Eruvin 98a

מני מתני' דלא גזר:

ר"ש היא דאמר לא גזרו שבות בכתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט דלא נח הוא דגוללו אצלו דליכא למגזר מידי דלא דמי לנפילה כלל אבל הונח כל דהו אסור דגזרינן איגודו בידו אטו היכא דנפל כוליה:

הנדרסת לעולם איסקופה רה"י היא אבל נדרסת דרגל הרבים עוברת דרך לה ובמקום דדריסת רגלי בני אדם עומדין איכא בזיון כתבי הקדש ולהכי שריוה לגוללו אצלו דלא דמיא לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי משום הכי היכא דנח גזר רבי יהודה אבל בהא מודה דכיון דאוגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן:

תוך ארבע אמות אקורא על האסקופה קאי ולא ידענא היכא הוא תוך ארבע אמות שלא נתגלגל הספר עד ארבע אמות בקרקע:

מה לי חוץ לארבע הא כולה שבות היא דאוגדו בידו ומה לי מעביר ד' אמות ברשות הרבים מה לי מכניס מרשות הרבים לאיסקופה רשות היחיד דהא קשרית לה משום דאוגדו בידו ויש כאן משום בזיון וכי היכי דשרית להכניס מרשות הרבים לאיסקופה הכי נמי אית לן למישרי להעביר ד' אמות ברה"ר:

איסקופה כרמלית רחבה ארבעה ואין גובהה עשרה וחוצה לה רשות הרבים ולפנים הימנה רשות היחיד:

ומייתי ליה מרה"ר לאיסקופה אין כאן חיוב חטאת ואפילו אין אוגדו בידו דהא מרשות הרבים לכרמלית מעייל הכא דאוגדו בידו שרי ליה לכתחלה:

חייב חטאת שמעביר ארבע אמות ברה"ר הכא דאוגדו בידו לא שרו ליה לכתחלה:

ואי אמרת באיסקופה הנדרסת מה לי תוך ארבע אמות מה לי חוץ לארבע אמות - משום דקאי עליה דרבה מקשי לרבה והוא הדין דהאי פירכא נמי הויא לרב יהודה דאוקי רישא כר"ש:

אלא אמר אביי הכא באיסקופת כרמלית עסקינן וא"ת והא לא מפליג אביי בין כרמלית לרה"ר לקמן (עירובין צט.) גבי לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר ואיבעיא להו כרמלית מאי ואמר אביי היא היא ואין לומר דדוקא בכתבי הקדש שרי הכא משום בזיון אבל בשאר מילי אסור דלקמן (עירובין דף קג.) משמע דליכא שבות כלל באיסקופה כרמלית גבי דחותכין יבלת דקאמר ולאו מי אוקימנא באיסקופה כרמלית ורה"ר לפניה וכיון דאגודו בידו אפילו שבות נמי ליכא משמע דאי הוי שבות לא הוה שרינן גבי כתבי הקדש משום דשבות דמקדש במדינה לא התירו ואור"י דגבי שתיה שייך למיגזר טפי שמא יביא אצלו וכן מחט התחובה לו בבגדו דאסרינן לצאת בה מבעוד יום שמא יצא משחשיכה דמייתי לה אההיא דלקמן בפ"ק דשבת (עירובין דף יא:) בהנהו שייך למגזר טפי גזירה לגזירה מההיא דהכא וא"ת כיון דפרישית דספר דהכא לאו דוקא מאי איריא דנקט ספר משאר מילי ולפי ההוא לישנא דמסקינן דסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ניחא דספר הוי דווקא וי"ל דנקט ספר לאשמועינן דבראש הגג לא יגלול אצלו לאפוקי מדרבי שמעון דאמר שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש:

והאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע והעבירו דרך עליו חייב פירש בקונטרס דרך עליו למעלה מיו"ד שהוא מקום פטור ותימה לר"י דאדמייתי מדרבא הוה ליה לאיתויי מת"ק דבן עזאי דאמר בפ"ק דשבת (דף ה:) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דהיינו דרך מקום פטור וע"כ שמיע ליה ההיא ברייתא דבסמוך מייתי מילתא דבן עזאי וכן קשה לקמן (עירובין צט.) גבי עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות וקאמר בגמרא הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע לרבא דאמר המעביר חפץ כו' ופירש שם הקונטרס דמתני' נמי מיירי בעומד על הגג שלמעלה מי' דהוי כעין ההיא דרבא דאיירי במעביר דרך עליו וקשה לפירושו דגג מאן דכר שמיה דרשות היחיד קתני במתני' ולא גג וע"ק דבפ"ק דשבת (דף ח:) גבי עומד אדם על האיסקופה כו' מסיק ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני ומעני ויתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שלשתן פטורין וקאמר ליהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ כו' ומאי קושיא ה"ל למימר דרבא סבר כרבנן דבן עזאי לכך נראה לר"י לפרש דרך עליו כפי' ר"ח שפירש בפ"ק דשבת דרך עליו היינו מימינו לשמאלו דהוה סלקא דעתך דמעביר מצד ימינו לשמאלו דרך גופו דהוי חשובה כמונחת אפ"ה חייב דחשובה כמהלכת דהא מהלכת היא והשתא אתי שפיר דההיא עומד אדם על האיסקופה דהכא ודלקמן איירי שעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו ומעביר מכאן לכאן דרך גופו ואיירי (לקמן) כגון שמשלים ארבע על ידי זריקה ולהכי לא מייתי אלא מדרבא אע"ג דידע לברייתא דבן עזאי:

הכא לא אפשר פי' בקונט' משום דאין לו בגד מזומן ובחנם פי' כן דאפי' יש לו מאותו טעם דאסור לגוללו אצלו אסור לפרוש שום בגד:

והא לא נח הוה מצי לאוקמא כר"ע דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ניחא ליה לאוקמא אפי' כרבנן ואע"ג דאם הוציא ידו מליאה פירות לחוץ אמר בריש מסכת שבת (דף ג:) דאסור להחזירה לא דמי להכא דהתם גזרינן גופו ברה"י וידו ברה"ר אטו גופו וידו ברה"ר דאז איכא איסורא דאורייתא אי הדר מעייל לה דהרי נח אבל הכא אפי' הוה כוליה ספר התם אכתי לא נח:

הא מני בן עזאי היא דאמ' מהלך כעומד דמי עיקר דבריו בפרק יציאות השבת תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר ואמרי' בשלמ' בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי:

ולא גזר דלמא נפיל לרה"ר ואתי לאתויי ומתני' ר' שמעון היא דאמר אין דבר משום שבות כגון זה דגולל עומד בפני כתבי הקודש ורישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא ר' יהודה ורבה אוקמה באיסקופה נדרסת ומשום דלא נדרסי כתבי [הקודש] שרו רבנן ונדחו דברי רבה ואוקמה (כאביי) [אביי] באיסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה. תוך ד' אמות לרה"ר דאי נפיל ומייתו לה לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית] חוץ לד' אמות ברשות הרבים דאי מייתי ליה נמצא מעביר ד' אמות ברה"ר וחייב חטאת גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית]. ואקשינן תוך ד' אמות ברה"ר נמי נגזור דלמא מעייל ליה (ולרה"ר) [מרה"ר] לרה"י.

וכי תימא כיון דמפסקא ליה כרמלית בין רה"ר לרה"י אי מעייל ליה דרך כרמלית לא מחייב. והא אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב (והוא) [והא] המעביר דרך עליו כאלו מעביר למעלה מעשרה (כרה"ר) [ברה"ר] הוא שהוא חשוב כמקום פטור. ואפ"ה חייב ופריק באיסקופה אריך עסקינן דאדהכי והכי מדכר דשבת הוא ולא אתי לאתויי מרה"ר לרה"י ואע"פ שהוא דרך כרמלית אלא ע"י גלילא איבעית אימא באיסקופה שאינו אריך וסתם כתבי קודש עייוניה מעייני בהו וע"י גלילה הוא העיון לפיכך לא חיישינן דלמא מעייל להו בידים.

וניחוש דלמא מעיין בהו ברה"ר והשלים מלעיוניה ומעייל להו (בידיה) [בהדיא] לרשות היחיד. ודחינן כיון שלא נתכוון לעקור כדי להניח אלא כדי לעיין אע"פ שנמלך והכניסן לא מיחייב אי נמי כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ואפילו עמד בכרמלית (והניח) [והביא] מרשות הרבים לכרמלית (והכרמלית) [ומכרמלית] עקר והניח ברה"י דכי האי גוונא לא מיחייב. ואקשינן וניחוש דלמא זריק להו מרה"ר לרה"י שאין שם עמידה דהאמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק שחייב.

רישא וסיפא ר' שמעון מציעתא ר' יהודה הוא הדין דהוה מצי למימר מציעתא אי ר' יהודה אי רבנן, אלא משום דרבנן דהיה קורא בראש הגג לא נתפרש מאן אמ' הכין. א"נ מסתברא משום דאסיקנא לקמן (בע"ב) דכולא ר' (חייא) [יהודה].

ואי סלקא דעתין באיסקופא הנדרסת עסקינן [מה לי] לתוך ד' מאות [וכו'] והוא הדין דקשיא נמי לר' יהודה, אלא משום דסליק מרבה קא מקשיא לרבה והוא הדין לר' יהודה.

אלא אמר אביי הכא באיסקופא כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה בתוך ד' אמות דאי נפל ומייתי ליה [לא אתי] לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן. כלומר: דכיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא וכדאמרינן לקמן (עירובין קג, א) גמרא חותכין יבלת. ומיהו קשיא לי דא"כ אמאי נקט ליה בקורא בספר [שהוא] דבר שבקדושה אפילו יריעה של בגד נמי, שהרי אין כאן אפילו שבות. וכי תימא דדוקא ספר אבל בגד לא, א"כ שבות מקדש במדינה התירו, ולקמן אמר אביי דשבות מקדש במדינה לא התירו, והכא כיון דאגדו בידו אפילו שבות נמי ליכא. ושמא נאמר דהוא הדין לשאר דברים, אלא משום סופה נקט ליה דאפליגו בה ר' שמעון ור' דוקא בספר ולא בשאר דברים, נקט לה להאי נמי בספר. אלא שראיתי למחברים שכתבוה כצורתה בספריהם, ונראה שהם סבורים דספר דוקא. ויש לומר דבשאר דברים אסור משום דאיכא למיגזר דילמא נפל כוליה ברשות הרבים ומעייל ליה מרשות הרבים לרשות היחיד כדאקשינן בסמוך, ובספר בלחוד הוא דליכא למגזר משום דסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו ולזריקה נמי לא חיישינן דאין מזרקין כתבי הקדש, הלכך בכתבי הקדש שרי וכדאמרינן בסמוך, ואפילו שבות כלל כלל ליכא וכדאמרינן לקמן, אבל שאר דברים איכא למגזר בהו כמו שאמרנו.

אי הכי ד' אמות ליגזור דילמא מעייל להו מרשות הרבים לרשות היחיד וכי תימא כיון דמפסקא כרמלית לא מחייב והאמ' רבא המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב. פירש רש"י ז"ל: דרך עליו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור. וכן נמי לקמן (עירובין צח, ב) גבי עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, וקאמר בגמרא (צט, א) הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמ' המעביר חפץ וכו', פירש שם רש"י ז"ל דמתניתין מיירי בעומד על הגג שלמעלה מי' כעין ההיא דרבא דמיירי במעביר למעלה מי'. ואינו מחוור, חדא דאם כן הכא כי אקשי מרבא הוה ליה לאקשויי מת"ק דבן עזאי, דהא ידע לה לההיא ברייתא דהא מייתי לה בסמוך. ועוד לקמן במתניתין בעומד אדם ברשות היחיד מנא לן דבגג קאי דגג מאן דכר שמיה. ועוד רבא גופיה מאי אתא לאשמועינן הא דת"ק דבן עזאי. ועוד דבפ"ק דשבת (ח, ב) גבי עומד אדם על איסקופה מסיק ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, וקאמר ליתן לבעל הבית ואם נטל ונתן שניהם פטורים, וקאמר לימא תהוי תיובתא [דרבא] דאמר רבא המעביר חפץ מתחילת ד' וכו', ומאי קושיא הוה ליה למימר רבא כרבנן דבן עזאי סבירא ליה. אלא יש לומר הא דרבא כגון שעומד במקום אחד ונוטל חפץ (ממנו) [מימינו] ומעבירו לצד שמאל לפני גופו ואח"כ מניחו חוץ לארבע אמות. ועכשיו נתישבו כל ההלכות דהכא הכי קאמר, וליגזור דילמא יפול לרשות הרבים לגמרי ואין אוגדו (אגד) בידו, ומושיט ידו כעומד על האסקופה ולוקחו ומכניסו לרשות היחיד לפנים מן האסקופה אעפ"י שהוא אינו זז ממקומו, ועובר החפץ דרך עליו אינו נחשב כאילו נח וכדרבא. וכן ההיא נמי דלקמן דעומד ברשות היחיד ומטלטל בר"ה היינו נמי מההיא טעמא, דמשמע דעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו. וכשמטלטל ארבע אמות ברשות הרבים היינו נמי מהאי טעמא דמשמע דמעביר מצד ימינו לצד שמאלו לפני גופו. והא דקתני ובלבד שלא יוציא חוץ לד', היינו בטלטולו, כלומר: שלא יקח מתחילת ארבע ויוציא בטלטולו בסוף ארבע, משום הכי מייתי עלה ההיא דרבא דכותיה היא. וכן ההיא דעומד אדם על האיסקופא שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, אעפ"י שהוא עומד באיסקופה ואינו זז משם ומעביר חפץ לפני גופו, וקתני ואם נטל ונתן שלושתן פטורים. (והיינו דלא נמצא ו)מפירוש הראב"ד ז"ל בהג"ה (בהשגות הל' שבת פי"ב הי"ד).

התם איפשר הכא לא איפשר פירש רש"י דלא איפשר שאין לו בגד מזומן גדול כל כך. ואינו מחוור דאפילו היה לו בגד אסור לפרוש עליו מן הטעם שאסור לגוללו אצלו, והיינו לא אפשר דקאמר.

והא דלא נח אמר רבא בכותל משופע והוא הדין דהוה מצי לאוקומא כר' עקיבא דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא (שבת צז, ב), אלא דניחא ליה טפי לאוקומא כרבנן.

אמר רבא בכותל משופע קשיא לי היכי דמיא אי בכותל שהוא רחב ד' כרמלית [הוא], ואי נמי הוא רשות הרבים וחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי וכיון דאגדו בידו אפילו שבות ליכא, ואי בכותל שאין בו ד' אמות מקום פטור הוא. וי"ל דלא אמרו למעלה מג' שהוא כרמלית או מקום פטור, אלא כשיש לו גג וזורקו ונח על גביו כעין עמוד או תל או לבינה. אבל כותל אף על פי שהוא משופע פני הכותל על פני רשות הרבים כרשות הרבים דמו. וא"ת אם כן בפלוגתא דאביי ורבא דחורי רשות הרבים כרשות הרבים או לאו כרשות הרבים דפליגו בה בריש פ"ק דשבת (ז, ב) דאביי אמר כרשות הרבים דמו ורבא אמר לאו כרשות הרבים דמו, ואותביה רבא לאביי תנן הזורק בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר למטה מי' כזורק בארץ, והוינן בה והא לא נח, ואמר ר' יוחנן בדבילה שמינה שאנו, ואי אמרת חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו לוקמיה [בצרור וחפץ ודנח בחור], ואי איתא לרבא גופיה מי ניחא, אכתי (לימא ליה) [למה לי] לאוקומה בדבילה שמינה לוקמה בכותל משופע, אלא מאי אית לך למימר חדא מינייהו נקט, לאביי נמי חדא מינייהו נקט. ויש לומר כי דרכו של כותל להיות בו חור, ובהא הוה ניחא טפי לאוקומא אי חורי ר"ה כר"ה דמו, אבל כותל משופע לא שכיח, וטפי איכא לאוקומא בדבילה שמינה מלאוקומא במשופע כנ"ל.

הא דאמרינן תוך ג' לרבנן בעינן הנחה על גבי משהו כתבתיה בשבת (ק, ב ד"ה אמר ליה) בסיעתא דשמיא.

איתיבי׳ כו׳ ואי ס״ד פי׳ דאי ס״ד באסקופ׳ רשו׳ היחיד היא אפי׳ תוך ד׳ אמו׳ איכא חששא דאיסו׳ תור׳ דנפיל ואתי לאתויי אלא שהתירו ד׳ מפני שלא יהא נדרס וא״כ ה״ה דשרי׳ מהאי טעמא חוץ לד׳ אמות. והקושיא הזאת כך היא לדברי רבי יהודה ולכל מאן דמוקים מתני׳ באסקופה רשות היחיד אלא דאביי בהדי רבה שקיל וטרי דהוא רביה ותלמודי׳ לא חש לאותובה אלא היכא דאותבה אביי.

אלא אמר אביי עד תוך ד׳ אמות דאי נפיל כו׳ וא״ת מאי אריא דנקט תנא ספר דמשמע שהקלו חכמים בו מפני כתבי הקדש וי״ל דאלו בעלמא לא הוו מפליג רבנן בין תוך ד׳ אמות לחוץ לד׳ אמו׳ דכלה חדא גזיר׳ היא ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקלו שלא לגזור אלא בחוץ לד׳ אמות כנ״ל.

וכי תימא כו׳ והאמר רבה המעביר כו׳ פרש״י ז״ל ניחוש דילמ׳ מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ומוליכו בדרך כרמלית שביניהם וכי תימא דכיון דאזיל בדרך כרמלית לא מחייב והאמ׳ רבה המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ד׳ והוא מוליכו בידו כשהוא מהלך אלא שהגביה ידו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור חייב אלמא כיון דלא נח במקום פטור לא מהני הכא נמי אע״ג דדריס ליה לא מהני אלא אם כן עמד עליה ליפוש ואין פירש זה נכון חדא דמותבי׳ עלה מדרבה. ניתי עלה מדתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דהא ידעי׳ לההיא מתניתא כדאיתא בסמוך ולא ס״ד השתא דתהוי כבן עזאי וכדמוכח בסמוך ועוד דבפ״ק דשבת תניא אדם עומד על האסקופה נוטל מן בעל הבית ונותן לו נוטל מן העני ונותן לו ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית מבעל הבי׳ ויתן לעני ואם נשא ונתן פטור ואמרינן עלה לימא תיובתיה דרבה המעביר חפץ מתחלת ד׳ לסוף ארבע והעבירו דרך עלייתם. ואלו הכא קתני פטור מאי קושיא נימא דרבא הוא דאמר כת״ק דבן עזאי ולקמן נמי אמר אדם עומד ברשו׳ הרבים ומייתי׳ לה להא דרב׳ הוצרך רש״י ז״ל לדחוק לפי פירושו וכדבעי׳ למיתנ׳ עלה בס״ד לכך הנכון דהכא ה״ק וכי תימא דנגזור כי בעומד שעומד על האסקופה מושיט ידו ונוטל הספר מרשות הרבים ומביאו לרשו׳ היחיד שבצדיו והאמר רבא העומד ברשו׳ הרבים ונוטל חפץ מימינו ומעבירו לצד שמאלו מתחלת ד׳ לסוף ד׳ והוא מעבירו על פני גורנו בעוד שעומד במקום אחד אפ״ה חייב ואע״ג דגופיה מינח ניח כיון שהחפץ עצמו לא נח בתוך ד׳ אמות והשתא אתיא הא דרבא כההיא דאסקופה דפ״ק דשב׳ ממש שהוא עומד נח על האסקופה ומעביר החפץ מחנות לפלטיא ואין לזה דמיון גבי ההיא דת״ק דבן עזאי והא דרבא הויא רבותא טפי דאלו בדת״ק דבן עזאי גופיה נמי לא ניח דמהלך לאו כעומד דמי. וכן פירש הראב״ד ז״ל בהגדות:

הא מני בן עזאי כו׳ פירש ולדידיה כ״ש דלית ליה ההיא דרבא שהוא עומד במקום והכי קאמרי׳ אלא הא מני בן עזאי היא ולית הלכתא כהא מתנייתא דהא לית הלכתא כבן עזאי. ומיהו הא דאמרי׳ זאת אמרת שאין מזרקין כתבי׳ הלכתא היא ולא תליא בפלוגת׳ דת״ק דבן עזאי בהדי׳ וזה ברור.

התם אפשר הכא לא אפשר פרש״י ז״ל שאין לנו בגד גדול כ״כ לפרוש עליו. פי׳ לפירושו שאלו היה לו בגדי גדול כ״כ היה פורשו עליו ושיאחוז ראשו למעלה בענין שלא יפול למטה כלל דאי לא הא ודאי אסור הוא לפורשו שם דילמא נפל ואתי לאתויי כמו שאסור לגוללו ורבותי פירשו הכא לא אפשר שאסור לו לפורשו כמו שאסור לגוללו. אמר רבה בכתל משופע פירש דאפשר דניח התם דהשתא אלו לא היה אוגדו בידו והוא מביאו אצלו איכ׳ איסורא דאורייתא ולפי׳ גזרו היכא דאגדו בידו וש״מ דהאי כתל משופע לאו כרמלי׳ חשבינן ליה וכדפריש הרב רבי ישעיה ז״ל דא״כ כי נח ליכא למגזר אלא ודאי כרשות הרבים דיינינן ליה כיון שעל פני רשות הרבים עומד וכזורק דבלה שמנה בכתל למטה מעשרים טפחים שהוא חייב כדאיתא בפרק הזורק שלא אמרו פחות מעשרה שהוא פטור אלא כשזורק ונח על גביו ואפילו לרבא דאית ליה חורי רשות הרבים כרשו׳ הרבים דמי מפני שהחור מקום עומד לעצמו ואינו באויר רשות הרבים אבל בתל משופע זה מה שנח בו באויר רשיות הרבים עומד דומיא כזורק ונח על פני הכתלים וא״ת והא דתנן הזורק בכתל למטה מעשרה חייב ואוקמה רבי יוחנן בדבלה שמנה ופריך מינה רבא לאביי בפ״ק דשב׳ דאם איתא דחורי רשו׳ הרבים כרשו׳ הרבים דמי לוקמה בחור אמאי לא פריך אנפשיה דלדידיה נמי נוקמה בכתל משופע י״ל דהא לא קשיא דחור בכתל שכיח וה״ל לאוקומ׳ בהכי אבל בכתל משופע לא שכיח כולי האי וטפי איכא לאוקומה בדבלה שמנה ובמקומו פירשתיה בס״ד:

בד"ה אלא אמר אביי כו' וא"ת כיון דפרישית דספר כו' ולפי ההוא לישנא דמסקינן דסתם כתבי הקודש כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל למאי דמסיק דאין מזרקין כתבי קודש ניחא דספר דוקא נקט וצ"ל דהך פירכא ודלמא זריק להו כו' לא פריך אלא לשינויא בתרא דאיירי באסקופה שאינה ארוכה אבל לתירוץ קמא דאיירי באסקופה ארוכה ליכא למפרך ודלמא זריק להו דאין דרך לזרוק חפץ רחוק כ"כ דאל"כ לתירוץ קמא נמי ניחא דנקט ספר דוקא ולפרש"י למאי דמסיק בן עזאי היא לא קאי כלל הא דקאמר סתם כתבי הקודש עיוני מעיין בהו אבל דבריהם לשיטת ר"י לקמן דמעיקרא דפריך דלמא מעייל מר"ה לרה"י היינו שעומד במקום אחד ואינו זז ממקומו ומעביר מכאן לכאן דרך גופו כו' לא מתרצא בהא דקאמר הא מני בן עזאי דלא איירי אלא דרך הלוכו וקאי הך שינויא דסתם כתבי הקדש עיוני כו' וניחא לשיטת ר"י דלא קאמר אלא הא מני בן עזאי כו' וצ"ל על פרש"י הא דלא קאמר אלא משום דשינויא קמא באסקופה ארוכה קאי ולא אדחי אלא שינויא בתרא והוא דחוק ודו"ק:

בד"ה והאמר רבא כו' ואיירי לקמן כגון שמשלים ד' ע"י זריקה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל מלת לקמן נ"ל טעות הוא עכ"ל ובחנם [דחק למחוק] כל ספרים הישנים אלא דהכא בעומד על האסקופה ניחא להו בלא זריקה שעומד במקום אחד על האסקופה שרחבה ד' טפחים ונוטל הספר מרה"ר בסמוך לו ומעבירו דרך עליו ומניחו ברה"י בסמוך לו אבל לקמן גבי עומד ברה"י כו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א א"א לעומד במקום אחד להוציא חוץ לד"א אי לאו שמשלים ד"א ע"י זריקה ומיהו מלתיה דרבא דמעביר מתחלת ד' עד סוף ד' נמי ע"כ איירי בכה"ג שמשלים ע"י זריקה ולא באו לומר לקמן אלא לאפוקי מתני' דאסקופה דקיימינן בה הכא דההיא מצי איירי כפשטה בלא זריקה אבל מלתיה דרבא מייתי לה לקמן ומיירי כי מתני' דלקמן ודו"ק: