דאור דמתני' היינו יממא ולאפושי בפלוגתא. ועוד דלא הו"ל למיתני אור כיון דאיכא למיטעי כן נ"ל:
בגמרא דאמר ריב"ל כו' שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות כו' ואע"ג דאשכחן נמי תשע איכא למימר דסבר דמהתם ליכא למשמע מיניה דהא בלא"ה יהיה טהור יהיה מיותר דהא מצי למיכתב אשר לא טהור אע"כ דיהיה לשום דרשא ורב פפא סובר דכיון שעיקם שייך נמי למיכתב יהיה ובדרשא דרב אחא בר יעקב לא משמע להו משום דלא הוי אלא בנביאים דאשכחן לשון כפול טובא תדע דבלא"ה כי לא טהור הוא מיותר לגמרי ורב אחא גופא סובר דכיון דכתב בלתי טהור איצטריך למיכתב נמי כי לא טהור ואפשר דאתא לאשמעינן דאע"ג דמסתמא כבר טבל דוד לטומאת קריו אפילו הכי אסור באכילת שלמים כי לא טהור לגמרי וטבול יום אסור בקדשים כן נ"ל:
שם שנאמר ומן הבהמה אשר איננה טהורה והקשו במפרשים אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ולענ"ד לא קשה מידי דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר הטמאה דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה עד שהראה לו הקב"ה מכל מין ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד וא"כ שפיר קאמר מן הבהמה אשר לא טהורה היא והיינו אותן שאיני מראה לך באצבע או אומר לך שהיא טהורה משא"כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו הן טמאים ועוד שהרי מאיליהן באו אל התיבה ואם כן שפיר הו"מ למיכתב הטמאה אע"כ דמשום ל' נקייה הוא כנ"ל נכון:
Penei Yehoshua on Pesachim 3a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' שהרי עקם הכתוב עי' מדרש רבה ריש פ' אמור:
Gilyon HaShas on Pesachim 3a · Sefaria
Ben Yehoyada
לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו נראה לי בס"ד אומרו 'לְעוֹלָם' רוצה לומר בין במילי דשמייא בין במילי דעלמא. ונראה רמז לדבר זה שֶׁפֶּה במילואה כזה פ" ה שי" ן ה" א המלוי הוא אותיות 'נָאֶה' לרמוז שיוציא משפתיו דָּבָר נָאֶה ולא דָּבָר מְגֻנֶּה. גם יש לדקדק אותיות 'פֶּה' במילואם כזה פ"ה ה"י הוא אותיות הַיָּפֶה, פירוש הפה צריך לדבר בו בלשון הַיָּפֶה ולא מְגֻנֶּה.
שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו לא אמר שֶׁהֲרֵי הֶאֱרִיךְ אלא שֶׁהֲרֵי עִקֵּם לרבותא כי מלבד האריכות נקיט לשון מעוקם שלא קראה טמאה כשמה בלשון ישר אלא עִקֵּם הלשון ואמר 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' ולפי זה נמצא אמר י"ג אותיות במקום שהיה די בחמשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד), רוצה לומר שהוצרך לומר לשון טהור במקום לשון טמא, לֹא אֶחָד כלומר בפסוק זה שכתב מספר 'אֶחָד' [13] אותיות במקום שהיה די לכתוב חמשה אותיות. או הכוונה 'לֹא אֶחָד' על יחידו של עולם שהוא יתברך דבר בתורה בלשון טהור במקום לשון טמא.
