Eruvin 5b

פחות מד' אמות ברוחב המבוי נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע דקיימא לן הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר:

ד' אמות אם היה בולט לתוך רוחב המבוי ד' אמות נידון משום מבוי כלומר כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומיקרי מבוי הכא נמי נפיק מתורת לחי דלא סמכינן עליה אע"ג דאי עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו להכי איקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקיה מתורת כותל ולשווייה לחי דכיון דנפק ליה מתורת לחי ונמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי אלמא מדקתני דבציר מד' אמות לא הוי מבוי לאפוקי מתורת לחי שמע מינה הכשר מבוי בד' אמות:

בהדיה אצלו ברוחב המבוי:

באידך גיסא אצל כותל האחר כנגדו:

דמטפי ביה או דמבצר ביה גבוה ממנו או נמוך ממנו א"נ או עב ממנו או דק ממנו כדי שימשך ממנו ולחוץ או הימנו ולפנים:

במבוי שמונה שרחב שמונה אמות וכל שכן אם יותר:

אבל במבוי שבעה ניתר המבוי ואע"פ שאין זה לחי הואיל וסתימת הפתח מרובה על הפרוץ:

ומה חצר מרובעת או רחבה יותר על אורכה שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרץ כותל שעל פני רשות הרבים על פני כולו והעמיד בו לחי משהו אינו מתיר אא"כ יש בו פס ד' כדאמרינן לקמן בפרקין (עירובין ד' יב.) פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה:

פחות מארבע אמות נידון משום לחי וסמכינן עליה ואע"ג דלאו לשם לחי הוקבע משום דקיימא לן כאביי בלחי העומד מאיליו ואפילו לר"ת דפסק כרבא מ"מ הכא איירי אליבא דרב הונא ואביי מרב הונא דייק לה לקמן בפירקין (עירובין ד' טו.) ונראה דרש"י מדקדק דמיירי הכא בלא הוקבע לשם לחי מדמפליג בין ד' לפחות מד' דאילו עבדיה לשם לחי הוי כשר בכל ענין דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו כדפי' רש"י בסמוך אבל ההיא דלקמן (עירובין דף י.) דלחי המושך הואיל והוי לאורך המבוי ואינו סותמו דנידון משום מבוי אפילו הוקבע לשם לחי ולהכי כי דייק מיניה לקמן (עירובין ד' י.) שמע מיניה תלת לא קאמר שמע מינה ד' דלחי העומד מאליו הוי לחי ולקמן (עירובין דף ט.) פרש"י ולרשב"ג ליהוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים שכן דרך מעמידי לחי שמושכין קימע' כלפי חוץ א"כ משמע דר"ל אע"ג דהוקבע לשם לחי נידון משום מבוי:

ארבע אמות נידון משום מבוי אפילו למ"ד (לקמן עירובין ד' טו.) לחי משום מחיצה דהיה לו להועיל יותר אם סותמו מ"מ היכר קצת בעינן ואע"ג דהיכא דהעמידהו לשם לחי לפי' הקונטרס מועיל אע"ג דאין היכירא מ"מ י"ל כשהועמד לשם לחי יש קול ואיכא היכירא:

אותו לחי היכן מעמידו במבוי רחב יותר משמונה קא בעי דברוחב ח' היכן שיעמידנו הוי עומד מרובה:

קל וחומר מחצר אע"ג דחצר ומבוי שוין דכשהן מרובעין צריכין פס ד' ואם ארכן יותר על רחבן ניתרין בלחי וקורה מכל מקום עביד קל וחומר שפיר דבמקום דלא מהני לחי וקורה דהיינו במרובעים מהני עומד מרובה ואמחיצה רביעית הוא דעביד קל וחומר דליהני עומד מרובה אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ליכא למילף דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כמו לחי:

אינו דין שיהא ניתר בעומד מרובה פירש בקונט' ומיהו במבוי ח' אע"ג דבהאי ק"ו נמי מצי למשרייה דהא יותר מד' הוי האי פס וחצר משתריא בפס ד' כיון דלאו לשם לחי הוקבע ולא לשם תיקון פס הוקבע כי היכי דאפקינן מתורת לחי אפקינן נמי מתורת פס ור"י פי' דאין סברא ללמוד לענין תורת פס מחצר דבחצר הפס מהני משום מחיצה משום הכי כל שכן דמהני היכא דסותמו טפי אבל במבוי שהקילו חכמים בלחי אפי' למ"ד משום מחיצה צריך שיהא שם לחי עליו אבל לענין עומד מרובה הוי ק"ו טוב משום דהוי מחיצה גמורה שמועיל בכל ד' דפנות אבל לחי ופס לא מהני אלא במחיצה רביעית וליכא למימר פס ד' אמות יוכיח דמהני בחצר ולא מהני במבוי אף אני אביא עומד מרובה דכיון שאין יכול ללומדו מק"ו הכא נמי ליכא למימר תוכיח ועוד מה לפס ד' אמות שכן לא מהני אלא במחיצה רביעית תאמר בעומד מרובה דמהני בכל ד':

תאמר במבוי שפירצתו בארבע וא"ת והיא גופיה נילף מק"ו מחצר שיהא פרצתו בעשר ומאי טעמא דרב הונא דאמר בארבע וי"ל דלא שייך ק"ו אפרצת עשר משום דהיא הנותנת דבשביל שמבוי ניתר אפי' בלחי משהו הוי פרצתו בד' ואפילו לאידך לישנא דאמר לקמן (עירובין ד' י.) גבי פסי ביראות כיון דאקילו בהו חד קולא אקילו בהו קולא אחריתי התם משום עולי רגלים הקילו קולא יתירא מפני דוחקן וא"ת א"כ מאי פריך מה לחצר שכן פרצתו בי' מה פירכא היא זו נימא היא הנותנת משום דלא התרתיו אלא בעומד מרובה שרי עד עשר וי"ל דהיא הנותנת לא אמרי' אלא לסתור הק"ו אבל לסתור הפירכא כדי לקיים הק"ו לא אמר:

שפרצתו בד' וא"ת ונעשה ק"ו מלחי וקורה שאין מועיל בחצר מהני במבוי עומד מרובה כו' וי"ל דאיכא למימר פירצ' עשר תוכיח וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני דמהני וכן שיועיל לחי וקורה לחצר ליכא למילף דגמירי דבעי פס ארבעה ועוד דמעומד מרובה ליכא למילף דמה לעומד מרובה דמהני בכל ד' דפנות וממבוי נמי ליכא למילף דמה למבוי שכן פרצתו בארבעה לרב הונא:

וספק דבריהם להקל וא"ת תיפוק ליה דקיימא לן בפירקין (ד' טז:) דפרוץ כעומד מותר וי"ל דהכא קיימא לן אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דאית ליה לקמן (עירובין ד' טו:) פרוץ כעומד אסור וא"ת ואמאי הוי ספק דבריהם הא קיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם דקיימא לן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר ואי לא אפשר לצמצם ליחוש דילמא פרוץ מרובה וכן בפרק ב' דחולין (ד' כח:) דפליגי במחצה על מחצה אי הוה כרוב משמע דאפשר לצמצם והא דאמרינן בפרק ג' דיבמות (ד' כח.) לא סתם לן תנא כר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם היינו בידי שמים ובהזורק (גיטין ד' עח.) גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאמר וניחזי הי מינייהו קדים וכ"ת כשבאו שניהן בבתאחת והא אי אפשר לצמצם התם נמי הואיל ולאו אדעתייהו לבא בבת אחת הוי כבידי שמים וי"ל הואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם וכן משמע מלשון הקונטרס דפי' דרוב בני אדם אין יכולים לצמצם והוי ספק צמצם ואסור או לא צמצם ומותר וה"ר שמעיה פי' דמצי למימר דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם והא דפרוץ כעומד מותר משום דהוי כעין ספק ספיקא שמא עומד מרובה ואפי' כי לא נפיש ושוו כי הדדי מותר והשתא שפיר קרי ליה ספק דבריהם אך קשה מאי איריא ספק דבריהם אפי' בדאורייתא נמי שרי כיון דההיתר קרוב מן האיסור דמטעם זה בעי למישרי בשחיטה במחצה על מחצה וי"ל דהא דשרי הכא אי פרוץ נפיש היינו בח' אמות מצומצמות אבל שמא יש מעט יותר ואפי' אי פרוץ נפיש איכא ד' אמות ולכך לא שרי אלא בספק דבריהם ואם תאמר דבפרק ב' דבכורות (ד' יז:) אמר נמצא מכוון בין שתי עיירות לרבנן יביאו עגלה אחת ויתנו והשתא כל אחת תביא עגלה לעצמה דשמא קרובה היא ואפי' מצומצמות הא אמר הקרובה אפילו קרובות וי"ל דממה נפשך סגי באחת אם רחוקה היא פטורה ואי קרובה היא יוצאה בשל תנאי מאי אמרת דילמא מצומצמות היא זה אינו מצוי:

חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה ניתרת במרובה עומד על הפרוץ לפנינו בזה הפרק פרשו כי החצר צריכה פסין ואין מועיל לה לחי וקורה כלום וזהו שאמרו חצר ניתרת בפס אחד ר' אומ' בב' פסין אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן חצר צריכה ב' פסין וטעמו של דבר שהיא ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ כי כל מחיצות של שבת צריכות עומד מרובה על הפרוץ חוץ מפסי ביראות כמו שאנו עומדין לפרשו וכל שכן המבוי שמועיל בו לחי וקורה שיועיל בו עומד מרובה על הפרוץ. מה לחצר שכן פרצתה בי' כבר הזכרנו מה שאמרה המשנה בזה הפר' כל פרצה שהיא כי' אמות כו' וגם בפרק חלון כותל שבין ב' חצרות גבוה י' טפחי' נפרץ הכותל עד י' אמות מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהיא כפתח כבר נתברר לך כי פרצת חצר בי' ומה שאמרו פרצת מבוי בד' כבר מפורש אחר כן רב הונא אמ' אחד זה ואחד זה בד':

ואביי אמר לך פתחים בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן עוד בא אביי לדקדק מהא דאמר לחי הבולט מדופנו של מבוי פי' בולט יוצא ועודף מבנין הכותל כגון כתיבת דינרין שהן בולטות האותיות ולא שוקעות אם זה הבולט פחות מד' אמות נידון משום (לחי) [מבוי] ואין צריך לחי אחר להתירו ש"מ דשיעור מבוי ד' אמו' בעינן ורב יוסף אמר לך לא אתא לאשמעינן אלא כל דהוא מד' אמות ולמעלה נפיק ליה מתורת לחי והרי הוא כמבוי וצריך הוא לחי להתירו ולעולם אפילו ד' טפחים הוי מבוי. ומיבעיא לן הא דתני בבולט וצריך לחי להתירו אותו לחי היכן מעמיד. אם מעמידו בראשו של בולט נמצא מוסיף עליו.

ופריק רב פפא דמוקים ליה כנגדו בכותל אחר שכנגדו רב הונא א' לעולם אינו מעמידו אלא בראשו של בולט וכגון שבולטו יתר או פחות שיהא נראה או בולט או שוקע אבל משוה עם אותו לחי הבולט לו.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי ח' אמות שנמצא הבולט ד' אמות ונמצאו עוד ד' אמות מבוי והכל צריכין דבר להתירו אבל מבוי ז' אמות וד' מהן לחי הבולט אין צריך לחי אחר להתירו אלא נידון כעומד מרובה על הפרוץ מק"ו וכו' ופרקינן מה לחצר שכן פרצתה בעשר דתנן חצר שנפרצה מב' רוחותיה כו' ואוקמה רב בעשר וכגון שנפרצה בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.

ארבע אמות נדון משום מבוי פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול. ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן (עירובין ט, ב) גבי (לחי) [מבוי] שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי (שם) כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו.

אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' (ד"ה אותו). ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך.

לא אמרן אלא במבוי שמונה ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה (להלן עירובין טו, ב) דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי.

וספק דדבריהם להקל איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה (סוכה טו, א) וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה (חולין כח, ב) דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות כח, א) לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא. ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ואי) שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר.

אי דמוקי׳ לה בהדיא אוסופו הוא דקא מוסיף עלי׳ פי׳ בתוספות ומיירי במבוי שהו׳ יותר על שמנ׳ דאי כשהוא שמנה אמות מצומצמו׳ כיון שהלחי ד׳ אמות כשמוסיף עליו לחי משהו הרי הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדלקמן עוד תרצו דמיירי אפילו כשהוא רחב ה׳ אמות מצומצמת והכא אליבא דרב הונא קאמרי דלית ליה ההיא סברא דלקמן וכדאמרי׳ עלה בהדי׳ דרב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר דרב הונא לית ליה הכי אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ אבל כשהוא רחב שמנה אמות מצומצמות אינו ניתר בפרוץ ועומד ורב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דסבר לקמן בפרקין דפרוץ כעומד אסור אבל לרב פפא בר פלוגתיה דהתם דסבר פרוץ כעומד מותר אפי׳ כשמנה אמות מצומצמות ניתר בעומד כפרוץ והא איפסיקא התם הלכת׳ בהדיא כרב פפא וא״ת ורב אשי דאמר לקמן דרחב ח׳ אמות מצומצמות מטעם מה נפשך אמאי לא אתי עלה מטעמא דפרוץ כעומד מותר י״ל דרב אשי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע הוא דאתא לימא דאפילו לדידיה איכא היתירא ואין צריך לחי אחר אבל אליבא דהלכת׳ בלאו הכי נמי משתרי בפרוץ כעומד:

ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה וכו׳ פרש״י ור״י ז״ל דבחצר מרובעת מיירי שאינה ניתר׳ בלחי וקור׳ אם נפרצה ביותר מעשר או נפרצה במלואה וצריך פס ד׳ אבל חצר שארכ׳ יותר מרחבה הרי פירצתה נתרת בלחי אי קור׳ כמבוי ודאי דהכי אית׳ לקמן בפרקין גבי מימרא דרב נחמן דאמר נקט׳ איזהו מבוי כו׳ לפי גרסת הספרים שלנו ולפי אות׳ גרס׳ אין הפרש בין מבוי לחצר לעניין זה דבמבוי נמי אם הוא ארכו ברחבו אינו נית׳ פתחו אלא בפס ד׳ ואם ארכו יותר על רחבו ניתר פתחו בלחי או קורה ולפי שטה זו קשה קצת היכי נקט הכא חצר סתם ולא קאמר חצר מרובעת ועוד היכי אפשר למיעבד ק״ו מחצר למבוי והרי שניהם שוים ומה חומרא וקולא יש כאן וי״ל משום דאיתמר בחצר להדיא נקטיה בחצר וכאלו אין הדין כמבוי כיון שעדיין לא נתפרש לנו אותו כ״כ דהא סוף סוף כשתאמר כן במבוי הכי נמי אתי שפיר דאשכחן שמועיל עומד מרובה על הפרוץ בין בחצר בין במבוי במקום שאין לחי וקורה מועילין וכן נעשה ק״ו ומה במקום שאין לחי וקורה מועילי׳ כגון׳ חצר מרובע׳ אי מבוי מרובע מועיל עומד מרובה על הפרוץ במקום שמועילים לחי או קורה כגון מבוי או חצר שאינם מרובעים אינו דין שניתר בעומד מרוב׳ על הפרוץ ואורחא דתלמודא בהכי דכיון דידע קושטא דמילתא היכי הוא נקיט ליה ועביד ק״ו דנפשיה ועוד י״ל דהכא לא ק״ו ממש עבדינן לעשות חצר חמורה דמבוי קל בדבר זה אלא בתורת ק״ו דלת וקורה בהדי עומד מרוב וה״ק ומה חצר מרובע וה״ה למבוי שכמוהו שאין בחלל תל התירו מפני קולא שבו מועיל בו עומד מרובה על הפרוץ מפני שהיא חמור ויש בכיוצא כק״ו זה בפ״ק דקידושין כדכתיב הת׳ בס״ד ומ״מ מצי לראב״ד ז״ל גרסא אחרת לקמן בפרקין באותה הלכ׳ והוא סובר דבכל חצר בין מרובעת בין שאינה מרובעת אינה ניתר׳ לעולם אלא בפס ד׳ טפחים ולדברינו אתי שפיר מאי דנקט הכא חצר סתם ואתי ק״ו מחצר למבוי מ״מ כפשוטו כי החצר חמור שאינו ניתר לעולם אלא בפס ד׳ ואלו מבוי שאינו מרובע ניתר בלחי וקורה וא״ת ומהאי ק״ו גופיה נשרי מבוי אפי׳ שהוא שמנה או יותר דהא בכותל זה יש בו יותר מד׳ טפחים וחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה ניתרת בפס ד׳ טפחים תירץ רש״י ז״ל דאין הכי נמי דאתי בק״ו שנתיר מבוי ח׳ בכותל זה מדין פס ומיהו כיון דלא איקבע התם לשם פס א״א שיתיר מדין פס דהא בעי׳ היכר פס וכל שיש בו ד׳ אמות כשיעור הכשר מבוי כשם שיצ׳ מתורת לחי מפני שלא נעשה לכך כך יצא מתורת פס כיון שלא נעשה לשם פס ואינו עושה בכאן שום היכר ונראה שבחצר שנפרצה כיוצ׳ בזה מתי׳ אם נשארו שם גפיפי ד׳ אמות שלא נעשה לשם כך אלא דהכא גבי מבוי בעי׳ היכר לחי או היכר פס תאמר במבוי שפרצתו בד׳ טפחים וא״ת ומהאי ק״ו גופי׳ אמאי לא ילפי׳ דפרצת מבוי בעשר י״ל דכי אמרי׳ דרב הונא ברי׳ דרב יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר מהאי ק״ו הוא דסבר הכי מיהו אכתי קשי׳ רב הונא דאמר כד׳ אמאי לא עביד האי ק״ו וי״ל דרב הונא סבירא ליה דאדרב׳ גבי חצר הוא שהתירו פרצ׳ בעשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג׳ מחיצות דין הוא שלא נתיר באותן מחיצות פרצה בעשר כיון שכבר עומדת רוח רביעית פרוצה וא״ת אדרבה נימא כדאמרי׳ לקמן גבי פסי ביראות דכיון דאקילו בה חדא קולא נקיל בה קולא אחריתי יש לומר שאני הת׳ שהקולא ראשונה היא קולא גדולה להתיר פרוץ מרובה על העומד וגלו חכמים דעת׳ שרצונ׳ להקל שם כל מאי דאפשר מה שאין כן כאן שאין הקולא הראשונ׳ גדול כיון שיש שם ג׳ מחיצות כן תרצו בתוספו׳:

רב אשי אמר אפי׳ תימא במבוי שמנה פי׳ שמנ׳ מצומצמו׳ כדפריך ואזיל דמה נפשך אי עומד נפיש כו׳ כלומר דמסתמא שאין ד׳ אמות אלו מצומצמות ממש שלא יעדיף או יחסר:

מאי אמר׳ דכי הדדי נינהו פי׳ וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור מ״מ ה״נ ספק דדבריהם וספק דדבריהם לקולא ויש שהקשו דהא קימ׳ לן אי אפשר לצמצ׳ בידי אדם והכין נמי סוגיין בעלמ׳ דבידי אדם (אי) אפשר לצמצ׳ מכשרי רב פפא פרוץ כעומד ולא חייש דילמ׳ פרוץ נפיש והכי נמי סוגיין במסכ׳ חולין גבי שחיט׳ דאפליגי במחצ׳ על מחצ׳ אפשר לעמוד על הדבר אם הם מצומצמות היאך נסמוך על הדבר לומר ספק דבריהם להקל והנכון בקושייתינו מה שפירש״י ז״ל דאע״ג דאפשר לצמצם כיון דהכא לא נתכונו לצמצם ודאי אינו מצומצם שאפי׳ בבאים לצמצם יש רוב בני אדם שאינ׳ יכולין לצמצם וכל שכן זה שהיה במקרה וכיון שחזקה גדולה היא זו וכל זמן שאיני נמדד הוא ספקא דרבנן אין לנו לטרוח למדוד אותו ולברר ספקו ולמדוד ונסמוך על החזק׳ הזאת ויש בתוס׳ שעה אחרת בזו שאומר דלעיל סבירא לן דבידי אדם נמי א״א לצמצ׳ ומה שהתיר רב פפא פרוץ כעומד ואמרי כמחצה על מחצה שהוא כרוב התם מפני שההיתר מצוי יותר דאיכא שני צדדין להתיר דילמא שחט רובא ואם תמצא לומר דהוי פלגא הא קיימא לן דמחצה כרוב ואין כאן אלא צד א׳ לאיסור שמא שחט פחות ממחצה וכיון דאיכא שני צדדין דהיתירא תלי׳ בהו דדמי קצת לספק ספקא וא״ת א״כ הכי נמי נשרי מהאי טעמא דאיכא תרתי לקולא אפי׳ הוה ספק של תור׳ ולמה הוצרכנו לומר היתיר׳ מפני ספק דבריהם. תרצו דהכא איכא צד שני לאיסורא שמא לא היו הח׳ אמות של פתח מצומצמות אלא שהיו יותר מח׳ אמות ואפי׳ יש בעומד ד׳ אמות ד׳ אמות מצומצמות הוי הפרוץ מרובה ואסור ועוד דכיון דאמרת ותלית דהא כי הדדי הוא וסבור לך דפרוץ כעומד אסור א״א לן לדון להיתר מפני שום צד א׳ ויש מסכימין לשטה זו דכיון דאפשר דאמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם אין לנו לחצות בו כלל ואין לנו אלא או שהוא יותר ממחצה או פחות מכאן וליכא אלא חד צירוף להיתירא וחד צד לאיסורא והיא הנותנת דהכא על כרחין אפשר לצמצם סבירא לן מדאמרי׳ מאי אמרת דילמא שוו אהדדי והיאך שוו אהדדי דהא אי אפשר לצמצם כלל. ועוד מאי ספק דדבריהם איכא על כרחין או נפיש או בציר ואית׳ ממה נפשך ונראה כי בעלי השטה הזאת סבורין כי כשאנו אומרים אי אפשר לצמצם היינו שא״א לצמצם הדבר ולעמוד על המדה בצמצום אבל הדבר עצמו אפשר שיארע מאליו שיבא בצמצום אלא דאנן לא אפשר לן למיקם עלה. ולפי שטה זו מה שאמר פרוץ כעומד או מחצה על מחצה כרוב לעניין שחיטה לא שנודע לנו בודאי שהוא כך שהרי א״א לעמוד עליו אלא לומר שאם יראה לנו שהוא כך נתיר מטעם שאמרנו שיש שני צדדין להתיר כיון דמדאורייתא פרוץ כעומד וסגי בשחיטה מחצה על מחצה כנ״ל לפי שטה זו אבל הדברים רחוקים:

ולחי זה מניחו לצד האחר ר״ל באותו הצד שאין בו בליטה ואם רצה להעמידו סמוך לבליטה ישנה בו לעשותו גבוה מן הבליטה או קצר הימנה או עבה ממנה או דק ממנה שיהא ניכר שלשם לחי נעשה שאם יעשה שוה בשוה כל שכן שהוסיף במשך בליטתו ואעפ״י שעשאו לשם לחי בטל הוא אצל הבליטה שלא נעשית לשם לחי. ויראה לי שאם עשה הלחי מדבר אחר שלא ממין הכותל אינו צריך לכל אלו שחדושו נותן לו היכר:

זה שהוצרכנו בענין זה ללחי אחר דוקא כשהמבוי רחב יתר על שמנה אמות שכששערת הבליטה בארבע אמות עדיין הפרוץ מרובה על העומד אבל במבוי שמנה אין צריך לחי אחר ויש כאן עומד כפרוץ שהרי הלכה עומד כפרוץ כשר ומתיר בלא לחי אחר וכל שכן בפחות משמנה שהרי עומד מרובה על הפרוץ. ואעפ״י שסוגיא זו נראית בהפך שהרי אמרו לא אמרן אלא במבוי שמנה אבל במבוי שבעה אינו צריך לחי אחר (אחר) שנתר הוא בעומד מרובה על הפרוץ הא משמע שכשעומד כפרוץ מיהא צריך לחי אחר. אין זה אלא לדעת הסובר עומד כפרוץ אסור ואנו כבר ידענו שהלכה כרב פפא שסובר עומד כפרוץ כשר ואם כן מה שאמר ר׳ אשי במסקנת סוגיא זו אפי׳ במבוי שמנה אין צריך לחי אחר מה נפשך אי עומד נפיש הרי עומד מרובה אי פרוץ נפיש ר״ל שאין בבליטה ד׳ אמות שלמות נידון משום לחי ואם כן אתה מתירו או משום עומד או משום לחי שהרי אי אפשר לצמצם ואם על כל פנים אתה רוצה להחמיר ולאמר שמא צמצם ספק דדבריהם הוא שטלטול מבוי דרבנן הוא דבר זה לא נאמר אלא לדעת הפוסל בעומד כפרוץ אבל לדעתנו אין אנו צריכין לכך. ומכאן תמהנו על גדולי הפוסקי׳ שהביאוה. אלא שראיתי לגדולי הדור שתירצו בה שלמדין ממנה לבליטה שיש בה יתר מארבע אמות ואנו מספקים עדיין אם יש בו עומד כפרוץ שכל שיש בה ארבע אמות אינו נדון משום לחי ואינו מכשיר עד שנדע שיהיה בה עומד כפרוץ או יתר ובא ללמד שאין מדקדקין לטרוח ולמדוד ומכל מקום אף הם מפקפקים בה שמא לא אמרו להקל במה שאפשר למדדו אלא במקום שיש להתירו משני צדדין או בעומד מרובה או מתורת לחי אבל זה שאין בו תורת לחי ואי אפשר להתירו אלא בעומד לא וכל שהתרנו בעומד כפרוץ וכל שכן בעומד מרובה דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל שיש בו פרצה יתרה על עשר אינו ניתר אף בעומד מרובה ולא בלחי וקורה כמו שביארנו אלא בצורת פתח:

יראה מכאן שאפשר לצמצם כל שבידי אדם כגון זו וכך יראה במסכת חולין [כח:] שאמרו מחצה על מחצה כרוב ואם כן מה שאמרו במסכת גיטין בענין מחצה על מחצה מגורשת [ואינה מגורשת] שהקשו והא אי אפשר לצמצם בזו אין הענין במדידתו אלא בידי שמים ר״ל שבא דרך הזדמנות ולא שאדם מכוין בו למחצה על מחצה וכן אמרו ביבמות פרק ארבעה אחים לא סתם לן תנא כר׳ יוסי דאמ׳ אפשר לצמצם כמו שהתבאר בבכורות פרק הלוקח:

לקצת רבותי׳ הצרפתי׳ ראיתי שכל שיש בבליטה זו ד׳ אמות מצד אחד ולא מצד אחר כשר כגון שיש בה ארבע אמות לארכו לרוחב המבוי ולא ברחבו לארך המבוי או שיש ארבע ברחבו לארך המבוי ולא בארכו לרוחב המבוי (שהראשון) [שהשני] נתר בנראה מן החוץ שהרי מבפנים שוה הוא כשיעור מבוי ונראה ככותל עבה (והשם) [והראשון] ניתר בנראה מבפנים ולא נפסל בארבע אמות אלא במרובע ר״ל שיש ארבע אמות בין בארך בין ברחב ומכל מקום אנו קבלנוה ארבע לרחב המבוי. וכן ראיתי מיי שפירשה לארך המבוי ואני תמה שהרי למטה אמרו לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד׳ אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חדו הפנימי ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו וצריך לחי אחר להתירו. ולחי המושך פירושו שבליטתו לארך המבוי אלמא שלחי הבולט הוא בבליטה ברוחב המבוי אע״פ שאין בו ד׳ אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ״י שאין ארבע אע״פ שאין בו ד׳ אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ״י שאין ארבע אמות לארכו או בהפך צריך לחי ושאר הדברים אין להם שום שרש וענין. ומכל מקום זה שביארנו בלחי המושך עד חדו הפנימי הוא לדעת האומר בין הלחיים אסור ולדעת זה הוצרך לומר בארבע אמות שמשתמש בכלו שאלו היה נדון משום לחי היה אסור להשתמש בינו לבין כותל שכנגדו אבל לדעת האומר מותר וכשטת גדולי הפוסקי׳ כמו שיתבאר משתמש עד חדו החיצון ואפי׳ לא היו בו ד׳ אמות וכל שכן כשיש בו ד׳ אמות שהוא בדין מבוי והכשרו בלחי אחר אלא שראיתי מפרשי׳ בלחי הבולט שבולט בארך הכותל על שכנגדה ואף מקצת הרבנים פירשוה כן ואינו כלום שאם כן היאך אמרו ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו והרי אין כאן [אלא] מחיצה אחת. אלא שיש לפרשה [בשכותל] שכנגדו ארוכה אף כנגד הלחי ואין ביניהן אלא שבזו הלחי מסויים בעצמו וניכר שהוא לחי וכן פרשוה גדולי הדור שלא אמרו משתמש בכלו אלא במבוי עצמו וכן צריך לחי אחר להתירו ר״ל להתיר את המבוי ולא להתיר בין הלחי ובין שכנגדו מן הכותל ואעפ״י שלשון משתמש בכלו מוכיח שאף על הלחי ושכנגדו הוא אומר כן אפשר שדוקא על המבוי ולא עוד אלא שהעידו שמצאו גירסא מדוייקת שאין בה מותר להשתמש בכלו אלא ארבע אמות אינו נדון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו. ולגדולי (המרפש) [המפרשים] ראיתי שפירשו בו שיוצא מאמצע הכותל ואותה כניסת הכותל שבפתח המבוי נדון משום לחי לאותה הבליטה והבליטה נעשית לחי לשאר המבוי. וגדולי מפרשי׳ הלכות נראה שאין גורסין שם צריך לחי אחר ומקשין ממנה על זו שהצרכנו ללחי אחר ותירצוה בדברים רחוקים. וכן יש גורסין שם נדון משום מבוי אסור להשתמש בכלו ואין אנו צריכין להם שהגירסא הנכונה היא כמו שכתבנו:

חצר אינה ניתרת בלחי וקורה ונתרת בעומד מרובה על הפרוץ ר״ל שאם צד הפתוח שלה יש בה עומד מרובה אינה צריכה הכשר וכן בעומד כפרוץ ואין פרצה פוסלת בה אפי׳ בעשר אמות כל זמן שישתייר בה יתר מעשר ואינה צריכה הכשר אחר אבל פירצה יתר מעשר פוסלת בה ומבוי פרצתו גם כן מצדו בעשר כל שעד עשר ועשר בכלל כשרה מכאן ואילך פסולה:

בד"ה ק"ו מחצר כו' אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות כו' עכ"ל ויש לדקדק אדפריך מה לחצר שכן פרצתו בי' כו' לפרוך מיניה וביה עומד מרובה בכל ד' מחיצות תוכיח דמהני בחצר ולא מהני במבוי ויש ליישב דכיון שאין יכול ללמדו בק"ו ה"נ ליכא למימר תוכיח וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי פס ד' וק"ל:

בד"ה אינו דין וכו' מצי למשרייה דהא יותר מד' הוי האי פס וכו' עכ"ל ר"ל דהאי פס ד"א דקיימי' ביה הוה יותר מפס ד"ט דמשתריא בחצר אבל לשון התוס' לקמן בדבור זה שכתבו וליכא למימר פס ד"א תוכיח כו' ועוד מה לפס ד"א כו' אינו מדוקדק דה"ל למנקט פס ד' טפחים דמהני בחצר יוכיח כו' ודו"ק:

בד"ה תאמר במבוי כו' וי"ל דהיא הנותנת לא אמרינן אלא לסתור הק"ו אבל כו' עכ"ל ר"ל דלענין למעבד ק"ו בעי סברא גמורה ובפירכא כל דהו סתרינן ליה וא"כ שפיר פרכינן דלא נילף היא גופה בק"ו דאדרבה היא הנותנת דהוה מיהת פירכא כל דהו ומה"ט גופיה לסתור הפירכא בכל דהו דהיינו היא הנותנת כדי לקיים הק"ו לא אמר דהק"ו לא מתקיים בכל דהו ואדרבה נימא דהק"ו מסתר בכל דהו משום דאקילו ביה פרצת עשרה הקילו נמי בו בעומד מרובה ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ודו"ק:

בד"ה שפירצתו בד' וא"ת ונעשה ק"ו מלחי וקורה כו' עכ"ל דהשתא לא הוה ילפינן מבוי מחצר אלא עומד מרובה מלחי וקורה וכן לקמן שכתבו דמעומד מרובה ליכא למילף כו' היינו נמי דלא הוה ילפינן חצר ממבוי אלא לחי וקורה מעומד מרובה וכן פי' מהרש"ל וק"ל:

בא"ד שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמירי לה מסיני כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ויש מתמיהין והלא מבוי וחצר מן התורה שריין ומדרבנן הוא כו' ואין שייך לומר בכאן הל"מ כו' עכ"ל והאריך ליישב בדחוקים ולא ידעתי מאי תמיהה איכא הכא דהא מבוי מפולש לא הוי רה"י אליבא דרבנן דפליגי אדר"י לקמן ואיכא אמוראי לקמן דלחי משום מחיצה ועושה אותו רה"י מדאורייתא לחייב חטאת בזורק מר"ה לתוכו וקורה נמי בעי למימר לקמן דהוי משום מחיצה ועושה אותו רה"י אליבא דר"י וכן עומד מרובה לגבי חצר דלא הוי רה"י בפרוץ מרובה לחייב חטאת והכי אמרינן לקמן לרב הונא בריה דר"י הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ותו לא מידי:

בא"ד וממבוי נמי כו' דמה למבוי שכן פרצתו בד' לרב הונא עכ"ל ר"ל דהיא נותנת לסתור הק"ו דלכך ניתר אפי' בלחי משהו משום דפרצתו אינו רק ד' ודו"ק:

בד"ה וספק דבריהם כו' וא"ת ואמאי הוה ספק כו' דקי"ל כרב פפא כו' עכ"ל דליכא למימר דהכא קיימינן לרב הונא בריה דרב יהושע דס"ל פרוץ כעומד אסור דהא לא אסר אלא משום דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא כדאמרינן לקמן וכן לענין שחיטה מחצה על מחצה למאן דאסר לא אסר אלא משום דהכי אגמריה למשה שחוט רובא וכ"כ התוס' בפ"ב דחולין ומה"ט נמי ליכא למימר דרב פפא לא שרי ליה אלא משום ספק דבריהם להקל ודלמא עומד מרובה דא"כ ר"ה בריה דרב יהושע לא הוה פליג עליה אע"כ טעמא דרב פפא דשרי לא הוה אלא משום דרחמנא אמר לא תפרוץ רובא כדאמרי' בהדיא לקמן ודו"ק:

בתוס' ד"ה אינו דין שיהא ניתר וכו' דכיון שאין יכול ללמדו בק"ו ה"נ ליכא למימר תוכיח. מקשין העולם וליפרך מינה פירכא ונאמר מה לחצר שכן פס ד' אמות מתרת אותו וכו' כמו שפריך מה לחצר שכן פרצתו בעשר דמ"ש דהא פרצתו בעשר נמי ליכא למילף בק"ו כדבסמוך בדבור שאחר זה ואעפ"כ פרכינן ליה הפירכא ועוד דהא פירשו התוס' לקמן ד"ה שפרצתו וכו' וא"ת ונעשה קל וחומר וכו' ומתרץ דאיכא למימר פרצת עשר תוכיח ונ"ל דדוקא גבי פס יותר מד"א ליכא למימר תוכיח ולא לפרוך מינה פירכא דכי פרכת מה להצד שכן פס מתיר בו אבל מבוי שאין פס ד' אמות מתרת אותה ולזה גם כן עומד מרובה לא יתיר בו יש להשיב מה לפס ד' אמות שאין מתיר בו היינו משום שאינו מחיצה גמורה:

תוס' ד"ה ארבע אפילו למ"ד. נ"ל דמוכח כן דהא מרא דשמעתין הוא ר"ה ואיהו ס"ל לקמן דף טו דלחי העומד מאליו הוי לחי וזהו למ"ד לחי משום מחיצה עיי"ש:

ד"ה אינו דין דבחצר הפס מהני משום מחיצה. עיין לקמן דף ט ע"ב תוס' ד"ה כותל: