Pesachim 18a

בטלו במעיה דאינן ראויין למי חטאת ואין עוד שמן עליהן ואי אית ליה לרבי יהודה משקין בעלמא מטמאו אוכל נהי דבטלי מתורת מי חטאת לענין דלא הוי טמא אב הטומאה לטמא אדם וכלים שם משקה טמא מי ליכא עלייהו כשאר משקין לטמא בשר זה שהוא אוכל ואמאי בטלו במעיה לגמרי אפילו מלטמא בשר זה דהיינו טומאת אוכלין קלה נהי דטומאה חמורה לא מטמאו אם נגעו אדם וכלים בהן בתוך המעים דהא אין שם מי חטאת עליהן טומאה קלה כגון את הבשר לטמאו דהא משקין בעלמא נינהו ושם טומאה לא פקע מינייהו דניטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה ממה שהן נוגעין בעצמן וכי אזיל שם מי חטאת מינייהו הוו להו משקין שנגעו במי חטאת אלא ש"מ מכולהו הדר ביה וכיון דבחוץ לא מטמאו משקין אוכלין אלא מדרבנן הכא דמילתא דלא שכיחא לא גזור:

טומאה חמורה אדם וכלים טומאה קלה אוכלין:

והא בשרה טמא קאמר דלא טימא אלא את הבשר ולא תנא אדם וכלים הנוגעין בהן טמאין:

אבל טומאה חמורה שיהא עדיין שמן עליהן לטמא אדם הנוגע בהן לא מטמאי שר' יהודה אומר בטלו במעיה מתורת מי חטאת:

רב אשי אמר לעולם לגמרי דאפי' שם משקה בעלמא ליכא עלייהו דה"ל משקה סרוח ותניא בת"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח:

ר' יוסי תלמידו של ר' עקיבא היה כדתניא ביבמות בהבא על יבמתו (יבמות דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להן ואלו הן ר"מ ורבי יהודה ור' יוסי ור"ש ור"א בן שמוע:

דדריש יטמא דכתיב גבי אוכלין טמאין יטמא ואיהו נמי דריש יטמא דכתיב גבי משקין טמאין יטמא:

בו ביום ביום שמינו את ר"א בן עזריה לנשיאות:

הא בשרה טמא קתני משמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא והיינו משום דנפסלו בהיסח הדעת ואם תאמר כיון דפרחה מהן טומאה חמורה אפי' טומאה קלה לא לטמאו דהא אמרי' בפ' בא סימן (נדה נא.) ובפ' טבול יום (זבחים קה.) כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ וחשיב כאילו נגע בשרץ והיינו דוקא בעוד שסופו לטמא טומאה חמורה אבל כשאין ראוי כבר לטמא טומאה חמורה בעי הכשר כדאמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין עג:) גבי בשר הפורש מאבר מן החי דלא מהני ליה מה שסופו לטמא טומאה חמורה כשהיה עם אביו לשויה מוכשר כיון דלאחר שפירש ממנו אין ראוי לטמא טומאה חמורה וי"ל דשאני התם כששימש מעשה עץ שימש כדאמרינן בהעור והרוטב (שם דף קכט.) ולכך כשפירש מאביו בעי הכשר אבל מי חטאת צריך שיהו ראויין מתחלה לשתיה ונמצא טומאה חמורה שלהן אינו מעשה עץ אלא מטעם שיהיו ראויין לשתיית אדם דבע"א לא היו ראויין להזאה ולכך אף כשנפסלו לא פרחה טומאת משקין:

בטלו במעיה אבל בעודם בפיה לא בטלו אע"ג דאמרינן במסכת פרה (פ"ט מ"ג) דכל העופות פוסלין מי חטאת אור"י דהתם מיירי קודם קדוש ונפסלים כדפ"ה בהנזקין (גיטין נג) דבעינן שתהא חיותן בכלי או משום מלאכה והכא איירי לאחר קידוש מדחשיב להו סופו לטמא טומאה חמורה ומלאכה אינה פוסלת אחר קידוש כדתנן במסכת פרה (פ"ד מ"ד) מים מלאכה פוסלת בהן עד שיתן לתוכן אפר (ובסיפא) יליף לה מדכתיב למי נדה וכבר הם למי נדה ובטלו במעיה משום היסח הדעת ובתוספת' (דמקוואות פ"ח) מפרש טעמ' דר"י משום דכתיב למשמרת יצאו אלו שאינם למשמרת הואיל ששתתה מהן הפרה:

לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה פי' הקונט' כדדרשינן לקמן יטמא שאין טומאה עושה כיוצא בה ואית ספרים דל"ג לקמן ולשון לא מצינו לא משמע כן דמשמע דמעלמא נפקא לן ממשמעות ומפר"י לא מצינו טומאה עושה כיוצא בה כדדרשינן לעיל (פסחים דף יד.) מטמא הוא:

רבינא אמר מגופיה דקרא לא מצית אמרת דאי ס"ד לטומאת משקין לא לכתוב אלא חד יטמא תרי זימני למה לי למעוטי שאין טומאה עושה כיוצא בה:

ומה כלי שמטמא משקין וא"ת משקין הבאין מחמת אוכל לא יטמאו אוכל מהאי ק"ו וכן אוכל הבא מחמת משקין לא יטמא משקין וי"ל דהכא עביד שפיר ק"ו דמה כלי שאין מטמא כלי משום שהוא קל שאינו אב הטומאה דכשהוא אב הטומאה מטמא כלי וכ"ש משקין הבאים מחמת כלי דקילי טפי אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו וא"ת משקין הבאים מחמת כלי שנגע במת מנלן דלא מטמאו כלי דמק"ו דכלי לא אתי דכלי שנגע במת מטמא כלי וי"ל דהאי קרא בשרץ כתיב אבל משקין שנגעו בכלי שנגע במת לא כתיב:

ת"ש פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ר' יהודה אומר בטלו במעיה ואי ס"ד סבר ר' יהודה דיש טומאה למשקין באוכלין וכי בהאי כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה נהי דלא מטמא טומאה חמורה כאב לטמא במשא כאשר עקר מי חטאת ותורתם שהן מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים כדתנן למעלה מהן נבילה ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה שמטמא האדם במשא לטמא בגדים טומאה קלה מטמא: והא ת"ק נמי בשרה טמא קתני ולא (היא) טומאת מי חטאת עצמן שהן טומאה חמורה אלא טומאה קלה והיא טומאת אוכלין הוא דמטמאה ואי הכי מאי בינייהו ואמרינן חסורי מחסרי והכי קתני בשרה טמא טומאה קלה אבל טומאת מי חטאת שהיא חמורה שמטמ' במשא לא דברי ר' יהודה שר' יהודה אומר בטלו במעיה ולעולם באוכלין ר' יהודה כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה:

רב אשי אמר לעולם בטלו לגמרי משום דהוי משקה סרוח:

אמר מר ר' יוסי ור"ש אומרים [לאוכלים טמאים] כו' אמרי' ר' יוסי ור"ש בשטת ר' עקיבא אמרה שהמשק' מטמ' האוכלין דדרש יטמא יטמא הנוגע בו דתנן בסוטה פ"ה בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש וגו' וכוותיה דרש הכא ר' יוסי וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל הנוגע במשקה הזה יטמא אתה אומר אוכל מטמא מן המשקה או אינו אלא המשקה מטמא מן המשקה ולא האוכל מן המשקה אמרת לא כך היה כלומר אין טומאה עושה כיוצא בזה ומאי היא אין מטמא משקה ממשקה אלא האוכל הוא מטמא מן המשקה:

רבינא אמר אין טומאה עושה כיוצא בה מרישא דקרא נפקא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא טמא לא אמר אלא יטמא ללמדך כי הוא טמא וגם הנוגע בו יטמא ואי ס"ד כל האוכלין לעולם אין מטמאין (את) [מן] המשקין וכי יטמא דכתיב הכא במשקה אשר ישתה שניהן לטמא את המשקין באו הוה לי' לקרא למכתב חד יטמא תרי למה לי אלא יטמא דכתיב באוכל לטומאת משקין וטומאה דכתיב במשקין אשר ישתה לטומא' אוכלין:

ואימא יטמא דכתיב במשקה אשר ישתה לטומא' כלי' הוא דאתי ולא לטומאת אוכלין ודחי' ומה כלי המטמא את המשקה אינו מטמא כלי שאין כלי מטמא כלי דקיימא לן שאין טומאה עושה כיוצא בה משקין הבאין מחמת כלי דתנינן בספרא שהכלי' מטמאין את המשקין שנאמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא:

התינח משקין הבאין.

מדרגות הטומאה כבר ידעת שהראשון והוא המקבל טומאה מאב הטומאה עושה שני שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא והרי השרץ אב הטומאה והכלי ראשון ומה שבתוכו שני וכתי' יטמא ומ"מ אין עושה שלישי שאין קורין יטמא מבנין הדגוש אלא יטמא הוא לבדו וכן השרץ שנפל לאויר התנור התנור ראשון והפת שניה ושני זה עושה שלישי לתרומה שהרי טבול יום פסול לתרומה אבל עושה הוא רביעי לקדש מקל וחומר ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיפסל רביעי לקדש אבל רביעי אינו עושה חמישי לעולם וכבר ביארנו שמשקין אין מטמאין אוכלין לעולם מן התורה וכן משקין כיוצא בהם וכן אין מטמאין כלים אלא מדבריהם ואוכל מטמא אוכלין ומשקין מדבריהם אבל כלים אפילו מדבריהם לא וכלי מטמא אוכלין ומשקין מן התורה בשאר הטומאות לפי מדרגותיהם וכן מטמא כלי אחר אם הוא אב הטומאה שאדם וכלים מקבלין טומאה מאב הטומאה הן אדם באדם וכלי בכלי הן אדם בכלי וכלי באדם ומשקין המטמאין כלים מדבריהם דוקא בשנטמאו באב הטומאה אף מדברי סופרים אבל משקין הבאים מחמת טומאה אחרת לא ושיעור אוכלין ומשקין לטמא אחרים בכביצה לאוכל וברביעית למשקה הא לטומאת עצמן בכל שהן וממה שכתבנו אתה למד שהרבה דברים נאמרו בסוגיא זו שלא כהלכה ואין צורך להזכירם ומ"מ גדולי המפרשים חולקין לומר שאף משקין הבאים מחמת הידים גזרו עליהם שיטמאו את הכלים ונסעדים בה מסוגיא שבמסכת ברכות פרק אלו דברים ואין הכרח בדבר:

תוס' בד"ה לא מצינו כו' ואית ספרים דל"ג לקמן ולשון כו' עכ"ל ר"ל דל"ג לקמן כל האי סוגיא יטמא דאינו עושה כיוצא בו מהכא נפקא מהתם נפקא כו' וק"ל:

בד"ה רבינא אמר כו' תרי זימני ל"ל למעוטי שאין טומאה עושה כו' עכ"ל משום דלכאורה אע"ג דכתיבי תרי זימני יטמא אימא דיטמא דגבי אוכל ודאי דוקא לטמא משקה הוא מדכתיב גביה טמא הוא ואין טומאה עושה כיוצא בו אבל יטמא דגבי משקה אימא בין לטמא אוכל ובין לטמא משקה הוא ואהכי קאמרי דא"נ הוה כתיב חד יטמא בתרווייהו הוה אמינא דגבי אוכל אינו אלא לטמא משקה ולא לטמא אוכל מדכתיב טמא הוא ומדכתיב תרי זימני יטמא הוה כמו ריבוי אחר ריבוי ואינו אלא למעט דאין טומאה עושה כיוצא בו אף במשקה דבאוכל לא צריך קרא דמטמא הוא נפקא וק"ל:

בד"ה ומה כלי כו' משקין הבאין מחמת אוכל לא יטמא אוכל כו' עכ"ל וכגון שאוכל ראשון נגע בשרץ גופיה דאי בכלי הוה אוכל שני והמשקה שלישי והאוכל רביעי ובחולין קיימינן דלא אתי לידי רביעי וק"ל:

בא"ד אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין עושה כיוצא בו כו' עכ"ל הכא שייכא הך פירכא משום דעיקר דינא הוא דאינו דין שיהא הבא מכחו חמור ממנו והיינו עיקר דינא ממה שאינו אוכל מטמא אוכל וכן ממה שאין משקין מטמא משקה אבל לקמן דעביד ק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין כו' לא שייך הך פירכא דמה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאינו עושה כיוצא בו משום דעיקר דינא ממשקה הוא שהיא תחלת דינא ולא מסוף דינא ממה שאין אוכל מטמא אוכל וליכא למפרך. התם אלא כדפרכינן דאימא אוכל חמור ומשקה קיל ודו"ק:

ודע דבההוא ק"ו דלקמן דאין אוכל מטמא כלי ומה משקה שמטמא אוכל אין מטמא כלי אוכל כו' כתב בעל המאור וא"ת א"כ אוכל נמי לא יטמא את המשקה מק"ו ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא משקה אוכל שאינו מטמא אוכל א"ד שלא יטמא משקין יש להשיב ולטעמיך משקה נמי לא יטמא אוכל מהאי ק"ו ומה אוכל שמטמא כו' וא"כ אין אוכל מטמא [כלום] ולא משקה מטמא [כלום] ואזל ליה מדרש יטמא יטמא אלא כו' עכ"ל ואין דבריו מבוררים דאם נימא דחד מהני ק"ו איכא למיעבד ולאוקמא דרשה דיטמא יטמא את הכלי ולסתור ק"ו דלעיל ה"נ איכא לקיומי הני תרתי ק"ו ויטמא יטמא דתרווייהו היינו לטמא כלי אלא הנראה ליישב לשיטת התוס' דק"ו דלעיל שלא לטמא כלי אלים דאינו דין שיהא הבא מכחו חמור ממנו וא"כ ע"כ יטמא דאוכל לטמא משקה ויטמא דמשקה לטמא אוכל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ואי ס"ד האי יטמא כו' ומדאיצטריך למעוטי אוכל מכלל דמשקין מטמא עכ"ל הכא דדריש יטמא יטמא לא צריך למדאצטריך אלא מדכתיב הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ע"כ יטמא יטמא דכתיב גבי אוכל לטמא משקין קאתי וק"ל:

ברש"י ד"ה בטלו במעיה וכו' לטמא אדם וכלים שם משקה מי ליכא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הא בשרה טמא וכו' חשיב כאלו נגע בשרץ וכו' פי' כגון נבלת עוף טהור שמטמא אדם ובגדים בבית הבליעה כשאוכלה לכך אם נגע באוכלין מטמא אותן אע"פ שלא נגע הנבלה בשרץ וגם לא היה במאכל הכשר מים אבר מן החי מטמא אדם ובגדים והבשר הפורש ממנו טהור עד שיכשר לטומאה ע"י שרץ:

בא"ד וי"ל דלא מהני ליה מה שסופו וכו' נראה לי שצ"ל מה שטימא לטמא וכו' כשהיה עם אביו לשויה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דשאני התם כששימש מעשה עץ וכו' ר"ל לא מטעם שהיה אוכל רק מטעם שהיה אבר ואפי' גידין ועצמות:

ד"ה לא מצינו לטומאה וכו' ומפר"י וכו' ונראה דצ"ל דלפר"י לא פריך לקמן יטמא דאין עושה כיוצא בה וכו' אלא לרבינא דיליף מיתורא דיטמא ולא לרב פפא ונראה שדבור זה ודבור שאחר זה המתחיל רבינא וכו' הכל דבור אחד הוא:

אמר רבה בב"ח אמר ר"ל ר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דדריש יטמא יטמא וכו' ולפ"ז משמע דאין הלכה כר"י דאמר דט"מ לט"א דאורייתא דהא לא קיי"ל כר"ע במאי דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין דהא בכולא תלמודא ובכמה סתמי משניות משמע בפשיטות דאין שני עושה שלישי בחולין ואם כן לפ"ז ממילא במאי דפליגי ר"מ ור"י לענין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח הוי הלכה כר"מ דאף על גב דקיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ בהא הלכה כר"מ והיינו לפי אוקימתא דרבי ירמיה דלעיל דף ט"ו ע"ב דאמר ואזדו לטעמייהו וכו' ע"ש ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן אליבא דר"ל דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא סבירא ליה ואם כן פשיטא דהלכה כר"מ לענין שריפת תרומה בפסח מטעמא דפרישית אלא דר"ל בהכי לטעמיה דמפרש לעיל משמיה דבר קפרא דפלוגתא דר"מ ור"י בשריפת תרומה בפסח היינו מדברי ר"א ור"י ואם כן לפי זה הדרינן לכללא דר"מ ור"י הלכה כר"י:

ומתוך מה שכתבתי יש ליישב מה שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' חמץ ומצה דהיכא שצריך לשרוף תרומה בע"ש כגון שחל ע"פ בשבת לא ישרוף הטהורה עם הטמאה ותמה עליו בעל כ"מ מאי איריא בע"ש אפילו בע"פ דעלמא נמי כדמשמע בגמ' ולמאי דפרישית א"ש דלמאי דקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י ור"י אמר לעיל מחלוקת בשש וכו' ומסיק רבי ירמיה אליבא דר"י ואזדו לטעמייהו ואם כן לפ"ז הוי הלכה כר"מ ושורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אפילו בשש ואם כן לפי זה בפסח דעלמא דאורחא דמילתא ששורפין בתחלת שש הוי הלכה כר"מ וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל להדיא דט"מ לט"א מדרבנן כר"מ משא"כ בע"ש שלפני ע"פ ודאי אפילו ר"מ גופא מודה שאין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה דאפילו בד' וה' בע"פ גופיה כתב רש"י ז"ל לעיל להדיא במימרא דרבי יוחנן דמודה ר"מ דאין שורפין כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז יש לתמוה גם כן על הרב המגיד משנה שם בהל' חמץ ומצה בטעמו שפסק הרמב"ם ז"ל משום דהלכה כר"י ולמאי דפרישית ודאי ליתא וצ"ע ליישב ועיין לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטיב. מיהו אכתי איכא למידק אדר"ל גופא מאי דוחקיה למימר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה דלפי זה מסקינן לקמן וליה לא סבירא ליה ואמאי לא מפ' ר"ל בפשיטות דר"י אפילו אליבא דנפשיה נמי סבר דט"מ לט"א דאורייתא דנהי ר"י לא דריש יטמא יטמא כר"ע רבו כדמסיק הש"ס לקמן אפ"ה הא מצינן למימר דכיון דטומאת משקין לט"א דאורייתא כפשטא דקרא דכתיב יטמא דהיינו טומאה ממש ולא הכשר אם כן ממילא סבר ר"י דמשקין לט"א דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומי לא עסקינן דנגע הבשר במשקין דהא מה"ט אסיקנא לעיל בדף ט"ז למימרא דשמואל בקושיא ולפי מאי דפרישית לעיל דלא דחינן מימרא משום קושי' אם כן שפיר מצ"ל דמה"ט גופא מפרש ר"ל דר"י דוקא בשיטת ר"ע רבו אמרה אבל ר"י גופיה סובר כר"מ ולט"א מדרבנן כיון דהכי הלכתא וכדשמואל והיינו כמו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ט"ז שם בלשון התוס' ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם והכא היכי דריש כו' ולכאורה הלשון תמוה מאי קאמר והכא היכי דריש הא מילתא דפשיטא היא דלשיטת ר"ע דדריש יטמא יטמא אם כן ממילא דמשקין מטמא אחרים מדאורייתא ואע"ג דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דהא דקאמר והכא היכי דריש היינו במאי דמוקי לה ר"י לטמא אוכל ולא לטמא משקין כיוצא בה ולא כלי אלא דאכתי איכא למידק דמאי קשיא ליה לסתמא דתלמודא בהכי דהא לענין כלים פשיטא לן בכולה תלמודא דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ועמ"ש בזה בסמוך ולענין משקין נמי מאי קשיא ליה הכא טפי מבכל הסוגיא דלעיל דמשמע דמלתא דפשיטא היא דלענין חולין אין טומאה עושה כיוצא בו מדאורייתא אלא מדרבנן ואם כן משום הכי מהנך טעמי פשיטא דשפיר קאמר ר"י דספק משקין דדוקא לאוכלין טמאין דהוה ליה ספק דאורייתא אבל למשקין ולכלים דאינן אלא מדרבנן משום הכי ספיקו טהור. והנלע"ד בזה דעיקר השקלא וטריא דהכא במאי דקאמר והכא היכי דריש היינו משום דמסברא היה נראה דנהי דפשיטא לן דבחולין אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא דכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא ואין עושה כיוצא בו טמא אפ"ה איכא למימר דדוקא באוכלין דקילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר משום הכי אין עושה כיוצא בו משא"כ במשקין דחמירי שהן עלולין לקבל טומאה איכא למימר דעושין כיוצא בהן:

ועוד נראה לי לדקדק בלישנא דגמרא דקאמר אתה אומר לטמא את האוכלין או אינו אלא לטמא את המשקין דלישנא דאו אינו משמע שרוצה לומר דהאי יטמא יטמא דמשקין היינו דוקא לטמא את המשקין ולא לטמא טומאת אוכלין דאיירי ביה ר"י ועליה קאי והיינו מה"ט גופא דפרישית דבמשקין יותר יש לנו לומר דמקבל טומאה כיון דעלולין לקבל טומאה משא"כ טומאת אוכלין דקילי אין לנו לטמאו אלא במאי דכתיבא בהדיא דהיינו ע"י אוכל ועוד דבמשקין טפי אית לן למימר דעושין כיוצא בהן כדאשכחן במשקין דזב וזבה ובמי חטאת דאף לפי האמת עושין כיוצא בהן מן התורה ואם כן איכא למימר דה"ה דעושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אמר ר"פ לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה עיין מה שפירשו רש"י והתוס' בזה. ולכאורה אכתי לשון לא מצינו אינו מדוקדק כמ"ש התוס' על פרש"י ובאמת אף לפי פי' ר"י אינו מדוקדק כ"כ לשון לא מצינו ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר מעיקרא או אינו אלא לטמא את המשקין דנהי דפשיטא ליה דאין אוכל מטמא אוכל אפילו הכי הוי ס"ד דמשקה מטמא משקה מטעמא דפרישית ואם כן לפי זה לא תירץ ר"פ כלום לפי פי' ר"י דאדרשא דטמא הוא קאי דאכתי היינו קושיין דאו אינו ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל דלשון לא מצינו דקאמר ר"פ היינו דלא מצינו לגמרי בשום מקום שיהא הטומאה עושה כיוצא בו לא באדם ולא בכלי ולא באוכלין דהא אפילו באדם וכלים דחמירי שנעשין אב הטומאה אפ"ה אין אדם מטמא אדם ולא כלים את הכלים על ידי ראשון ושני אם כן ה"ה לענין משקין ואף על גב דלקושטא דמילתא מה שאדם וכלים אין עושין כיוצא בהן ע"י ראשון ושני היינו משום דאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה סוף סוף שפיר קאמר ר"פ דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה ע"י ראשון ושני לא באדם ולא בכלים ולא באוכלין אם כן מסתמא ה"ה במשקין ואף על נב דמצינו דאדם מטמא אדם וכלים את הכלים בטומאת מת כדכתיב בהדיא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' וכמו ששנינו גם כן ברפ"ק דאהלות מ"מ שאני התם דהוי ע"י אב הטומאה ובכה"ג באמת במשקין גופייהו נמי מצינו דעושין כיוצא בהן והיינו במשקין דזב וזבה ובמי חטאת כדפרישית כן נ"ל נכון ודוק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה דאי ס"ד האי יטמא דכתיב במשקין וכו' ואמרינן הוא טמא ואין עושה טומאה כיוצא בו ומדאיצטריך למעוטי אוכל וכו' עס"ה. ולכאורה ל' רש"י תמוה מאד דמ"ש ומדאיצטריך למעוטי לשון יתור הוא וכמ"ש מהרש"א ז"ל דבלא"ה למאי דריש ר"ע יטמא יטמא ממילא שמעינן ע"כ דאוכל מטמא משקה. אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות והיינו דרש"י ז"ל מפרש להא דקאמר רבינא מגופא דקרא נמי לא מצית אמרת היינו דאפילו למאי דלא קיי"ל כר"ע דדריש יטמא יטמא לענין דשני עושה שלישי בחולין כדמסקינן לקמן דאפילו ר"י גופא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל והיינו משום דלא משמע לן הא דקאמר ר"ע טמא אינו אומר אלא יטמא משום דאורחא דקרא למיכתב יטמא אפילו לטומאת עצמו אלא דאפ"ה אפשר דט"מ לט"א דאורייתא משום דיטמא דכתיב גבי משקין מיותר לגמרי דבחד יטמא הוי סגי למידרש דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ולא כלים וע"כ מדכתיב יטמא יתירא ילפינן מיניה ט"מ לט"א והיינו נמי סברא דר"י אפילו אליבא דנפשיה אף לפי המסקנא דלקמן וכמו שאבאר. אלא דאכתי היה מקום לומר דמשקין מטמא אחרים היינו משקין ולא אוכלין כלישנא דאו אינו וכדפרישית דנהי דאוכלין אין עושין כיוצא בהן מדכתיב טמא הוא אפ"ה ליכא למילף מיניה לענין משקין דאין עושין כיוצא בהן דמשקין מאוכלין לא ילפינן דבהכי רהטא כל השקלא וטריא דהכא וכדפרישית בסמוך אלא דבהא מסיק רבינא דמגופיה דקרא מוכח דאין משקין עושין כיוצא בהן דאל"כ אכתי ליערבינהו וליכתבינהו כיון דאוכלין ומשקין אינן מיטמאין אלא משקין וכדי שלא נאמר דהא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דאוכלין אין מטמאין דבר אחר כלל משום דקילי ע"ז כתב רש"י דהא ודאי ליתא מדכתיב טמא הוא ע"כ היינו דאין עושה כיוצא בו אבל משקין מטמא דהא ליכא למימר דהא דכתיב הוא טמא היינו דהוא לבדו טמא ואין מטמא אחרים כלל דאם כן אמאי איצטריך למכתב הוא אפילו אי הוי טמא ממילא הוי ידעינן דאין מטמאין אחרים דמה"ת כן נראה לי ברור בכונת רש"י ז"ל אף שקיצר בלשונו מ"מ האמת עד לעצמו כיון דלקושטא דמילתא הכי הוא דאף למאי דלא קי"ל כר"ע אפ"ה קי"ל דאין משקין עושין כיוצא בהן והיינו ע"כ כדפרישית. ואין להקשות דאכתי לפי האמת דילמא הא דלא ערבינהו היינו לאשמעינן דמשקין מטמא אחרים בין אוכלין ובין משקין הא ליתא דמסתמא יטמא דסיפא גבי משקין הוי דומיא דרישא מה יטמא דרישא בחדא סיפא נמי בחדא ועוד דגילוי מילתא בעלמא הוא לאוקמי קרא בדדמי דבתר דשמעינן דאין אוכל מטמא אוכל מסתמא האי יטמא דסיפא דאיירי בחדא היינו אוכלין ולא משקין דאין משקין עושין כיוצא בהן. כן נראה לי ודוק היטב ועמ"ש לקמן בסוף הסוגיא:

שם בגמרא ואימא לטמא את הכלים ולאו ק"ו הוא וכו' ולכאורה יש לתמוה טובא מעיקרא מאי ס"ד לסתמא דתלמודא להקשות ואימא לטמא את הכלים וכי אפשר לומר כן הא קי"ל דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה מקרא כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין וכדאיתא נמי להדיא בשלהי פירקין ובהכל שוחטין ובדוכתי טובא ולעיל בשמעתין הא מסקינן לעיל דאפילו רבי יהודה דאמר לכל טמא חזר בו וכדפרישית דמה"ט גופא הדר ביה ובלשון רש"י דשילהי פירקין אאריך בזה דעיקר ילפותא דילפינן לה מהאי קרא גופא דכתיב בשרצים וכל אשר יפול מהם אל תוכו ודרשינן תוכו ולא תוך תוכו דאפילו כלי שטף מציל והיינו מה"ט גופא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. והנלע"ד בזה ליישב דהא דמקשה סתמא דתלמודא הכי היינו משום דלא ניחא ליה לאוקמי האי יטמא דמשקין שיטמא אוכלין כיון דאוכלין קילי שאין מקבלין טומאה שלא בהכשר וכדפרישית משום הכי שייך טפי לומר דהאי יטמא היינו לטמא את הכלים דאיירי ביה האי קרא גופא כדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והיינו שאותם משקין יטמא אותו כלי עצמו שהן בתוכו דנהי שהכלי עצמו אינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס גופיה אפשר דהיינו משום דגזרת הכתוב הוא דאין כלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס כיון דטומאת אויר חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו אוכלין ומשקין ולא כלי אבל על ידי משקין שבתוך הכלי שפיר י"ל דמטמא הכלי כיון דטומאת מגע הוא וכן נראה להדיא מלשון רש"י לעיל דף ט"ז דהיינו טעמא דר"י דאמר לכל טמא קודם שחזר בו וכתב שכך שנויה בת"כ אם כן לפי זה מקשה הכא שפיר ואימא לטמא את הכלים והיינו משום דליתא להאי כללא דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מה"ט גופא דממה שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס לא מצינן למילף דשאני טומאת אויר דחידוש הוא אבל בטומאת מגע לעולם מצינן למימר דכלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה כדמשמע פשטא דקרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דאסמיך כלי ליטמא אבל לעולם דמשקין אין מטמאין אוכלין כיון דאוכלין קילי טובא דבעו הכשר. נמצא לפי זה משני הש"ס שפיר ולאו קל וחומר הוא והכוונה בזה דאי אפשר לפרש האי יטמא דמשקין כפשטיה שיטמא אותו הכלי עצמו כיון דהכלי גופיה לא נטמא מחמת אויר כלי חרס יהיה מאיזה טעם שיהיה אם כן תו לא שייך לומר שיקבל הכלי טומאת מגע מחמת המשקין שבתוכו כיון שהמשקין גופא לא נטמאו אלא מחמת אויר הכלי שאין מטמאין אלא אוכלין ומשקין ולא הכלי אפילו אם יהיה הטעם משום דטומאת אויר חידוש הוא סוף סוף אכתי ק"ו גמור הוא ואם כן לפי האמת דאי אפשר לאוקמי האי יטמא דכתיב במשקין לטמא את הכלי משום האי קל וחומר אע"כ דיטמא דמשקין היינו לטמא את האוכלין השתא ממילא הדרינן לכללא דמה שאין הכלי מיטמא מאויר כלי חרס לאו משום דטומאת אויר חידוש הוא כדס"ד מעיקרא אלא משום דאין הכלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדאשכחן בטומאת אדם דאע"ג דחמיר דנעשה אב הטומאה אפ"ה אין מקבל טומאה מולד הטומאה כמ"ש רש"י בשילהי פירקין דילפינן לה מקרא ע"ש אם כן הוא הדין בכלים אף על גב דנעשה אב הטומאה אפילו הכי אין מקבל טומאה מולד הטומאה ממילא דהיינו טעמא דאין אויר כלי חרס מטמא כלים אלא אוכלין ומשקין כן נראה לי נכון. ומעתה לפי זה ממילא נתיישב מה שהקשו התוספות ובעל המאור דלענין אוכלין ומשקין נמי אמאי לא אמרינן כה"ג קל וחומר כמו בכלים ולמאי דפרישית א"ש דלא שייך האי קל וחומר אלא לענין כלים דשמעתין לאפוקי ממאי דסלקא דעתן מעיקרא דיש לחלק בין טומאת אויר לטומאת מגע ואהא ודאי משני שפיר ולאו ק"ו הוא וכדפרישית אבל לענין אוכלין ומשקין לא שייך האי ק"ו דמה שאין עושין כיוצא בהן לאו משום קולא וחומרא הוא אלא מגזרת הכתוב ודוק היטב: