Commentary page

Pesachim 11a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Pesachim 11a

Pesachim 11a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 354 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

שלא ברצון חכמים דאיכא למיגזר דילמא כי מעסקי ביה אתי למיכל מיניה:

ר' יהודה אומר כו' מתוך שלא התרתה לו קצירה כדרך כל השנה אלא בידים קוטפין המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר דכתיב (ויקרא כ״ג:י׳) עומר ראשית קצירכם אל הכהן שהוא תחלה לקצירה זכור הוא את איסור החדש על ידי שינוי המעשה ולא אתי למיכל:

טחינה והרקדה שהרי קמח תנינא דהיה בידים וכשטחנוהו והרקידוהו איזה שינוי היה שם דלא ליתי למיתב לפומיה ההיא שעתא:

ומשנינן טחינה לא היו טוחנין אותו ברחים של מים אלא ברחים של יד דהוי שינוי לזכרון:

על גבי נפה לצד התחתון של נפה הופך הנפה על פניה:

אלא הא דתנן במנחות קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר:

ושל בית העמקים תבואה הגדילה בין העמקים וטעמא מפרש התם כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם אלמא מותר לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר עומר ראשית קצירכם דמשמע שהוא קודם לכל קציר הא כיצד ממקום שאתה מביא עומר אי אתה קוצר קודם לו וממקום שאי אתה מביא עומר אתה קוצר ותנן בפרק כל הקרבנות (מנחות פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין ולא מבית העמקים מפני שתבואה שלהן אינה מן המובחר:

מאי איכא למימר הא ליכא התם שינוייא דהא קוצרין קתני ובמגל ולא גזרינן דילמא אתי למיכל ואוקמיה לההיא כר' יהודה במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף עא.) מדקתני סיפא אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כו' ולא מיחו בידם חכמים ואמרינן מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה:

28 more comments on this page.

Rashi on Pesachim 11a · Sefaria

Tosafot

קוצרין בית השלחין פירש רש"י ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וכו' ובית השלחין וכל הנהו אע"ג דתניא בפרק כל הקרבנות (מנחות דף פה.) אם הביא כשר כיון דלכתחלה לא יביא חשבינן ליה ממקום שאי אתה מביא ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחלה אסור ובדיעבד שרי דאיכא מילי טובא דבעינן שישנה הכתוב עליו לעכב כגון קדשים:

אבל לא גודשין דבגדישה ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר דדוקא משום פסידא התירו קצירה שממהרין ליקצר משאר פירות ואי לא קצרי להו פסדי והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי לעיל יש לומר משום עולי רגלים הקילו ור' מאיר אוסר בקמח ושרי קצירה לקמן בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נו.) דקתני במילתיה קוצרין ברצון חכמים והיינו משום פסידא וכן פי' הקונטרס במנחות ואם תאמר א"כ מאי פריך דילמא הכא שרי רבי יהודה משום פסידא אבל גבי חמץ גזרינן ויש לומר משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא:

כורך עליו פונדא לאו דוקא כורך דאפילו לקשור יכול דלא מבטל ליה ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי:

כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר' מאיר אדר"מ לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לג: ושם) תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר' מאיר ורבי יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא:

Tosafot on Pesachim 11a · Sefaria

Rabbeinu Chananel

ואקשי' ומי גזר ר' יהודה והתנן במנחות פ' [ר"י] משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירשלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין דאלמא מתעסקין היו בחדש בזמן איסורו ולא גזר ר' יהודה שלא יאכל ממנו ופריק רבא שאני חדש הואיל ולא התירו חכמים לקצור כדרכו אלא בקטוף כדכתיב (דברים כג כו) וקטפת מלילות זכור הוא כי אסור לאכול מן החדש וכן בטחינה לא התירו לטוחנו אלא ברחים של יד והרקדה ע"ג נפה כיון דחזי כל הני שינויי אתי למדכר ולאימנועי.