רַב פָּפָּא אָמַר תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כג, יא) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה". הא דלא הביא רבי יהושע בן לוי דקדים לרב פפא פסוק זה שיש בו רבותא יותר מפני דיש לומר היכא דמדבר דברים לנכח שאני, ולכן כאן שאומר 'כִּי יִהְיֶה בְךָ' דמדבר לנכח, לכך דקדק למנקט לשון נקיה, ולזה הביא 'אֵינֶנָּה טְהוֹרָה' דאינו מדבר לנכח. והא דרב פפא לא חשיב וא"ו ד'טָהוֹר'? אפשר כי יש הפרש בחסרות ויתירות בין ספר תורה דרבינא ובין ספר תורה דרב פפא וכמו שאמרו התוספות ז"ל במקום אחר דהיה שנויים בספרים שלהם זה מזה, או אפילו דכתוב אצלו 'טָהוֹר' מלא בוא"ו לא חשיב ליה רב פפא מפני שאינו יוצא במבטא אלא מובלע בין האותיות ואות ה"א שהוא בסוף תיבה מנכר טפי. והא דלא הביאו רבי יהושע בן לוי ורב פפא פסוק שהביא רב אחא בר יעקב [כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא, כִּי לֹא טָהוֹר (שמואל א' כ, כו)] דאית ביה רבותא טפי שהאריך בט"ז? היינו משום דניחא להו יותר להביא פסוק מן התורה וגם שהוא דבר היוצא מפי הגבורה, מה שאין כן פסוק רב אחא בר יעקב הוא מן הנביאים וגם הוא דבורו של שאול המלך ע"ה ופשוט. אך מקשים מאי קא מוכח מפסוק זה דהכא, בלאו הכי ראינו שהאריך שלא לצורך דאף על גב דאמר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' האריך ואמר 'כִּי לֹא טָהוֹר'? ומתרצים מה שנאמר 'כִּי לֹא טָהוֹר' לא האריך בכדי אלא כיון לגנותו בזה דרוצה לומר 'בִּלְתִּי טָהוֹר' הוא מחמת קרי ולא ראה הקרי מחמת אונסו אלא ראה מחמת 'כִּי לֹא טָהוֹר' בלב שיש לו הרהורים רעים ח"ו, ולכך רואה קרי עכ"ד. ולפי זה לא נתרצה הקושיא דהשתא אינו מוכח שהאריך ט"ז אותיות כיון דאם היה אומר מקרה טמא הוא היה גם כן מוכרח להוסיף ולומר 'כִּי טָמֵא' הוא כדי שלא יאמר שהיה לו הקרי מחמת אונס ואם כן עתה דלא נקיט טמא לא הוסיף ט"ז אותיות אלא רק י"ג אותיות? ונראה לי בס"ד דאם נקיט הכי כי אמר 'מִקְרֶה טָמֵא' הוא לא היה נצרך להוסיף 'כִּי טָמֵא הוּא' כדי להודיע שלא ראה הקרי מחמת אונסו כי זה מוכח בלאו הכי מן הכפל של 'מִקְרֶה טָמֵא' דהיה די לומר 'מִקְרֶה הוּא' והוסיף 'טָמֵא' לומר זה המקרה הוא טָמֵא בעצם שלא ראהו לאונסו אלא בא מצד טומאת עצמותו ונמצא כי עתה שהוצרך לעקם ולומר 'מִקְרֶה לֹא טָהוֹר' הוצרך להוסיף 'כִּי לֹא טָהוֹר' כדי לגנותו ביותר.
וְהָכְּתִיב (בראשית כד, סא) "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"? הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא הִיא. יש להקשות וכי סלקא דעתך דאסור לרכוב האשה בפיסוק רגלים כדי שבא לתרץ הכי? והלא אין דבר זה אמור אלא כדי שיהא מספר בלשון נקיה ואם כן אף על גב דרבקה רכבה על הגמלים עם כל זה מן הראוי שיאמר הכתוב 'וְתֵשֵׁב עַל הַגְּמַלִּים' שיכנה את המרכב בלשון מושב! ונראה לי בס"ד כי באמת מדברי רבי ישמעאל שפירש ואמר הכתוב קראו 'מוֹשָׁב' משום לשון נקיה יש לנו ללמוד דאף על גב דאין איסור לאשה לרכוב בפיסוק רגלים מכל מקום אורח ארעא שתהא יושבת על הבהמה בלתי פיסוק רגלים כמנהג הנשים בערי אירופא דמלמדין את הנשים לרכוב מן הצד בלתי פיסוק רגלים וזה יקרא 'מוֹשָׁב'. ודבר זה נלמד מדברי רבי ישמעאל מכל שכן, דאם לשון רכיבה המורה על פסוק רגלים לא נקיט באשה משום דלאו אורח ארעא, כל שכן הוא דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפסוק רגלים. והשתא שפיר מתרץ התם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים כלומר הן אמת דהיה מן הראוי למנקט קרא גבי רבקה לשון 'מוֹשָׁב' דהוא לשון נקיה, מכל מקום נקיט לשון רכיבה המורה על פיסוק רגלים ללמדנו דבר אחר לפי דרכו והיינו דכל כי האי גוונא דאיכא 'בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים' אוֹרְחָא הִיא דגם האשה תרכב בפיסוק רגלים. והוצרך ללמד דבר זה יען כי מלשון דנקיט גבי זבה מוכח דלאו אורח ארעא שתרכב האשה בפיסוק רגלים ולכן כדי שלא נחשוב דאזהרה זו היא בכל מקום ובכל גוונא לכך נקיט הכתוב לשון רכיבה בגמלים ובהר ללמדנו במקום בִּיעֲתוּתָא שאני. ולכן בארצות הערב שאנו דרים בהם כיון דאין דרך הנשים לרכוב בשביל טיול כאנשים על כן לא נתלמדו הנשים בין ישראלים בין נכרים מנהג ערי אירופא שרוכבים מן הצד בלי פיסוק רגלים שזה נקרא 'מוֹשָׁב' אלא רוכבים בפיסוק רגלים.
Ben Yehoyada on Pesachim 3a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Pesachim, daf 3, Amud Aleph, about 424 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין…”
- Segment 243 words
Opens “אָמְרוּ (לָהֶן) בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי…”
- Segment 328 words
Opens “מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי, וְדִין…”
- Segment 418 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר…”
- Segment 528 words
Opens “יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין…”
- Segment 629 words
Opens “תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי…”
- Segment 749 words
Opens “תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל…”
- Segment 817 words
Opens “תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה…”
- Segment 930 words
Opens “אֶלָּא: בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה…”
- Segment 1046 words
Opens “וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״?…”
- Segment 1138 words
Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה…”
- Segment 1225 words
Opens “תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם…”
- Segment 1332 words
Opens “מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא,…”
- Segment 1430 words
Opens “וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ״מֶרְכָּב״?! וְהָכְתִיב: ״וַתָּקׇם…”
Sages named on this page
- Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im
Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…
Source: Pesachim 3a · Segment 12 — “תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה,…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Pesachim 3a · Segment 11 — “…עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Pesachim 3a · Segment 11 — “…טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Pesachim 3a · Segment 8 — “…שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת…”
Original text
הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִקׇּרְבָּן, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּיבִים.
from a mishna that deals with the offering of a woman who miscarries on or of the eighty-first day after her previous childbirth: The Torah obligates a woman to bring an offering after childbirth, including a miscarriage. However, one offering suffices for any births or miscarriages that occur within eighty days of the original birth, as the halakhic ramifications of that birth last eighty days (see Leviticus 12:1–6). The mishna cited addresses the borderline case of a woman who miscarries on the night of the eighty-first day following the birth. Beit Shammai exempt her from bringing another offering, as the offering she brought for the previous childbirth exempts her from bringing another for the miscarriage. And Beit Hillel obligate her to bring a second offering.
אָמְרוּ (לָהֶן) בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמֹנִים וְאֶחָד? אִם שִׁיוָּה לוֹ לְטוּמְאָה — לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקׇרְבָּן? מִדְּקָאָמַר בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: מַאי שְׁנָא אוֹר שְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד, שְׁמַע מִינַּהּ ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first? If they are equal with regard to the halakhot of ritual impurity, i.e., the blood of this woman is no longer ritually pure and all of the standard strictures of ritual impurity apply to her, will the two time periods not be equal with regard to the offering as well? In terms of the meaning of or , from the fact that Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between or of the eighty-first and the day of the eighty-first, learn from it that or is night. Indeed, learn from it that or means night.
מֵיתִיבִי: יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִים לִשְׁנֵי יָמִים. מָה לְהַלָּן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם, אַף כָּאן — לַיְלָה אַחַר הַיּוֹם!
The Gemara raises an objection with regard to the meaning of the word or from a baraita : One might have thought that a peace-offering, which may be eaten for two days, may also be eaten on or of the third day. And it is a logical derivation that leads to that conclusion. How so? Other offerings, e.g., sin-offerings, are eaten for one day, and peace-offerings are eaten for two days. Just as there, with regard to other offerings, the night follows the previous day, i.e., the offering may be eaten during the day and the subsequent night, so too here, with regard to peace-offerings, say that the night follows the day, and rule that they may be eaten on the night after the second day.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמׇּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ — בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.
Therefore, the verse states: “And when you sacrifice a peace-offering to God, you shall sacrifice it of your own will. It shall be eaten the same day you sacrifice it, and on the next day; and if any remains until the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 19:5–6). This verse means that it may be eaten while it is still day, i.e., during the second day, and it may not be eaten on or of the third day.
יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד, וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד, וּשְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מָה לְהַלָּן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף כָּאן — תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה.
The baraita continues: If a peace-offering may not be eaten beyond the second day, one might have thought that it should be burned immediately after the conclusion of the second day, and this too is the conclusion of a logical derivation: Other offerings are eaten for one day and night, and peace-offerings are eaten for two days and one night. Just as there, the offerings are burned immediately after their permitted time for eating concludes, on the morning of the second day, so too here, with regard to peace-offerings, one could say that they must be burned immediately after their permitted time for eating concludes, at night after the second day.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזֶּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״ — בַּיּוֹם אַתָּה (שׂוֹרֵף), וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה. מִדְּקָאָמַר ״יְהֵא נֶאֱכָל אוֹר לַשְּׁלִישִׁי״ — אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
Therefore, the verse states: “And if any remains of the flesh of the sacrifice on the third day, it shall be burnt with fire” (Leviticus 7:17), meaning: You must burn it during the day, and you do not burn it at night. With regard to the meaning of or , from the fact that the baraita states: One might have thought that it may be eaten on or of the third day, apparently or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or is evening.
תָּא שְׁמַע: אוֹר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמוּסָף, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּמִנְחָה, מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וּמִתְוַדֶּה. בְּעַרְבִית, מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנָה עָשָׂר. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם אֲבוֹתָיו: מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שְׁלֵימוֹת, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
Come and hear another proof: On or of Yom Kippur, one recites seven blessings in the Amida prayer and confesses his sins; in the morning prayer, one recites seven blessings and confesses; in the additional prayer, one recites seven blessings and confesses; in the afternoon prayer, one recites seven blessings and confesses; in the evening prayer, one recites an abridged version of the standard Amida prayer of eighteen blessings, as the people are weary from fasting. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says in the name of his forefathers: One recites the eighteen complete blessings, due to the fact that he is required to recite havdala in the fourth blessing of the Amida : Who graciously grants knowledge. It cannot be inserted in the abridged version. Apparently, or is evening. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that or means evening.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא.
Come and hear another proof, as it was taught in the school of Shmuel: On the evening of the fourteenth of Nisan, one searches for leavened bread by candlelight. Apparently, or is evening, as this baraita replaces or with the word evening.
אֶלָּא: בֵּין רַב הוּנָא וּבֵין רַב יְהוּדָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא, וְלָא פְּלִיגִי, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא קָרוּ ״נַגְהֵי״, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה קָרוּ ״לֵילֵי״.
It is clear from these proofs that the expression or in the mishna means the evening before the day. How, then, could the amora’im dispute whether it is referring to the morning or evening? Rather, the Gemara rejects its previous assumption with regard to the dispute, as everyone, both Rav Huna and Rav Yehuda, agrees that or is evening, and they do not disagree with regard to the halakha . However, this Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place, and that Master stated the halakha in accordance with the expression accepted in his place. In Rav Huna’s place, they call the evening light, and in Rav Yehuda’s place they call it night, although both terms refer to the same period.
וְתַנָּא דִּידַן מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי ״לֵילֵי״? לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא דְּנָקֵט. וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגוּנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה״.
The Gemara asks: And the tanna of our mishna, what is the reason that he didn’t explicitly teach: The night of the fourteenth, as it was taught in the school of Shmuel? The Gemara answers: He employed a euphemism. Since the tanna of our mishna did not want to mention darkness, he preferred the term or to refer to the night of the fourteenth. And this is in accordance with a statement of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person should never express a crude matter, as the formulation of a verse was distorted by the addition of eight letters rather than have it express a crude matter, as it is stated: “From the pure animals and from the animals that are not pure [ asher einena tehora ]” (Genesis 7:8). To avoid using the Hebrew term for impure [ teme’a ], which is four letters: Tet , mem , alef , heh , the verse replaced the term with the euphemism meaning “that are not pure,” which is spelled with twelve letters: Alef , shin , reish ; alef , yod , nun , nun , heh ; tet , heh , reish , heh .
רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, וָיו דְּ״טָהוֹר״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר״.
Rav Pappa said: A different verse added nine letters, as it is stated: “If there be among you any man who is not ritually pure [ asher lo yihye tahor ] by reason of that which happened to him by night” (Deuteronomy 23:11). To avoid using the three-letter Hebrew word for impure, tameh , spelled tet , mem , alef , the verse employs the twelve-letter phrase “who is not ritually pure,” spelled: Alef , shin , reish ; lamed , alef ; yod , heh , yod , heh ; tet , heh , reish . Ravina said: The verse actually adds ten letters because of the letter vav of the word tahor , as the word is spelled in its plene form. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Yet another verse adds sixteen letters, as it is stated: “For he said, something has happened to him, he is not ritually pure; surely he is not ritually pure [ bilti tahor hu ki lo tahor ]” (I Samuel 20:26). To avoid using the three-letter word tameh , the verse employs the nineteen-letter phrase “he is not ritually pure; surely he is not ritually pure,” spelled: Beit , lamed , tav , yod ; tet , heh , vav , reish ; heh , vav , alef ; kaf , yod ; lamed , alef ; tet , heh , vav , reish .
תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי בַּזָּב קְרָאוֹ ״מֶרְכָּב״, וּבָאִשָּׁה קְרָאוֹ ״מוֹשָׁב״. וְאוֹמֵר: ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְאוֹמֵר: ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.
Likewise, a baraita was taught in the school of Rabbi Yishmael: A person should always converse euphemistically, as one finds in the following verses. The first: “And whichever saddle that the zav rides upon shall be ritually impure” (Leviticus 15:9), which discusses the impurity imparted by a zav to an object on which he sits, calls this action riding. And the verse: “And anyone who touches anything on which she sat” (Leviticus 15:22), which discusses the parallel ritual impurity of a woman, a zava , calls the action sitting. Since riding is slightly demeaning for a woman, as it involves an immodest splaying of the legs, the verse avoids the term riding and opts to convey the more modest image of sitting. And it says in another verse: “And you choose the language of the crafty” (Job 15:5), meaning that one should be clever when speaking and avoid inappropriate phrases. And it says in another verse: “My words shall utter the uprightness of my heart; and that which my lips know they shall speak sincerely” (Job 33:3).
מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא — תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר ״וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים״. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לָא — וְאוֹמֵר ״וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ״.
The Gemara asks: What is the need for the proofs from the two additional verses introduced by the phrase: And it says? The baraita already proved its point from the verses with regard to zav and zava . The Gemara answers: The additional verses are necessary, lest you say: This requirement to use clean language applies only in the language written in the Torah, but in rabbinic formulations, no, there is no obligation to use clean language. To counter this argument, the tanna says, come and hear: And it says: “And you choose the language of the crafty,” which indicates that this principle extends beyond the language of the Torah. And lest you say that this requirement applies only to rabbinic language, but when it comes to ordinary speech, no, one need not speak euphemistically, the baraita adds: And it says: “And that which my lips know they shall speak sincerely,” i.e., one must speak euphemistically in every situation.
וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ״מֶרְכָּב״?! וְהָכְתִיב: ״וַתָּקׇם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִגְמַלִּים — אוֹרְחָא הִיא. וְהָכְתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמֹר״! הָתָם,
With regard to the above baraita taught in the school of Rabbi Yishmael, the Gemara asks: And with regard to a woman, is the term riding not written in the Torah? But isn’t it written: “And Rebecca and her damsels arose and they rode upon camels” (Genesis 24:61)? The Gemara answers: There, due to fear of camels, that is standard conduct. Since a camel’s back is high off the ground, a woman cannot sit on it sidesaddle; consequently, she may ride on it without being considered immodest. The Gemara cites another relevant verse. But isn’t it written: “And Moses took his wife and his children and rode them upon his donkey” (Exodus 4:20)? The Gemara answers: There, despite the fact that his wife was also on the donkey, the verse employs the language of riding