Commentary page
Eruvin 13b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerEruvin 13b
Eruvin 13b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 519 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
They studied their own rulings and those of Beit Shammai When Beit Shammai would bring proof to their rulings from the Torah and Beit Hillel would bring proof from another verse, and Beit Hillel would expound the verse of Beit Shammai to show its relevance, and it was not light in their eyes, as they studied in Tractate Berakhot (Berakhot 10b), "Beit Shammai say, In the morning, every man should lean and read [Kiryat Shema'] and in the morning he should stand as it says, (Devarim 6:7) 'When you lie down and when you arise'; and Beit Hillel say, Every man should read as he is, as it says, (Ibid.) 'When you are on the way'. If so, what does it say, 'When you lie down and when you arise'? - [Recite] at the time that people normally lie down and at the time that people normally arise [i.e., in the evening and in the morning]."
They mention the actions of Beth Shammai before theirs As they first said in the story that the "elders of Beth Shammai went" and subsequently, the "elders of Beth Hillel".
Rashi on Eruvin 13b · Sefaria · CC0
Tosafot
עשייה דידה מחיקה היא ואם תאמר אם כן למה אין מוחקין לה מן התורה ואומר ר"י משום דכתיב וכתב את האלות האלה דבעינן שתהא כתיבה לשם אלה:
שיודע לטהר את השרץ תימה מאי חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו בהדיא ואומר רבינו תם דלענין טומאת נבילות איירי שלא יטמא כזית ממנו במשא דהא כתיב או בנבלת חיה ושרץ אע"פ שרוחש הוי בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ד' נט:) ובכל חיה הרומשת זה נחש ויליף רבינא ק"ו מנחש דיצא מכלל נבלת חיה דממעט ליה בתורת כהנים מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון וכי מסיק ולא היא וסותר הקל וחומר מ"מ אתי במה מצינו שפיר מנחש דלא הוי בכלל חיה ה"נ כל שרצים שרוחשין לא הוו בכלל חיה ולא מצא ר"י בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות ועוד קשיא לר"י דבהדיא ממעט בת"כ כל שרצים מטומאת נבילות דקתני התם היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאים במשא שיכול ומה בהמה שלא עשה הכתוב דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת"ל היא ולא שרץ ומיהו י"ל אע"ג דאיכא מיעוטה עביד נמי ק"ו אבל קשיא היכי אתי רבינא לבטל הק"ו שבתורת כהנים ואי לאו דאיכא מיעוטא בהדיא אדרבה הוה עבדינן ק"ו דתורת כהנים ועוד דעל ק"ו דרבינא איכא למיפרך מה לנחש שכן טהור אפילו במגע בכעדשה:
נוח לו לאדם שלא נברא והא דאמרינן בפ"ק דע"ג (ד' ה.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאילמלי הן לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א"נ הכא איירי בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו:
Tosafot on Eruvin 13b · Sefaria
Rav Nissim Gaon
תלמיד אחד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה אומ' על כל דבר ודבר של טמאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה ישנו בפר' ארבעה ראשי שנים הם (ר"ה כא) כשהזכיר ר' אבהו (תהילים י״ב:ז׳) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים אמרו פליגי בה רב ושמואל חד אמ' נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו לו למשה בסיני חסר א' שנ' ותחסרהו מעט מאלהים לפי שפירש מזוקק שבעתים שבעה כפולים שבעה פעמים שיעלה חשבונם מ"ט ויהיה פירוש ותחסרהו מעט בשביל האחד שחסר מן הנ' ובתלמו' סנהדרין דבני מערבא גרסי' כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור רבא בר מריה בשם ר' יצחק נתן לו הקב"ה למשה את התורה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא דכת' (שיר השירים ב׳:ד׳) ודגלו עלי אהבה שלמה אמרו ודגלו עלי אהבה פירו' ודגלו בגימטריא מ"ט וכן הוא אומ' אמרות יי' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:
כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו מרבה ורב יוסף ותמצא פירושו בסוף מסכת ברכות:
Rav Nissim Gaon on Eruvin 13b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
א"ר (חנינא) [חמא] בר חנינא גלוי וידוע מפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של ר"מ כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חביריו על סוף דעתו שהיה מראה כאילו מטמא את הטהור ומראה לו פנים וכו' ור' מייאשא היה שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר פנים בהלכה. וכן ר' אלעזר בן ערך נקרא ר' נהוראי.
אמר רב האי דעדיפנא מחבריי דחזיתיה לר' מאיר לאחוריה פי' שהייתי קטן ולא הגעתי לישב בשורה שלפניו אלא הייתי יושב בשורה שלאחריו. ואילו הייתי זוכה לישב לפניו הוינא עדיף טפי. שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך.
ותלמיד היה לו לר' מאיר וסומכוס שמו שהיה ר"מ אומר על כל דבר טומאה מ"ח טעמי טומאה ועל כל טהרה מ"ח טעמי טהרה.
תנא תלמיד וותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ מק"נ טעמים אמר רבינא אני אדון ואטהרנו מה נחש שממית וכו':
שלש שנים חלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצתה בת קול ואמרה הללו והללו דברי אלהים חיים הן אלא שהלכה כב"ה ומפני מה זכו להיות הלכה כמותן מפני שנוחין בהלכה ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.
דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית כו'.
ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה [מגביהו] וכל המגביה עצמו [הקב"ה] מנמיכו וכל המחזר אחר השררה השררה בורחת ממנו. וכל הבורח ממנה היא מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו והנדחה מפני השעה שעה עומדת לו.
ת"ר שנתים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה ובסוף נמנו וגמרו נוח לו למי שלא נברא.
Rabbeinu Chananel on Eruvin 13b · Sefaria
Rashba
שיכול לטהר את השרץ מהתורה הקשו בתוס' ומה חכמה היא זו לעשות ק"ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי' ר"ת ז"ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ"ד מיתות (נט, ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר' י"ב פי' ג') מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר' י' פי' ג') שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת"ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט' מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס'.
Rashba on Eruvin 13b · Sefaria
Ritva
שיכול לטהר השרץ מן התורה כתבתי קצת שטת התוספו׳ בזה במסכת סנהדרין בס״ד:
אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז״ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ״ט פנים לאיסור ומ״ט פני׳ להיתר ושאל להקב״ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.
ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב״ש לדבריהן וכדרך שעשו במשנ׳ זו שהו׳ מבי׳ שאמרו ב״ה לא כך היה המעש׳ שהלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה הרי שהקדימו בדבורם זקני ב״ש לזקני ב״ה וע״ד זה הלך רבי הקדוש שהיה מזרע ב״ה שהקדים בכל מקום דברי ב״ש לדברי ב״ה.
יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו פי׳ יפשפש שייך לשעבר כדאמרינן במי שיסורין באין עליו וימשמש שייך להבא שיזהר מכאן ואילך לדקדק תמיד במעשיו ולהזהר בהם ולהזכירם על לבו תמיד וכענין שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה וחייב אדם למשמש בגדיו ע״ש ותו לא מידי:
הקורא שאמר רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבנה של ג׳ טפחים פי׳ נקט של ג׳ טפחים משום דאיכא זוטרתי כדאיתא בפ״ק דבתרא וא״ת ליתני הקורה שא׳ רחבה טפח ומחצה י״ל דטעמא נקט דלהכי בעי׳ האי שיעורא כדי שתהא ראויה לקבל פחות שבבנין דהיינו אריח ומה שאמר אח״כ דיה לקורה שתהא רחבה טפח פי׳ בתלמודא כי על ידי שצריך ללבן קורה זו בטיט מן הצדדין כמי שמכין אותה לקבל אריח הרי מרחיבה הטיט חצי טפח ובריאה כדי לקבל אריח וכתוב הראב״ד ז״ל שצריך שתהא כל הקורה ראויה לקבל אריחיים ככולה רחבים דאע״ג דלא בעי׳ אריחים ממש ראויה כדי לקבל אריחים בעי׳ ואפשר דלהכי הדר תני רחבה ובריאה ד׳ דמה רחבה ד׳ ככולה אף בריאה ככולה וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם קורה שאמרו כדי לקבל אריח א״ר אבא כדי שתקבל דימוס של אריחים לרחב״ן רשב״ג אומר כדי לקבל דימוס של אריחין לארכן מה ביניהן על דעתהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתי׳ דרשב״ג עשרין ארחין ע״כ: פי׳ דקורה שהיא עשר אמות לדעת רבנן שמשימין האריחין לרחבן ואריח הוא טפח וחצי צריך ארבעה אריחים לחשבון אמה בת ששה טפחים: ולטעמא דרשב״ג שמשים האריחים לארכן וארכן ג׳ טפחים דייה לקבל ב׳ אריחים מ״מ נראה שאין זו שיטת תלמודא שלנו כיון שצא פירשו כן גם שלא אמר רשב״ג בתלמוד שלנו שיתנו האריח על הקורה לארכו כפי מה שנראה מן הירושלמי: אלא כי בעינן לפרושי בתלמודא:
היתה של קש או של קנים שמין אותה כאילו היא של מתכת פי׳ כיון שרחבה טפח ואפשר דנקט מתכת לגוזמא בעלמא: א״נ לאשמועינן שאם היא דקה כל כך שאפי׳ היתה של מתכת תהא חלושה שאינה כשרה: וכן פי׳ מורי הרב ז״ל:
עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה נראה ודאי דבהא רואין אפי׳ רבנן מודו כיון שתקינו אפשר מעצמו בלא שום דבר מבחוץ אלא שהוא מחוסר מעשה להסיר העקמומית וכן פירש הראב״ד ז״ל וכן פירש בירושלמי דכיון שהיא הדין דמודו רבנן בעגולה שהרי אינה מחוסרת אלא רבועה בלבד דמאי שנא מעקומה ועוד דהכי אפשר דרישא רבי יהודא ומציעתן רבנן וסיפא ר׳ יהודא ליתני עגולה מקמי עמוקה אלא ודאי כדאמרן. והיינו דבתלמודא כי שקלי׳ על מתני׳ דהיתה של קש אמרינן הא תו למה לי היינו הך משום דאתינן לרבנן אלא אמרינן פשיטא כלומר דמודו רבנן בהאי וכי הדר אמרי על עגולה אמרינן הא תו למה לי מפני ששתי אלו לרבנן וכן נראה ברור: וכן דעת רבותי. אבל בירושלמי אמרו דעגולה לרבי יהודא היא ונראה שאין זו שטת התלמוד שלנו ואולי שהוא שבוש כגר׳ בירושלמי.
Ritva on Eruvin 13b · Sefaria
Meiri
המשנה השלישית היא מענין החלק הראשון בביאור עניני הקורה והוא שאמר קורה שאמרו צריך שתהא רחבה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה כדי שיהא נראה שלקביעות הונחה שם כאלו רצו לבנות עליה מיהא (באין) [בנין] אריחים והאריח חצי לבנה ולבנה שלשה טפחים ונמצא רחב אריח טפח ומחצה ודיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח זה לרחבו (ואע״ף) [ואעפ״י] שהאריח עודף אצבע לכאן ואצבע לכאן כך הוא ראוי לו כדי שימרח בטיט על רחבה של קורה ויניח האריח על הטיט ויעדיף מכאן ומכאן להגין על הקורה מפני הגשמים. וזהו שאמרו בגמרא מלבן לה בטניא ואעפ״י שאין אנו צריכי׳ לנתינת טיט ואריח מכל מקום לראוי לכך אנו צריכים ואחר שהזכיר שיעור הרחב חזר ודן על העובי שלא דבר עכשו בקורה (עגלה) [עגולה] אלא שטוחה ואמר (שהמבוי) [שהעובי] אין לו שיעור אלא בכדי אומד שתהא בה חוזק לקבל אריח והיא אמרו (בריהא) [בריאה כדי] לקבל אריח ואין אנו צריכים לשיעור עובי אלא בכדי חוזק זה שאם אינה חזקה בכדי שיעור זה לא יהא ניכר שלקביעות הונחה שם. וכתבו גדולי המפרשי׳ שצריך שתהא ראויה לקבל אריחים כשיעור כל הקורה עד (שלא) [שאם] היתה הקורה במבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין תהא ראויה לקבל עשרים אריחין בארך שהאריח ארכו שלשה טפחים שהוא חצי אמה. וכן נראה בתלמוד המערב. ומכל מקום לאו דוקא כלה לגמרי אלא עד שני ראשיה בסמוך פחות משלשה שהרי אף אם אין מגעת כלל כל שהוא כפחות משלשה [כשר] במבוי כמו שיתבאר.
ר׳ יהודה אומ׳ רחבה אעפ״י שאינה בריאה שהוא סובר קורה משום מחיצה ובכל שהוא פיה יורד וסותם ולדעתו נאמר אחר כן היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת וחזר ולימד כן לומר אעפ״י שאין במינה בריאות לקבל אריח. ואין הלכה כר׳ יהודה בזו אלא בריאה בעינן. ומכל מקום מפרש בגמרא שאם היתה רחבה ארבעה אין צריך לבריאה וכן פסקוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:
עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת רוב מפרשי׳ הסכימו שאף לרבנן נאמרה שאם היתה עקומה באמצעיתה ושני ראשיה ישרים ועקמימותה יוצא למקום פסול כגון למעלה מעשרי׳ או למטה מעשרה או חוץ למבוי רואין אותה כאלו [היא] פשוטה וכל שהיא בפחות משלשה לפשיטותה שהוא במקום הכשר כגון שאם ניטל העקמימות ישארו שני הראשים בפחות משלשה זה לזה כשרה וכן כתבוה בגמרא. וכן אמרו בתלמוד המערב ר׳ יוסה בשם ר׳ זעירא דברי הכל היא וכן עגולה שאין ראויה לקבל אריח שהרי אין האריח מתישב יפה על דבר עגול רואין אותה מרובעת וכל שיש בהקפה שלשה טפחים דנין אותה בטפח מרובע ואף זו לדעת חכמים וכן גדולי המחברי׳ הסכימו בה שפסקו בעגולה ועקומה להכשיר ואעפ״י שנחלקו חכמים בשל קש שלא לומר רואין פירשו בו גדולי הדור מפני שמחיצת קש אי אפשר להיות חזקה אבל עקומה ועגולה הואיל ובגופו של דבר אפשר לתקנו ואין כאן אלא חסרון מעשה כל שאפשר לבא לידי כך רואין אותו כאילו נעשה והדברים מחוורים. ובעקומה מיהא נראה שצריך שיהא רובה במקום הכשר. ויש מפרשים עגולה ועקומה לדעת ר׳ יהודה לבד וראיה להם מה שאמרו בגמרא עליה סבר לה כר׳ יהודה דאית ליה רואין. אלמא לרבנן לית להו רואין ואין נראה כן אלא מפני שר׳ יהודה אמרו על כל הדרכים ייחסו לו דעת זה ומכל מקום חכמים סוברים כן באלו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתינו והוא הנכון ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Meiri on Eruvin 13b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בד"ה שיודע לטהר כו' וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו מ"מ אתי במה מצינו כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותו לזה דמ"מ אתי במה מצינו כו' ובתוס' ספ"ק דסנהדרין ליתא ואפשר דקים לי' לר"ת בשום מקום במשנה ובתלמוד שהשרץ טהור מטומאת משא ולכך הוצרך לומר דהיינו במה מצינו מנחש מיהו א"א לומר דקים ליה הכא מההיא דת"כ שהביא ר"י מדכתיב היא מיעוטא היא מטמאה במשא ואין שרצים מטמאין במשא דא"כ לא הוצרך למילף מבמה מצינו מנחש ודו"ק:
בא"ד ועוד על ק"ו דרבינא וכו' שכן טהור אפי' במגע בכעדשה עכ"ל וה"ה דמהך מלתא ה"מ למעבד ק"ו בת"כ ומה בהמה שאינו מטמא במגע בכעדשה מטמא במשא שרץ שמטמא בכעדשה א"ד שמטמא במשא ת"ל היא ולא השרץ ומיהו ק"ק דמי הכריח אותן להך פירכא דכעדשה דהך מילתא גופא דת"כ מצי למפרך דמה לנחש שכן דמו אינו כבשרו *) דדמו כבשרו לא מרבי' אלא בח' שרצים ודו"ק:
בד"ה נוח לו כו' שאלמלא הם לא חטאו לא באנו לעולם הא מפרש התם אימא כמי שלא באנו לעולם א"נ כו' עכ"ל כצ"ל:
Chidushei Halachot on Eruvin 13b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' אמר רבינא אני אדון ואטהרנו עי' תשובת רמ"א סי' קז:
שם יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים עי' רש"י כתובות דף נז ע"א ד"ה הא קמ"ל:
Gilyon HaShas on Eruvin 13b · Sefaria
Ben Yehoyada
וּמִפְּנֵי מַה לֹּא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ פירוש הסכמת החכמים לקבוע הלכה כרב פפא ודאי היא בהשגחה מן השמים כי רוּחַ ה' דִּבֵּר בָּם על דרך (תהלים כה, יד) סוֹד הֳ' לִירֵאָיו, ומאחר דקמי שמיא גליא שהוא חכם מכולם בודאי דבריו הם אמת וצדק שאינו טועה בהוראתו ולכן שואל למה לא הניח הקבית הלל בלב החכמים לקבוע הלכה כמותו דהכל בידי שמים.
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ חֲבֵרָיו עַל סוֹף דַּעְתּוֹ קשה והלא בודאי הוא עצמו עמד על סוף דעתו ואם יש יכולת בידו לטהר הטמא ויראה לו פנים ודאי הוא לא יפסוק כן להלכה אלא חוזר וסותר דברים אלו כי באמת הוא חסיד וישר ונאמן ולא יפסוק להלכה אלא אליבא דאמת אף על פי שהאחרים אין שכלם משיג להכיר בזה? ועוד יש להבין, בלאו הכי צריך לנו לדעת למה היה עושה רבי מאיר דבר זה לטהר הטמא ויראה לו פנים דמה תועלת יש בזה אם אינו פוסק הלכה בחריפות זו? ונראה לי בס"ד כי הוא היה עושה חריפות זו לטהר הטמא ויראה לו פנים כדי לחדד התלמידים ולראות אם ירגישו לדחות את דברים אלו בטענה של חריפות ומאחר דעל הרוב קצרה יד שכלם של החכמים להשיג הסתירה שיש לסתור את חריפות זו אלא נראה להם כי הפנים אשר מראה לדבריו הם אמתיים, לכך אף על פי שבאמת שהוא עצמו עושה סתירה לדברים ומראה להם שאין זה האמת חשו חכמים אם יקבעו הלכה כדבריו יהרהרו אחרים על קביעות הלכה זו כי יאמרו אולי גם הלכה זו אמרה על דרך אותה החריפות שעושה לטהר הטמא ולהראות פנים ואתם אין מרגישים בסתירה שיש לסתור דברים אלו כמו שלא הרגשתם בדברים אחרים שאמר לכם ולכן כדי שלא יהרהרו אחר דבריו שאומר להלכה אם יקבעו הלכה כמותו לכך לא קבעו הלכה כמותו ואף על פי שהם יודעים שהוא צדיק ונאמן ואם היה סתירה להלכה זו היה מגלה להם עם כל זה חשו משום לְזוּת שְׂפָתַיִם מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי. והא דאמר ' שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל טָמֵא, טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים ' נקט על טמא טהור ברישא לרבותא כי בכוחא דהיתרא איכא רבותא טפי שצריך ראיות חזקות כדי להתיר.
תָּנָא, לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ, אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ הקשה הרב ישרש יעקב ז"ל מה חילוק יש בין מֵאִיר לְנְהוֹרַאי והכל אחד ולמה נשתנה שמו בשביל זו? עיין שם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר בן ערך קרא אותו אביו ביום המילה ' אֶלְעָזָר ' ואחר שגדל בחכמה והיה מנהיר עיני חכמים קראו אותו החכמים בשם ' נְהוֹרַאי ' בעבור המעלה הזאת, והוא היה קודם רבי מאיר מוכח כי היה מתלמידי רבי עקיבא. וכשנולד רבי מאיר קרא אותו אביו בשם ' נְהוֹרַאי ' ביום המילה וזה היה עיקר שמו אך אחר שגדל בתורה וְהָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים רצו החכמים לחדש לו שם חדש בעבור המעלה הזאת וקראו אותו בשם ' מֵאִיר ' ואף על פי שבשמו העיקרי שהוא נְהוֹרַאי יש בו משמעות המעלה הזו שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי הֲחֲכָמִים. עם כל זאת כיון דשם נְהוֹרַאי נקרא בו מעת היותו קטן מיום המילה אינה ניכרת המעלה שלו בשם זה וגם בודאי 'כמה שם נהוראי איכא בשוקא' מאחר ששם נהוראי כבר נתחדש בעולם בזמן רבי אלעזר בן ערך שחידשו לו חכמים שם זה, ולכך הוצרכו לחדש לו עתה שם חדש שקראו אותו מֵאִיר כדי לפרסם המעלה שהוא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה ושם זה היה ראשון בעולם שנתחדש אצלו. ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל מה שכתב רבינו ז"ל בביאור מאמר 'תפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה' שרמז בשם מֵאִיר – ' נֵר וְ אוֹר ' שנתקיים בו נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר (משלי ו, כג) יעיין שם. ונראה לי שיבא רמז זה בשם נְהוֹרַאי יותר שיש בשם זה אותיות נֵר ואותיות אוֹר ונשאר אותיות י " ה שהם סוד חו"ב [חכמה ובינה] שהיה חכם ומבין וראש וסוף נְ הוֹרַא י [60] עולה מספר הֲלָכָה [60] ונשאר באמצע אותיות אוֹרָה רמז שֶׁמֵּאִיר אוֹרָה בַּהֲלָכָה זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן].
אָמַר רַבִּי הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרָאי, דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ, הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי. נראה לי בס"ד אחורי אותיות מֵ אִ יר יש אותיות קלט ואותיות לקט כי אות האלף לא יש אות מאחוריו דהוא ראשון אך אחר אותיות מֵאִיר שהם מקמיה הם אותיות כבשן [372] שעולה מספרם שבע [372] ונרמז בזה דהרואה את רבי מאיר מאחוריו הרי זה קלט שיעור לקט שהוא דבר מועט שאינו משביע אך מאן דחזיה מקמי הרי זה שבע מאור תורתו דברי תורה שהם כבשונו של עולם. בא וראה כמה גדולה המשכה שתהיה מצד הפנים דאיכא בירושלמי (ירושלמי נדרים כט:) ברבי שמעון בן אלעזר שלא היו יכולים כל החכמים למצוא לו פתח לנדרו עד שבא זקן אחד ומצא לו פתח בחכמה ואמרו החכמים לאותו זקן מנין לך זאת החכמה שנתחכמת כולי האי? ואמר להם מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת אותי דעת! עיין שם. ופרשנו במקום אחר מה שהיתה סגולת המקל חזקה וגדולה כל כך כי הראשונים ז"ל היה דרכם ליקח בידם משענת ולפעמים סומכים עצמם עליה ומסתכלים בה כדי לפשט מחשבתם מן עניני עולם הזה ולצמצם מחשבתם בדבר קדושה אשר יביאו ויתבוננו בו ולכן המקל ההוא נמשך עליו רוח קדושה מקדושת מחשבתם ולכן אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענת שלו וישים אותה על פני הנער להחיותו יען כי משענתי חופף עליה רוח קדושה מפניו הקדושים בעת שהוא מסתכל בה בעת ההתבודדות שלו ולכן יכולה היתה מקלו של רבי מאיר שהיה נשען עליה ומסתכל בה בעת שהיה מתבודד ומחשב בכונות קדושים הידועים לו להמשיך על עצמו רוח הקודש וגם היתה המקל קולטת רוח קדושה מן אור פניו הקדושים וכל כך קלטה קדושה שהיה בה טופח על מנת להטפיח שיש בה שיעור גדול שהזקן היה קולט חכמה מן קדושה שהיתה שורה עליה. ולכך אמר רבי אִלְמָלֵא חֲזִתֵּיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוַאִי מְחַדַּדְנָא טְפֵי כי גדול האור הנמשך מצד הפנים עשר ידות על הנמשך מצד האחור ולכך הזהיר הכתוב (ישעיהו ל, כ) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. והנה לפי דברי גמרא דידן אמר רבי דברים אלו על זמן שהיה רבי קטן בשנים בזמן אביו רבן שמעון בן גמליאל והיה יושב בבית המדרש בשורה שהיא מאחוריו של רבי מאיר ואמר מחדדנא מחבראי מאותם שלא למדו תורה מן רבי מאיר ולא ישבו בישיבתו של רבי מאיר אפילו מאחוריו. אך בירושלמי דביצה פרק משילין (ירושלמי ביצה פרק ה הלכה ב דף כ:) איתא כשהיה רבי משיא את רבי שמעון בנו היו מטפחין באחורי ידיהם בשמחת חתן ביום שבת ועבר רבי מאיר ואמר רבותי! וכי הותרה שבת? ושמע רבינו את קולו ולא ידע שהוא רבי מאיר ואמר: מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו?! כי רבי סבר טפוח כזה שהוא באחורי היד מותר ורבי מאיר סבירא ליה דאסור גם בכהאי גוונא, ושמע רבי מאיר קולו של רבי שאמר כך וברח לחוץ ויצאו עבדי רבי אחריו והוא היה רץ ובורח ואדהכי הפריח הרוח את סודר רבי מאיר מאחריו והיה רבי מציץ ורואה מן החלון בביתו וראה צוארו של רבי מאיר מאחוריו ואמר רבי לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמית קדליה דרבי מאיר מן אחורוי! עיין שם. ואנא עבדא פרשתי הטעם שרץ רבי מאיר וברח כדי שלא יראהו רבי ויתבייש רבי מן הדברים ההם שאמר מי הוא זה שבא להוכיחנו בתוך ביתינו. ונמצא לפי זה יש הפרש גדול בדבר זה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ונראה לי בס"ד דהא והא איתא דתחלה אמר רבי כמו שאמרו בבבלי על זמן שלמד תורה בישיבה של רבי מאיר בקטנותו ואחר כך בגודלו אחר שהיה נשיא דאז השיא את רבי שמעון בנו כמפורש בגמרא דכתובות שהשיאו בזמן נשיאותו אמר דברים הנזכר בירושלמי להפליג בשבחו של רבי מאיר. ועיין בספר לקוטי תורה המתייחס לרבינו האר"י ז"ל שפירש מאמר דַּחֲזִתֵּיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ על הסוד ותמצית דבריו דכונת רבי בדברים אלו הוא על הארת מקום שורש נשמת רבי מאיר והלביש הסוד בדברים אלו להסתיר הענין.
שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל וְכוּ' נראה לי בס"ד טעם שנמשכה המחלוקת בהלכות התורה 'שָׁלֹשׁ שָׁנִים' כי המחלוקת באה להם מצד השכחה כי קודם זה שלא היה שכחה לא היה שום מחלוקת אלא היו שונים ההלכות כנתינתן מסיני וידוע דהשכחה באה מצד הקליפה וידוע כי הקליפות ישנם בשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] מה שאין כן באצילות כתיב בה (תהלים ה, ה) לֹא יְגֻרְךָ רָע ולכן נמשכה המחלוקת שלש שנים כנגד הקליפות של שלש עולמות בי"ע. או יובן בס"ד טעם לזה כי תורה שבכתב היא גוף האילן ותורה שבעל פה היא פירות היוצאין מן האילן והדין הוא בפירות האילן שלש שנים ערלים וברביעית מותרים לאכילה וכנגדו היה בהלכות שהם פירות שלש שנים היו במחלוקת שלא נפסקה ההלכה ואחר שלש יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל ואז נעשו ההלכות שלהם ראויין לאכילה לעשות מעשה על פניהם. ועוד נראה לי בס"ד כי הלל ושמאי הם כנגד חסד וגבורה דרגין דאברהם ויצחק וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ותלמידים שלהם כנגד קו האמצעי דרגא דיעקב היוצא משניהם ולכן אחר שלש שנים הגין זכות האבות שהם סוד חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ויצאה בת קול ופסקה ההלכה ושקטה המחלוקת.
מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין הֵן וַעֲלוּבִין הֵן נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי כי יש נראה נח בפיו לעיני הרואין אך לבו בוער כאש להבה ומצטמק ורע לו על הדבר אך בית הלל נּוֹחִין מבחוץ בפה וַעֲלוּבִין בלב שיש להם ענוה שלימה מבית ומחוץ.
לְלַמְּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ וְכוּ' כתב מהרש"א ז"ל לכאורה כל הני שלשה חלוקות דנקט הם קרובים לענין אחד וכפול הוא עיין שם. ונראה לי בס"ד מַּגְבִּיהַּ קאי על חכמת התורה וּמְחַזֵּר קאי על שררה וממשלה ונשיאות וְדּוֹחֵק על ריוח ממון והצלחת משא ומתן. ונראה לי דשלש אלה נסבכים זה בזה כי תחלה מַּגְבִּיהַּ עצמו בחכמה שמראה לפני העולם שהוא חכם גדול כדי שיתנו לו כתר הרבנות ואחר שיגדלוהו ונותנים לו כתר רבנות אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ שיעבירו אותו מגדולתו שבזה יצטער יותר מאחר שכבר נתגדל. וכיון שהושפל לא ישקוט ולא ינוח לעשות המצאות שֶׁיַּחֲזֹר לגדולתו והקדוש ברוך הוא סותר בנין שלו כמו שנאמר (מלאכי א, ד) הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס ובזה יצטער יותר כי רואה בעיניו שהגיעה הגדולה לידו וברחה ממנו. ואחר שרואה שלא הועילו לו כל המצאות שעשה לעצמו אז ירדוף אחר השררה להשיגה במקום אחר וְדוֹחֵק את השעה ליקח מקום של אחרים ואינו שלו וגם זה לא יועיל שהשעה דוחקתו! וכן תלת לטיבותא גם כן נסבכים זה בזה כָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ כדוד המלך ע"ה שהיה רועה צאן ולא קפיד על כבודו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ שלקחו מן הנוה מאחרי הצאן ונמשח למלך על פי ה' שאמר (שמואל א' טז, א) כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ ואמרו רבותינו ז"ל כביכול 'עָלַי מֶלֶךְ' ואחר שנמשח למלך ברח מן הגדולה שחזר להיות רועה צאן ונעשה עבד לשאול המלך ע"ה ולא מרד בו ליקח המלכות מידו בחייו, הנה אז הגדולה מחזרת אחריו שסבב השם יתברך שימות שאול ובניו וסוף במעט ימים תפס דוד המלך ע"ה את המלוכה על כל ישראל שגם אויביו השלימי אתו. ואחר שמלך על כל ישראל עמד עליו אבשלום בנו והוא לא נשאר בירושלם על כסא מלכות להלחם עם אבשלום וסיעתו אלא נדחה מפני השעה שברח מירושלם וגם את שמעי שקללו לא פגע בו הנה סופו הצליח שהיתה השעה עומדת לו שנהרג אבשלום וכל ישראל חזרו ונכנעו אליי והשלימו אתו.
שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל הנה הרב פתח עינים ז"ל הביא סדר חשבון בדבר זה בשם הגאון מהר"י ז"ל ויש בזה דוחקים הרבה כאשר יראה הרואה. ואנא עבדא נראה לי בס"ד לבאר החשבון בדרך זה כי יצחק עשה החשבון על שבעים שנה וקבל עליו י"ב שנה וחצי אך בקרא כתיב (תהלים צ, י) וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה נמצא הזכיר שְׁמוֹנִים ואם תנכה מאלו העשרה שנים שהם משבעים עד שמונים כל הנכויים שניכה יצחק לפי ערך השבעים ישאר שתי שנים ומחצה אשר בעבורם לא דבר יצחק אבינו ע"ה כלום ולא לקח על עצמו שום חלק מהם ולכן על אלו השתי שנים ומחצה נחלקו חד אמר נֹחַ שֶּׁלֹּא נִבְרָא כי אין להם על מה לסמוך וחד אמר נֹחַ לוֹ שֶּׁנִּבְרָא.
2 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Eruvin 13b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Eruvin, daf 13, Amud Bet, about 519 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 115 words
Opens “וְנִמְלַךְ וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר: שִׁמְךָ כִּשְׁמִי…”
- Segment 222 words
Opens “הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ כְּתִיב —…”
- Segment 345 words
Opens “אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ…”
- Segment 441 words
Opens “תָּנָא: לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי…”
- Segment 522 words
Opens “אָמַר רַבִּי: הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרַאי דַּחֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי…”
- Segment 635 words
Opens “אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמִיד…”
- Segment 712 words
Opens “תָּנָא: תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה שֶׁהָיָה מְטַהֵר…”
- Segment 821 words
Opens “אָמַר רָבִינָא, אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ: וּמָה נָחָשׁ…”
- Segment 97 words
Opens “וְלָא הִיא — מַעֲשֶׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבֵיד.…”
- Segment 1033 words
Opens “אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים…”
- Segment 1132 words
Opens “וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים,…”
- Segment 1266 words
Opens “כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה…”
- Segment 1348 words
Opens “לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ…”
- Segment 1446 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית…”
- Segment 1522 words
Opens “מַתְנִי׳ הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ.…”
- Segment 1629 words
Opens “רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל…”
- Segment 1723 words
Opens “עֲקוּמָּה — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה,…”
Sages named on this page
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Eruvin 13b · Segment 8 — “אָמַר רָבִינָא, אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ: וּמָה נָחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Eruvin 13b · Segment 10 — “…רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי…”
Encyclopedia entries citing this page
- Rabbi Judah the Prince · Others · Fourth Generation of Tannaim
Rabbi Judah the Prince (Rebbi) was a leading sage of the fourth generation of Tannaim, famous for compiling the Mishnah.
Cited source: Eruvin 13b
All 41 sources this entry cites - Sumchus · Third generation of Tannaim
Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…
Cited source: Eruvin 13b
All 4 sources this entry cites
Original text
וְנִמְלַךְ וּמְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר: שִׁמְךָ כִּשְׁמִי וְשֵׁם אִשְׁתְּךָ כְּשֵׁם אִשְׁתִּי — פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ!
but later reconsidered and did not divorce her, and a resident of his city found him and said: Your name is the same as my name, and your wife’s name is the same as my wife’s name, and we reside in the same town; give me the bill of divorce, and I will use it to divorce my wife, then this document is invalid to divorce with it? Apparently, a man may not divorce his wife with a bill of divorce written for another woman, and the same should apply to the scroll of a sota .
הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ כְּתִיב — בָּעִינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, הָכָא ״וְעָשָׂה לָהּ״ כְּתִיב — בָּעִינַן עֲשִׂיָּיה לִשְׁמָהּ, עֲשִׂיָּיה דִידַהּ מְחִיקָה הִיא.
The Gemara rejects this argument: How can you compare the two cases? There, with regard to a bill of divorce, it is written: “And he shall write for her” (Deuteronomy 24:1), and therefore we require writing it in her name, specifically for her; whereas here, with regard to a sota , it is written: “And he shall perform with her all this ritual” (Numbers 5:30), and therefore we require performance in her name. In her case, the performance is erasure; however, writing of the scroll need not be performed specifically for her.
אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ. שֶׁהוּא אוֹמֵר עַל טָמֵא טָהוֹר וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים, עַל טָהוֹר טָמֵא וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים.
On the topic of Rabbi Meir and his Torah study, the Gemara cites an additional statement. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: It is revealed and known before the One Who spoke and the world came into being that in the generation of Rabbi Meir there was no one of the Sages who is his equal. Why then didn’t the Sages establish the halakha in accordance with his opinion? It is because his colleagues were unable to ascertain the profundity of his opinion. He was so brilliant that he could present a cogent argument for any position, even if it was not consistent with the prevalent halakha . As he would state with regard to a ritually impure item that it is pure, and display justification for that ruling, and likewise he would state with regard to a ritually pure item that it is impure, and display justification for that ruling. The Sages were unable to distinguish between the statements that were halakha and those that were not.
תָּנָא: לֹא רַבִּי מֵאִיר שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי נְהוֹרַאי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי מֵאִיר? שֶׁהוּא מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה. וְלֹא נְהוֹרַאי שְׁמוֹ אֶלָּא רַבִּי נְחֶמְיָה שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נְהוֹרַאי? שֶׁמַּנְהִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה.
It was taught in a baraita : Rabbi Meir was not his name; rather, Rabbi Nehorai was his name. And why was he called by the name Rabbi Meir? It was because he illuminates [ meir ] the eyes of the Sages in matters of the halakha . And Rabbi Nehorai was not the name of the tanna known by that name; rather, Rabbi Neḥemya was his name, and some say: Rabbi Elazar ben Arakh was his name. And why was he called by the name Rabbi Nehorai? It is because he enlightens [ manhir ] the eyes of the Sages in matters of the halakha .
אָמַר רַבִּי: הַאי דִּמְחַדַּדְנָא מֵחַבְרַאי דַּחֲזִיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִילּוּ חֲזִיתֵיהּ מִקַּמֵּיהּ הֲוָה מְחַדַּדְנָא טְפֵי — דִּכְתִיב: ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״.
The Gemara relates that Rabbi Yehuda HaNasi said: The fact that I am more incisive than my colleagues is due to the fact that I saw Rabbi Meir from behind, i.e., I sat behind him when I was his student. Had I seen him from the front, I would be even more incisive, as it is written: “And your eyes shall see your teacher” (Isaiah 30:20). Seeing the face of one’s teacher increases one’s understanding and sharpens one’s mind.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמִיד הָיָה לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר וְסוֹמְכוֹס שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טוּמְאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה טַעֲמֵי טוּמְאָה, וְעַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל טׇהֳרָה אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה טַעֲמֵי טׇהֳרָה.
And the Gemara stated that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Meir had a disciple, and his name was Sumakhus, who would state with regard to each and every matter of ritual impurity forty-eight reasons in support of the ruling of impurity, and with regard to each and every matter of ritual purity forty-eight reasons in support of the ruling of purity.
תָּנָא: תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים.
It was taught in a baraita : There was a distinguished disciple at Yavne who could with his incisive intellect purify the creeping animal, explicitly deemed ritually impure by the Torah, adducing one hundred and fifty reasons in support of his argument.
אָמַר רָבִינָא, אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ: וּמָה נָחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה — טָהוֹר, שֶׁרֶץ שֶׁאֵין מֵמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
Ravina said: I too will deliberate and purify it employing the following reasoning: And just as a snake that kills people and animals and thereby increases ritual impurity in the world, as a corpse imparts impurity through contact, through being carried, and by means of a tent, is ritually pure and transmits no impurity, a creeping animal that does not kill and does not increase impurity in the world, all the more so should it be pure.
וְלָא הִיא — מַעֲשֶׂה קוֹץ בְּעָלְמָא קָעָבֵיד.
The Gemara rejects this: And it is not so; that is not a valid a fortiori argument, as it can be refuted. A snake is performing a mere act of a thorn. A thorn causes injury and even death; nevertheless, it is not ritually impure. The same applies to a snake, and therefore this a fortiori argument is rejected.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.
וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן.
The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai.
כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵּית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵּית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית וּמְצָאוּהוּ יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בַּסּוּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵן אָמְרוּ לוֹ: אִם כָּךְ הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּימְתָּ מִצְוַת סוּכָּה מִיָּמֶיךָ.
As in the mishna that we learned: In the case of one whose head and most of his body were in the sukka , but his table was in the house, Beit Shammai deem this sukka invalid; and Beit Hillel deem it valid. Beit Hillel said to Beit Shammai: Wasn’t there an incident in which the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel went to visit Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, and they found him sitting with his head and most of his body in the sukka , but his table was in the house? Beit Shammai said to them: From there do you seek to adduce a proof? Those visitors, too, said to him: If that was the manner in which you were accustomed to perform the mitzva, you have never fulfilled the mitzva of sukka in all your days. It is apparent from the phrasing of the mishna that when the Sages of Beit Hillel related that the Elders of Beit Shammai and the Elders of Beit Hillel visited Rabbi Yoḥanan ben HaḤoranit, they mentioned the Elders of Beit Shammai before their own Elders.
לְלַמֶּדְךָ שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכׇל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ. כׇּל הַמְחַזֵּר עַל הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, וְכׇל הַבּוֹרֵחַ מִן הַגְּדוּלָּה — גְּדוּלָּה מְחַזֶּרֶת אַחֲרָיו, וְכׇל הַדּוֹחֵק אֶת הַשָּׁעָה — שָׁעָה דּוֹחַקְתּוֹ, וְכׇל הַנִּדְחֶה מִפְּנֵי שָׁעָה — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ.
This is to teach you that anyone who humbles himself, the Holy One, Blessed be He, exalts him, and anyone who exalts himself, the Holy One, Blessed be He, humbles him. Anyone who seeks greatness, greatness flees from him, and, conversely, anyone who flees from greatness, greatness seeks him. And anyone who attempts to force the moment and expends great effort to achieve an objective precisely when he desires to do so, the moment forces him too, and he is unsuccessful. And conversely, anyone who is patient and yields to the moment, the moment stands by his side, and he will ultimately be successful.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.
The Sages taught the following baraita : For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin.
מַתְנִי׳ הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. וְאָרִיחַ, חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. דַּיָּיהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְרׇחְבּוֹ.
MISHNA: The cross beam, which the Sages stated may be used to render an alleyway fit for one to carry within it, must be wide enough to receive and hold a small brick. And this small brick is half a large brick, which measures three handbreadths, i.e., a handbreadth and a half. It is sufficient that the cross beam will be a handbreadth in width, not a handbreadth and a half, enough to hold a small brick across its width.
רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ וּבְרִיאָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְחָבָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּרִיאָה. הָיְתָה שֶׁל קַשׁ וְשֶׁל קָנִים — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שֶׁל מַתֶּכֶת.
And the cross beam must be wide enough to hold a small brick and also sturdy enough to hold a small brick and not collapse. Rabbi Yehuda says: If it is wide enough to hold the brick, even though it is not sturdy enough to actually support it, it is sufficient. Therefore, even if the cross beam is made of straw or reeds, one considers it as though it were made of metal.
עֲקוּמָּה — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא פְּשׁוּטָה, עֲגוּלָּה — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא מְרוּבַּעַת. כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶיקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח.
If the cross beam is curved, so that a small brick cannot rest on it, one considers it as though it were straight; if it is round, one considers it as though it were square. The following principle was stated with regard to a round cross beam: Any beam with a circumference of three handbreadths is a handbreadth in width, i.e., in diameter.