ואקשי' בית השלחין דתנן קוצרין בית השלחין מה איכא למימר הנה קוצרין בלא שינוי ופריק אביי חדש בדיל מיניה פי' מובדל הוא ממנו ואינו אוכלו אלא עד שיראה שהותר אבל החמץ שאינו מובדל ממנו כלל אלא אוכלו יתראה לו כי בהתירו עומד ויבא לאכול ממנו לפיכך גזרו עליו. אמרי' עלה והא דקשיא ר' יהודה אדר' יהודה שנינן כאביי והא דתנינן במתנית' בלשון חכמים הוא ר' מאיר קשיא דר' מאיר אדר' מאיר אמאי בחמץ לא גזר ובחדש גזר משנינן (הנה נמי) [הוא עצמו] מחזר על (הפסח) [החמץ] לשורפו יאכל אותו לפיכך לא גזרו אבל החדש דלא מתעסק ביה כדי לשרפו אלא כדי לאכלו מתעסק ביה גזרינן ביה ובא רב אשי לפרש שאני חדש דקמח וקלי תנן כלומר לא התירו לו אלא על ידי קליה ודחי' לה הכי הא ברותא היא כלומר חיצונה היא ולא נשנת בין החכמים ואקשי' אפירוקא דאביי וכללא הוא דכל היכא דלא בדיל מינה גזר ביה ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו' ור' יהודה מתיר הנה השמן לא בדיל מיניה ולא גזר ר' יהודה שמא יסתפק מן השמן שבשפופרת של ביצה ושנינ' שאני שבת דחמיר ליה: איני והא קשירות דלי בחבל דבשבת היא וחכמים מתירין לענבו ור' יהודה אוסר קשיא דרבנן אדרבנן ודר' יהודה אדר' יהודה ושני' רבנן אסרי בשפופרת דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מיניה דשמן בשמן מיחלף כלומר [הרואה] אותך אוכל שמן יאכל הוא גם זה לפיכך גזרו לעשות שפופרת על פי הנר אבל הרואה אותך עונב בשבת לא יקשור דאתי למימר אלו היתה קשירה מותרת לא היה עונב אלא קושר לפיכך לא גזרו בו ור' יהודה לא משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דאמר העניבה קשירה מעליא היא והא דרמינן דרבנן אדרבנן קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל כו' ור' יהודה אומר בהדיא כל קשר שאינו של קיימא מותר וכן הא דרמינן אדר' יהודה והתניא בכור שאחזו דם כו' דברים פשוטין הן:

Rabbeinu Chananel on Pesachim 11a · Sefaria

Meiri

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין שבתבואה קודם לקצירת העומר שהרי אמרה תורה על העומר ראשית קצירכם ולא סוף דבר קצירה גמורה אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה וכן כשיטחננו וירקדנו שיעשה הכל בשינוי כגון טחינה ברחים של יד והרקדה על גבי נפה אלא גזרת התורה היא ואף בשנוי אסור ומ"מ לא נאסר אלא במקומות הראויים להביא עומר מהם אבל מקומות שאין ראוים להביא עומר מהם מתוך שאין תבואה שלהם יפה כגון בית השלחים ובית העמקים מותר לקצור לפני העומר אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא אבל לא יגדוש שאין בזה שום פסידא:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר בטלו לשם ונמצא עכשו גורם כבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אעפ"כ אסור וכבר ביארנוה בשני של שבת במשנה השלישית:

העניבה מותרת בשבת כמו שיתבאר במקומו ומתוך כך חבל דלי שנפסק עונבו וכל שכן שכורך עליו פונדא ר"ל חוט של משיחה או פסיקייא ר"ל חתיכת בגד ואין גוזרין מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה ומ"מ קושרין דלי בפסיקייא שהרי אינה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ונמצא מבטלו אצל הדלי ונעשה קשר של קיימא ומ"מ בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו ליבטל שם וכן שאינו ראוי כל כך למלוי מותר שאין זה קשר של קיימא וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק אלו קשרים:

הבכור אסור להטיל בו מום כדי שיאכל במומו ולא סוף דבר להטיל אלא אפי' לגרום וכל שהטיל או שגרם קונסין אותו ואינו נשחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר בכור שאחזו דם ומתירא שמא ימות הרי זה מקיזו אף במקום שהקזתו עושה מום בודאי ובלבד שלא יהא מתכוון וכל שלא נתכון למום אע"פ שנעשה מום על ידה כגון פגימת שפה או אוזן או חתיכת עצם הרי זה נשחט עליו:

Meiri on Pesachim 11a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תוס' בד"ה אבל לא גודשין כו' וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום פסידא עכ"ל כתב מהרש"ל וא"ל א"כ מאי פריך ר"מ אדר"מ דלמא ר"מ שרי ליה משום מצות ביעור דהוי כמו פסידא כו' זה אינו דדוקא לר"י דשרי קמח וקלי משום עולי רגלים כו' ה"ה משום מצות ביעור כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וקשה לדבריו דלא היה להם לתלות מצות ביעור בפסידא לר"י אלא היה להם לתלות מצות ביעור בעולי רגלים והכי ה"ל למימר וי"ל משום מצות ביעור יש להתיר כמו משום עולי רגלים ועוד דלא איצטריך לן טעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אלא למאי דמוקי לה בלא שינוי ולא הוה עדיף קמח וקלי מגדישה דאסירא אי לאו טעמא דעולי רגלים אבל אי מוקמינן לקמח וקלי על ידי שינוי ודאי דעדיפא מגדישה דליכא שינוי כלל דהכי מוכח כולה שמעתין וא"כ לר"י נמי אימא דפסידא עדיפא ממצות ביעור כמו לר"מ וטעמא דקמח וקלי משום שינוי הוא וע"כ הנרא' דשיעור דבריה' כך הוא דמשום מצות ביעור מטעם דקאמר לר"מ דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו יש להתיר בחמץ כמו משום פסידא בחדש ולכך הוצרך תלמודא למימר דעדיף לר"י חדש משום דבדיל מיניה ומיהו בעי ביה נמי טעם דמשום פסידא בבית השלחין וטעמא דעולי רגלים בקמח וקלי אף בלא שינוי דאל"כ למה אסרו קצירה בשאר מקומות וגדישה בכל מקום ותו לא מידי ודו"ק:

Chidushei Halachot on Pesachim 11a · Sefaria

Maharam

בתוס' ד"ה אבל לא וכו' ליכא פסידא אם ימתין אחר העומר וכו' ר"ל ולכך לא רצו חכמים להקל משום דלמא אתי למיכל מיניה דבלא צורך לא התירו ודו"ק:

Maharam on Pesachim 11a · Sefaria

Penei Yehoshua

בגמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דרבנן אדרבנן אדאביי טפי מלשינויא דרבא גופא דמשני מעיקרא דטעמא דחדש משום שינוי אם כן כ"ש דקשה דרבנן אדרבנן כיון דאפילו ע"י שינוי אסרו רבנן חדש משום גזרה דלמא יאכל וחמץ לא גזרו כלל מיהו בזה נ"ל דבהא דמשני לעיל שאני חדש לא גרסינן רבא אלא רבה מדהשיב לו אביי תלמידו כדאשכחן בכמה דוכתי וכן הוא בנוסחא שלפנינו במס' מנחות ובהאי קושיא דהכא גרסינן רבא ואם כן לפ"ז שפיר קאי קושיא דרבא בין אשינויא דרבה ובין אשינויא דאביי אלא דאכתי קשה אמקשה דלעיל בתחלת הסוגיא דפריך מי גזר ר"י ומאי קשיא ליה דר"י אדר"י טפי מדרבנן אדרבנן ויותר קשה דמאי מקשה רבא אהנך שינויי דלעיל דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דכיון דרבא גופא מסיק ה"ט דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו א"כ מעיקרא מאי קשיא ליה דלמא רבה ואביי גופייהו נמי אית להו ה"ט ומש"ה לא קשיא להו דרבנן אדרבנן ועוד דכל האי לישנא דמסיק רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן לישנא יתירא הוא ולענ"ד ליישב בענין זה היינו על דרך שכתבתי לעיל בשיטת רש"י דמעיקרא לא קשיא ליה דרבנן אדרבנן דשפיר ידע דרבנן לטעמייהו דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום ואפשר דהוי מדרבנן ואפילו את"ל דהוי מדאורייתא והיינו בעשה דתשביתו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ח בד"ה ר"ש אומר מ"מ ודאי לא אלים הך ספק דשמא יאכל ויעבור בעשה דתשביתו ממה שיעבור בידים כל שעה ושעה הך עשה דתשביתו גופא והיינו לפי פירש"י דלעיל דאיירי בלא ביטלה משא"כ השתא דמקשה אביי מהאי דקוצרין ומשני חדש בדיל מיניה דלפ"ז פליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות א"כ קשה מאי דוחקא לאוקמי בהכי אמאי לא משני בפשיטות דהאי דקוצרין היינו משום פסידא דהא ע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשה דר"מ אדר"מ בחדש גופא דאוסר בקמח וקלי ומתיר בקוצרין בית השלחין אע"כ משום פסידא אם כן לר"י נמי איכא לאוקמי בהכי אלא ע"כ דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בהכי היינו משום דפשיטא ליה דמצות ביעור הוי כמו פסידא משום דמשמע ליה לאביי דמתניתין ע"כ בלא ביטלו איירי כדפרישית דאי בביטלו מ"ט דרבנן דאמרו דבודק לאחר המועד והיינו לאחר המועד ממש ולא ניחא ליה לאביי לפ' דלאחר המועד היינו עד שתחשך דא"כ תוך המועד היינו שעת הביעור אם כן למה שני בלישניה דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולרבנן תוך המועד כמו שהקשו תוס' לעיל דמשו"ה מפרשו דתוך המועד ולאחר המועד היינו ממש ולפ"ז ממילא דבלא ביטלו איירי דאי בביטלו למה יבדוק לרבנן לאחר המועד דמסתמא דרבנן דמתניתין כר"ש ס"ל דקיי"ל כוותיה דחמץ לאחר זמנו אינו אלא משום קנסא והיינו בלא ביטלו דוקא כדפרישית ואם כן מקשה רבא לאביי שפיר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא אע"כ דהא דלא קשיא דר"מ אדר"מ כדמסיק רבא היינו משום דמחזר עליו לשורפו אם כן א"ש הא דקאמר דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן והיינו כדשנינן מעיקרא הא דמתיר ר"י בקמח וקלי היינו ע"י שינוי והא דמתיר בקוצרין בית השלחין היינו משום פסידא והא דלא חשיב מצות ביעור כמו פסידא היינו משום דבביטל איירי והא דמצרכו רבנן לבדוק לאחר המועד היינו עד שתחשך והא דשני בלישניה דלר"י קרי ליה בשעת הביעור היינו משום דכיון דטעמא דרבנן דלא גזרו שמא יאכל היינו משום דמחזר עליו לשורפו והיינו משום דר"מ לטעמיה דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום אלא מדרבנן משום עשה דתשביתו משו"ה מהני ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בתוך המועד דאיכא לאו וכרת לא מהני אם כן לפ"ז ר"י נמי לטעמיה דמשש שעות ולמעלה נמי עובר בלאו ומשו"ה לא מהני ליה ה"ט דמחזר עליו לשורפו משא"כ בשעת הביעור שהיא בשעה ששית כיון דליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה שרי ר"י מטעמא דמחזר עליו לשורפו ומש"ה משני בלישניה לקרותה בשעת הביעור כיון שעיקר ההיתר תלוי בכך שמחזר לבערו ולשורפו וכדפרישית במתני' כנ"ל נכון בישוב הסוגיא לפי שיטת רש"י. וממילא דלפ"ז צדקו יחדיו שיטת רש"י דמפרש כאן במשנתינו דלאחר המועד היינו עד שתחשך כיון דהכא בפסחים קאי שהוא עיקר מקומו לדיני בדיקת חמץ לכך מפרש הדין לפי המסקנא דרבא דאוקמי בהכי וכדפרישית משא"כ במנחות דלא מייתי הש"ס כל השקלא וטריא אלא אגב גררא דמתני' דהתם משו"ה מפרש רש"י דלאחר המועד היינו בתוך הפסח ולא ניחא ליה לפ' עד שתחשך כמו שפירש כאן כיון דלמאי דס"ד דרבא מעיקרא ולדבריו דאביי אי אפשר לפרש כן אם כן אמאי שני בלישניה לקרותו בשעת הביעור במאי דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמחזר עליו לשורפו משו"ה מפרש בענין אחר כדרך רש"י בכמה מקומות שמפרש המשנה לפי השקלא וטריא אף דלא נשאר במסקנא והא דמפרש רש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו ולא לאחר המועד ממש היינו משום דבתוך הפסח הוי מילתא דפסיקא משא"כ לאחר המועד תלינן לקמן דף כ"ט בפלוגתא דתנאי ואמוראי דרבא הוא דמוקי לה לר"ש משום קנסא וכמו שאבאר שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

שם דרבנן אדרבנן ל"ק מתוך שמחזר עליו לשורפו כו' ויש לדקדק תינח בחמץ דשייך האי טעמא אבל אכתי קשיא דרבנן אדרבנן מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע שמא יאכל כדקתני אבל לא גודשין אע"ג דמותר בהנאה וליכא אלא לאו גרידא ומ"ש מכל איסורין שבתורה כגון חלב דאיסור כרת וערלה ובשר בחלב וכלאי כרם דאסורין בהנאה אפ"ה מותר לשהותן ולהתעסק בהן ולא גזרינן שמא יאכל ויש ליישב לפי תירוץ ראשון שכתבו תוס' לעיל בריש מכילתין דלא שייך לגזור לשמא יאכל אלא בדבר שאין איסורו איסור עולם כגון חמץ ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחדש משא"כ בשאר איסורין אלא דאכתי לתירוץ השני של התוס' שכתבו שם בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה א"כ הקושיא במ"ע דאכתי מ"ש חדש דגזרינן לכ"ע מכל שארי איסורין ונראה דהתוס' לעיל בתירוצם השני הוצרכו לטעמא דבל יראה היינו משום דבחמץ לא פסיקא להו דאין איסורו איסור עולם דהא לר"י דאוסר לאחר זמנו הוי איסורו איסור עולם לכך הוצרכו נמי לטעמא דבל יראה אבל לענין הסברא דאיסורו איסור עולם אכתי קיימא התוס' לפי האמת כי היכי דלא תקשה מחדש אשאר איסורין כנ"ל ודו"ק:

שם וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י כו' והתנן לא יקוב אדם כו'. לכאורה שזה סותר במ"ש לעיל דהא דאמר רבא דר"י אדר"י ל"ק כדשנינן היינו כדשנינן מעיקרא משום דבחדש איכא שינוי אם כן לפ"ז צ"ל דהא דתני הכא לישנא דלא בדיל מיניה לא קאי אלא לשינויא דאביי דוקא וזה דוחק אלא דבאמת ל"ק מידי דהא בלא"ה הך לישנא דלא בדיל מיניה לישנא יתירא הוא דבפשיטות הו"ל לאקשויי מי גזר ר"י לשמא יאכל הא תנן לא יקוב ור"י מתיר אלמא אפילו בשבת דחמיר אפ"ה לא גזר ואף ע"ג דלא בדיל מיניה ועוד דטפי הו"ל לאקשויי דר"י אדר"י מחדש דקתני אבל לא גודשין אלמא אפי' בחדש דקיל טובא וכיון דלא בדילי מיניה גזר כ"ש שבת אלא ע"כ דבאמת לקושטא דמילתא לא שייך כלל הך קושיית הגמרא השקלא וטריא דלעיל ובפשיטות הוי מצי לאקשויי אמתניתין אבל לא גודשין ולא נקיט הכא אלא אגב גררא ולאלומי הקושיא דאפילו באיסור שבת דחמיר ולא בדיל מיניה אפ"ה לא גזר ר"י ועוד דבלא"ה הך סברא לחלק בין בדיל ובין לא בדיל ע"כ סברא מוכרחת היא לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דעיקר בדיקת חמץ הוי משום גזרה דהחמירו בו משום דלא בדיל מיניה וכבר כתבתי דע"כ רש"י נמי מודה בהא כדפרישית בריש מכילתין כן נראה לי ואין להאריך יותר ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ואפילו היא של חרס כו' והתניא וכו' והמסתפק חייב משום מכבה עכ"ל. ולכאורה מהך ברייתא לא משמע מידי דהא דקתני והמסתפק חייב משום מכבה לא אתיא אלא כר"י דאמר משאצל"ג חייב עליה משא"כ לפמ"ש רוב הפוסקים דקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור אם כן מסתמא אית לן לאוקמא רבנן דמתניתין לא יקוב אליבא דהלכתא אלא דלפ"ז הוי פלוגתא דרבנן ור"י סברות הפוכות דהא ר"י מחייב במלאכה שא"צ לגופה ומתיר הכא מיהו למסקנא לדברי התרצן א"ש דאדרבה אזלי לטעמייהו דכיון דלרבנן ליכא אלא איסורא דרבנן מש"ה גזרו דלמא אתי למיכל מיניה ור"י לטעמיה דמחייב במלאכה שא"צ לגופא מש"ה לא גזר משום חומרא דשבת מיבדל בדיל. והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה הש"ס בתר הכי ורמי שבת אשבת ולכאורה לא שייך הך קושיא הכא אלא במסכתא שבת גופא אבל למאי דפרישית אתי שפיר דודאי לא שייך להקשות משניות דשבת אהדדי דלא שייך כלל להשוות גזירות חכמים זו לזו כמ"ש התוספות בכמה דוכתי וכדאיתא נמי להדיא במשנה דמס' ידים דאין למידין דברי סופרים מד"ס אלא דעיקר הקושיא הכא במאי דמסקינן דר"י דמתיר היינו משום חומרא דשבת דמיבדל בדיל אם כן מקשה שפיר אמאי גזר ר"י גבי חבל הא מיבדל בדיל הא בקשירה ודאי איכא איסורא דאורייתא וחיוב סקילה ורבנן אדרבנן נמי קשיא דהא רבנן גזרו אפילו במידי דקיל לענין שבת במתניתין דלא יקוב ואשכחן נמי דכ"ש דגזרו רבנן היכא דאיכא כרת דחמיר והיינו למאי דפרישי' בשיטת רש"י דמפרש לאחר המועד היינו עד שתחשך והיינו משום דבתוך המועד מודו רבנן דגזרינן לשמא יאכל משום דאיכא כרת אפילו במקום מצות ביעור א"כ ממ"נ קשיא מהאי דחבל מ"ט לא גזרו כנ"ל ודו"ק:

בגמרא וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י והתניא בכור שאחזו דם וכו' אף ע"ג דבלא"ה גזר ר"י אף אמאי דבדיל מיניה בחדש גופא דקתני אבל לא גודשין אפ"ה מקשה שפיר וכל היכא דבדיל מיניה מי גזר ר"י אפילו היכא דאיכא פסידא מדקתני קוצרין א"כ אמאי גזר בבכור הא איכא נמי פסידא כמ"ש תוס' אליבא דרבי מאיר וק"ל:

Penei Yehoshua on Pesachim 11a · Sefaria

Original text

Segment 1

שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים (הֵן עוֹשִׂין), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין. וְלָא קָא גָזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי חָדָשׁ, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הִתַּרְתָּ לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי קִטּוּף, הוּא זָכוּר.

However, with regard to those people who harvest the crop before the omer is sacrificed, they act contrary to the will of the Sages. This is the statement of Rabbi Meir. The concern is that while working with the grain they might come to eat from it, despite the fact that it is still prohibited. Rabbi Yehuda says: They act in accordance with the will of the Sages. And in that case, Rabbi Yehuda did not issue a decree lest one eat from it. Why, then, does he issue a decree with regard to leaven? Rava said that the prohibition of new grain is different: Since before the omer you permitted one to harvest the crop only by picking it by hand and may not harvest it in the typical manner, he will remember the prohibition and refrain from eating it. That is not the case with regard to leaven.

Segment 2

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח בִּשְׁעַת קְטִיפָה, טְחִינָה וְהַרְקָדָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָא לָא קַשְׁיָא: טְחִינָה בְּרִחְיָא דְיָד, הַרְקָדָה עַל גַּבֵּי נָפָה.

Abaye said to him: This works out well in explaining Rabbi Yehuda’s opinion with regard to the time when one is picking the grain; however, with regard to the time of grinding and sifting, what can be said? Apparently, it is permitted to perform these acts in a typical manner. Why, then, is there no concern lest one eat the grain at that stage? The Gemara responds: This is not difficult, as one also performs grinding in an atypical manner. One must grind the grain before the sacrificing of the omer with a hand mill, not with a mill powered by an animal or by water. Likewise, sifting is performed atypically, not in the interior of the sifter. Instead, it is performed on top of the sifter. Since all of these actions are performed in an atypical manner, there is no concern lest he come to eat the grain.

Segment 3

אֶלָּא הָא דִּתְנַן: קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִים וְשֶׁבַּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין. וְאוֹקִימְנָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר!

The Gemara raises another difficulty: However, with regard to that which we learned in a mishna: One may harvest grain from a field that requires irrigation and from fields in the valleys, as their grain ripens long before the omer is sacrificed, but one may not pile the produce, and the Gemara adds: And we established that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; what can be said? The use of the term: One may harvest, in this mishna indicates that the grain was harvested in a typical manner, not by hand.

Segment 4

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חָדָשׁ — בָּדֵיל מִינֵּיהּ, חָמֵץ — לָא בָּדֵיל מִינֵּיהּ.

Rather, Abaye said: This difference between the cases of the omer and leaven is not based on the manner in which one harvests, grinds, or sifts. Instead, the reason for the different rulings is that from new grain, one distances himself, as it is prohibited to eat the new grain all year until the omer is offered. But from leavened bread one does not distance himself, as it is permitted during the rest of the year. Therefore, he is more likely to unwittingly eat leaven.

Segment 5

אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא?

Rava said: Is the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda difficult, while the contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis is not difficult? There is also an apparent contradiction between the opinion of the Rabbis, i.e., Rabbi Meir, who rule that the Sages issued a decree with regard to new grain but did not issue a decree with regard to leaven.

Segment 6

דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא — כִּדְשַׁנִּינַן. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא — הוּא עַצְמוֹ מְחַזֵּר עָלָיו לְשׂוֹרְפוֹ, מֵיכַל קָאָכֵיל מִינֵּיהּ?!

Rava explains as follows: The contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as we resolved it above. The contradiction between one ruling of the Rabbis and the other ruling of the Rabbis is also not difficult: The Rabbis maintain that there is no need to issue a decree prohibiting searching for leaven after leaven is prohibited, as, with regard to one who himself is seeking out leaven to burn it, will he eat from that leaven? However, in the case of new grain, he is processing the grain, preparing it for consumption. Therefore, the concern is that he will come to eat it unwittingly.

Segment 7

רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: ״קֶמַח וְקָלִי״ תְּנַן.

Rav Ashi said: The contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as the difficulty can be resolved in an alternative manner, as we learned in the mishna that the markets of Jerusalem were filled with flour and toasted grain. It is permitted to prepare only these foods before the omer , as they will not be eaten without further preparation. Therefore, there is no concern lest one eat it unwittingly before the omer offering is sacrificed.

Segment 8

הָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא: הָתִינַח מִקָּלִי וְאֵילָךְ, מֵעִיקָּרָא עַד קָלִי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

The Gemara rejects this interpretation: That statement of Rav Ashi is a mistake, as this suggestion can easily be refuted. That works out well with regard to the status of the grain from the point that the grain was processed into flour or toasted grain and forward, as there is no concern lest one come to eat it. However, with regard to its status initially until it became toasted grain, what can be said? There must have been a certain point when the grain kernels were edible before they were transformed into toasted grain. Why is there no concern that one might come to eat the grain at this earlier stage?

Segment 9

וְכִי תֵּימָא עַל יְדֵי קִיטּוּף כִּדְרָבָא, אֶלָּא ״קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִין וְשֶׁבָּעֲמָקִים״, וְאוֹקִימְנָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא.

And lest you say that the grain is distinguished by the atypical manner in which it is harvested, in accordance with the earlier statement of Rava, but with regard to the difficulty raised to Rava’s opinion that one may harvest a field that requires irrigation and a field that is in the valleys in the typical manner and we established that statement in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, what can be said? Rather, the Gemara rejects this explanation and concludes that Rav Ashi’s statement is a mistake.

Segment 10

וְכׇל הֵיכָא דְּלָא בָּדֵיל מִינֵּיהּ, מִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה?

The above conclusion was that Rabbi Yehuda distinguishes between prohibitions involving substances from which people regularly separate themselves and prohibitions involving substances from which people are not used to keeping their distance. The Gemara asks: And anywhere that one does not distance himself from a prohibition, does Rabbi Yehuda issue a decree that one must keep away from a prohibited item to avoid accidentally using it?

Segment 11

וְהָתְנַן: לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, וַאֲפִילּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס.

But didn’t we learn in a mishna: A person may not pierce a hole in an eggshell, and fill it with oil, and place it beside a lamp so that the egg will drip additional oil into the lamp and thereby extend the time that it burns? And this is the ruling even if it is not an actual egg but an earthenware tube, from which most people consider it unsuitable to drink. The concern is lest one forget and take the tube and use the oil for some other purpose, and violate the prohibition against extinguishing a flame on Shabbat.

Segment 12

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר! הָתָם, מִשּׁוּם חוּמְרָא דְּשַׁבָּת מִבְדָּל בְּדִילִי.

And Rabbi Yehuda permits using a tube in that manner, as he is not concerned lest one remove it. Apparently, Rabbi Yehuda does not issue a decree even with regard to an item from which people do not distance themselves, e.g., oil. The Gemara answers: There, due to the stringency of Shabbat, one distances himself, as on Shabbat one is careful to distance himself from a candle or anything placed alongside it.

Segment 13

וּרְמִי דְּשַׁבָּת אַשַּׁבָּת, דְּתַנְיָא: חֶבֶל דְּלִי שֶׁנִּפְסַק, לֹא יְהֵא קוֹשְׁרוֹ אֶלָּא עוֹנְבוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹרֵךְ עָלָיו פּוּנְדָּא אוֹ פָּסִקְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעַנְבֶנּוּ.

And the Gemara raised a contradiction between this halakha of Shabbat and another halakha of Shabbat, as it was taught in a baraita : With regard to the rope of a bucket that was severed on Shabbat, where one needs the rope to draw water from a well, he may not tie it with a regular knot, as by Torah law it is prohibited to tie a permanent knot. Rather, he may tie it into a bow. However, Rabbi Yehuda says: One may wrap a money belt [ punda ] around it or a sash [ pesikya ], provided that he does not tie it into a bow, lest he tie a proper knot.

Segment 14

קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן!

This presents a difficulty, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda, who permits placing a tube of oil beside the lamp, and the other statement of Rabbi Yehuda, who prohibits tying a bow to reattach the severed rope of a bucket. There is likewise a difficulty between one statement of the Rabbis, who prohibit placing a tube of oil beside the lamp, and the other ruling of the Rabbis, where they permit tying a bow to reattach the severed rope of a bucket.

Segment 15

דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן — מִיחַלַּף, עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלַּף.

The Gemara answers: The apparent contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis is not difficult, as one usage of oil might be confused with another usage of oil. Given that it is permitted to use oil for other purposes, one is apt to utilize this oil as well. However, tying a bow will not be confused with the dissimilar tying of a knot. Consequently, the Rabbis do not issue a decree in that case.

Segment 16

דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו מִשּׁוּם דְּגָזַר עֲנִיבָה אַטּוּ קְשִׁירָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָסָבַר עֲנִיבָה גּוּפַהּ קְשִׁירָה הִיא.

The Gemara continues: Likewise, the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is not because he issues a decree to prohibit tying a bow due to the prohibition against tying a knot. Rather, the reason is more fundamental, because Rabbi Yehuda maintains that a bow itself is a full-fledged knot. According to Rabbi Yehuda, tying a bow is included in the prohibition against tying a knot on Shabbat.

Segment 17

וְרָמֵי רַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּפָסִקְיָא אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. חֶבֶל דְּמַאי? אִילֵּימָא חֶבֶל דְּעָלְמָא, ״וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר״? קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּימָא הוּא, דְּוַדַּאי אָתֵי לְבַטּוֹלֵי!

And the Gemara raised a contradiction between one statement of the Rabbis and another statement of the Rabbis, as we learned in a mishna: One may tie a bucket with a sash, to draw water from a well, but one may not do so with a rope, and Rabbi Yehuda permits the use of a rope. Before addressing the aforementioned contradiction, the Gemara asks: The mishna is referring to a rope of what kind? If you say it is referring to a standard rope, does Rabbi Yehuda permit tying a knot in this rope? It is a permanent knot, as in tying the rope to the bucket he certainly comes to negate any other use of the rope. He performs a primary category of prohibited labor by tying a permanent knot.

Segment 18

אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּגַרְדִּי.

Rather, it is obvious that the mishna is speaking about a rope used in the work of a weaver [ gardi ]. The legal status of this rope differs from that of an ordinary rope, as the weaver will certainly not leave his rope attached to a bucket and thereby negate any other use. Consequently, this knot is a temporary one.

Segment 19

וּגְזַרוּ רַבָּנַן חֶבֶל דְּגַרְדִּי אַטּוּ חֶבֶל דְּעָלְמָא? אִין, חֶבֶל בְּחֶבֶל — מִיחַלַּף, עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלְּפָא.

The Gemara asks: And did the Rabbis issue a decree prohibiting the rope of a weaver due to a standard rope but they did not issue a decree prohibiting a bow due to a knot? The Gemara explains: Yes, the Rabbis indeed issued a decree prohibiting the rope of a weaver, as one rope may be interchanged with another rope, leading one to mistakenly tie a knot with a different rope. However, a bow is not interchanged with a knot.

Segment 20

וְכׇל הֵיכָא דְּבָדֵיל מִינֵּיהּ לָא גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, אֲפִילּוּ הוּא מֵת — אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

The Gemara asks: And anywhere that one distances himself from the prohibition, does Rabbi Yehuda not issue a decree? But wasn’t it taught in a baraita : What should one do if he has an unblemished firstborn kosher animal whose blood circulation is constricted, and it can be healed only through bloodletting? This situation is problematic, as an unblemished firstborn animal is consecrated, and wounding it is prohibited. Even if it dies due to this condition, one may not let its blood at all; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Segment 21

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָטִיל בּוֹ מוּם. הָתָם, מִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל

And the Rabbis say: One may let the animal’s blood, provided that he does not inflict a blemish on the firstborn animal. In this case Rabbi Yehuda issues a decree with regard to a firstborn animal, despite the fact that its use is generally prohibited and people distance themselves from consecrated items. The Gemara answers: There, in the case of a firstborn animal, since a person is agitated and anxious

Pesachim 11a

Pesachim 11a

Rashi

Tosafot

Rabbeinu Chananel

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

Penei Yehoshua

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text