Commentary page
Eruvin 31b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 31b
Eruvin 31b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 371 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
אכסניא חיילות מלכי ישראל שמטילין אותן על בני העיר לזונן והוו להו כעניים שהרי אינן בבתיהן:
שהקדימו בשבלין לתרומה גדולה דמן התורה התרומה קודמת למעשר דראשית קראה רחמנא ומן המותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים הלוי וקדמו כדי שלא יחסרנו כהן אחד מנ' במעשר:
מכל מעשרותיכם בלוים כתיב:
תרימו את כל תרומת ה' אפילו תרומה גדולה:
ומה ראית דמוקמת קרא דחיוב בהקדימו בכרי וקרא דפטור בהקדימו בשיבלים:
האי הקדימו בכרי אידגן וכיון דנקרא דגן נעשה טבל לתרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך:
והאי לא אידגן וכי שקליה לוי עדיין לא היה טבול לתרומה:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו קס"ד בתרומת מעשר קאמר וקא פריך פשיטא:
13 more comments on this page.
Rashi on Eruvin 31b · Sefaria
Tosafot
רשב"א גריס מכל מתנותיכם תרימו דאיירי בתרומה גדולה אבל מכל מעשרותיכם תרימו בתרומת מעשר קמיירי:
ומה ראית מפרש ריב"א מה ראית לחלק בין הקדימו בכרי להקדימו בשבלין אימא בהקדימו בכרי נמי פטור מתרומה גדולה הואיל ולא הוקבע עדיין למעשר וקרא דמכל מתנותיכם אתי לחיובי בראה פני הבית אבל לא יתכן לפרש האי ומה ראית נימא איפכא לחייב הקדימו בשבלין ולפטור הקדימו בכרי דאין זו סברא:
וקא משמע לן דאין חומש מעכב וא"ת אמאי לא פשיט מהכא בפרק הזהב (ב"מ דף נד.) דאין החומש מעכב וי"ל משום דאיכא למידחי ולאוקומי כשנתן החומש ואף על גב דמילתא דפשיטא היא אגב מעשר ראשון נקט מעשר שני:
שפדאו על גב אסימון פ"ה מעה בלא צורה והא דמחללין מעשר שני על אסימון לר' דוסא טפי ממעות הניתנין לסימן לבית המרחץ בפרק הזהב (ב"מ דף מז:) היינו משום דאסימון עשוי במשקל ורוחב כראוי ואינו מחוסר אלא צורה ובדבר קל יטביעו כמה מהם וקשה לר"ת דבפרק במה אשה (שבת דף סה.) אמר אי משום צורתא ליעבד לה פולסא משמע דיש עליו צורה ובהזהב אמר מאי אסימון פולסא וי"ל לפ"ה דקרי אסימון לכל דבר שאינו עשוי כהלכתו או של כסף ואין עליו צורה או של עץ ויש עליו צורה.
ונתן הכסף וקם לו ואף על גב דבעלמא שוה כסף ככסף הכא איכא מיעוטא דדרשינן האי קרא בכלל ופרט וכלל וכן משמע בבכורות דתנן בפרק יש בכור (בכורות דף נא.) אין פודין לא בעבדים כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמרא ולא הקדש בכל אלו וגבי בכור דריש בכלל ופרט וא"ת דאמרינן במעילה (דף יד.) בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש אי נמי התם חשיב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה:
כאן בעירובי תחומין פ"ה עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למיקני. וקשה דבפרק בתרא דמעילה (דף כא.) אמר גבי שלח ביד חרש שוטה וקטן עשה שליחותו בעל הבית מעל ופריך והא לאו בני שליחות נינהו ומשני עשאוהו כההיא דנתנו על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב אלמא איתעביד שליחותייהו הכא נמי איתעביד שליחותייהו אלמא אפילו על הקוף ופיל הרי זה עירוב ועוד לפירושו משמע דאי הוה אלים למיקני הוה מהימני ליה והוי עירוב וא"כ היכי פריך בסמוך ודילמא לא ממטי ודלמא לא שקיל מיניה דכיון דמהימני ליה ממטי ליה ואי לא שקלי מיניה יחזור לכן נראה לפרש דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ולא הוי עירוב אם לא בעומד ורואהו וההיא דמעילה דנתנו על הקוף דהוי עירוב מיירי נמי בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין נתנו לקוף והוליכו אין זה עירוב ולכך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע דסומך עליהם ואף על גב דבפ"ק דפסחים (דף ד:) אמר גבי בדיקת חמץ המנינהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמייאשי וכעין זה פ"ה לקמן גבי חזקה על חבר ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא ואערב לך:
וליחוש דילמא לא שקיל מיניה כדאמר רב יחיאל וא"ת מאי קא פריך ומאי קא משני הא מדיוקא דמתני' שמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו דקתני ביד חרש שוטה וקטן אין זה עירוב הא ביד פיקח הרי זה עירוב וי"ל דהתם סומך עליו לגמרי אבל הכא שאמר להם לקבל מהם דלא סמיך עליו בכל השליחות ממנע ולא עביד משום הכי פריך ומשני דאפילו הכי חזקה שליח עושה שליחותו:
והיכא איתמר דרב חסדא וכו' וא"ת אמאי לא איתמר מילתייהו אמתניתין דהכי נמי צריך לשנויי אמתניתין י"ל דס"ל דטעם דמתניתין דאין זה עירוב לאו משום דלא מהימני אלא משום דלא אלימי למיקני תחומין והשתא לא קשה מידי אמתניתין דמהימני להו וברייתא דמעילה דקתני אפי' לפיל הוי עירוב לא שמיע להו ומתניתין דמעילה איכא לשנויי שינויא אחרינא דמשני התם דעשאוהו כמעטן של זיתים דהא דניחא ליה חשיב כמעשה:
Tosafot on Eruvin 31b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
דברי רבא מפורשין בשחיטת חולין פרק כסוי הדם בסופו וכ"ע כרב יוסף סבירא להו דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה דדייקינן ממתני' כל איש ילך לבית האבל ולבית המשתה. רבי יהודה סבר הקונה שביתה בעירוב במקום איסורי הנאה שרי דלא נמצא נהנה מן האיסור דעירוב זה מצוה היא. ואית ליה הא דרבא דאמר מצות לא ליהנות ניתנו. גרסי' בר"ה פרק ראוהו ב"ד וכל ישראל בענין התוקע בשופר של עולה ובשופר של שלמים ואסיק' הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה מצות לאו ליהנות ניתנו. רבנן לית להו דרבא. ואקשינן נימא דרבא תנאי היא. ושנינן לא כ"ע אית להו לרבא ובדרב יוסף פליגי דאמר בתחלת פרק כיצד משתתפין בתחומין אין מערבין אלא לדבר מצוה ואקשינן תוב נימא הא דרב יוסף תנאי היא ושנינן לא כ"ע אית להו דרב יוסף הכא בהא פליגי ר' יהודה סבר כיון דקנה ליה עירוב אסוחי מסחא דעתא מההוא ככר. ואי אבד ליה לא אכפת ליה הלכך לאו הנאה אית ליה כד מנטרא בקבר ולפיכך שרי ולא מתהני מאיסורי הנאה ולא מידי. ורבנן סברי אפ"ה בתר דקנה עירוב ואיתעבידנא לה מצוה ניחא ליה דמינטר האי ככר בקבר ואי אצטריך לה אכיל לה דאשתכח דקא מתהני מן הקבר בתר דאתעביד לה מצות עירוב הלכך אסרי: מערבין בדמאי דהא חזי ליה כב"ה דאמרו מאכילין את העניים דמאי ואי בעי מפקר לכולהו נכסי וחזו ליה. ירושלמי לכהן בבית הפרס ועתה אפי' בבית הקברות ראוי לעבור על השבות. וכ"ש ראוי הוא ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח (ולחטוב ובקיסם) [ולתחוב בקיסם] ולאכול.
ובמעשר ראשון כר' וכבר פירשנוה השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב אוקימנא בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות קי"ל כרב הונא דאמר קטן גובה את העירוב מאן אינון שאינן מודים בעירוב אמר רב חסדא כותאי אם אמר לאחד לקבלו ממנו ועומד ורואהו כדרב חסדא עד שמגיע אצלו הרי זה עירוב.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 31b · Sefaria
Rashba
ולא בטבל פשיטא קשיא לי מאי פשיטא, דהא משמע דלרבי דקאמר כל דבר שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מערבין בטבל, דהא אי בעי מפריש מיניה וביה וחזי ליה (לעיל עירובין ל, ב), ומידי דלרבי מערבין היכי אקשינן פשיטא דאין מערבין, ואדרבה לסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומה אקשינן לעיל (שם) אמאי לא דהא אי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ומעשר מיניה וביה כרבי, ואיצטריך לפרוקי דסומכוס לית ליה בההיא כרבי אלא כרבנן. ונראה לי דסומכוס ורבנן פליגי בסברות הפוכות, דרבנן אית להו ואף על גב דלא חזי להאי חזי לאחריני, אבל הואיל לית להו בהא. וסומכוס אית ליה איפכא ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני לית ליה, אבל הואיל אית ליה. ומיהו לית ליה כרבי דאמר כל שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ורבי אית ליה כרבנן במידי דחזי לאחריני כתרומה ויין לנזיר, אבל במידי דאית ליה איסור הגוף ולא חזי לאחריני נמי כטבל לא שרינן לעירובי בו ולא אמרינן בכי הא אי בעי מפריש מיניה, דכי אקשינן לעיל (שם) והא אי בעי מפריש מיניה וביה, למאי דסבירא ליה לסומכוס הוא דאקשינן. הלכך טבל לכולי עלמא אין מערבין בו, לרבנן משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני, ולא אמרינן בכי הא לדידהו הואיל. ולסומכוס נמי לא, דהא בעלמא כרבנן סבירא ליה כל שיש בו משום שבות גזרו עליו אפילו בין השמשות. כן נראה לי.
שפדאו אגב אסימון פירש רש"י ז"ל: אסימון דבר שאינו עליו צורה, וכדמשמע הכא לכאורה דאמרינן אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. אבל בתוספות הקשו עליו דאסימון דבר שיש עליו צורה הוא, דהא אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) מאי אסימון פולסא, ובשבת פרק במה אשה (שבת סה, א) אמרינן גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אלמא פולסא אית ביה צורה. וע"כ פירש רבנו תם ז"ל: וצרת דבר שיש עליו צורה, היינו צורה חשובה שיוצא בהוצאה מחמת חשיבות הצורה, ואסימון אין צורתו חשובה לצאת בהוצאה מחמת חשיבות צורתו. ויש מרבותינו הצרפתים שהעמידו דברי רש"י ז"ל ואמרו דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ולפיכך אסימון אע"פ שהוא של כסף קרי ליה פולסא, כיון שאין בו צורה. וההיא דבמה אשה אע"פ שיש לו צורה קרי ליה פולסא שהוא של עץ, כמו שפירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ליעבד) דאינו עשוי כשאר מטבע, ולפיכך קרי ליה פולסא.
ונתן הכסף וקם לו וא"ת אדרבה הא אמרינן בעלמא (קידושין טז, א) שוה כסף הרי הוא ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (יד, א) בונין בחול ואח"כ מקדישין, אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין. יש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חברו כתלוש, כיון דמעיקרא על דעת כן נבנית, ואם לא שמחללין עליה את המעות עומדת ליסתר הלכך חשבינן לה כתלוש.
לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין פירש רש"י ז"ל: עירובי חצירות דעירוב רשותא בעלמא הוא ולאו קנין הוא אפילו קטן גובה אותו, אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא קטן לאו בר מיקנא הוא. ואינו מחוור בעיני, דהא אמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סד, ב) גבי קטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו ובין לאחרים, ושמואל אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא קתני (לקמן עירובין עט, ב) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמי אילימא גדולה מאי בעי גביה אלא קטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ואם כדברי רש"י ז"ל, הוי ליה לתרוצי כי הכא שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא, אבל לזכות בקנין גמור בעלמא לא. ועוד דמדאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן אפילו בקנינים דעלמא כגון ההיא דאמרינן התם זוכה בין לו בין לאחרים, וכיון שכן אפילו עירובי תחומין נמי, דהא גביית קטן [ד]ליהוי על ידו עירוב, דרבנן הוא, ואין לו עיקר בדאורייתא כדאמרינן לקמן (עירובין לו, א) בהאי פירקא. ומשום כך נראה לי לפרש (כן) לא קשיא כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה, דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל בשאין דעת אחרת מקנה אפילו בדרבנן דעירובי תחומין ע"י קטן לא. כך נראה לי.
נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב הקשה הרב ר' אפרים הצרפתי ז"ל מדאמרינן בסוף מעילה (כא, א) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותן בעל הבית מעל, ופריך והא לאו בני שליחות נינהו, ומשני עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב, אלמא עבדא לשליחותיה. ואי אפשר לאוקומה לההיא בשאמר לאחר לקבלו כי הכא, דאם כן לא עביד קוף שליחותיה, אלא ההוא אחרינא דאמר לו לקבלו. ותירצו בתוספות דחילוק יש בין נתנו לפיל לנתנו על הפיל, דנתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל, אבל נתנו על הפיל משמע שאינו סומך על חכמת הפיל, ולפיכך מסתמא אינו זז עד שרואה שמוליכו אצל מקום שביתתו. ועדיין צריך לי עיון, דא"כ לאו משום דעביד קוף שליחותיה, אלא שראה ששם הוא מקום שיתן שם העירוב ואמר שם תהא שביתתי, דמועיל בכל ענין.
Rashba on Eruvin 31b · Sefaria
Ritva
ולא בטבל פשי׳ פי׳ דהא לא חזי לשום אדם לא לדידי׳ ולא לאחריני׳ ואפי׳ תימ׳ דאיכא הואיל דאי בעי מפריש מיני׳ וביה בבין השמשות אליבא דר׳ מ״מ הא פירשנא לעיל דאפי׳ לסומכוס לא אמרי׳ הואיל אלא דכל הואיל חזי לי׳ לאחריני וכדפרישנא לעיל מהאי טעמ׳ הוא שאין מערבין בהקדשו׳ לדברי הכל ואפי׳ לסומכוס ואליבא דר׳:
ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין זה עצמו מקרא כתוב אלא שהתלמוד עושה אותו משני מקראות והכין אורחא דתלמודא. וא״ת אדרבא כל מקום שנא׳ כסף שוה כסף כבכסף י״ל דהכא כלל ופרט וכלל הוא ומייתי׳ כעין הפרט. דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדי׳ וקרקעות ושטרות: וא״ת והא אמרי׳ התם במעיל׳ ומייתי לה בפ׳ הזהב בונין בחול ואח״כ מקדישין ותלוש ולבסוף חברו ובטלי במחובר מעיקרו דמי י״ל דהתם כיון שאם לא חללו מעו׳ הקדש על הבנין הרי הבנין עומד ליתלש הרי הוא קוד׳ הקד׳ בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלי שהוא בתלוש.
כאן בעירובי חצירות וכאן בעירובי תחומין פרש״י ז״ל דעירובי חצרות דלא מקנא ביתא הוא אלא עירוביה רשותא בעלמא לא חשיבא זכיה ועושין אותו ע״י קטן אבל עירוביה תחומין דמקני ביתא הוא אינו נעשה ע״י קטן ואיכא דקשיא ליה מיהא דאמרי׳ בפ׳ התקבל בהא דאמרי׳ גבי קטן צורר וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ואותביה עלי׳ דרב מיהא דתניא כיצד משתתפין במבוי וכו׳ ומזכה להן ע״י עבדו ושפחתו העברים דמיירי על כרחין בשפחה קטנה ופרקי׳ שאני שיתופי מבוי דרבנן דמשמע דכל שהוא מדרבנן יש לקטן זכיה לאחרים ואלו הכא אמרי׳ דדוקא עירוביה חצרות דעירוביה רשותא בעלמא היא ומסתבר׳ דלא קשיא דהתם לרוחא דמילתא משנינן שנויא רויחא ולא דייקיה בה ולאו למימרא דכל בדרבנן יש לו זכיה ויש שפירשו כאן כאן בעירוביה תחומין דליכא דעת אחרת מקנה וכאן בעירוביה חצרות דאיכא דעת אחרת מקנה והשתא מתרצא סוגיא דהתם דאלו התם כלה שמעתין בדאיכא דעת אחרת מקנה כדפרישנא התם והיינו דמותבי׳ ליה לרב משתופי מבואות דאלמ׳ כל דאיכא דעת אחר׳ מקנה זוכה הוא אפי׳ לאחרי׳ אהל עירובי תחומין אינו מן השם דלית ביה דעת אחר׳ מקנ׳ זוכה הו׳ ולחוש דילמ׳ לא שקיל מיני׳ מאי דלא שקיל מיני׳ דהא אמרי׳ כשעומד ורואהו ותו אפי׳ שקיל מיני׳ דילמא לא עביד מאי דאמ׳ ליה:
אלא ה״ק ודילמא לא שקיל מיניה על דעת לעשות שליחותו והיינו מאי דפרקי׳ כדאמ׳ רב יחיאל חזקה שליח עוש׳ שליחותו הכ׳ איתמר דרב יחיאל אהא דתני׳ נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין זה עירוב: והקשו בתוס׳ מדאמרי׳ במס׳ מעילה שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעל הבית מעל ופרכי׳ והא לאו בני שליחות נינהו ופרקי׳ עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו על הפיל והוליכו הרי זה עירוב אלמא עבדוה לשליחותיה וכי תימא דהתם כשאמ׳ לאחר לקבלו ממנו: א״כ לאו אינהו עבדוה לשליחותיה אלא אותו אחר ומה ראי׳ הביא ממנה לשליח ביד חרש שוט׳ וקטן ותירץ רבי׳ אפרי׳ הצרפתי הזקן ז״ל דהתם בשאינו סומך על חכמתו של פיל או של קוף דלעביד שליחותיה אלא שהפיל או הקוף מוליך העירוב עד מקום שביתה והוא עומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי אבל הכא מיירי בשסמוך על הפיל ודיקא נמי דהכ׳ קאמ׳:
נתנו לפיל נתנו לקוף דמשמ׳ שסומך על חכמתו והתם קאמ׳ נתנו על הפיל נתנו על הקוף דמשמ׳ שאינו סומך על חכמתו כלל או אלא שנושא עליו משאה בעלמא: ויש מקשים דא״כ היכי אמרי׳ התם אלמא שליחותיה עבדיה דהא אינהו לא עבידי שום שליחות אלא שהוא עצמו אומר שם תה׳ שביתתי וי״ל דהת׳ לאו דוקא אמרי׳ דעבדי שליחות ממש אלא לומר שידם כידו להניחו במקום השביתה ועולה לו לענין זה במקום שליחות גמורה ולומר דה״ה לגבי מעילה אע״ג דחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו כיון שמדעתו עשו מה שעשו אנו חושבי׳ כאלו נעשה על ידו למעול על ידם וכאלו היה כאן שליחות גמורה הוא ושמעי׳ מינה שיש מעילה אפי׳ על ידי עובדי כוכבים ומזלות וה״ה שקונה עירוב על ידו כשהעומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי ומיהו אכתי קש׳ לי מאי אשמעי׳ הכא שאם נתנו לפול או לקיף שאינו עירוב וי״ל משום הא דאמרי׳ לקמן בפרקין בדרבי ירמי׳ דשורת הדין דאע״ג דלא אמטי ליה לעירוב כמאן דאמטי ליה דמי וקונה שם שביתה ממקומו אלא משום גזרה בעלמא הוא שצריך להוליכו דאפ״ה בשנתנו לקוף או לפיל אע״פ שהם מלומדים לעשות לא קנה עירוב והא דלאו אסתייע לקמן בהא ברייתא משום דאיכא למדחייה דכלה לא נצרכה אלא משום סיפא דאמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב דחזקה שליח עושה שליחותיה כנ״ל:
אמר רב נחמן בשל תור׳ אין חזקה שליח עושה שליחותיה פי׳ לקולא דאלו לחומרא כ״ש דבשל תורה חיישי׳ וכדאמרי׳ התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם והכין איתא בפרק התקבל בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו פי׳ ואפי׳ לקולא והא דקאמר בשל תורה לא סוף דבר בשל תורה ממש אלא ה״ה בשל דבריהם שיש לו עיקר מן התורה תדע דהא רב ששת דפליג על רב נחמן אסתייע לקמן מהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וההוא תרומה מדרבנן הוא דאין לך תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר אלא ודאי כדאמרן דכיון דתרומת תאנים יש לה עיקר מן התורה כתרומת דגן תירוש ויצהר דינה בשל תורה ממש לענין זה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. וא״ת ומה ראיה משם דהתם לאו משום שליחותא בלחוד עבדי כהני אלא שאפי׳ הם מחוייבים להקריב קרבנותיהם של ישראל הא דמייתי בסמוך מהאשה שיש עליה זיבה או לידה כהני גופייהו חייבין להקריב דאע״ג דשלוחי דידן או דרחמנא נינהו מ״מ מחייבין הם ומצוה מוטלת עליהם לעשות אותו שליחות וי״ל דאלו מדין חובת עצמן הרי זמנם בעומד כל היום וגבי קרבן זיבה או לידה אפי׳ למחר וליומא אחרי אבל מדין שליחות להכשיר לישראל שיהא מותרין בחדש בעצמו של יו׳ ולהכשיר האשה בקדש ובמקדש מקריבין ומקדימין העומר עד חצות וקרבן זיבה ולידה באותו יום:
Ritva on Eruvin 31b · Sefaria
Meiri
המשנה השלישית והכונה בא להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב מפני שאינם בני דעת ולא בני שליחות ואין יודעים לכוין להיות שביתת המשלחם באותו מקום וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אף קודם שעשאום כעכו״ם גמורים שכל שאינו מודה בעירוב אינו מכוון לקנות לו שביתתו לשם אפי׳ נמצא שם שמא מעל בכונתו שלא להיותה על דעת שתהא שביתת המשלח לשם ואם אמר המשלח לבן דעת המודה בעירוב הריני שולח לך עירובי ביד כותי פלוני או ביד חרש או קטן קבלהו ממנו והביאהו למקום שביתתי והודה לו הלה שיעשה כן הרי זה עירוב. ופרשוה בגמרא כשראהו שהוליכו אליו ואעפ״י שלא ראה שקבלו מידו וכן שלא ראה שהניחו אין חוששין לכך שחזקה שליח עושה שליחותו וודאי קבלו והוליכו למקום שביתתו. ומכל מקום אם הלך שם ולא מצא עירובו יראה שיש לו לחוש. אלא שגדולי המפרשי׳ מקילין אף בזו מפני שיש לתלות שבשעת בין השמשות היה שם ואבד משחשיכה. ובגמרא אמרו שאם נתנו לקוף והוליכו או לפיל והוליכו אינו עירוב אעפ״י שהם מגודלים אצלו ומלמדים לעשות מצותו וכן שאמרו בתלמוד המערב שאדם יכול ללמדם שבעים לשון אבל אם אמר לאחר לקבלו וראה בהולכתם הרי זה עירוב ואין חוששין שמא לא קבל או לא הוליך שכל שבדברי סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומכל מקום בדברי תורה אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו אלא להחמיר כמו שהתבאר בגיטין פרק התקבל:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו שהקטן אין שולחין עירוב על ידו דוקא בעירובי תחומין אבל עירובי חצרות הלכה שהקטן גובה עירוב ולענין פירוש מיהא פרשו רוב מפרשי׳ שעירוב תחומין קנין בית הוא ואין כחו של קטן לקנות בית בשביל אחר אבל עירובי חצרות עירובי רשותא בעלמא ולא קנין שהרי אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכנו אין צריך לערב ונמצא שאינו צריך לומר כלום ומתוך כך הותר לגבותו אף על ידי קטן. וגדולי הדור מקשים בפי׳ זה ממה שאמרו בשביעי של גיטין חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמ׳ לעצמו ולא לאחרי׳ והקשו לו מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו׳ וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטני׳ ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים. האי שפחה היכי דמיא אי גדולה מאי בעיא גביה אלא בקטנה אלמא זוכה אף לאחרים. ותירץ שאני שתופי מבואות דרבנן ולפי׳ שכתבנו היה לו לתרץ שאני שתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא היא וודאי למדנו משם שכל בדרבנן אף בקניה זוכה אף לאחרים והם מפרשי׳ כאן בעירובי חצרות שדעת אחרת מקנה אותם כאן בעירובי תחומין שאין כאן דעת אחרת מקנה אותם הא כל שדעת אחרת מקנה אותם בדרבנן זוכה אף לאחרים:
Meiri on Eruvin 31b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה כאן בעירובי כו' אלמא אפי' על הקוף ופיל ה"ז עירוב כו' עכ"ל ומשמע דאיירי בעירובי תחומין מדקתני לשון והוליכו דשייך בעירובי תחומין דלא שייך בעירובי חצירות אלא לשון וגובה עירוב כדמוכחי לשון משנה דהכא ומימרא דרב הונא וק"ל:
בד"ה היכא אתמר כו' דטעם דמתני' כו' אלא משום דלא אלימי למקני תחומין כו' עכ"ל לא ידענא [א] מאי משמע ליה טפי טעמא דברייתא גבי פיל וקוף משום דלא מהימני אימא דטעמא דברייתא גבי פיל וקוף נמי משום דלא אלימי למקני תחומין ויש ליישב בדוחק וק"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 31b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה כאן בעירובי תחומין וכו' עד לכן נראה לפרש וכו' אם לא בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין קצת תימה דהא בשמעתין מוקי ההיא דנתנו לפיל בעומד ורואהו ודוקא כשאומר לאחר לקבלו אז הוי עירוב אבל התוס' ר"ל הא דאמרינן דהוי עירוב בעומד ורואהו היינו שרואהו עד שיניחו במקום שצוה לו להניח ולכך הוי עירוב אפילו לא אמר לאחר לקבלו דהא טעמא דמלתא משום דלא הימניה הוא וכיון שרואהו שהניח הוי עירוב אבל בשמעתין איירי שלא ראהו כ"א עד שהגיע לאותו אחר שאמר לקבלו ואין להקשות בשמעתין וכן במתניתין ליפלוג וליתני בדידיה בין רואהו ובין אינו רואהו וכשרואהו ליתני דהוי עירוב אפי' בשלא אמר לאחר לקבלו זה אינו דאדרבה דכשאומר לאחר לקבלו ושוב אינו רואה אם האחר עשה שליחותו הוי רבותא טפי דהא בשהוא רואה שהקטן או הפיל הניחו במקום הראוי הוי כאילו בעצמו הניחו כיון דטעמא הוי משום שלא האמינוהו וק"ל:
ד"ה והיכא איתמר וכו' והשתא ל"ק מידי אמתניתין דמהימני וכו' פירוש לא נצטרך לומר בעומד ורואהו וגם לא נצטרך לומר חזקה שליח עושה שליחותו משום קושיא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה משום דאי לא שקיל מיניה יחזיר כמ"ש התוספות לעיל וק"ל:
Maharam on Eruvin 31b · Sefaria
Gilyon HaShas
תוס' ד"ה כאן ואע"ג דבפ"ק דפסחים. בחי' כתבתי לתמוה דהתם מעידים שבדקו ומאמינים להם בדרבנן וה"נ י"ל דאם באו ואמרו הנחנו העירוב נאמנים אבל הכא הא לא מיירי מזו אלא ששלחם לערב דבזה אפי' בשולח לגדול צריכים לבא עליה מדין חזקה שליח עושה שליחותו והך חזקה לא אמרינן בקטן וצע"ג:
תוס' ד"ה והיכא וברייתא דמעילה וכו'. לא הוו צריכי לזה כיון דעל מתניתין לחוד לא צריך לשנויי רק מכח צרוף ברייתא דמעילה מש"ה דייקי יותר על הך ברייתא לחודיה. מ"ש במהרש"א לא ידענא וכו'. בעניי לא ידענא מאי קושיא הא י"ל דזהו מפשט פשיטא להש"ס דקוף ופיל לא מהימני:
Gilyon HaShas on Eruvin 31b · Sefaria
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
מתני' השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן וכו' אינו עירוב בגמרא מוקי לה בעירובי תחומין, והטעם דבקטן ליתא חזקה שליח עושה שליחותו וע"כ בעי עומד ורואהו והיכא דבא הקטן ואמר הנחתי העירוב י"ל דבאמת נאמן כמו גבי בדיקת חמץ דהימנוהו רבנן בדרבנן, אלא לא מיירי במעיד רק שקיבל השליחות לעשות כן, ובכה"ג גם בגדול לולי החזקה לא היינו סומכין, ובתוס' לא כתבו כן [אב"ה דכתבו לחלק בין בדיקת חמץ דהבית שלהם ורמי עליה, מש"ה נאמנים, והוא תימא, דאין צריך לחלק, אלא דגם הכא היה מהימן אלו אמר הנחתי]:
גמרא, נתנו לפיל והוליכו [לקוף והוליכו אין זה עירוב, ואם אמר לאחר לקבל הימנו הרי זה עירוב] ודלמא לא ממטי ליה, אר"ח בעומד ורואהו. מה דלא אתמר דברי ר"ח על מתני' דהכא [דאיתא נמי השולח ביד חש"ו אינו עירוב ואמר כו'] דבמתני' המ"ל דנאמנות אית להו, אלא דבשלחם שיניחו הם לא אלימי למקני שביתה, וכן כתוב בתוס' (ומ"ש מהר"ש איידלס לא ידענא כו') [אימא טעמא דברייתא נמי משום דלא אלימי למקני שביתה] לא ידענא למה לא ידע, דמ"מ גבי פיל וקוף ודאי ל"ש נאמנות כלל). ואי תיקשה הא מברייתא דמעילה דקתני ע"ג פיל והוליכו הוי עירוב מוכח דלא אמרינן לא אלימי למקני שביתה, וע"כ טעם דמתני' דאינו עירוב משום דלא מהימנא י"ל כיון דמ"מ לא מצי לאקשויי ממתני' לחוד דהיה אפשר לומר משום דלא אלים, והי' צריך למנקט הקושיא ממתני' וברייתא יחד, מש"הנקט הקושיא בפשיטות יותר על ברייתא לחוד. ובתוס' כתבו דלא שמיע להו ברייתא ואין צורך לכך [אב"ה עי' מ"ש לעיל ברכות (דף ד' ע"ב) גמרא חכמים עשו סייג לדבריהם]:
גמרא, אבל לא בטבל [דאין מערבין בו] פשיטא אף דאפשר לתקוני בין השמשות לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, מ"מ אינו מועיל הואיל אי בעי מתקנו, אלא היכא דגם השתא בלא תיקון חזי לשום אדם כגון תרומה, משא"כ טבל דלא חזי בלי תיקון לשום אדם, כן פירשו התוס' לעיל (דף ל' ע"ב) ד"ה ולפרוש וכתבו שם עוד לפרש דהכי מקשה פשיטא, דהא מרישא שמעינן דקתני מערבין בדמאי משמע אבל בטבל לא. ואינו נוח לי פירוש זה, דהא י"ל דמה דקתני מערבין בדמאי היינו בכל ענין אף דהוי שיעור מצומצם ואם נפריש מיניה וביה בציר ליה שיעורא, מערבין בו הואיל אי בעי מפקיר נכסיה, ותידוק מיניה באמת דבטבל כה"ג לא אבל עדיין י"ל דביותר משיעור גם בטבל מערבין לזה קתני אבל לא בטבל לומר דבכל ענין לא, משום דמתני' דלא כרבי, אלא דגזרו על שבות בין השמשות וא"א ליה לתקוני. והרי בדברי תוס' עצמן צריכין אנו לבא לזה דהא לפי מה שהעלו דלעולם מתני' כרבי ומ"מ מקשה פשיטא משום דהיכא דלא חזי לשום אדם לא מועיל מה דאפשר לתקוני, יקשה הא קתני מתני', ולכהנים בחלה ובתרומה, ויקשה גם לישראל לשתרי בתרומה, כיון דהשתא חזי לשום אדם נימא ביה הואיל דמצי לתקוני וחזי גם לדידיה והוא תמוה לכאורה: וע"כ צ"ל דנקט כהנים דלהם מערבין בכל ענין, גם בשיעור מצומצם, אבל קושייתם רק על מה דקתני אבל לא בטבל דמשמע ג"כ בכל ענין אף ביתר משיעור (מיהו בזה היה אפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש די"ל דכהנים בחלה ובתרומה אורחא דמלתא נקט וה"ה לישראל). וביותר מזה הא י"ל דהאי אבל לא בטבל קא אמאי דקתני ולכהנים בחלה ובתרומה, ואומר דאבל בטבל גם לכהנים אין מערבין, אף דאי מפריש חזי כול' לדידיה מ"מ אין מערבין דמשום שבות גזרו בין השמשות וזה לא ידענא מבבא דמערבין בדמאי, דהא החידוש בדמאי דגם לישראל מערבין בו:
גמרא, אבל לא בטבל, פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן וא"ת א"כ אמאי אין מערבין בו הא כתב הרשב"א דאיסור דרבנן מאכילין לקטן בידים והרי זה דומה ליה"כ דמערבין משום דחזי לקטנים (לעיל דף ל' סוף ע"ב) כבר הקשה הרשב"א ז"ל על עצמו כן בחידושיו ליבמות בפ' חרש. ולכאורה לק"מ, דהא האי מתני' אבל לא בטבל בפשוטו אתי כסומכוס דהא קתני ולכהנים בתרומה, ודוק מיניה דישראל בתרומה לא, וזהו כסומכוס דלא מהני חזי לאחרינא, וצ"ל דהכי מקשה דאבל לא בטבל סתמא קתני אף ביתר מכשיעור, ובזה אף דתנא דמתני' סובר כסומכוס הא הוי סעודה ראויה בין השמשות, דאי בעי מתשיל עליה ומפריש מיניה וביה והוי כמו יין לנזיר, אלא דסומכוס סובר דגזרו בה"ש, משום שבות, אבל מתניתי' משמע דלא ס"ל דגזרו בה"ש, וכ"ש תוס' לעיל (דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה) אלא אלו לא היו חזיין עכשיו לקטנים לא היה מועיל הואיל אי בעי מתשיל, וכמו שתירצו התוס' שם דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם אלא דהתם תירצו כיון דלא חזי השתא לשום אדם הא חזי לקטנים: ועדיין יש לפקפק בקושייתו, דהא סומכוס ע"כ סובר דבעי סעודה ראויה מבעוד יום, וסובר דמבעוד יום בעי ראוי ממש לא ע"י הואיל דחזי לתקוני, וכמ"ש לעיל (דף כו ע"ב):
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Eruvin 31b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 31, Amud Bet, about 371 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 13 words
Opens “וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.…”
- Segment 219 words
Opens “אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:…”
- Segment 318 words
Opens “וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא,…”
- Segment 439 words
Opens “וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי…”
- Segment 523 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי,…”
- Segment 69 words
Opens “וּמָה רָאִיתָ? הַאי — אִידְּגַן, וְהַאי —…”
- Segment 720 words
Opens “וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא,…”
- Segment 814 words
Opens “אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל…”
- Segment 920 words
Opens “וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא!…”
- Segment 1012 words
Opens “מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי.…”
- Segment 117 words
Opens “וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. פְּשִׁיטָא!…”
- Segment 1221 words
Opens “לָא צְרִיכָא, שֶׁפְּדָאָן, וְלֹא פְּדָאָן כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר…”
- Segment 1312 words
Opens “הֶקְדֵּשׁ — שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּב קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא…”
- Segment 1425 words
Opens “מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן,…”
- Segment 1518 words
Opens “גְּמָ׳ וְקָטָן לָא? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: קָטָן…”
- Segment 1611 words
Opens “אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב. מַאן?…”
- Segment 1723 words
Opens “וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ, הֲרֵי זֶה…”
- Segment 1819 words
Opens “וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ? כִּדְאָמַר רַב…”
- Segment 1947 words
Opens “וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב חִסְדָּא וְרַב יְחִיאֵל? אַהָא…”
- Segment 2011 words
Opens “אָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁל תּוֹרָה — אֵין…”
Original text
אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי.
Rav Huna said: It was taught that Beit Shammai say: One may not feed the impoverished demai . And Beit Hillel say: One may feed the impoverished demai . The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.
וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.
We learned in the mishna: One may establish an eiruv with first tithe whose teruma has been taken. The Gemara expresses surprise: It is obvious that if the teruma was already taken there is no problem. Why is it necessary to state it may be used for an eiruv ? The Gemara answers: It is only necessary to teach this halakha in a case where the Levite preceded the priest while the grain was still on the stalks, i.e., the Levite took his tithe before the grain was threshed and before the priest took the teruma ; and the teruma of the tithes was taken from it but teruma gedola was not taken from it. Therefore, since the teruma is generally separated first, a portion of the first tithe that the Levite took should have been separated as teruma .
וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״. מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
And this is in accordance with the opinion that Rabbi Abbahu said that Reish Lakish said, as Rabbi Abbahu said that Reish Lakish said: First tithe, in a case where the Levite preceded the priest while the grain was still on the stalks, is exempt from teruma gedola , as it is stated: “And you shall set apart from it a gift for the Lord, even a tenth part of the tithe” (Numbers 18:26), from which the following inference is made: A tenth part of the tithe, i.e., the teruma of the tithe, I told you, the Levite, to separate. And I did not tell you to separate teruma gedola and the teruma of the tithe.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כׇּל תְּרוּמַת ה׳״.
With regard to this matter, Rav Pappa said to Abaye: If so, even if the Levite preceded the priest after the kernels of grain were removed from the stalks and placed in a pile, the Levite should still not have to separate teruma gedola . Abaye said to him: With regard to your claim, the verse states: “From all that is given to you, you shall set apart that which is the Lord’s teruma ” (Numbers 18:29). The inclusive phrase “from all” indicates that teruma gedola must be separated even from the first tithe in the case where the Levite precedes the priest after the grain has been collected in a pile.
וּמָה רָאִיתָ? הַאי — אִידְּגַן, וְהַאי — לָא אִידְּגַן.
Rav Pappa asks: And what did you see that led you to expound one verse as exempting the Levite from separating teruma gedola from first tithe that has been separated while the grain was on the stalks, and to expound another verse as requiring teruma gedola to be separated when the Levite took his first tithe after the grain was collected in a pile? Abaye answers: This produce, which has been threshed and placed into piles, is completely processed and has become grain, and that produce, which remained on the stalks, did not yet become grain. The wording of the biblical verses indicates that the requirement to separate teruma applies only to grain, whereas the produce is not considered grain until it has been threshed.
וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
The mishna also stated that one may establish an eiruv with the second tithe and consecrated food that have been redeemed. The Gemara asks: It is obvious that these foods may be used to establish an eiruv . The Gemara answers: This ruling was only needed for a case where one redeemed the second tithe or consecrated food and paid the principle but did not pay the additional fifth of their value, which must be paid when they are redeemed. And the mishna teaches us that the failure to pay the additional fifth does not invalidate the redemption. Once the principle is paid, even if payment of the additional fifth is still outstanding, the article is regarded as redeemed and may be used for mundane purposes.
אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן, וּכְגוֹן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.
The mishna further states: But one may not establish an eiruv with tevel , produce from which the priestly dues and other tithes have not been separated. The Gemara asks: This too is obvious, as it is prohibited to eat or derive any benefit from tevel . The Gemara answers: This ruling is only needed with regard to tevel that is considered tevel by rabbinic decree. What is included in this category? For example, if one planted seeds in an imperforated container, one is exempt by Torah law from separating teruma and tithes from the resulting produce because Torah law does not consider produce grown in such a container to have grown from the ground.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי, וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.
The mishna stated that one may not establish an eiruv with first tithe whose teruma has not been taken. The Gemara asks: It is obvious, as such produce is tevel . The Gemara answers: This ruling is only needed for a case where the Levite preceded the priest and took first tithe from the pile, and only teruma of the tithe was taken from it, but teruma gedola was not taken from it, and the produce is therefore still tevel .
מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי. קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.
Lest you say the halakha in that case is as Rav Pappa said to Abaye, and the Levite is exempt from separating teruma gedola , and therefore the food may be used for an eiruv , the mishna teaches us as Abaye responded to Rav Pappa: If the Levite takes grain after it had been gathered in a pile, he must separate teruma gedola . Until he does so the produce may not be eaten.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. פְּשִׁיטָא!
We also learned in the mishna that one may not establish an eiruv with the second tithe or consecrated food that have not been redeemed. The Gemara asks: It is obvious that these items may not be used.
לָא צְרִיכָא, שֶׁפְּדָאָן, וְלֹא פְּדָאָן כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר — שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּב אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף״ — כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה.
The Gemara answers: This ruling is only needed for a case where he redeemed them, but did not redeem them properly, e.g., in the case of second tithe that was redeemed with an unminted coin [ asimon ]. And the Torah says with regard to the redemption of the second tithe: And bind up [ vetzarta ] the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). This is expounded to mean that the second tithe may only be redeemed with money that has a form [ tzura ] engraved upon it; however, unminted coins are not considered money for the purpose of redeeming the second tithe.
הֶקְדֵּשׁ — שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּב קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.
With regard to consecrated property, the reference is to a case where one redeemed it by exchanging it for land instead of money, as the Torah states: “He will give the money and it shall become his.” Since the verse speaks of giving money, it may be inferred that consecrated property cannot be redeemed by giving the Temple treasury land of equivalent value.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב — אֵינוֹ עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב.
MISHNA: If one sends his eiruv in the hands of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, all of whom are regarded as legally incompetent, or in the hands of one who does not accept the principle of eiruv , it is not a valid eiruv . But if one told another person to receive it from him at a specific location and set it down in that spot, it is a valid eiruv . The critical point in the establishment of an eiruv is that it must be deposited in the proper location by a competent person; but it is immaterial how the eiruv arrives there.
גְּמָ׳ וְקָטָן לָא? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: קָטָן גּוֹבֶה אֶת הָעֵירוּב! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כָּאן בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת.
GEMARA: The Gemara asks: Is a minor not fit to set down an eiruv ? Didn’t Rav Huna say: A minor may collect the food for an eiruv from the residents of a courtyard and establish an eiruv on their behalf even ab initio ? The Gemara answers: This is not difficult, as here, where the mishna invalidates an eiruv placed by a minor, it is referring to an eiruv of Shabbat borders. These laws are relatively stringent, as they require that one establish a new place of residence, which a minor cannot do. There, where Rav Huna said that a minor may collect the food for an eiruv , he was referring to an eiruv of courtyards. This type of eiruv is more lenient and may be established even by a minor, as all that is necessary is to join together domains that already exist.
אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב. מַאן? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי.
We learned in the mishna: Or if one sends his eiruv in the hands of one who does not accept the principle of eiruv . The Gemara asks: Who is this? Rav Ḥisda said: A Samaritan [ Kuti ], who does not accept the laws of the Sages with regard to eiruv .
וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, הָכָא נָמֵי — בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.
The mishna also states: And if he told another person to receive the eiruv from him, it is a valid eiruv . The Gemara challenges this statement: Let us be concerned that perhaps the minor or other incompetent person will not bring the eiruv to the other person. The Gemara responds: This may be answered as Rav Ḥisda said with regard to a different statement, that it was referring to a case where he stands and watches him. Here, too, the mishna is referring to a case where the person sending the eiruv stands and watches him from afar until the eiruv reaches the person designated to receive it.
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ? כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הָכָא נָמֵי — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
The Gemara asks: But nonetheless, let us be concerned that perhaps the other person will not take the eiruv from the deaf-mute, imbecile, or minor and deposit it in the designated place. From a distance, one cannot see exactly what is happening. He only saw that the messenger arrived at his destination. The Gemara answers this question as follows: Rav Yeḥiel said in a different context that there is a legal presumption that an agent fulfills his agency. Here, too, there is a legal presumption that the agent appointed to accept the eiruv fulfills his agency.
וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב חִסְדָּא וְרַב יְחִיאֵל? אַהָא אִתְּמַר, דְּתַנְיָא: נְתָנוֹ לַפִּיל וְהוֹלִיכוֹ, לַקּוֹף וְהוֹלִיכוֹ, אֵין זֶה עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְדִילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. וְדִילְמָא לָא מְקַבֵּל לֵיהּ מִינֵּיהּ? אָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
The Gemara asks: Where were these principles of Rav Ḥisda and Rav Yeḥiel stated? The Gemara answers: They were stated with regard to the following, as it was taught in a baraita : If one gave the eiruv to a trained elephant, and it brought it to the place where he wanted the eiruv deposited, or if he gave it to a monkey, and it brought it to the proper location, it is not a valid eiruv . But if he told another person to receive it from the animal, it is a valid eiruv . The Gemara asks: But perhaps the animal will not bring the eiruv to the person appointed to receive it? Rav Ḥisda said: The baraita is referring to a case where the person sending the eiruv stands and watches it from afar until it reaches the person designated to receive the eiruv . The Gemara asks further: But perhaps the person appointed to receive the eiruv will not accept it from the elephant or monkey. Rav Yeḥiel said: There is a legal presumption that an agent fulfills his agency.
אָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁל תּוֹרָה — אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
Rav Naḥman said: With regard to Torah laws, we do not rely on the presumption that an agent fulfills his agency; rather, one must actually see the agent performing his mission.