Talmud Builders

    Commentary page

    Pesachim 10b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 10b

    Pesachim 10b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 560 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    הבית טמא כל כלי הבית טמאין שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ומשמש בכל כלי הבית:

    זוית מאן דכר שמיה פתח באבדו וסיים בנמצא בזוית אחרת:

    חסורי מיחסרא והכי קתני שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד וגבי מצא בזוית אחרת שמא אדם טמא הניחו שם רבן שמעון כו' וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה:

    ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר:

    אם תמצא לומר היינו האי כו' דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן אכתי שחור ולבן מיבעיא לן:

    ארמוייה השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו בחגיגה (ד' טו:) אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מן ידי:

    ככר ועכבר בפי חולדה עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא' כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן:

    ככר בפי נחש בעיא באנפי נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול"ג את"ל:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 10b · Sefaria

    Tosafot

    הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כר' ומיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם:

    שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וא"ת דהכא ובפרק קמא דחולין (דף ט:) גבי צלוחית תלינן באדם טמא ובפרק קמא דנדה (דף ד.) גבי ככר הנתון על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיה תלינן באדם טהור ותירץ ר"ת דאמר בפ"ק דשבת (דף טו:) גזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין הנמצאים אי נמי גבי ככר רגלים לדבר שטהור הסירו שלא יפול על המדף ויטמא:

    מפני שדרכו של תינוק לפרר ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי' לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו:

    מי אמרינן היינו הא דעל היינו הא דנפק ואפילו לרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר:

    או דילמא אחרינא הוא ואפי' לר' דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד הכא חיישינן דמסתמא הראשונה נשאר בבית וזהו אחר שיצא:

    בממוניה לא אטרחוהו רבנן פי' הכא דוק' דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (פסחים דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה:

    ואם לא בדק בתוך המועד פי' הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה:

    Tosafot on Pesachim 10b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    הניח עשר ומצא תשע חלוקת ר' ורבנן דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי כלומר אדם בא ונטל חצים והניח חצים והמנה הנמצא מעשר שני הוא וחכמים אומרים הכל חולין כלומר אותם המאתים של מעשר שני נלקחו וזה המנה אחר הניחו וחולין הן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת חלוקת רשב"ג ורבנן וקיימא לן כרבנן דאמרי הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לבית ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו נכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרך עכבר לפרר אלא העכבר עם הככר שנטל הלך לו ואלו הפירורין אינן ממנו לפיכך צריך לבדוק אבל אם נטל תינוק ככר ונכנס לבית ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה שכן דרך התינוק לפרר:

    בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו' בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להורידו או לא כו' בעי רב אשי ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לא כו' אלו כולן עלו בתיקו: מתני' ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשעת הביעור.

    ירושלמי בשעת הביעור שעה חמישית וחכמי' אומרים לא בדק באור ארבעה עשר יבדוק בי"ד כו' כלומר אין צריך [אלא] לבדוק שחרית בי"ד אם לא בדק באור י"ד אבל אם בדק אור י"ד אין צריך אחרי כן בדיקה כלל.

    פריש רב חסדא טעמא דר' יהודה דבעי שלש בדיקות כנגד שלש אזהרות שהזהירה תורה על השבתת חמץ ומותבינן עליה מהא דר' יהודה אומר כל שלא בדק אחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק אלמא ר' יהודה חדא זימנא בעי ואוקימנא לעולם חדא זימנא בעי ובהא פליגי ר' יהודה סבר עד שעת ביעור בודק שאם ימצא חמץ ישרפנו אבל אחר זמן ביעורו אינו בודק חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה פי' כגון שהיה במדינת הים ובא במועד ולאחר המועד שחייב כל זמן שבא לדלוק.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 10b · Sefaria

    Ritva

    אמר רבא עכבר נכנס וכו' כתב הרי"ט ז"ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את"ל הלכה היא שכן מסורה בידינו מיד הגאונים ז"ל בכל מקום וכל היכא דלא אפשיט לקולא דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע"כ: והא דאמרינן נכנס ומצא פירורין. פי' הרי"ט והרא"ש ז"ל שיש בפירורין כדי כל הככר דאל"כ אעפ"י שדרכו של תינוק ליפרר למה אין צריך בדיקה דלמא לא אכליה כוליה אלא ודאי כדאמרן:

    בודק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד וכו' עיקר הפי' כמו שפי' הרב אלפסי ז"ל תוך המועד דהיינו תוך הפסח דהיינו חולו של מועד ולאחר המועד לאחר הפסח והא דבדיק ליה לאחר הפסח משום דאסור בהנאה משום חמץ שעבר הפסח וחייב לבערו כדי שלא יכשלו בו דודאי מחליף ליה חמץ בפסח ואע"ג דמסתמא רבנן כר' שמעון ס"ל דחמץ אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דקתני הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא והכא לא עבר עלי'. הא פרישנא דעבר לאו דוקא אלא הואיל וראוי לעבור עליו ע"כ להרי"ט ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב דהכא נמי קנסוהו לאוסרה עלי' הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת בל חמאה ורש"י שלא רצה לפרש שיבדוק לאחר הפסח אזיל לטעמי' שפי' טעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא:

    Ritva on Pesachim 10b · Sefaria

    Meiri

    הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך בדיקה חוששין שמא אחרת היא וכיוצא בה לענין טומאה במה שידעת על עם הארץ שהוא בחזקת טמא וכל שמצא כליו שנגע אדם בהם חושש להם למגע עם הארץ ואמרו על זה בקרדום שאבד או שהניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת כל כלי הבית טמאים שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או פנהו מזוית לזוית והוא הדין שנשתמש בשאר הכלים ולדעת שניה לנדון שלפנינו דיו בבטול:

    תינוק נכנס וככר בפיו ובדק אחריו ומצא פירורין ר"ל בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שבידו אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר והוא שהכניס הוא שאכל ואף לדעת הפוסקים בבדק ומצא שצריך בדיקה בזו מיהא הפירורין מוכיחין ביותר ומ"מ אם לא מצא פירורין בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה צריך בדיקה לדעתנו ולדעת שניה ביטול וי"מ בה אף בשלא מצא בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שמ"מ הפירורין מוכיחין שאכלו וכן נראה לי:

    עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אף בכדי כל אותה פרוסה צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר ואף לדעת שניה צריך בדיקה שהרי זה ודאי ויראה לענין זה על החתול שהוא כתינוק שאף הוא דרכו לפרר כתינוק:

    עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו הוא שנכנס הוא שיצא ואין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי' ביטול אינו צריך אבל אם היה הנכנס שחור והיוצא לבן צריך בדיקה אף לדעת שניה שזה ודאי אחריני הוא שאין דרך עכברים ליטול זו מפיה של זו:

    עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה צריך בדיקה שאלו היה אותו חמץ בעצמו ושהחולדה השליכתהו מפיה אף העכבר בעצמו היתה מביאה אבל אם היתה מביאה העכבר והפרוסה בפי העכבר אין צריך בדיקה ודאי הוא שנכנס הוא שיצא אבל אם היתה החולדה מביאה העכבר והככר הרי זה ספק וצריך בדיקה מספק ויש פוסקין שדיו בבטול ואף בכל אלו יש פוסקים שדיו בבטול וכן יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק בדרך אחרת מתוך בלבולים שיש בהם בביאור הסוגיא ואנו כתבנו מה שנראה לנו:

    ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו אם לאו וכן חמץ בבור אם צריך סולם להעלותו אם לאו וכן ככר בפי נחש אם צריך לטרוח בממונו להביא חבר להוציאו אם לאו כולם נשארו בגמרא בספק וגדולי הדורות פוסקים בכולם לחומרא מספק ויש מקילין מיהא בככר בפי נחש וכן יש מקילין בככר בבור ובכולם מיהא צריך שיבטלנו בלבו שאם לא כן הרי זה כמטמין בבורות:

    כל מה שביארנו בדברים אלו שצריך בדיקה הסכימו הגאונים שאין אומרין הואיל ומחשש עכבר אתה מצריכו לבדוק צריך הוא לבדוק אף בחורים העליונים שהרי עכבר משתמש בכולם אלא דוקא במקום שמכניסין בו חמץ לא יהא סופו חמור מתחלתו ואם לא כן הרי אף בין הקנים והרעפים אתה יכול לומר כן ונמצאת מקעקע כל הבירה אלא בודק כבתחלה בדיקה ודיו:

    Meiri on Pesachim 10b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ואם לא בדק כו' דבודקין שלא יעבור בבל יראה עכ"ל מפירוש מהרש"ל ואע"פ דהכא מיירי בביטל דאי לא בטלו וכי משום גזרה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודבריו דחוקים דודאי איירי בלא ביטל ומ"מ בודאי אינו עובר בבל יראה דפרורין ממילא בטלי אלא משום שמא ימצא גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה צריך לבטל כדאמרינן לעיל ולהכי שפיר קאמר משום גזירה דשמא ימצא גם פרורין ע"י בדיקה ויאכלנהו אין לנו לחוש לשמא ימצא בלא בדיקה גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה ודו"ק:

    בפירש"י בד"ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל נראה שדקדק לפרש לפי שטתו דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטל [*] ומש"ה בי"ט גופיה למה יבדוק משום בל יראה דמה תיקן בבדיקה שע"י בדיקה נמי יראה וא"א לו לבטל אז אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה וכדי שלא יעבור ביו"ט אם ימצא אז וכן מוכח כפירש"י לקמן דאינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן ו' שעות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 10b · Sefaria

    Maharam

    בגמ' שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכו' כצ"ל או דלמא זמנין דנחית למעבר צורכיה ואתי למיכל ככר בפי נחש וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה שאני אומר וכו' וא"ת דהכא ובפ"ק דחולין גבי צלוחית תולין באדם טמא ופ"ק דנדה וכו' כן צריך להיות:

    בא"ד ומדף וכו' פירוש בגד מעליונו של זב:

    בא"ד ולא גזרו על ספק אוכלין וכו' משום דאין להם טהרה במקוה:

    Maharam on Pesachim 10b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה ר"י אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ובשעת הביעור לכאורה יש לתמוה אמאי פלגינהו להנך בדיקות לג' פרקים הללו דהא לכאורה אם לא בדק בי"ד שחרית כל שעתא ושעתא זימנא הוא והכי הו"ל למימר ובי"ד עד שעת הביעור ואף למאי דס"ד דרב חסדא ורבה בר רב הונא דטעמא דר"י כנגד ג' השבתות שבתורה אי לדרשה גמורה אי לאסמכתא בעלמא אכתי היא גופא תיקשי ס"ס הא לא משכחת לה אלא שנים ליל י"ד וי"ד עד שעת הביעור וכ"ש דיש לדקדק כן אהא דאמר ר"י בברייתא כל שלא בדק בג' פרקים הללו ולכאורה נראה ליישב אם נאמר דהא דקאמר ר"י בשעת הביעור היינו שעת ביעורו מדאורייתא ואם כן איצטריך ליה למיתני הכי משום דסד"א דבהאי שעתא סובר ר"י נמי דאינו בודק מטעם דלמא אתי למיכל מיניה ואיכא חשש איסור דאורייתא קמ"ל דאפ"ה בודק כיון דאפילו אי אתי למיכל מיניה לא הוי ודאי איסור דאורייתא אלא דמלבד שזה דוחק אכתי לא אתי שפיר מאי דס"ד מעיקרא שהם כנגד ג' השבתות. לכך נלע"ד דהנך ג' פרקים דוקא נקט להו דטעמא דר"י דכיון דעיקר הבדיקה מן התורה היה ראוי להיות בשעת הביעור דהיינו בשית כדמקשה הש"ס לעיל דף ד' וניבדוק בשית אלא משום דזריזין מקדימין למצות ראוי להיות מצפרא כדמקשה נמי התם וניבדוק מצפרא אלא שחכמים תיקנו תחילת הבדיקה באור י"ד כדאמר רב נחמן ב"י לעיל בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה והשתא לפ"ז א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן כנגד ג' השבתות לאסמכתא אם כן תיקנוהו ג' פרקים הללו בליל י"ד מהנך טעמים דרנב"י ובי"ד שחרית דוקא דכיון שעיקר מצותו ביום שייך לבדוק בשחרית כמו בשאר מצות מטעמא דזריזין מקדימין. ועוד דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויים בבתיהם וצריך לבדוק גם כן בשעת הביעור שהיא עיקר זמן מצותו ונראה עוד דלמאי דס"ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן לאו משום האי אסמכתא לחוד אלא משום חששא דשמא גיררה חולדה דנהי דתנינן לעיל במתניתין אין חוששין הא מסיק טעמא דאם כן אין לדבר סוף. והשתא מיהו לר"י לא שייך האי טעמא דהא ודאי יש לדבר סוף שיבדוק בשלשה פרקים הללו ותו לא וכן משמע מירושלמי דאפילו לרבנן לעולם צריך לבדוק ג' פעמים ונראה דהיינו נמי משום טעמא דחולדה אלא דחכמים לא קבעו זמן לדבר דאפי בג"פ רצופים סגי ואנן לא קיי"ל הכי משא"כ לר"י למאי דס"ד מעיקרא כנגד ג' השבתות יותר שייך לתקן בשלשה פרקים הללו מטעמא דפרישית וכה"ג נראה לי לפרש למאי דמסקינן דר"י נמי אם לא בדק קאמר אפ"ה כל הזמנים הללו דוקא קאמר תחילת מצותו צריך לבדוק דוקא תחילת ליל י"ד כדאמר אביי לעיל אדרנב"י הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה כו' ואם לא בדק בלילה יבדוק בי"ד שחרית ובהאי שעתא נמי יהיה זהיר ליבדוק מיד בעוד שימצא בביתו ואם לא בדק בשחרית והלך לעסקיו או צורבא מרבנן שעוסק בלימודיו אין צריך להפסיק דכולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון שיש לו שהות לבדוק בשעת הביעור ואדרבה בהאי שעתא עדיף טפי משום חששא דחולדה כיון שיש לדבר סוף דהא משעת הביעור ואילך ס"ל לר"י דשוב אינו בודק כנ"ל נכון ודו"ק:

    בפירש"י בד"ה ותוך המועד בשעה ששית לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ"ל. במנחות פירש רש"י בענין אחר דלאחר המועד היינו בתוך הפסח עצמו ע"ש ובסמוך בסוף הסוגיא אבאר ליישב דבריו דלא תקשי אהדדי:

    בתוספות בד"ה ואם לא בדק כו' וקשה דלר"י כו' ולמה שינה לשונו עכ"ל. לכאורה היה נראה ליישב שיטת רש"י דבשעת הביעור דר"י היינו שעת ביעורו מדאורייתא דהיינו בסוף שש דבהאי שעתא אכתי לא גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כיון שאפילו אם יאכלנו בסוף שש ליכא איסורא דאוריית' משא"כ תוך המועד דרבנן היינו מתחילת שש שהוא מועד הביעור מדרבנן אלא דמלשון רש"י במנחות לא משמע הכי ע"ש דשעת הביעור דר"י היינו נמי בשעה ששית עצמו דסתמא דלישנא משמע דכל שעה ששית זמן ביעור מיקרי ואפ"ה יש ליישב שיטת רש"י דהא דנקט ר"י לישנא דבשעת הביעור היינו משום דבהאי שעתא לא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא עוסק בביעורו כדאמר רבא לקמן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כנ"ל בשיטת רש"י:

    בא"ד ורש"י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה. כוונת התוספת כיון דעיקר בדיקת החמץ אינו אלא משום בל יראה תו לא מצינן לפרש לאחר המועד דהיינו לאחר פסח כיון דתו לא שייך בל יראה משא"כ התוס' לשיטתם דעיקר הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה. מיהו לפי מה שפירשתי לעיל בר"פ דרש"י נמי מודה דאפילו היכא דלא שייך בל יראה אפ"ה צריך בדיקה מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן לפ"ז לא שייך לפרש כשיטת התוספות בכוונת רש"י. אלא דלענ"ד לולי דברי תוספות נ"ל דאפילו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה אפ"ה לא רצו לפרש דלאחר המועד היינו אחר הפסח דהא קיי"ל הלכה כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר לגמרי ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא בעלמא אם כן לא שייך למיחש משום ספיקא דלמא אתי למיכל ומכ"ש לפי' מהרש"ל דמתניתין בביטל מיירי וא"כ הרי כתבו רוב הפוסקים דהיכא שביטלו לא שייך האי קנסא דר"ש אפילו מאן דאוסר לא הוי אלא משום הערמה א"כ ודאי לא שייך האי חששא כן נראה לי ברור בשיטת רש"י ובלא"ה נ"ל דפרש"י מוכרח מאריכות לשון דמלתא דחכמים גופייהו דקחשבו כמה בדיקות ללא צורך כיון דלפי' התוס' בודק והולך לעולם פעם אחת כראוי. ומה שנחלקו מהרש"ל ומהרש"א אי מתניתין איירי בביטלו או בלא ביטלו דבר זה מחלוקת הקדמונים היא אי בדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא או לא ועיין בזה בסמוך:

    בפירש"י בד"ה ג' השבתות שלש לשונות כו' נראה דהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הנך ג' ד' הוו אע"כ דלא קחשיב אלא אותן ג' שנחלקו בלשונות. מיהו בירושלמי אמר רבי יוחנן דטעמא דרבי יהודא כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה לא יראה ומקשה התם והכתיב תשביתו ומשני בעשה הוא וזה דלא כפרש"י אלא מדמייתי הכא בהדיא האי קרא דתשביתו משמע דממניניה הוא אלא דמ"מ למאי דמסיק בירושלמי דלא יראה ולא ימצא כחדא חשיב כדמסיק התם מלתא בטעמא אם כן שפיר מצינן לפרש כן בשמעתין לענין דחמץ ושאור כחדא חשיב להו והני נמי משום דמיצרך צריכי:

    בגמרא מתיב ר"י כו' אלמא בשוב אינו בודק פליגי מכאן יש להקשות על שיטת הפוסקים דבדיקת חמץ שאינו ידוע היכא דלא ביטל הוי מדאורייתא ומכ"ש לשיטת הפר"ח שרוצה להכריע כן מדאמרינן בשמעתין כנגד ג' השבתות ומשמע ליה דדרשא גמורה היא ובאמת שכן נראה מל' ירושלמי שהבאתי בסמוך. אם כן לפ"ז לא הוי מקשה הכא מידי אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי אפ"ה מצ"ל דבתרתי פליגי פליגי בג' פרקים כדמשמע מלישנא דמתניתין ופליגי נמי בשוב אינו בודק כדמשמע מלישנא דברייתא ואע"ג דלא מסתבר לומר דפליגי בתרתי אפ"ה לכאורה בלא"ה פליגי נמי בשוב אינו בודק דר"י לטעמיה דשמעינן ליה דחמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה עובר בלאו ומלקות ומשו"ה שפיר קאמר שוב אינו בודק דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום עשה על כמה לאוין ומלקות וחכמים נמי לטעמייהו דסתם חכמים דר"י היינו רבי מאיר אם כן לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דלר"מ חמץ לפני זמנו אינו אלא מדרבנן א"כ פשיטא דלא שייך לומר שוב אינו בודק ויעבור על עשה דתשביתו מדאורייתא משום חשש דדילמא אתי למיכל שאינו אלא מדרבנן אלא אפילו א"א דחכמים דמתניתין כר"ש ס"ל וכפירוש התוס' לקמן דף כ"ח ע"ב דלר"ש עובר בעשה דתשביתו אפ"ה לית לן למימר דשוב אינו בודק ויעבור בודאי על עשה דתשביתו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאפילו אם יאכלנו נמי לא יעבור אלא בהאי עשה דתשביתו גופא:

    שם ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה כו' וקשיא לי לפי שיטת התוספו' בריש מכילתין דעיקר טעמא דבדיקת חמץ אינו אלא משום דלמא אתי למיכל מיניה וכתבו שם דמה שלא גזרו כן בשאר איסורים אלא בחמץ דוקא היינו משום דלא בדיל מיניה ואם כן מאי קאמר ומי גזר ר"י דלמא אתי למיכל מיניה דהא קמן דודאי גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה דאל"כ למה תיקנו בדיקה כלל ומאי מקשי נמי מאיסור חדש כיון דבלא"ה הוי ידע דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה והיינו כדמשני אביי בסמוך. ועוד שהרי התוס' לעיל בריש מכילתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורים מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה אלא לפי מה דהוי קשיא להו מעיקרא משאר איסורי הנאה משא"כ משאר איסורים דמותרים בהנאה לא הוו קשיא להו כלל דמלתא דפשיטא היא דלא שייך למיגזר בהו כמו בחמץ שאסור בהנאה אם כן לפ"ז מאי מקשי הכא מדר"י אדר"י דמיקל בחדש ולא גזר ומאי קושיא דהא חדש מותר בהנאה וכ"ש דקשיא טפי לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו התורה לעבור על בל יראה משו"ה החמירו לבדוק ולבערו משום דלמא אתי למיכל ואם כן מאי מקשי הכא מדר"י אחדש דלא שייך ה"ט והנלע"ד בכל זה ליישב לפי שיטת התוס' שכתבו לקמן דמה שהתיר ר"י קמח וקלי היינו משום עולי רגלים וזה מוכרח לסברת המקשה גופא דהכא דאל"כ מאי מקשה מעיקרא מי גזר ר"י שמא יאכל ותיפוק ליה דודאי גזר שמא יאכל בחדש גופא דהא קאמר ר"י לקמן אבל לא גודשין ואם כן ע"כ הוי צריך לחלק דמה שהתיר ר"י בקמח וקלי היינו משום עולי רגלים אע"פ דעיקר קושיית המקשה היא משום דקס"ד דמצות ביעור חשיב מיהא כמו עולי רגלים אפילו לשיטת התוספות דמצות ביעור לא הוי אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל דהא בביטל איירי אפ"ה חשיב כמו עולי רגלים וא"כ מקשה שפיר מי גזר ר"י שמא יאכל אפי' במקום מצות ביעור והא אשכחן ר"י דמתיר קמח וקלי אפי' משום עולי רגלים לחוד ואף על גב דעיקר הבדיקה נמי היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה היינו במשך זמן מרובה שמא ישכח ויאכל בשגגת פסח או בשגגת חמץ אבל לעקור מצות בדיקה לגמרי משום הך חששא פורתא דשמא יאכל בשעת בדיקה לא שייך לגזור לר"י דלא גרע מעולי רגלים ואי תקשה אם כן דמקשה ע"כ הוי ס"ד הך סברא א"כ מאי מקשו התוס' לקמן אאידך קושיית הגמרא אבל לא גודשין דלמא הא דמותר לקצור משום פסידא ומאי קושיא דהא ע"כ הוי ידע המקשה דמצות ביעור הוי כמו פסידא. דאפשר דהתוס' בקושייתם הוו סברי דנהי דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים אפ"ה לא הוי כמו פסידא כיון דלשיטתם מצות ביעור אינה אלא מדרבנן כדפרישית וע"ז מתרצים התוס' לקמן דאפ"ה מצות ביעור הוי כמו פסידא כן נ"ל בשיטת התוס' ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י דתחלת הבדיקה לאו משום שמא יאכל לחוד אלא שלא יעבור בבל יראה דאפשר דהוי מדאורייתא כדפרישית בריש מכילתין אם כן מקשה הש"ס שפיר מי גזר אפילו במקום ביעור דודאי לא גרע מעולי רגלים ואפילו כמו פסידא כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Pesachim 10b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 10, Amud Bet, about 560 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 147 words

      Opens “הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת —…”

    2. Segment 24 words

      Opens “זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?…”

    3. Segment 359 words

      Opens “חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת…”

    4. Segment 438 words

      Opens “אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס…”

    5. Segment 523 words

      Opens “בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר…”

    6. Segment 629 words

      Opens “אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ…”

    7. Segment 733 words

      Opens “וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי:…”

    8. Segment 848 words

      Opens “וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ,…”

    9. Segment 933 words

      Opens “בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ:…”

    11. Segment 1118 words

      Opens “אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן.…”

    13. Segment 1324 words

      Opens “מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ…”

    15. Segment 1538 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא…”

    16. Segment 1621 words

      Opens “מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל…”

    17. Segment 1727 words

      Opens “מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף,…”

    18. Segment 188 words

      Opens “אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא…”

    20. Segment 2020 words

      Opens “וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Pesachim 10b · Segment 1 — “…נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Pesachim 10b · Segment 16 — “מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק…

    Original text

    הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת — פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח.

    The Gemara addresses yet another case: If one placed leaven in this corner and found it in another corner, this is akin to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it was taught in a baraita : With regard to an axe that was lost in a house, the house is impure, as I say that a ritually impure person entered the house and took the axe, touching other items in the process. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent the axe to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in the other corner and forgot.

    זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?

    The Gemara asks: A corner, who mentioned anything about it? The baraita was referring to an axe that was lost, not one that was in a different corner.

    חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ. אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת — הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַבַּיִת טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח, אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וְשָׁכַח.

    The Gemara answers: The baraita is incomplete, and is teaching the following: With regard to an axe that was lost in a house, the house is ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe, or, if the owner placed it in this corner and later found it in another corner, the house is likewise ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe from this corner and placed in another corner. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent it to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in that corner and forgot about it. When the baraita is interpreted in this manner, the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies to the question about leaven.

    אָמַר רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאָמַר רָבָא: תִּינוֹק נִכְנָס וְכִכָּר בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין — אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר.

    Rava said: If one saw a mouse enter a house with a loaf of bread in its mouth, and he entered after the mouse and found crumbs, the house requires additional searching, due to the fact that a mouse does not typically generate crumbs. Therefore, it cannot be assumed that these crumbs are from the loaf snatched by the mouse. And Rava also said: If one saw a child enter with a loaf in his hand, and he entered after the child and found crumbs, the house does not require additional searching, because a child typically generates crumbs, and one can therefore assume that the crumbs are from that loaf.

    בָּעֵי רָבָא: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הַיְינוּ הַאי דְּעָל, וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא.

    Although the rulings in these cases were clear to Rava, Rava raised a dilemma with regard to a related case: If one saw a mouse enter with a loaf in its mouth, and he saw a mouse leave with a loaf in its mouth, what is the halakha ? The Gemara elaborates: Do we say that this mouse that entered is that same mouse that left and there is no more leaven left in the house? Or perhaps it is a different mouse.

    אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק: עַכְבָּר לָבָן נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְעַכְבָּר שָׁחוֹר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו, מַהוּ? הַאי וַדַּאי אַחֲרִינָא הוּא. אוֹ דִילְמָא, אַרְמוֹיֵי אַרְמְיֵהּ מִינֵּיהּ?

    The Gemara adds: If you say that this mouse that entered was this one that left, another dilemma arises: If one saw a white mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a black mouse leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha ? Do I say this is certainly a different mouse, or perhaps the black mouse took the loaf from the white mouse?

    וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר עַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר בְּפִיהָ, מַהוּ? חוּלְדָּה וַדַּאי מֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ. אוֹ דִילְמָא, אַחֲרִינָא הוּא. דְּאִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ — עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח.

    The Gemara continues to suggest variations on this case: And if you say that mice do not take from each other, as one mouse is generally not significantly stronger than another, if one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha ? Do I say that the marten certainly took it from the mouse, as it is larger and stronger? Or perhaps it is a different loaf, for if it is so, that the marten took the loaf from the mouse, the mouse itself would also be found in its mouth, as the marten would presumably take not only the loaf of bread but the mouse as well.

    וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר אִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ, עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח: עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו, וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר וְעַכְבָּר בְּפִי חוּלְדָּה, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אִיהוּ הוּא, אוֹ דִילְמָא: אִם אִיתָא דְּאִיהוּ נִיהוּ — כִּכָּר בְּפִי עַכְבָּר מִשְׁתְּכַח הֲוָה בָּעֵי אִישְׁתְּכוֹחֵי. אוֹ דִילְמָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא הוּא נְפַל, וּשְׁקַלְתֵּיהּ. תֵּיקוּ.

    And if you say that we accept the contention that if it is so, that if the marten took it from the mouse the mouse itself would be in its mouth, in regard to a case where one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with both a loaf of bread and a mouse in its mouth, what is the halakha ? Do I say that this is certainly the same mouse and loaf, or perhaps even this conclusion can be disputed: If it is so, that this is the same mouse, the loaf would have been found in the mouse’s mouth rather than in the marten’s mouth. Consequently, this must be a different loaf of bread. Or perhaps the loaf of bread fell from the mouse’s mouth due to its fear and the marten took it separately. No satisfactory answer was found for these dilemmas and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.

    בָּעֵי רָבָא: כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה — צָרִיךְ סוּלָּם לְהוֹרִידָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? מִי אָמְרִינַן: כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, כֵּיוָן דְּלָא נָחֵית מִנַּפְשֵׁיהּ — לָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ. אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ.

    Rava raised a dilemma: If there was a loaf of bread on a high beam in the ceiling, does one need to climb a ladder to take it down or is this effort not necessary? Do we say: The Sages did not obligate one to exert himself that much in his search for leaven, and since the loaf of bread will not fall on its own he will not come to eat it? Or perhaps it can be claimed that sometimes the loaf may fall and he will come to eat it, as objects placed high up occasionally drop.

    וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּבוֹר — צָרִיךְ סוּלָּם לְהַעֲלוֹתָהּ, אוֹ אֵין צָרִיךְ? הָכָא וַדַּאי דְּלָא עֲבִידָא דְּסָלְקָה מִנַּפְשַׁהּ, אוֹ דִילְמָא: זִימְנִין דְּנָחֵית לְמֶעְבַּד צוּרְכֵּיהּ, וְאָתֵי לְמֵיכְלַיהּ.

    And if you say with regard to a loaf of bread on a beam, sometimes it will fall and he will come to eat it, in a case where the loaf was in a pit, does one need to use a ladder to bring it up, or is this effort not necessary? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Here the loaf will certainly not come up on its own, and one can therefore let it remain where it is; or perhaps there is still a concern that sometimes he might go down into the pit to perform some requirement of his, and he will come to eat it.

    אִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ: כִּכָּר בְּפִי נָחָשׁ — צָרִיךְ חַבָּר לְהוֹצִיא, אוֹ אֵין צָרִיךְ?

    The Gemara continues to discuss the various permutations of this case. And if you say that sometimes one goes down into the pit for some requirement of his, and he will come to eat it, with regard to a loaf that was in the mouth of a snake, is it necessary for him to bring a snake charmer to take the loaf out of the snake’s mouth, or is this effort not necessary?

    בְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן, בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ.

    Once again the Gemara explains the two sides of the dilemma: Do I say that with regard to his own body the Sages obligate one to exert himself and search everywhere, but with regard to his money the Sages do not obligate one to exert himself, i.e., he is not required to spend money in order to destroy leaven? Or perhaps, the legal status of his money is no different than that of his body, as one must remove leaven wherever he finds it, in any way he can? This series of dilemmas is also left answered and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.

    מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.

    MISHNA: Rabbi Yehuda says: One searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the removal of leaven. And the Rabbis say: that is not the case; however, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day.

    לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר — יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד — יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

    If he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. If he did not search during the Festival, he should search after the Festival, as any leaven that remained in his possession during the Festival is classified as leaven owned by a Jew during Passover, which one is obligated to remove. And the principle is: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location where it will most likely be left untouched, so that it will not require searching after it if it goes missing.

    גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הַשְׁבָּתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה — ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר״, ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, ״אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם״.

    GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda that one must conduct a search three times? The Gemara answers: It is Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna who both say: The requirement to conduct three searches corresponds to the three times that the removal of leaven is mentioned in the Torah. One verse says: “ Matzot shall be eaten for seven days, and no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7), and another verse states: “Seven days shall there be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19), while a third verse says: “Seven days shall you eat matzot , yet on the first day you shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15).

    מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא דִּפְלִיגִי.

    Rav Yosef raised an objection to this explanation, seeking to prove that even according to Rabbi Yehuda one need not conduct three searches for leaven. He explained that Rabbi Yehuda lists the three times when one may conduct a search for leaven. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at these three times may no longer search. Apparently, Rabbi Yehuda does not hold that one must conduct three searches. Rather, in regard to whether or not one may conduct a search for leaven if he failed to conduct a search at one of those three opportunities, it is from this point forward that they disagree. The Rabbis hold that one may conduct the search even after the time of the removal of leaven, and Rabbi Yehuda disagrees.

    מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: מֵתִיב רַב יוֹסֵף, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ — שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק. אַלְמָא בְּשׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק הוּא דִּפְלִיגִי.

    Mar Zutra taught Rav Yosef’s statement in this manner: Rav Yosef raised an objection from that which Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at one of these three times may no longer search. In Mar Zutra’s version, Rabbi Yehuda explicitly states: One of these three times, which reinforces the claim that he obligates one to conduct only one search. The Gemara similarly concludes: Apparently, it is with regard to whether or not one may no longer search that they disagree.

    אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, אִם לֹא בָּדַק קָאָמַר.

    Rather, the Gemara concludes that Rabbi Yehuda also said: If one did not search for leaven bread at the first opportunity, he may do so at the second or third opportunities; however, he may not search for leaven after these three times have passed.

    וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא — אִין, בָּתַר אִיסּוּרָא — לָא, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן.

    And here, in the mishna, it is about this that they disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, maintains that before the prohibition against eating leaven takes effect, yes, one may conduct a search; after the prohibition against eating leaven takes effect, no, one may no longer conduct a search, due to a rabbinic decree lest one come to eat from the leaven while searching for it. And the Rabbis maintain: We do not issue a decree lest one come to eat from the leaven, and he may therefore conduct a search even after the prohibition against eating leaven has taken effect.

    וּמִי גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ? וְהָא תְּנַן: מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי.

    The Gemara raises a difficulty: And does Rabbi Yehuda issue a decree lest one come to eat from the leaven in whose removal he is engaged? But didn’t we learn in a mishna: Once the omer offering was sacrificed, people would go out and find the markets of Jerusalem filled with flour and toasted grain, all from the new crop. This grain was undoubtedly harvested and processed when the Torah prohibition against eating from the new crop was still in effect.