Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 26a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 26a

    Pesachim 26a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 404 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ורבא אמר לן עד כאן לא שמעת ליה לרבי יהודה דלא אזיל בתר כוונה אלא דלא פטר ליה משום אין מתכוין בדאפשר דמתכוין אסור לדברי הכל ומשוי שאין מיכוין כמתכוין לחומרא לאסור אבל דלא חשיבא ליה כוונה דמשוי מכוין כשאין מתכוין לקולא כגון דלא אפשר בשאין מתכוין שרי ונישרי נמי רבי יהודה במתכוין דלא חשיב כוונה כלל הא לא שמעת ליה:

    ההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק מאד ברחוב שלפני הר הבית ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם מפני החמה שאין לך בית המדרש מחזיקן:

    דלא אפשר מלדרוש לרבים הלכות החג:

    דלתוכו עשוי ואין הנאת צילו נאסרה דאין זה דרך הנאתו:

    לול ארובה שבעלייה היורדת לבית קרי לול:

    האומנין כשיש בדק בחומת בית קדשי הקדשים:

    יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה:

    והא הכא דלא אפשר שלא ירדו לתקן ואפילו הכי צריך לתת אותן בתיבות שלא יוכלו להסתכל אנה ואנה דילמא מיכווני ליהנות ואסור:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 26a · Sefaria

    Tosafot

    שאני היכל דלתוכו עשוי פ"ה ואין הנאת צילו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאה יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה והא דאסר בפ' כל הצלמים (ע"ז מח:) לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה:

    והא הכא דלא אפשר וקמיכוין ואסור ה"מ אביי לאוקמא כרבי שמעון דאליבא דרבי יהודה פליגי:

    ותסברא והאמר רבי שמעון בן פזי קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה - פ"ה וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשה לר"י הא בגרירה דליכא איסורא דאורייתא ופליג רבא ואסר בלא אפשר ומיכוון ומאי קא מוכיח אביי לרבא וי"ל דה"פ כיון דלא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא לצורך כגון לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא:

    מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא תימה דבפרק החליל (סוכה נג. ושם) תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של קודש כדתנן התם ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה:

    לאותן העומדים בחוץ ליכא איסורא אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן (יומא דף לח:) לא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטורת:

    כתיב הכא ושמו וכתיב התם הערופה תימה לר"י אמאי איצטריך תרי מיעוטי בחד סגי דלהכי כתביה דלא למילף מינייהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מצי למעוטי אלא מילתא דלא דמי כל כך למיסר אבל מילתא דדמי למיסר לא להכי איצטריך תרווייהו:

    הכניסה לרבקה בתוספתא תני ליה גבי פרה:

    Tosafot on Pesachim 26a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    כל היכא דאפשר פי' יש דרך אחרת ואפשר לו שלא יעבור דרך שם ומתכוין לעבור שם כדי ליהנות מן הריח של ע"ז כולי עלמא לא פליגי דאפשר לו שלא יעבור שם וכשעובר שם אינו מתכוין ליהנות ועלתה זו בתיובתא דרבא אבל אי לא אפשר ומתכוין קיימא לן דאסור כרבא וסמיך אביי אהא דרבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש כל היום בצלו של היכל ודחי' רבא שאני התם דהיכל לתוכו עשוי ואין קדושה בצלו רבא אמר מהא דתנן לולין היו פתוחין בעליית קדשי קדשים שבהן היו משלשלין האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ש"מ דהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אסור. ודחי אביי מעלה עשו דהא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה.

    איכא דאמרי רבא הוה מסתייע מזה דהוה דאיק אין בהן משום מעילה הא איסורא איכא מאי לאו באותם העומדים בפנים דלא אפשר וכיון דמכוני אסיר ודחינן לא באותן העומדים בחוץ דאפשר שלא יעמדו ולפיכך מעילה (איכא) [ליכא] איסורא איכא. ואיני דריח אין בו מעילה [והא תנן] המפטם קטרת להתלמד בה [או] למוסרה לצבור [פטור] להריח בה חייב פטור אלא שמעל ושני' הא דתני ריח אין בו מעילה לאחר שתעלה תמרתו היא שנויה מאי טעמא דהא אתעבידא מצותה והא דתני המריח פטור אלא שמעל בשלא עלתה תמרתו:

    איני והרי תרומ' הדשן דאתעבידא מצותה ומועלין בה ושני' משום דכתיב בתרומת הדשן ושמו אצל המזבח ובבגדי כהונה נמי אחר שנעשה מצוותן [יש בהם מעילה] כדכתיב והניחם שם לאו משום דטעונין גניזה הוא [ולמ"ד דראוים הם לכהן הדיוט] מפיק בגדי כהונה ומעייל עגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה בנחל ולמאן דאמר מלמדין מיעט רחמנא בגדי כהונה ושמו אצל המזבח זה טעון גניזה ולא זולתו ובעגלה ערופה כתיב וערפו שם את העגלה הני אין מידי אחרינא לא:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 26a · Sefaria

    Meiri

    בית המקדש וההיכל כולו אסור ליהנות ממנו לדברי חול ומ"מ מותר לישב בצלן של כותלי' מפני החמה שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו ונמצא שאין ישיבה בצל שחוצה לה דרך הנאתה והוא שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ברחוב שלפני הר הבית ודורש כל היום שמתוך שהיו אכלוסי ישיבתו מרובין לא היה בית המדרש מכילם ואע"פ ששאר איסורי הנאה אף שלא בדרך הנאתן נאסרו לכתחלה בזו הקלו אחר שאין איסור הנאתן מחמת איסור אלא מחמת קדושה או שמא דוקא התירו לצורך הדרשא שהיה בו מצוה לצורך רבים או שמא אין מפרשין שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו אלא שלא הוקדש כלל אלא לתוכו ומ"מ בכותלי עבודה זרה אסור אע"פ שאף הם לתוכם הם עשויות החמירו בהם להרחקה יתירה כמו שביארנו במקומו:

    האומנים הנכנסים במקדש לתקן בדק שבו לא היו נכנסין להדיא כדי שלא יזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים ויהנו בראייתם בכונת הנאה אלא ארובות היו פתוחות בעליות שבבית קדשי הקדשים שבהם היו משלשלים את האומנין בתיבות כדי שלא יוכלו להסתכל לכאן ולכאן ומ"מ אם לא היו שם תיבות או שא"א בכך יכנסו בהדיא שלא נאסר מן הדין שהרי ראייה אין בה ממש וכל דבר שאין בו ממש אין בו מעילה אלא שמעלה זו עשו בבית קדשי הקדשים והיכא דלא אפשר לא אפשר:

    לפי דרכך למדת שהקול של כלי שיר שבמקדש שהוא שומעם בכונת הנאה בשום הקול אין בהם מעילה שהרי אף הקול אין בו הנאה ממש כמו שביארנו במראה ואפי' היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון העומדים בחוץ ומ"מ אסור ליהנות בהם לכתחלה בכונת הנאה ואפי' לא היה אפשר להם בלא אותו הקול כגון לאותם העומדים בפנים לשמש אחר שמ"מ מתכונים ליהנות אבל הריח יש בו ממש מצד הסמנים ואין דינו כדין קול ומראה לגמרי והילכך אסור להריח הקטורת אלא שאם הריח לא מעל ומ"מ דוקא לאחר שעלתה תמרתו ר"ל עמוד עשנו שכבר נעשה בו צורך גבוה ויצא מכלל קדשי שמים אבל אם הריח בשעה שתמרתו עולה מעל אחר שיש בו ממש:

    המפטם את הקטורת בחשבון סמנים הכתובים בתורה לפי משקל הכתוב בה הן בכל המשקל הן בחלק ממנו הואיל ולפי אותן המשקל עשאה במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת ואע"פ שלא הריח הואיל ומ"מ עשאה כדי להריח אבל אם עשאה להתלמד בה או למסרה לצבור אחר פיטומה פטור:

    מצות עשה להרים את הדשן מלא מחתה בכל יום שחותה בה מן הגחלים שנתאכלו וצוברה על הרצפה ודשן זה בין קודם הרמתו בין לאחר הרמתו במזבח החיצון מועלין בה אבל דשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין כמו שיתבאר במקומו:

    בגדי לבן שכהן גדול נכנס בהם לפנים ביום הכפורים אינו עובד בהם פעם שניה אף ליום הכפורים אחר וכל שכן שאין כהן הדיוט עובד בהם אע"פ שהם הם בגדים הראויים לכהן הדיוט אלא נגנזים במקום שפושטן ואסורים בהנאה וכן בגדי כהן גדול שבלו אסורים בהנאה ומועלין בהם אבל של כהן הדיוט כשבלו היו עושין בבלאי מכנסים ואבנט פתילות לשמחת בית השואבה ובבלאי כתונותיהם פתילות למנורה כמו שהתבאר במקומו:

    עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברת במקום עריפתה ואיסור הנאתן משתרד לנחל איתן אע"פ שלא נערפה עדיין והנהנה בה עבר אבל קרבן מעילה אין כאן שמאחר שאינה ראויה לפדיון הרי היא כחטאות המתות אבל פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר:

    כל העבודות פוסלות בעגלה ערופה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומ"מ חמורה משיכת העול ר"ל משאוי שעליה משאר עבודות שהעול כל שמשכה בו אע"פ שלא חרשה ולא עשתה בו שום מלאכה פסולה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה מעתה הכניסה לרבקה והוא קבוץ הפרות אלא שתינק מאמה ודשה עם האחרות כשרה מאחר שלא נתכון לדישה אין זו עבודה ואם נתכוין שתינק ותדוש פסולה שכל שנעשית בה מלאכה מאליה או עלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה ואם שלא לרצונו כשרה כתיב עבד וקרינן עובד עובד דומיא דעבד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ומ"מ עול או כל משאוי הפוסל בעגלה אינו פוסל עד שתמשוך בו טפח ר"ל שהלכה באותו משאוי טפח ממקום למקום ובפרה אדומה העול פוסל בה משעת עלייה ואע"פ שלא משכה בו שנאמר אשר לא עלה עליה עול:

    Meiri on Pesachim 26a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה שאני היכל כו' וא"ת והא לא כתיב אכילה כו' וי"ל דמעילה ילפינן חטא כו' עכ"ל לפי דבריהם דרבא ס"ל כאביי היכא דלא כתיב אכילה אסור אפי' שלא כדרך הנאה ומ"מ במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ומיניה בבשר בחלב נמי דילפינן ג"ש מנבילה ה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה להתיר שלא כדרך הנאה וקשה דתקשי ליה כדפרכינן לעיל דנפרוך מה לכלאי כרם שכן לוקין עלייהו שלא כדרך הנאתן דלא כתיב ביה אכילה משא"כ בבשר בחלב דאין לוקין עליו אלא כדרך הנאתן דה"ל כאילו כתיב אכילה בגופיה ויש ליישב דלא פריך הכי לעיל אלא לאביי דאמר הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאה אבל לרבא דהכא איכא למימר דבכלאי כרם נמי אין לוקין שלא כדרך הנאה אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפשר דאיכא ביה שום דרשה וג"ש כאילו כתיב ביה נמי אכילה ודו"ק:

    בד"ה מעילה הוא כו' ובירושלמי דייק מינה דקול ומראה וריח אין בהן כו' עכ"ל דאי לאו הך דירושלמי היה אפשר לפרש דלאו דוקא בוררת אלא היתה יכולה לברור מרוב אורה וע"ש בתוס' וק"ל:

    בד"ה לאותן העומדים כו' שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן לא היתה כלה כו' עכ"ל ולמאי דמסיק וריח לאחר שעלה תמרותו אין בו משום מעילה איכא לאוקמי הך דלא היתה כלה צריכה להתבשם כו' היינו מריח שעלה בב"ה לאחר שעלה תמרותו ואפשר דס"ל דלאחר שעלה תמרותו נמי מעילה אין בו אבל איסורא איכא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 26a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה כו' לכאורה יש לתמוה כיון דאביי גופא אמר להאי מנא אמינא לה דאיירי בלא אפשר ומכוין אם כן מאי ס"ד דלישנא קמא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דאביי באפשר ולא מכוין ודוחק לומר דסתמא דתלמודא בשקלא וטריא דלישנא קמא לא הוה ידע הא דאמר אביי גופא מנא אמינא לה. והנראה לענ"ד ליישב בענין זה דהאי מנא אמינא לה שייך אפילו ללישנא קמא דנהי דלישנא קמא מוקי לעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא באפשר ולא מכווין ואליבא דר"ש היינו דניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו אליבא דהילכתא למאי דקי"ל הלכה כר"ש וכדמשמע נמי בפ' במה מדליקין ובכמה דוכתי דאביי גופא כר"ש ס"ל ולא ניחא ליה ללישנא קמא לחלק אליביה דאביי בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אלא דאפ"ה מצינו למימר שפיר דשייך נמי פלוגתייהו דאביי ורבא בלא אפשר ומכוין ואליבא דרבי יהודה דלאביי שרי דהא בהא תליא והא דקאמר הש"ס בלישנא קמא לא אפשר ומכוין כ"ע לא פליגי דאסור היינו דוקא אליבא דר"ש כמו שפירשתי במקומו והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה ודייק מהכא דרבי יהודה מתיר בלא אפשר ומכוין אם כן כ"ש דמתיר רבי יהודה בלא אפשר ולא קמכוין ולפ"ז ע"כ דהא דאוסר רבי יהודה דבר שאינו מתכוין היינו דוקא באפשר ולא קמכוין דא"כ ע"כ דר"ש דמתיר היינו אפי' באפשר ולא מכוין וכדאמר אביי בלישנא קמא כנ"ל נכון ודוק היטב:

    שם אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פתוחין כו' כאן יש לתמוה יותר דללישנא קמא דרבא דמוקי פלוגתייהו דר"י ור"ש בלא אפשר ולא קמכוין ואפ"ה אוסר ר"י כ"ש דאוסר בלא אפשר וקמכוין ואם כן לא שייך כלל הא דאמר רבא מנא אמינא לה דאיירי באפשר ולא קמכוין והנלע"ד בזה דמהך מילתא דלולין גופא מייתי רבא ראיה ללישנא קמא משום דבלא"ה יש לדקדק דאפילו ללישנא בתרא מאי ראיה צריך רבא להך מילתא דר"י אוסר באפשר ולא קמכוין ותיפוק ליה דרבא סברא רבה קאמר דר"י לא קאמר אלא לחומרא ולא לקולא כדאשכחן בכולה תלמודא דקולא מחומרא לא ילפינן וכה"ג גופא יש לתמוה מאי ס"ד דאביי למילף קולא מחומרא. לכך נ"ל ליישב כל זה ע"פ סוגיא דפרק ר"א דמילה דמייתי הש"ס ברייתא דת"כ דתניא ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת ומוקי לה אביי התם מקמי דהדר ביה כר"י ואפילו לפי המסקנא דר"ש נמי מודה בה אפ"ה פשטא דברייתא ודאי ר"י איירי בה דסתם ברייתא דת"כ רבי יהודה היא כמבואר בכמה דוכתי בפשיטות ואם כן אי הוי אמרינן מסברא דלא אפשר ולא קמכוין אפי' ר"י מודה דשרי כדאמרינן בלישנא בתרא אם כן ע"כ דהך ברייתא דת"כ היינו במתכוין כגון באבי הבן שאומר לקוץ בהרתו לבנו קמכוין דאי באחר למה לי קרא הא מילה בצרעת הו"ל לא אפשר ולא קמכוין ופשיטא דשרי אע"כ דבאבי הבן איירי ודליכא אחר כדמוקמינן התם אליבא דאביי מקמי דהדר ביה ואם כן לפי זה ממילא משמע דלא אפשר וקמכוין מותר ולאו משום דעשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת דהא צרעת עשה ול"ת היא ועוד דצרעת חמיר טפי שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת כדאמר רבא גופא התם בפ' ר"א דמילה ע"ש א"כ לפי זה יש סברא לומר דלא אפשר וקמכוין מותר בכל התורה כולה והיינו אליבא דר"י כסברת אביי ללישנא בתרא ואם כן אפשר דה"ט דאביי ואם כן לפ"ז ע"כ הוי מוקמינן פלוגתא דר"י ור"ש דוקא באפשר ולא קמכוין ואפ"ה שרי לר"ש דלא כרבא ללישנא קמא אם כן הוצרך רבא להביא ראיה דליתא להך סברא דודאי לא אפשר וקמכוין אסור לר"י כדמוכח מהך ברייתא דלולין היו פתוחין וכמו שאבאר בסמוך דאליבא דכ"ע מתוקמי ואם כן ע"כ הך ברייתא דמילה בצרעת לא איירי באבי הבן אלא באחר שאינו מכוין אלא משום דהוי פסיק רישא סד"א דאסור משום הכי איצטריך קרא להיתירא והיינו משום דעשה דמילה דוחה עשה ול"ת דצרעת כיון דמילה חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות ובהאי טעמא דדחי שבת דחמורה כ"ש צרעת והא דצרעת דוחה עבודה היינו כמסקנא דרבא התם בפ' ר"א דמילה משום דגברא לא חזי כנ"ל נכון בעזה"י כפתור ופרח ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה והא הכא דלא אפשר וכו' הוי מצי אביי לאוקמי כר"ש וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאם כן מה ראיה מייתי רבא למילתיה אליבא דר"י ואפשר דרבא ס"ל כרב אדא ב"א דאמר בפ"ק דיומא דף ט"ז דסתם מדות ר"י היא אע"ג דלא קיימי מסקנא הכי ע"ש בפירש"י והתוס'. ועוד נראה דבהך מילתא דלולין היה פתוחין לא שייך פלוגתא כיון שהוא דבר ידוע בפועל כן נראה לי:

    בד"ה מעילה הוא דליכא וכו' תימא דבפ' החליל תניא וכו' עס"ה בר"פ במה מדליקין כתבו התוס' דהאי בוררת לאו בוררת ממש אלא שהיתה יכולה לברור ע"ש ובחידושינו שהארכתי קצת אלא שכל דבריהם שם אינו אלא לענין הפתילה וע"ז כתבו שם דלא שייך לומר לב ב"ד מתנה דמה צורך היה להתנות ונראה כוונתם שהיו יכולין לעשות הפתילות מדבר אחר ולא מבגדי כהונה דבלא"ה מסתמא לא הספיקו לעשות כל הפתילות לשמחת בית השואבה מבלאי בגדי כהונה אבל משמן לא קשיא להו התם מידי דלענין שמן ודאי מצינו למימר לב ב"ד מתנה עליהם כיון דאי אפשר בענין אחר כדאשכחן בכה"ג טובא ולפ"ז הא דמייתי הכא משמן היינו אגב גררא דבלא"ה מה שכתבו השמן והפתילה היה של הקדש כדתנן התם ובאמת דלא אשכחן כן בפרק החליל דהשמן היה של הקדש אלא הפתילות לחוד כנ"ל ליישב שיטת הירושלמי דמשמע שהיתה בוררת ממש כדפרישית בר"פ במה מדליקין אלא דלפמ"ש כאן אין צורך לזה דנהי דמשמע בירושלמי דמעילה הוא דליכא הא איסורא איכא אפילו הכי אתי שפיר דבוררת אפילו לכתחילה כיון שעיקר האור בא מהשמן ועל השמן אפילו את"ל שהיה משל הקדש ודאי לב ב"ד מתנה עליה משו"ה לא חששו לאור הפתילה דלא הוי אלא כמסייע בעלמא כיון דבלא"ה ליכא אלא איסורא בעלמא ועוד הא קי"ל דזה וזה גורם מותר כדמשמע בסמוך בשמעתין ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 26a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה שאני חטא חטא מתרומה. עי' שאגת אריה סי' עו ובתוס' ר"פ כל הצלמים ד"ה ימותו:

    Gilyon HaShas on Pesachim 26a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    קוֹל וּמַרְאֶה וְרֵיחַ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְעִילָה נראה לי בס"ד ראשי תיבות ג' אלה הוא רק " ם רוצה לומר הנאתם רקם שאין בהם ממש, וגם הנהנה מהם רקם מדין מעילה שאין בהם איסור מעילה. ושלשה הנאות אלו הם באוזן ועין וחוטם שהם סמוכים זה לזה ועומדים ראשיים בראש האדם ובאלו ההנאות יהנו הצדיקים בגן עדן ששם נזונין מן ריח גן עדן וישמעו קול אלהים בלימוד תורה וכמו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) ששומעים תורה מפיו יתברך שנהנים מקול אלהים המתהלך בגן וגם נהנים ממראה השכינה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' ולכן נעשה דוגמא בעולם הזה בשלש הנאות אלו שיהיו יכולים ליהנות בהם מן הקודש ואין בזה איסור מעילה.

    Ben Yehoyada on Pesachim 26a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 26, Amud Aleph, about 404 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “וְרָבָא אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר…”

    2. Segment 229 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא:…”

    3. Segment 36 words

      Opens “וְרָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הֵיכָל דִּלְתוֹכוֹ עָשׂוּי.…”

    4. Segment 433 words

      Opens “אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, (דְּתַנְיָא) לוּלִין…”

    5. Segment 527 words

      Opens “וְתִסְבְּרָא?! וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר…”

    6. Segment 636 words

      Opens “אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ?…”

    7. Segment 715 words

      Opens “מַאי לָאו, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בִּפְנִים, דְּלָא אֶפְשָׁר…”

    8. Segment 848 words

      Opens “גּוּפָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר…”

    9. Segment 926 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: קוֹל וּמַרְאֶה אֵין…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ אֵין בּוֹ…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן — הָא דַּאֲמַרַן. בִּגְדֵי כְהוּנָּה,…”

    13. Segment 1330 words

      Opens “הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, אֶלָּא…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי…”

    15. Segment 1520 words

      Opens “הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן…”

    16. Segment 1612 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה — כְּשֵׁירָה.…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, וְקָתָנֵי…”

    18. Segment 185 words

      Opens “אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 26a · Segment 2 — “אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו…

    Original text

    וְרָבָא אָמַר לָךְ: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין כְּמִתְכַּוֵּין — אֶלָּא לְחוּמְרָא, אֲבָל מִתְכַּוֵּין כְּשֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין לְקוּלָּא — לָא.

    And Rava could have said to you: Rabbi Yehuda stated that one who lacks intent has the same legal status as one who has intent only with regard to a stringency. In other words, a lack of intent does not negate the fact that the prohibited act has been performed and one is liable. However, to say that one who has intent has the same legal status as one who lacks intent such that it leads to a leniency, no. There is no evidence that Rabbi Yehuda would agree that it would ever be permitted for one who has intent to derive benefit from an otherwise prohibited object, even if he could not avoid the situation.

    אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּצִילּוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְדוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וּמִיכַּוֵין, וְשָׁרֵי.

    Abaye said: From where do I say my opinion? As it was taught in a baraita : They said about Rabban Yoḥanan ben Zakkai that he would sit in the street adjacent to the Temple Mount in the shade of the Sanctuary and expound to a large number of people all day long. And here, isn’t it a case where it was not possible to act differently, as there was no other place where so many people could congregate, and he certainly intended to derive benefit from the shade of the Sanctuary, and yet it was permitted? Apparently, when it is not possible to avoid the situation and one intends to derive benefit, it is permitted to do so.

    וְרָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הֵיכָל דִּלְתוֹכוֹ עָשׂוּי.

    And Rava said in response: The Sanctuary is different, as it was constructed for its interior. It is prohibited to derive benefit only from the interior of the Sanctuary walls, because it was constructed for the use of its internal space; there is no prohibition at all to benefit from its shade when on the outside.

    אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, (דְּתַנְיָא) לוּלִין הָיוּ פְּתוּחִין בַּעֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאוּמָּנִים בְּתֵיבוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶם מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין — וְאָסוּר.

    Rava said: From where do I say this? As it was taught in a baraita : There were openings in the loft of the Holy of Holies through which they would lower artisans in containers into the Holy of Holies, so that their eyes would not gaze upon the Holy of Holies itself when they were renovating it. And here, isn’t it a case where it was not possible to act differently? It was necessary to renovate the Holy of Holies periodically, and it is impossible to do so without entering the chamber. And since it is plausible that the artisan will intend to enjoy the appearance of the Holy of Holies, it should be prohibited.

    וְתִסְבְּרָא?! וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה! אֶלָּא, מַעֲלָה עָשׂוּ בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

    The Gemara rejects this: And how can you understand the baraita as a proof? Didn’t Rabbi Shimon ben Pazi say that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: The sound of the musical instruments in the Temple, and the sight and smell of the incense are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property? This is because the prohibition of deriving benefit from a consecrated object applies only to its tangible use. Rather, they established a higher standard of stringency with regard to the Holy of Holies and decreed that one may not even gaze upon it. Therefore, no principle can be derived from the case.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה. מְעִילָה — הוּא דְּלֵיכָּא, הָא אִיסּוּרָא — אִיכָּא.

    Some say this statement differently. Rava said: From where do I say this? As it was taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: The sound of the musical instruments in the Temple and the sight and smell of the incense are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The implication is that there is no violation of the prohibition of misuse of consecrated property by Torah law in this case. However, there is a violation of the prohibition by rabbinic law.

    מַאי לָאו, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בִּפְנִים, דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין — וְאָסוּר! לָא, לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּחוּץ.

    What, is it not referring to those standing inside the Sanctuary, for whom it is not possible that they will not hear these sounds or they will not observe the sight and smell of the incense? And in such a case, if they intend to derive benefit, it is prohibited. The Gemara rejects this: No, it is referring to those who are standing outside. Since they are not required to be there at that time, it is a case where it is possible to avoid the situation and one intends to derive benefit, which is prohibited according to all opinions.

    גּוּפָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: קוֹל וּמַרְאֶה וָרֵיחַ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה. וְרֵיחַ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה? וְהָא תַּנְיָא: הַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, אוֹ לְמוֹסְרָהּ לַצִּיבּוּר — פָּטוּר. לְהָרִיחַ בָּהּ — חַיָּיב. וְהַמֵּרִיחַ בָּהּ — פָּטוּר, אֶלָּא שֶׁמָּעַל!

    Apropos this halakha , the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: The sound of the musical instruments in the Temple and the sight and smell of the incense are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara asks: Isn’t smell subject to the prohibition of misuse of consecrated property? Wasn’t it taught in a baraita : One who prepares the incense mixture in order to teach himself how to prepare it or to transfer it to the community is exempt from punishment. However, if one prepares it in order to smell it, he is liable to receive punishment, as it states in the Torah: “He who makes it in order to smell it shall be cut off from his people” (Exodus 30:38). And one who actually smells the incense mixture is exempt from the punishment of karet and from bringing a sin-offering; however, he has misused consecrated property. Apparently, the halakha of misuse of consecrated property applies to smelling.

    אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: קוֹל וּמַרְאֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְעִילָה, לְפִי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. וְרֵיחַ לְאַחַר שֶׁתַּעֲלֶה תִּמְרוֹתוֹ — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה, הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ.

    Rather, Rav Pappa said: Sound and sight are not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, because they have no substance. And with regard to the smell of the spices themselves, the following distinction applies: The smell of the incense that is emitted when the spices are placed on the coals is subject to the prohibition, since this is the way the mitzva is performed; however, the smell that is emitted after the flame catches and the column of smoke rises is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, since its mitzva has already been performed.

    לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתוֹ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְעִילָה?! וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, דְּנַעֲשֵׂית מִצְוָתָהּ — וְיֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם מְעִילָה. דִּכְתִיב: ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״ — שֶׁלֹּא יְפַזֵּר, ״וְשָׂמוֹ״ — שֶׁלֹּא יֵהָנֶה.

    The Gemara asks: Is that to say that in any case where its mitzva has already been performed, the object is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property? And the daily removal of ashes of the offerings from the altar occurs after its mitzva has been performed, and the ashes are subject to the prohibition of misuse of consecrated property, as it is written: “And the priest shall put on his linen garment, and his linen breeches shall he put upon his flesh; and he shall take up the ashes of what the fire has consumed of the burnt-offering on the altar, and he shall put them beside the altar” (Leviticus 6:3). The Sages derive from the phrase: “And he shall put them” that he may not scatter these ashes; rather, they should be placed gently. “And he shall put them” also indicates that one may not derive benefit from these ashes.

    מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

    The Gemara answers: This case does not prove a principle, because the halakhot of removal of ashes from the altar and of the priestly garments worn by the High Priest on Yom Kippur are two verses that come as one. The principle is that two verses that come as one do not teach a principle. In other words, if a halakha is stated twice, with regard to two individual cases in the Torah, the understanding is that this halakha applies only to those cases. Had this halakha applied to all other relevant cases as well, it would not have been necessary for the Torah to teach it twice. The fact that two cases are mentioned indicates that they are the exceptions rather than the rule.

    תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן — הָא דַּאֲמַרַן. בִּגְדֵי כְהוּנָּה, דִּכְתִיב: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ — מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה.

    The Gemara delineates the two cases: The halakha of the removal of ashes is that which we said. Where is this halakha stated with regard to the priestly garments? As it is written: “And Aharon shall come into the Tent of Meeting, and shall take off the linen garments, which he put on when he went into the sacred place, and he shall leave them there” (Leviticus 16:23). The phrase: “And he shall leave them” teaches that they require burial. Although their use for the mitzva has been completed, it is prohibited to derive benefit from them.

    הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דִּפְלִיג עֲלַיְיהוּ, דְּאָמַר: אֲבָל רְאוּיִין הֵן לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, וּמַאי ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ — שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּיוֹם כִּפּוּרִים אַחֵר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

    The Gemara comments: It works out well that there are two cases according to the opinion of the Rabbis, who say that this verse teaches that they require burial. However, according to the opinion of Rabbi Dosa, who disagrees with them and says: These priestly clothes may no longer be used by the High Priest on Yom Kippur, but they are fit for use by a common priest, since these garments are similar to those worn by common priests every day. And what is the meaning of: “And he shall leave them there”? This indicates that the High Priest may not use them on another Yom Kippur. According to this opinion, what can be said? According to the opinion of Rabbi Dosa, there is only one verse that teaches about misuse of consecrated property with an item that has already been used for performing its mitzva. Therefore, it should be possible to derive a principle from the verse dealing with the removal of ashes.

    מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

    The Gemara answers: A principle cannot be based on this verse, because removal of ashes and the heifer whose neck is broken, from which one may not derive benefit after the ceremony, are two verses that come as one. And two verses that come as one do not teach a principle.

    הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: כְּתִיב ״וְשָׂמוֹ״, וּכְתִיב ״הָעֲרוּפָה״.

    The Gemara asks: It works out well according to the one who said that they do not teach a principle, i.e., according to the Rabbis. However, according to the one who said that they do teach a principle, i.e., Rabbi Yehuda in tractate Sanhedrin , what can be said? The Gemara answers: Two phrases indicating exclusions are written with regard to these halakhot , limiting this rule to them. With regard to the removal of ashes it is written: “And he shall put it.” The word “it” limits the halakha to this particular circumstance. With regard to the heifer whose neck is broken it is written: “The heifer which had its neck broken” (Deuteronomy 21:6). The word “the” indicates that this halakha applies only to this type of heifer and not to any other similar case.

    תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה — כְּשֵׁירָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ — פְּסוּלָה.

    After this tangential discussion of the laws of misuse of consecrated property, the Gemara returns to Abaye and Rava’s dispute about the status of unintended benefit, seeking to prove one side or the other. Come and hear a proof based on what was taught: If one brought the heifer whose neck is to be broken or the red heifer into a cow pen, and it threshes grain while walking with other cows, then it is valid. Under normal circumstances, had one used the heifer for work, it would be disqualified from use in its ceremony. However, in this case, the red heifer may still be burned, and the heifer is still fit to have its neck broken in the ritual. Apparently, the verses “Upon which a yoke has not been placed” (Numbers 19:2) and “Which has not been used for work” (Deuteronomy 21:3) still apply to it, because the owner did not intend for it to work. If he brought it in so that it may nurse from its mother and so it will thresh grain, then it is disqualified from use in these rituals.

    וְהָא הָכָא דְּלָא אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, וְקָתָנֵי פְּסוּלָה! שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״, מִכׇּל מָקוֹם.

    And here, isn’t it a case where it was not possible to act differently, as the heifer needs to nurse, and he intended that it thresh the grain? And it is teaching that the heifer is disqualified from use. This proves that when one intends to derive benefit, even if there is no other way to act, it is prohibited to derive benefit. The Gemara rejects this: It is different there, as it is written: “Which has not been used for work” in any case. Therefore, while the heifer is disqualified from use even if the situation was unavoidable, no general conclusion can be drawn from this case.

    אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!

    The Gemara challenges: If so, that this verse means that it has not performed any work at all, then it should apply even to the first clause. Even when it threshes the grain against the will of the owner, it has still done work and should be rendered disqualified.