Eruvin 5a

ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה דחודה הפנימי יורד וסותם ורוחב הקורה הוי חוץ לסתימה ולמשתמשים במבוי אין להם היכר בקורה שהרי בנמוך הן הלכך צריך שימשך לתוך המבוי שתהא הקורה ניכרת להם כשישמשו באותו גובה וכיון דאפיקתיה מתחת הקורה צריך שיהא מקום הניכר וחשוב:

לא דכולי עלמא מותר ובהא פליגי מר סבר קורה שתיקנו חכמים למבוי משום היכר בעלמא הוא דלא ליתי למישרי רשות הרבים והרי יש כאן היכר בכניסתן כשמשתמשין תחת הקורה:

ומאן דאמר ארבעה קסבר קורה המתרת במבוי טעמא משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן יורד וסותם וכיון דלא הוי מיעוט ד' הוי מחיצה העשויה לפחות מד' וקיימא לן בכל דוכתא דמחיצה שאינה ראויה לד' לאו מחיצה היא דאין רשות היחיד לפחות מד' טפחים ואע"פ שמוקף מחיצה של עשרה טפחים ובגזוזטראות דחנניה בן עקביא נמי הכי אמרינן דאין מחיצות אלא אם כן יש תוך החלל ארבעה בפרק כיצד משתתפין (לקמן עירובין פו:):

גזירה שמא יפחת על ידי דריסת רגלים יפחת המיעוט ויעמוד על פחות מטפח הלכך בעינן טפי וכיון דאפיקתיה מהיכר של מעלה אוקמיה אד' דחשיבי בכל דוכתא:

משכו של חקק לתוך אורך המבוי בדבר הבולט כגון מיעוט שייך למימר רוחב ובדבר השוקע ומקיפות אותו מחיצות כגון חקק שייך לומר לשון משך:

רב יוסף דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה דהתם דאיתיה לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי הכא דהשתא הוא דמשוי ליה דופן בין לרב יוסף ובין לאביי בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי שלם הלכך לרב יוסף שיעור משך מבוי בד' טפחים ואביי סבירא ליה שיעור משך מבוי בד' אמות:

שנפרץ מצידו אחד מן הכתלים שבצד ארכו:

כלפי ראשו סמוך לקורה הימנה ולפנים:

סוף מבוי הכי נמי פירוש כיון שלא נפסלה שנשתייר שם פס ד' דמבוי כשר אינו יוצא מתורת הכשר עד שיפחות שלא ישאר שם ד' אבל תחלת מבוי דהיינו שלא נשתייר שם פס ד' שצריך לעשות לו הכשר צריך ד' אמות וכן משמע לישנא דקאמר אם יש שם פס ד' מכלל דבנשתייר שם פס ד' מיירי ופרש"י אין נראה:

ואי בארבעה היכי משכחת לה אע"ג דד' דקאמר רב יוסף היינו דאיכא משהו טפי דהמבוי אם אינו רוחב ד' אינו צריך לחי כדרב אהילאי לקמן ואי לא הוי טפי משהו הוי ארכו כרחבו מ"מ באותו משהו אין מקום לפצימין לעמוד:

דפתח לי' בקרן זוית פירש בקונט' טפח מן הפתח בדופן האמצעי ושלשה טפחים בדופן המשך וכן בצידו השני ולא דק דא"כ אין הפתח רחב אלא אלכסון של ג' טפחים על טפח והנה עינינו רואות שאין האלכסון של שלשה על אחד מגיע לאלכסון של טפח על טפח:

אמר אביי מנא אמינא לה הא דלא מייתי ראייה מלקמן (עירובין ד' י.) דאמר שמואל משמיה דלוי מבוי שרחבו כ' אמה עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי שמא לחלק מבוי לב' מבואות מודה רב יוסף דצריך ד' אמות:

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות קשה דרב יוסף גופיה קאמר לקמן (עירובין ד' י.) על דברי רב הונא משך מבוי ארבע אמות ודוחק לומר דהיינו לאפוקי מתורת לחי:

לחי הבולט מדופנו של מבוי אין פירושו כההיא דלקמן (עירובין ד' י.) לחי המושך מדופנו של מבוי דהתם מושך חוץ למבוי לארכו של מבוי דהא חשיב ליה שוה מבפנים והכא בולט לרחבו של מבוי וסותמו דאמר לקמן דמבוי ז' ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואביי הוה מצי לאתויי נמי מהתם:

אם יש פס ד' מתיר פירצה עד עשרה עיקר דילה במשנה כל פרצה שהיא כי' אמות מותרות מפני שהיא כפתח יתר מיכן אסור:

אביי סבר לא [אמרינן היכר של מטה כהיכר של מעלה] איבעית אימא בגזירה שמא יפחת פליגי רב יוסף לא גזר. ואביי אמר פעמים שיפחת הלכך מצרכינן ליה ד' טפחים שאם יפחת יעמוד על טפח.

היה פחות מי' טפחים ובא להשלימו לי' חוקקו כלומר מעמיק וחופר בקרקע עד שהשלימו לי'. משך כלומר רחב אותה החקיקה בכמה רב יוסף אמר בד' טפחים אביי אמר בד' אמות. לימא בהא פליגי דאתמר מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אתמר משמיה דר' אמי ור' אסי אם נשתייר בו פסל עומד שיש בו ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר כלומר אפילו אם הוא רוחב הפרצה י' אמות כיון שהפסל זה עומד (ונמצא כפסל) והפרצה כפתח ומותר.

רב יוסף אית ליה כר' אמי ור' אסי ואביי לית ליה ואמרינן בסוף מבוי כ"ע אית להו הא דר' אמי ור' אסי כי פליגי בתחלת מבוי רב יוסף סבר תחלת מבוי נמי בד' ואביי סבר בד' אמות. ובא אביי לברר דבריו מדבריו של רב דאמר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים בו בקרן זוית.

קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו' קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

ארבע אמות נדון משום מבוי ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (עירובין י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.

דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קא מיפלגי וכו׳ ומר סבר קורה משום מחיצה. פרש״י ז״ל ואמרו רבנן דבטפי מעשרים לא אמרי׳ חודו יורד וסותם ואין קורה זו מכשרת אנא מעשרים גובה ושיהא מקום חשוב דהיינו ד׳ טפחים רוחב שיעור רשות היחיד דכל מחיצה שאינה בא להכשיר מקום ד׳ טפחים לכל הפחות לא שמה מחיצה. שמא יפחת פי׳ שמא יפחת משום דעשויין לירד ושמא יפחית מטפח ולא רמי׳ אנפשי׳ לתקונה ולפי׳ צריך להוסיף על שיעורו וכיון דאפיקתיה מטפח אוקמיה בד׳ שיעור רשות היחיד:

משכו בכמה פי׳ כמה יהיה החקק ההוא אורך בתוך רחבו המבוי פרש״י ז״ל הא דנקט לעיל רחבו והכא נקט משכו ואע״פ שזה וזה הוא שיעור הנמשך לאורך המבוי טעמא דמילתי כי בדבר הבולט כגון תל שעשה לעיל שייך רחב אבל בדבר השוקע בחקק זה ומחיצות מקיפות אותו שייך לשון משך:

רב יוסף א׳ בד׳ טפחים ואביי אמר בד׳ אמו׳ פי׳ וכל אחד מהם הוסיף על השיעור שאמ׳ לעיל גבי תל וכת׳ רש״י ז״ל טעמא דמלת׳ דלעיל הא איכא מבוי והאיכא דפנות אלא שאנו באין למעטן ובהיכר כל דהו סגי או למר בד׳ או לומר בטפח אבל הכא שאין לזו גובה מבוי ולא גובה דפנות דהשת׳ משוינין ליה מבוי ודפנות כחקק זה צריך לעשות בו משך ראוי כשיעו׳ אורך דין מבוי והא דאמרי׳ דרב יוס׳ דא׳ בד׳ טפחים קסבר משך מבוי בד׳ טפחי׳ ק״ל דהא לקמן גבי מימרא דרב בלחי המושך מדפנו של מבוי אמ׳ רב יוסף ש״מ משך מבוי ד׳ אמו׳ י״ל דהתם אליבא דרב קאמר וא״ת אי משום הכשר אורך מבוי בעי ד׳ טפחים היכי סגי ליה שיהא משכו ד׳ טפי דהא רחבו לכל הפחות ד׳ טפ׳ כשיעור רשות היחיד וגם שאין פתח בפחות מד׳ טפחים ואם כן יהא ארכו כרחבו וקיימא לן שאין ניתר בלחי וקורה אלא מבוי שארכו יותר על רחבו כדאי׳ לקמן בסמוך וי״ל דשער המבוי אע״פ שהוא נמוך נכנס הוא בשיעורו וכי אמרי׳ במבוי דעלמ׳ בארבעה היינו ד׳ טפחי׳ שוחקו׳ שהם ד׳ ומשהו:

מבוי שנפרץ כלפי ראשו פירש שנפרץ באחד מכותליו הארוכים באותו הצד שהוא סמוך לראש המבוי ששם פתחו של מבוי אם יש שם פס ד״ט מתיר פרצה עד עשר פרש״י ז״ל דכיון שנשאר בתוכו של כותל הארוך סמוך לפתח כשיעור הכשר אורך מבוי לא נתבטלה תורת פתח והפרצה הזאת תהא חשובה כפתח שאין בה אלא עשר אמות שהוא שיעור פתחו של מבוי ומבוי אינו נפסל בפתחי׳ הרבה כיון שהפתח שהוא בראשו מתוקן ומוכשר כראוי ואפילו תימא דדילמא שבקי בני מבוי פתח המבוי ועיילי ונפקי בפרצה זו מפני שהיא קרוב׳ להם וממעטי בהליכ׳ אין בכך כלו׳ כיון שזה הפתח הראשון עומד בהכשרו ואם לאו כלומר שלא נשארו ד׳ טפחים עומדים בראש הכותל הנפרץ כלפי ראשו פחות מג׳ מותר פירש דכל פחות מג׳ כלבוד דמי והרי הוא כאלו אין שם פרצה כלל:

ג׳ אינו מתיר פי׳ דכיון שיצאת פרצה מתורת לבוד ולא נשאר בכותל סמוך להכשר המבוי שיעור אורך מבוי בטלה תורת קורה מכאן פרש״י ז״ל משום דבני מבוי שבקי לפתחא קמא ועיילי בפרצה זו ונמצא שלא נשאר לקורה זו שום חשיבות וק״ל ותיפוק לי דבעינן קורה ע״ג וליכא כיון שאין הכותל סמוך לקורה כשיעור הכשר מבוי וא״כ אפי׳ לא שבקי בני מבוי בפתח׳ דמבוי ועיילי ונפקי ביה אין כאן תורת קורה י״ל דכיון דסוף סוף מבוי אלו הוו עיילי ונפקי בה כדמעיקרא בני מבוי מקיימי הכשרה דידיה בתשמישים ולא מיבטיל תורת קורה מינה אבל השתא דאיכא תרתי לגרעותא מיבטיל תורת קור׳ מינה כנ״ל לפי פרש״י ז״ל והוא הנכון:

אמר לך אביי סוף מבוי הכי נמי פי׳ דלאוקומי מבוי בהכשרו ובחזקתו הראשון די לנו בד׳ טפחי׳ דהוי שיעור מבוי גרוע אבל בתחלת הכשירו אין די לנו בפחות מד׳ אמות שהוא שיעור חשוב ואי בד׳ טפחים היכי משכחת שיהא פתח חצר בא׳ מדופני מבוי כיון שאין כלו ארוך אלא ד׳ טפחים דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד׳ טפחים מלבד הפצימין שלו ואף ע״ג דפריש׳ דד׳ טפחים דאידך מבוי הם ד׳ ומשהו מ״מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח ואפי׳ יהא בו שיעור נמצא כל ארכו של כותלי מבוי פרו׳ בפתחי׳ ואין כאן היכר כותל מבוי וכ״ת דפתח להו בפתחם בדופן האמצעי והאמר רב נחמן וכו׳ פי׳ וכיון דארכו של מבוי ד׳ ומשהו אין ברחבו אלא ד׳ טפחים כדי שיהא ארכו יותר על רחבו ואין ברחב דופן האמצעי שיעור לפתח אחד עם פצימין וכ״ש לשני פתחים ופרקי׳ דרב יוסף מפרש לה דפתח להא לפתחים בקרן זוית דמבוי בפנים סמוך לכותל האמצעי אחד מכאן ופרש״י ז״ל כגון דפתח ג׳ טפחים מן הפתחים בסוף אורך הכותל הארוכה וטפח באמציעו׳ ולא דק מרן ז״ל דבכי הא אין אלכסונו אפי׳ ג׳ טפחים ושני חומשים ואנו צריכים שיהא ברחב החלל ד׳ טפחים וכיון שכן צריך שישער לעשותו בענין שיהא באלכסון שמקרן לקרן ד׳ טפחים כי זה הוא רחבו של פתח זה:

לחי הבולט מדפנו של מבוי פי׳ בסוף הדופן הסמוך לפתח בולט ממנו כלפי רחב הפתח והכי מוכח לקמן בהדיא דלרחב הפתח הוא בולט דאמרינן שאם היה מבוי רחב שבע ניתר בעומד מרוב׳ על הפרץ ואין זה בלחי המושך בדפנו של מבוי דלקמן דהתם מיירי שבולט בסף הכותל כלפי חוץ כאלו הכותל נמשך הרבה ופרש״י ז״ל שלא נעש׳ שם מתחלה לשם לחי אלא שנשאר שם מן הבנין והא דאמרי׳ פחו׳ מד׳ אמות נדון משום לחי אתיא אליבא דהלכתא כאביי דאמר לחי העומד מאליו הוי לחי ומיהו לא קשיא לר״ת ז״ל שפסק שם הלכה כרבא שאינו לחי ומפרש למד של יע״ל קג״ם ימי לידה שבמ׳ נדה דמצי לפרושי דהכ׳ כשיעשה מתחלה לשם לחי א״נ דרב הונא לטעמיה דסבר לחי העומד מאליו הוי לחי כדאיתא לקמן גבי ההיא פלוגתא דאביי ורבא אבל אנו כרבא קיימא לן דאמר לא הוי לחי כן יש לפרש לדעת ר״ת ז״ל. וההיא דלקמן גבי לחי הנמשך אפ׳ לרש״י ז״ל לפרש דאיירי בשנעשה לשם לחי דאי לא כי אמרי׳ עלה ש״מ תלת הוה לן למימר ש״מ ארבע ונמנה בדידהו לחי העומד מאליו הוי לחי אלא ודאי כדאמרן אבל הכא משום דקאמר לישנא דבולט משמע ליה למרן ז״ל דבולט מאליו משמע:

ד׳ אמות נידון לשום מבוי פרש״י ז״ל דכיון שיש בו שיעור הכשר אורך מבוי נפק ליה מתורת לחי ולא סמכי׳ עלה וא״ת הניחא למ״ד לחי משום הכירא אלא למ״ד לחי משום מחיצה הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח טפי מעלי וי״ל דדילמא רב הונא סבר לחי משום הכירא אי נמי י״ל דאפי׳ למ״ד משום מחיצה בעי׳ שיהא בו היכירא קצת שנעשה משום לחי וכן תרצו בתוספות עוד כתב רש״י ז״ל ואע״ג דאלו עבדיה משום לחי הוי כ״ש דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלא איקבע לשום לחי אנן במחשבה לא מצי׳ לאפוקי מתורת מבוי ולשויי׳ לחי והקשו עליו דלגבי היכר לחי מה מועיל לו לעשות היכר לבני אדם מפני שנעשה לכך אחר שהוא גדול כמו כותל מבוי וי״ל דכשהוקבע לשם לחי יש לו קול ורב יוסף לאפוקי מתור׳ לחי עד דאיכא ד׳ אמות למיהוי מבוי בד׳ טפחים סגי פי׳ שאין להוציאו מתורת לחי כיון שעומד במקום לחי עד שיהא ד׳ אמות שאין בו היכר לחי כלל ולעיל הכשר אורך מבוי ד׳ טפחים הוא וק״ל דאכתי תקשי לישנא דרב הונא דקאמר נדון משום מבוי אלמא זהו שיעורו של מבוי דאי לא תימא ד׳ אמות אינו נדון משום לחי אי נמי לימא נדון משום כותל וי״ל דה״ק נדון משום מבוי שקורין בני אדם נראה להם מבוי אלא כשיש בו ד׳ אמות ואם תאמר והא רב יוסף גופיה דייק לקמן על מימרא דלחי המושך שמע מינה משך מבוי ד׳ אמות ויש לומר דלאפוקי מתורת לחי קאמר כדמפרש הכא אי נמי דהתם אליבא דרב קאמר לה כדכתי׳ לעיל.

היה המבוי פחות מעשרה טפחים גובה ונמצא שאין הקורה מונחת על דופן שאין מחיצה פחותה מעשרה ונמצא שהוא צריך להניח את הקורה למעלה מעשרה עד שישאר בחלל המבוי עשרה טפחים אם בא לחוק את הקרקע עד שישלימנו לעשרה צריך הוא להמשיך את החקק לארך המבוי על פני כל רחבו ונחלקו בה אביי ורב יוסף שלרב יוסף דיו בהמשך ארבעה טפחים לארך המבוי ולאביי צריך ארבע אמות לארך המבוי ודיו בכך אפי׳ היה רוחב המבוי יותר מארבע אמות ששאר ארך המבוי מצטרף להשלים ארכו יתר על רחבו. ופסקו גדולי המחברים והפוסקים כאביי שהרי כל הסוגיא מעידה במשך מבוי שהכשרו בארבע אמות וכל שאין ארכו ארבע אמות הרי הוא כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה ואעפ״י שלענין מיעוט דיינו בהגבהת טפח שוויי דפנא שאני שאין נעשה דופן מתחלה אלא במשך ארבע אמות. ומכל מקום לרחב מבוי יראה שהוא צריך על פני כל רחבו ואעפ״י שהכשר רחבו בארבעה טפחים מכל מקום בזו צריך שיהא כל רחבו בחקק זה עד שיהו שני שפתי הקורה על דופן וכן למעלה בענין מיעוט יראה שצריך ארך טפח על פני רוחב כל הקורה וגדולי הפוסקי׳ שכתבו בחקק זה ארבע אמות על ארבע אמות לא נתבררה כונתם ונראה שאינו אלא שגירות לשון. ויש אומרי׳ שברחבו דיו בד׳ טפחי׳ ואין נראה כן:

וצורת פתח כבר ביארנו שאינו מועיל לפחות מעשרה אלא שגדולי המחברי׳ כתבוה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במשנה. ויש מגיהים עליהם משמועת כיפה שאין ברגליה עשרה ויש בה לחוק עשרה ומשום חוקקין להשלים כמו שיתבאר הא כל שאין שם טעם זה לא. וכן כתבוה גדולי הדור. ואני תמה על דבריהם אלא שגדולי המחברים לא כתבוה כשהצורת פתח פחותה מגובה עשרה שאף הם כתבו שכל פתח שאין בה רחב ארבעה בגובה עשרה אינו פתח וכמו שהתבאר במסכתא בכמה מקומות אלא שכונתם שצורת פתח ר״ל העשוי כתקנו בגובה עשרה ורחב ארבעה מכשיר במבוי אעפ״י שאין כותלי צדדיו גבוהים עשרה אלא שאף בזו הדברים מתמיהים אעפ״י שגדולי המגיהי׳ מחלו להם בם:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ר״ל שנפרץ פרץ רחב מן הכותל שבצדו מאותו צד שכלפי הראש לא שכלו נפרץ שאם כן הרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אלא שנשאר כלפי הראש מקום שהקורה קבועה בו ואמר שאם נשתייר באותו קצת שנשאר כלפי הראש פס ארבעה בארך המבוי ר״ל שנשתייר מן הכותל עצמו כשיעור זה וראש הקורה מונח עליו אותו משך של ארבעה מתיר הפרצה עד עשר אמות שמאחר שיש הכשר ארך מבוי מן הקורה עד הפרצה לא בטל תורת פתח מפתח המבוי והקורה מתירתו שעדיין קורת מבוי היא ואף אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר תורת פתח עליה ואין מבוי נפסל ברוב פתחים ולא שתאמר שהקורה מכשרת אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר שאילו היתה הפרצה צריכה הכשר אעפ״י שאינה ביתר מעשר לא היו הלחי או הקורה מכשירין אותה שאי אפשר להם להכשיר שני צדדין אלא שמאחר שאינה ביתר מעשר עדיין סתומה היא וכפתח גמור הוא ואפי׳ היו בני המבוי מניחים הפתח הראשון ר״ל פתח המבוי והולכים בזה לקצר דרכיהם אעפ״י כן לא בטל תורת פתח מן הראשון הואיל והקורה עומדת על כותל שלם ואע״פי שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפולש כבר פרשוה בבקעי לה רבים וזו אין בה בקיעת רבים כגון שהיו במקום דריסת הרגל גידודי ר״ל גבשושיות מעכבות את הדריסה במקצת ואינו כמפולש לשם לגמרי ואעפ״י שביארנו בסמוך שאין הכשר ארך מבוי אלא בארבע אמות דוקא בתחלת מבוי אבל סוף מבוי ר״ל שתחלתו נעשה כתקנו במשך ארבע אמות כל שארכו עכשיו בארבעה טפחים לא נפקע ממנו דין ארך מבוי. ומכאן למדו קצת גדולי הדור שאם נפרץ קודם שתבא הקורה לשם צריכים להיות העומד כלפי הקורה ארבע אמות כשיעור מבוי וכן בלחי ודנין ממנה לקורה גבוהה עשרה טפחים ונתמעט חללה שאם נשתייר כלפי קורה חלל עשרה במשך ארבעה טפחים מותר שסוף מבוי בארבעה ואם אין בשיור זה של כותל ארבעה טפחים אם אין בפרצה שלשה טפחי׳ ניתרת מדין לבוד וכל שיש בה שלשה אינה ניתרת שאין זו קורת מבוי להתירה והרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר שאין מניחו אלא כנגד הקצר. וכן הדין אם הפרצה גדולה מעשר בטל ממנה דין פתח ואין הקורה מכשירתו ואם בא להעמיד מתחלה פס ארבעה צריך לגדור עד שלא תהא הפרצה שלשה. וגדולי הרבנים כתבו שאף במעמיד פס ארבעה מתחלה סוף מבוי הוא:

ומבוי שנפרץ מצדו שכתבנו ולקצת רבני צרפת ראיתי שלא הותרה פרצת עשר שבכותל המבוי או החצר בפס ארבעה אלא בשחצי הכותל עדיין עומד לארך המבוי שאם לא כן הרי הוא פרוץ מרובה על העומד וכל שהדופן פרוץ שבה מרובה על העומד הוא כנפרצה כלה ואין פס או לחי שבפתח שבמבוי מתירין אותה ואפי׳ העמידו פס או לחי באותה פרצה אינו כלום שהרי הוא כמבוי עקום ויתר הימנו ואפי׳ אין באורך הכותל אלא חמש אמות ורובן נפרצו והעמיד בו פס ארבעה ועדיין הוא נפרץ הרי הוא כנפרץ במלואו ונאסר אבל כשעומד שבה מרובה או כפרוץ הרי הוא עדיין כמבוי סתום הואיל ואין הפירצה יתרה מעשר ולחי שבמבוי מתיר כל המבוי. וכללו בזה בין במבוי בין בחצר שכל מן הצד בשני כותלי ארכו אם הפרוץ מרובה על העומד ארבעה טפחים אין שום פס בחצר ושום לחי וקורה במבוי מתירו אחר שהפס או הלחי אינו מוציאו מידי פרוץ מרובה הא כל שבמשך הכותל עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ נתר עד פרצת עשר אבל יותר מפרצת עשר לא ויש מהם שהצריכו בזו לעומד מרובה ואין זה כלום:

אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ושיהא ארכו יתר על רחבו וכל שאין ארכו יתר על רחבו וכן שאין פתוח לו אלא חצר אחת אין לו דין מבוי אלא תורת חצר וכן כל שאין בארכו אלא ד׳ אמות כמו שביארנו למעלה. ובתים וחצרות אלו פרשו בו שתי חצרות אחת מכאן ואחת מכאן או אפי׳ שתיהן מצד אחד כמו שיתבאר בפרק הדר בשמועת חצרות הפתוחות זו לזו שכלם מצד אחד וכל שאין אתה חושבו (בחצם) [כחצר] אחת אתה מכשיר וכן צריך שיהו שני בתים בכל חצר וחצר והוא שאמרו בתלמוד המערב מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אין פחות משני בתים. ויש מפרשים שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואין הדברים נראין. יש בדינין אלו תנאים אחרים והן שיהא כל בית מהן של ארבע אמות על ארבע אמות וכן שיהו הפתחים הן של בתים לחצרות הן של חצרות למבוי ברוחב ארבעה טפחים ושיהו שני בתים לשני בני אדם החלוקים בדיורין וכל שאינו כן דינו כחצר ובפרק הדר ובפרק גגות יתרחבו הדברים בענינים אלו בע״ה. ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא למדת ששמועה זו מוכחת כאביי להצריך ארך מבוי לארבע אמות שאם בארבעה טפחים הרי אין פתח בפחות מארבעה ובארך ארבעה היאך יעשה פתח ברוחב ארבעה והרי צריך לפצימין מכאן ומכאן ואם אתה עושה בלא פצימין הרי מכל מקום כלו פרוץ ואם תאמר שפותחה באמצע המבוי שהוא רחב הרבה והרי לארכו יתר על רחבו אתה צריך ואם תאמר בקרן זוית והוא שיפתח בזוית כותל האמצעית טפח ושלשה בדופן המשך וכן בצדו השני דברים רחוקים הם ואין לסמוך עליהם:

לחי הבולט מדפנו של מבוי ר״ל שיוצא מן הכותל (שהפת) [שהפתח] בצדו בליטת אבני׳ שסותמת קצת הפתח ולא נעשית אותה בליטה לשם לחי אלא לחזוק כעין בנין עבה שעושין בפאת הכותל לחזק הכותל שקורין לה פילאר אם אורך אותה בליטה לצד רוחב המבוי נמשכת פחות מארבע אמות הרי אותה בליטה נידונת משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו ואעפ״י שמאליו נעשה שהרי לחי העומד מאליו הוי לחי כמו שיתבאר. ומכל מקום דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל פרצה יתרה על עשר אין לחי וקורה מתירין אותה כמו שיתבאר אבל אם נמשכה בליטה זו ארבע אמות לרוחב. המבוי יצא מתורת לחי הואיל ויש ברוחב זה הכשר ארך מבוי אף הוא נקרא דופן מבוי וצריך לחי אחר להתירו ואף מזו למדת שהלכה כאביי בארך מבוי שהוא ארבע אמות ואעפ״י שאפשר לתרץ לדעת רב יוסף שכל להוציאו מתורת לחי צריך ארבע אמות אבל לענין שיהא קרוי מבוי דיו בארבעה טפחים. דברים רחוקי׳ הם ואינן כדאי לסמוך עליהם ואעפ״י שאם עשאה לשם לחי מיהא כשר שהרי לחי משום מחיצה וכל (שרבה) [שרווח] במחיצה תקן מכל מקום הואיל ומתורת לחי אתה בא להתירו אתה צריך לאחת משתים או שיעשה לשם לחי או שיהא בו היכר לחי וכל שהוא כותל גמור אף לארך מבוי אי אתה דנו במחשבה ללחי ושמא תאמר ומה לנו בה לארך מבוי והלא בליטה זו לרוחב המבוי היא ורוחב המבוי הכשרו בד׳ טפחים ואם כן אף בליטה ארבעה תהא צריכה לחי אחר. אין זה כלום שכל רוחב ארבעה היכר לחי יש בו אבל כשמגיע לשיעור שיש בו הכשר לארך מבוי אין כאן לחי ולא היכר לחי וצריך לחי אחר.

בד"ה ואי בארבעה כו' היינו דאיכא משהו טפי דהמבוי אם אינו רוחב ד' כו' עכ"ל ומפרש"י לא נראה כן שכ' בד"ה והאמר ר"נ כו' וכיון דאמרת ארכו ד' כשר הרי רחבו ד' חסר משהו כו' עכ"ל מיהו ק"ק מי הכריחו לזה דבפשיטות ה"ל לפרש דא"נ רחבו ד' אין שם שיעור פתח כדפרכינן לעיל גבי אורך המבוי ד' דאין מקום פצימין כו' כפרש"י שם ויש ליישב דהכא גבי רחבו של מבוי אפשר דב' צידי האורך מן הצד הוו הפצימין ולא מקרי נמי כולו פרוץ מה שאין כן גבי אורך דמצד פתח המבוי לא נשאר כלום ודו"ק:

בד"ה דפתח לו כו' גליון כו' שאין האלכסון של שלשה (כזה*) על א' כו' ור"ל שאין באלכסון של ג' טפחים על טפח א' עודף על האורך ג"ט כמו שיש עודף באלכסון של טפח על טפח שבאורכו הוה טפח ועודף עליו אלכסונו עוד שני חומשי טפח ובאלכסונו של ג' טפחים על טפח א' אין בו עודף על אורכו ב' חומשי טפח וכה"ג כתבו התוס' בפ' ר"ע בסוף שיטת הערוגה שאלכסון של טפח על טפחיים פחות מאלכסון של טפח על טפח ופי' מהרש"ל שם כמו שפירשנו כאן דקאי על העודף ומהרש"ל צייר בזה כאן השני טפחים באורך והשלישי באלכסון הוא ראייה ומופת לדבריהם ור"ל דרש"י לא דק בכאן אלא דצריך לפרש שלא נשאר טפח בתחלת המבוי או שלא נשארו ב' טפחים בדופן האמצעי שמאחוריו כפרש"י ואף על גב דלא הוי השתא רוחב המבוי ד' כ"א בתחלת המבוי וכן האורך לא יהיה ד' כ"א באמצע המבוי אין לחוש ודו"ק:

בתוס' ד"ה דפתח לו בקרן זוית כו' ולא דק כו' פירוש אלא צריך להיות האמצעי יותר מטפח דאם לא כן אלא כפירוש רש"י לא יהיה הפתח רוחב ד' טפחים דאינה רחב כ"א אלכסון של ג' טפחים על טפח וזה אינו ד"ט דהא עינינו רואות שאלכסון של ג"ט על טפח כאחת אינו מגיע לאלכסון של טפח על טפח ג' פעמים ולכך לא יגיע בשביל האלכסון לד' טפחים לכך צריך להיות בדופן האמצעי יותר מטפח:

ד"ה לחי הבולט וכו' דאמר לקמן דמבוי שבעה ניתר וכו' כצ"ל:

גמ' ומ"ס קורה משום מחיצה עיין לקמן דף טו ע"א תוס' ד"ה אביי לטעמיה:

שם מתיר בפרצה עד עשר עיין לקמן דף י ע"ב תוס' ד"ה ואצבעיים:

רש"י ד"ה ואי אמרת מכדי מיעוט חצירות שתים. ק"ל בלאו הקדמה זו הא אף אי הוה סגי בחצר א' הוי הראיה נכונה והא באמת אף דבעי' ב' חצרות מ"מ אפשר בחצר א' מצד דופן זה וחצר א' בדופן כנגדו אלא דבאמת גם פתח אחד א"א באורך ד' וא"כ גם אם סגי בחצר א' ישנה לראיה זו:

תוס' ד"ה דפתח לי' ולא דק. עיין ת' מהלרב"ח סי' יג:

בגמרא אמר אביי מנא אמינא לה דתחילת הכשר מבוי צריך ד' אמות] דתני' אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחין לתוכו, ואי בארבעה טפחים הוי מבוי היכי משכחת לה. כתב רש"י מכדי מיעוט חצרות שתים ואין פתח פאות מארבעה. קשה לי הא הנך שתים יכולים להיות אחד בצד דופן אחד ואחד בצד דופן שכנגדו, וע"כ צ"ל דגם פתח אחד אי אפשר באורך ד', וא"כ למאי צריכים להקדמה דבעי ב' חצירות, הא גם אילו הי' סגיא בחצר אחד לא משכחת לה:

גמרא, לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד"א נידון משום לחי וא"צ לחי אחר להתירו, ד"א נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ולכאורה כיון דקיי"ל שיעור אורך מבוי ד"א שוחקות, כדאיתא לעיל (דף ג' ע"ב) א"כ גם בלחי כן, דדוקא ד"א שוחקות צריך לחי אחר להתירו, ואף דכללא דכל דשיעורי בד' אמות לחומרא היינו עוצבות, וא"כ הך דינא דלחי הבולט דאמרינן ד"א צריך לחי אחר להתירו, היינו ד"א עוצבות, מ"מ י"ל כיון דקאמר נידון משום מבוי מובן מעצמו דמיירי בד"א שהם בהכשר מבוי דהיינו שוחקות. אמנם הא לרב יוסף דשיעור מבוי בארבעה טפחים א"כ הא דלחי ד"א צריך לחי אחר להתירו הוא בכללא דשיעור חכמים להחמיר, וד"א דלחי היינו עוצבות, דהא לר"י לא תלי לחי בהכשר מבוי וא"כ יהי' פלוגתא בין ר"י לרבה בדין לחי ד"א אי היינו עוצבות או שוחקות וזה אינו במשמע, ולזה נראה יותר דגם לרבה ד"א דלחי היינו עוצבות ונכלל בכלל דשיעורי חכמים להחמיר, אף דלרבה תלי' לחי בשיעור מבוי, מ"מ שיעור מבוי באמת מדינא ד"א עוצבות רק דלהחמיר בעינן שוחקות דכעין ספיקא הוא בכל אמות אם שוחקות אם עוצבות ואזלינן בכל מקום לחומרא, וא"כ בלחי ג"כ לחומרא, דדלמא שיעור מבוי באמת ד"א עוצבות ונפיק מתורת לחי ונידון כמבוי, והארכתי בזה בחידושי לש"ע א"ח סי' שפ"ג:

תוס' ד"ה ארבע אמות נידון משום לחי משום מחיצה כו' משמע דמסברא העלו כן, דהי' מקום לומר דדין זה דד"א צריך לחי אחר להתירו, למ"ד דלחי אינו כמחיצה, ולענ"ד ההכרח כדבריהם דהא מרא דשמעתא הוא ר"ה דס"ל לקמן (דף טו ע"א) דלחי העומד מאליו הוי לחי וזהו למ"ד לחי משום מחיצה, עיי"ש: