Eruvin 7b

במלואו כותל אמצעי על פני כולו:

ונפרצה חצר כנגדו בפחות מעשר:

חצר מותרת דלדידה לא הוי במלואה ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן לפיכך לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחין לו אבל חצירות אוסרין במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו ורה"ר נמי לא אסר עלה דחצר הפתוח לו כפתח הוא:

ומבוי אסור קס"ד מדנקט ונפרצה חצר כנגדו משום דמיחזי כמבוי מפולש קא אסר ליה ולאו משום דנפרץ לחצר ורב יהודה מדנקט רחבה אשמעינן דמשום מפולש לא מיתסר וברחבה ליכא דיורין דליתסרו עליה אבל אי הוה כלה לחצר אסרי עליה ולקמן מפרש טעמייהו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי אי משום מפולש אי משום הנפרץ לחצר ואסרי עליה בני חצר דנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו:

לא ידענא ממאן גמרה:

בדורא דרעותא כפר רועים:

שכלה לרחבה ורחבה נפרצה בכותל שכנגדה:

אסברא לך מילתיה דרב דגמירנא לה מיניה:

דאי דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת - דבני מבוי לא אסרי עלה דאין דריסתם עלה ורשות הרבים נמי לא אסרה דלא הוי פרצה יותר מעשר והוי פתח ומבוי אסור משום פילוש דהעומד במבוי רואה רשות הרבים כנגדו ואינו רואה שיכול לנטות לכאן ולכאן ומדנקט נפרצה חצר כנגדו משמע דוקא שנפרצה חצר כנגדו אסור משום דהוי כמפולש אבל אם לא נפרצה אפילו אם לא עירבו מותר אע"ג דנפרץ המבוי במלואו לחצר משום דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח ומתני' דגדולה מותרת וקטנה אסורה מוקי לה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו קאמר דא"כ הוה ליה למינקט רחבה דהוה משמע דאסור משום מפולש וגם הוה משמע מדנקט רחבה ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור אחר דהיינו משום שלא עירבו אבל השתא דנקט חצר משמע אפילו איסור דלא עירבו דשייך בחצר ליכא אלא משום שנפרצה חצר כנגדו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי דרב סבר נידון משום לחי ופתח ואסור משום מפולש ורב יהודה סבר דאין אסור משום מפולש ונראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח. אסברא לך כאן שעירבו כלומר רב לא אסר מטעם מפולש ולא נקט נפרצה חצר כנגדו אלא משום שריותא דחצר אע"ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו שריא אבל מבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו משום דנפרץ במלואו לחצר ולא עירבו וסבר נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי ופתח ודווקא נפרץ במלואו אבל אי לא הוה נפרץ במלואו שרי אע"ג דלא עירבו כיון דאינה רגילה בו כדאמר ונפרץ משמע דאינה רגילה בו והוא הדין דהוה מצי למינקט במבוי פתוח לחצר דאסור כיון דרגילה בו אע"ג דלא הוי במלואו אלא אי נקט הכי לא הוה קמ"ל רב מידי דכיון דפתח גמור הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא אי נמי לא הוה מצי למינקט בפתוח לחצר דאע"ג דרגילה בו הוה שרי הואיל ולבני חצר יש להם דרך לרה"ר בלא מבוי דכגון זו כופין אותו על מדת סדום כדאמרינן במי שהוציאוהו (לקמן עירובין ד' מט.) גבי חצר שבין שני מבואות:

פי' רחבה זו יש בה בתים ודיורין והיא מפולשת לרה"ר א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה אינה כרב דכיון דאמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה כנגדו חצר לרה"ר החצר מותרת ומבוי אסור.

אמאי אסור וליהוי כמבוי שכלה לרחבה אלא אינה כרב אלא כשמואל וא"ל אנא עובדא חזיתי לרב יהודה דלא אצטריך למבוי שכלה לרחבה ולא כלום ואי קשיא משמיה דרב ליהוי כשמואל ולא היא לרב נמי לא קשיא כיון דפרשה רב ששת הא דאמר רב חצר מותרת ומבוי אסור בשלא עירבו בני חצר עם בני מבוי. אבל אם עירבו מבוי נמי מותר.

אסברה לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו ונפרצה חצר כנגדו דנקט משום שריותא דחצר נקטינן דאצטריך כדאיתא לקמן (עירובין עח, א). ונפרץ במלואו דנקט דוקא נקט דאי לאו הכי מבוי נמי שרי, ולאו משום דסבירא ליה השתא לרב דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי אלא בשכותלי מבוי נכנסין לחצר, והכי קאמר, כאן בשצריך עירוב ולא עירבו כאן בשעירבו ואין צריך עירוב דהוה ליה כעירבו, הכא נמי כאן כשעירבו כאן שלא עירבו. ועירבו לאו דוקא דהא רחבה לית בה דיורין, אלא כיון דאינו צריך עירוב הרי הוא כעירבו.

ואמרי׳ הא דרב יהודא דשמואל היא דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב מבוי סתום שנפרץ במלואו כלומ׳ על פני כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים חצר מותרת ומבוי אסור. פי׳ חצר מותר׳ לגמרי דאי משום פרצה דלרשות הרבים מיירי כשאין שם עשר ופתח׳ בעלמא הוא דאי משום דפתח למבוי אין המבוי אוסר עליו שאין המבוי אוסר על החצרות אדרבה חצרותיהן האוסרות על המבוי ומבוי אסור: ועל כרחין איסור מבוי זה או מפני הפרצה של רשות הרבי׳ או מפני דיורי החצר שאוסרי׳ עליו וקס״ד השת׳ דטעמ׳ דמבוי אסור אינו משום דיורי החצר דא״כ מאי קשיא לדרב יהודא אלא ודאי ס״ד דחצר נמי אין דיורין אוסרין על המבוי בכאן וטעמ׳ כדמפ׳ בסמוך דהאיכא גפופי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אלא ודאי אסורא משום פלוש חצר דחשיב בפלוש מבוי עצמו. וא״ת הא מנא ליה יש לומר דדייק לה מדקאמר ונפרצ׳ חצר כנגדו אלמא פרצ׳ זו אוסרתו ולא דיורי חצר דאי לא אמאי נקט לה דלאסור חצר על המבוי אם לא עירבו עמהם. בלא נפרצה חצר אמרינן לה. וא״ת ודילמא איסורא משום חצר דגפופי לא חשיבי לסיים כיון דאינו נראה מבפנים הא כרחבה אין פרצה אוסרת ומשו׳ רבותא דחצר מותרת ואע״פ שמפולש׳ נקט נפרצה חצר כנגדו. י״ל דהשתא קס״ד דאי משום רבותא דחצר לא איצטריך ליה דהא תניא גדולה מזו לקמן חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בה בזו רשות היחיד וכדפריך לקמן. וא״ת וכיון דאיסו׳ מבוי קס״ד השתא שאינו אלא משום פרצת חצר לרשות הרבים אמאי נקט שנפרץ מבוי במלואו. י״ל שאלו לא נפרץ במלואו לא היה נדון כמפולש לרשות הרבים דהא אית ליה גפופי דידיה שנרא׳ מפני׳ וגפופי חצר דנראין מבחוץ וכיון שכן הכל רואין שהוא פתח לחצר ולא לרשות הרבים. ואסיקנא דלעולם אפי׳ כרב אתיא ולא קשיא. כאן שעירבו כאן שלא עירבו פי׳ רב יוסף הוא דמשוי חילוקין כמימרא דרב. ומבוי אסור פי׳ דאיסור מבוי איני משום פרצה אלא משום דיורי חצר שלא עירבו עם בני המבוי דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינן נדון משום לחי והיינו דווקא נפרץ במלואו דלית ליה גפופי להצילו מאיסור דיורי החצר ונפרצה דנקט משום רבותא דחצר. וכי תימא פשיטא הא לקמן בשמעתא אמרינן בה צריכותא ורבותא. כאן כשעירבו פי׳ דעירבו חצר עם בני מבוי לא היה אוסר ולשון כאן וכאן דאמר רב ששת לאו דוקא דהא על חדא מימרא דרב בלחוד דלעיל דמבוי אסור אמרה תורה אלא שמברר אותה ועושה בה חלוקין וכן פרש״י ז״ל והיינו דאמרי׳ הכא נמי מיתרצא הא דרב ודרב יהודא כאן כשעירבו כו׳ פי׳ דהא דרב כשלא עירבו כדאמרן והא דרב יהודא כשערבו ולאו דוקא אלא שעירבו ונקט לישנא דרב ששת אגב ריהטא.

מבוי שנפרץ במלואו לחצר ר״ל כותל אמצעי על פני כלו ונפרצה חצר כנגדו בעשר או בפחות מעשר מבוי אסור וחצר מותרת אעפ״י שלא עירבה עם המבוי שהרי החצר אינה נפרצת במלואה שרחבה היא מן המבוי ונשתיירו שם גיפופין מכאן ומכאן שהם לחיים אצלו ומתירין אותה אפי׳ לא נשאר אלא משהו מכאן ומכאן ואם לא נשאר אלא מרוח אחת כגון שנפרץ המבוי מצדה של חצר דוקא בשנשאר שם פס ארבעה ואפי׳ דורסין בה רבים ועוברים בה מכאן ויוצאים מכאן וכמו שאמרו למטה לאו מתני׳ היא וכו׳ אי מהתם הוה אמינא דוקא היכא דלא דרסי בה רבים אבל דרסי בה רבים לא קמ״ל ואין בני מבוי אוסרין עליה שאין מבוי אוסר על חצרות אבל חצרות אוסרות במבוי שדריסת רגליהן עליו וכן רשות הרבי׳ אינו אוסר בחצר שהרי פתח הוא והמבוי מכל מקום אסור:

ולענין ביאור הסוגיא סבור היה שאיסורו מפני שהוא כמפולש מצד פרצת החצר לרשות הרבי׳ ולא משום דריסת רגלי בני חצר (ואם) [שאם] כן יהא מבוי [מותר] בעירבו בני חצר עם בני מבוי (עד שיכשירוהו) עד שהקשו ממנה לכלה ברחבה שהזכרנו שאם כן יהא מבוי זה שנפרץ לחצר כפתוח לרחבה שהרי חצר זה מקום המותר כרחבה וכמו שביארנו. ותירץ שלא מצד הפרצה נאסר שאין הפרצה אוסרת כלום כמו שביארנו ברחבה אלא מצד שהחצר אוסרת למבוי מצד דריסת רגלי בני החצר למבוי ולא נאסר אלא בשלא עירבו הא עירבו מותר והחצר מותרת אף בלא עירבו שאין מבוי אוסר על חצר אבל מבוי שכלה לרחבה הרי הם כעירבו כמו שכתבנו למעלה לשטת גדולי הרבני׳ הואיל ואין בה דיורין ולשטת גדולי המפרשי׳ דוקא בעירבו ונמצא כלה לרחבה או לחצר הכל אחד ואין הפרצה אוסרת כלום אלא שצריך שתדע רוב מפרשי׳ שזה (שאי) [שאנו] מצריכים עירבו במבוי דוקא בשכותלי המבוי נכנסין לחצר ונמשכין שלשה טפחים או יותר לתוך החצר וכן מופלגים מכותל החצר שבצדדין ששלשה שיצאו מתורת לבוד וכדתנן חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה אסורה וגדולה מותרת והעמידוה שבכותלת קטנה נכנסי׳ לגדולה ופירשוה במופלגין מן הכותל שלשה אבל אם אין כותלי המבוי נכנסי׳ לחצר ביתר משלשה אף בלא עירוב מבני חצר למבוי מותר החצר והמבוי הואיל והמבוי נשאר בהכשרו באותם הגפופין מתורת נראה מבחוץ ושכבר עירבו לעצמן ולא הוצרך עירוב אלא למבוי שלא נשארו שם גדודים כגון שנכנסו כותליו לחצר בשלשה שנמצא הוא צריך הכשר אלא שיש חולקי׳ לומ׳ שאף בזו צריך עירבו וסוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם כמו שיתבאר. וגדולי הראשונים אשר בגירונד״א פרשו בה בהפך שבשלא עירבו מותר מפני (שאחר) [שמאחר] שלא עירבו נעשו חצר ומבוי כל אחד בפני עצמו ואין פרצת החצר נחשבת כאילו היא במבוי והרי היא כמבוי שכלה לרחבה אבל כשעירבו הרי הם כאחד ורואין פרצת החצר כאילו היא במבוי עצמו והרי הוא מבוי [שנפרץ] לרשות הרבים ואסור:

בד"ה דאי דרב כו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור כו' עכ"ל ק"ק דמשמע דאי הוה נקט חצר לא הוה משמע שיש עוד איסור אחר וזה אינו לפי עיקר תחלת קושייתן השתא דנקט חצר ליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו כו' [א] ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ודוקא נפרץ במלואו אבל אי לא הוה נפרץ במלואו כו' עכ"ל רצה לומר נפרץ במלואו ולא עירבו הוה איסורו משום נפרץ למקום האסור אבל אי לא הוה נפרץ במלואו ליכא לאוסרו אלא משום דריסת רגל שלהם דרך המבוי וכיון דאין רגילין בה כו' וק"ל:

בא"ד לא הוה קמ"ל רב מידי כו' פשיטא דלא אתו רבים ומבטלו מחיצתא כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור ור"ל דהא דנקט נפרצה חצר כנגדו משום שריותא דחצר כו' כמ"ש התוס' לעיל השתא בפתח גמור דלא נפרץ המבוי במלואו לא הוה חידוש כלל דודאי לא אתו רבים הנכנסין בזו ויוצאין בזו לבטל מחיצה גמורה שאין כאן אלא פתח במבוי אבל בנפרץ המבוי במלואו ואין כאן מחיצה במבוי אצטריך שפיר לאשמועי' שריותא דחצר אע"ג דרבים כו' וק"ל:

בד"ה בעירבו קמיפלגי כו' ותירוץ כאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף וסבר כו' עכ"ל ר"ל לשיטת רש"י שפיר קאמר רב יוסף לא שנו למילתיה דרב יהודה למאי דלא אסיק אדעתיה האי תירוצא כאן בעירבו כו' ולא תירצו כן בימי רב יוסף כלל אלא דהוא הוה סבר דפליגי בעירבו וכלה לאמצע רחבה דלרב יהודה שרי ולרב אסור והוה סבר נמי דפליגי בלא עירבו וסבר רב יוסף לרב דנראה מבחוץ נידון משום לחי אבל לפר"י לקמן דלמאי דס"ד פליגי בכלה לצידי רחבה דלר"י שרי ולרב אסור ע"כ מה שתירץ כאן בעירבו כו' היה בימי רב יוסף דהא איהו גופיה קאמר לא שנו לרב יהודה דדוקא בכלה לאמצע אבל כלה לצידי רחבה אסור אלא ע"כ דרב יוסף שמע האי תירוצא בעירבו ולא שנו הוי לפי המסקנא כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד אפילו כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו כו' ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה עכ"ל לרב יהודה דנקט רחבה במלתיה הל"ל ונפרצה רחבה כנגדו אלא משום דגבי חצר קאמר הכי לרב נקטו נמי האי לישנא הכא לרב יהודה ודע דלשיטת ר"י ליכא לפרושי דמשמע להו דאיירי רב יהודה בנפרצה רחבה כפרש"י לעיל דאי ברחבה סתומה פשיטא כו' דהא לשיטת ר"י לא הוה פשיטא דהא איירי ברחבה דאית ביה דיורין אלא דמשמע להו דאיירי בנפרצה כאידך פירושא דמשמע דא"צ כלום קאי אאיסור פילוש דאיירי ביה לעיל וק"ל:

בא"ד חצר מותרת ומבוי אסור השתא ס"ד אסור כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס"ד:

בא"ד דאי בנפרצה בלא עירבו כו' ר"ל דאפי' בלא עירבו ליכא איסורא אלא משום דנפרצה דהיינו איסור מפולש:

בא"ד דהא רב יוסף אסר בצידי רחבה לכ"ע אפילו למ"ד נידון משום לחי כו' עכ"ל לפום סברת המקשה ליכא ראייה דהא לרב יהודה דס"ל דנידון משום לחי קושטא דס"ל נמי דשרי אפי' בצידי רחבה אלא עיקר ראייתם מדרב יוסף גופיה דס"ל בצידי רחבה אסור כדאמר בלא שנו וס"ל דנידון משום לחי כדדייק לקמן מרב הונא וק"ל:

גמ' אנא לא ידענא עובדא הוי לקמן דף יב ע"א ב"ב דף נד ע"ב ושם דף פב ע"ב:

תוס' ד"ה בעירבו ור"י מפרש בחידושי כתבתי דלא זכיתי להבין הא באמת דההיא עובדא היה בכלה לאמצע רחבה דהא למסקנא בכלה לצידי לכ"ע אסור ואיך לא אצרכה ר"י ולא מידי וכיון שכן למה דהיה סבר ר"י תחלה דפלוגתייהו רק בצידי דבאמצע ליכא חידוש ושריא לכ"ע איך הביא ראי' מההוא עובדא הא שם היה בכלה באמצע וה' יאיר עיני:

בא"ד אפי' לא נפרץ במלואו נמי הוי כמפולש וק"ל הא כמו דהרחבה וחצר לא הוי כמפולש מכח הגיפופין שלהן ה"נ המבוי בלא נפרץ במלואו:

גמרא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר [ובני מבוי לא עירבו עם בני החצר] חצר מותרת ומבוי אסור כיון דיש לבני החצר דריסת רגל עליו, הרבותא דהחצר מותרת אף דהחצר מפולש לרה"ר, ורבים נכנסים לה בזו ויוצאים בה בזו. אולם מבוי אסור, אף דגפופי החצר עודפים על רוחב פרצת המבוי, מ"מ כיון דהעומד במבוי אינן נראים לו, כיון דנפרץ במילואו הוי מחיצה נראה מבחוץ ושוה מבפנים, דאינו נידון משום פתח, ולחי מיהו אלו לא נפרץ במילואו היה המבוי מותר אף דכל חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון אוסרת עליו. [הכא כיון דהוי סתום ולא רגילה בו אלא דנפרץ מותר]. וא"ת למה לא נקט רב דינו בלא נפרץ במילואו ובפתח הגון, דשפיר אסור המבוי כיון דרגילה בו, ובתוס' כתבו דאי הוי נקט הכי לא הוי קמ"ל מידי כיון דפתח הגון הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וביאר המהרש"א דבריהם, דהא כל הרבותא דרב דרבים הנכנסים ויוצאים בחצר אינם אוסרים אותה, וזה החידוש כשאין מחיצה להמבוי, ונפרץ במלואו, אבל המחיצות ופתח גמור פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי. ותמיהני דא"כ איך פרכינן בסמוך (דף ח' ע"א) על מימרא דרב לא משנתינו היא זו (דהמבוי אסור) חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותר וקטנה אסורה, ומשני דרב היתר החצר אתי לאשמועינן, ומקשה הא נמי תנינא, חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו רה"ר לטומאה ורה"י לשבת, ומאי קשיא הא מתני' י"ל בפתח גמור, ואשמע לן רב דגם בליכא מחיצות ופתח דמ"מ לא אתו רבים ומבטלי, וצע"ג. ובעיקר קושייתם נ"ל בפשוטו דרב אתי לאשמועינן, דאף בלא רגילה בו אסור היכא דנפרץ במילואו, דתשמע מיניה דנראה מבחוץ כו' אינו נידון משום לחי. ואף דלקמן פריך הש"ס (היא הקושיא בדף ח' הנזכרה) ולא משנתינו היא זו, ולא בעי לשנויי דאשמע לן נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה לגדולה, וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם, דא"כ הוה ליה לרב לפרושי אמתני' בנכנסים הכותלים, מ"מ זה רק אם כל החידוש יהי' האי דנראה מבחוץ, אבל למאי דמשני שם דהיתר חצר אתי לאשמועינן, שפיר י"ל דנקט למימרא בכה"ג לאשמועינן ג"כ דין נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה:

תוס' ד"ה בעירובו קמיפלגי כו' חצר מותרת ומבוי אסור, השתא ס"ד אסור כו'. עיין מהרש"א שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה כדקס"ד עכ"ל, היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצידי חצר או זו כנגד זו ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו, אלא דהתרצן חידש כרב ששת דכאן בערבו, היינו בהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו, ודרב בדלא עירבו, ולענין מפולש רב מיירי במצדו או זה כנגד זה, ור"י מיירי דנפרץ באמצע רחבה וזה שלא כנגד זה: אמנם תמוה לי, איך פרכינן בסמוך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה, הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחבה דמתיר, דמיירי דוקא זה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיימא כדס"ד דאוסר גם מפולש, ומיירי זה כנגד זה, וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו, ושפיר אשמועינן דאפילו זה כנגד זה החצר מותר וצע"ג:

בא"ד, דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש, תמצית דבריהם דבתחילה ס"ל לרב יוסף דר"י מיירי ע"כ בצידי רחבה, מש"ה היה קשה דרב אדרב, ומסקנא דכאן שעירבו היה בימי רב יוסף וכדאמר בעצמו ל"ש אלא לאמצע. ותמוה לי כיון דרב יוסף לא שמע דבר מדר"י, וכדאמר אנא לא ידענא עובדא הוי וכו', והא ודאי אותה עובדא היה בנפרצה באמצע וגם עירבו, דהא לפי האמת בצדו אסור, וגם לא עירבו אסור משום עירוב ואמאי לא אצרכיה ר"י תיקון, וכיון דמאי דחזא חזא בנפרצה באמצע איך אמר תחילה עובדא הוי וכו' הא זה היה פשוט לו דאמצע בודאי מותר ואיך למד מזה בתחילה דלצדו מותר ולא עירוב מותר הא המעשה שראה לא כך הי', וצע"ג: