Commentary page
Beitzah 40a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 40a
Beitzah 40a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 498 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מי שזמן אצלו אורחים מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב:
לא יוליכו לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה:
אלא אם כן זכה להם ע"י אחר:
מנותיהם מערב יו"ט שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם:
גמ' אם הכניס ברשות שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה:
לימא הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין:
אמר לך רב בהך אנא דאמרי אפי' לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא:
ושמואל אמר אנא דאמרי בהא אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ"ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו':
21 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 40a · Sefaria
Tosafot
ת"י [אלא אם כן זכה להן תימה ל"ל זכה אפי' בירר חלק כל אחד ואחד נמי מידי דהוה אשואל דאמרינן לעיל (ביצה דף לח.) אע"פ שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכו' וי"ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות].
[תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו מרישא דקתני ואם ערבו בני אותה עיר לא יביאו לא מצי למידק דאיכא למימר דלא ערבו הנפקדים]:
פצעילי תמרה פ"ה תמרים שאינם מתבשלין באילן לעולם וגודרין אותן מן הדקל ועושין להם חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר"ש מהו לאכול מהן ביו"ט ולא נהירא דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פירושו דהוי פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ומתוקין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם אחת לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוו כגרוגרות וצמוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוין מעולם:
Tosafot on Beitzah 40a · Sefaria
Rabbeinu Chananel
מי שהיו לו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב פירותיו כמוהו:
איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי המופקדין אצלו ושמואל כרגלי המפקיד. לימא אזדו לטעמייהו דתנן בב"ק בפרק שור שנגח את הפרה אם הכניס ברשות בעל חצר חייב רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.
ואתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כחכמים ושמואל אמר הלכה כרבי אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר' עד כאן כו' וכבר פירשנוהו במקומו והא דתנן אם עירב פירותיו כמוהו דשמעינן מינה כרגלי המפקיד אוקמה רב בדיחד להן [קרן זוית] ולא קיבל להיות מופקדין אצלו לפיכך ברשות בעליו עומדין. רב חנא בר חנילאי תלא בישרא בעיברא דדשא והפקידו אצל בעל הבית בערב יו"ט ואתא ביו"ט לגבי רב הונא וא"ל מהו למישקליה ולמיזל היום בתחום שלי א"ל אי אנת תלית ליה בעיברא דרשא מוכחא מילתא דלא אפקדתיה לגבי מריה דביתא ואע"ג דאמר רב כרגלי המופקדים אצלו בכי האי גוונא מודי רב דהוא כרגלי המפקיד. ואי אנת אפקדתיה גבייהו ואינהו תלו לא תשקול. ואקשינן וכי האי גוונא אי אינהו תלו והאמר שמואל שור של פטם כרגלי כל אדם דכיון דמכרזי עליה כל אדם דעתיה עילויה וכ"ש זה שכבר קנה א"ל רבינא לרב אשי ואי הוו איהו תלי שקיל והא"ר יוחנן הלכה כר' דוסא דאמר הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אע"פ שלא נתנה לרועה אלא ביו"ט הרי הוא כרגלי הרועה ואוקימנא ברועה אחד א"ל רב אשי לרב כהנא ואי אינהו תלו לא שקיל והתנן השואל כלי מחבירו מערב יו"ט כרגלי השואל. הנה אע"פ שהן ברשות המשאיל כרגלי השואל הן ואסיקנא אלא רב הונא הכי קאמר רב חנא בר חנילאי גברא רבה וטריד בשמעתיה הוא אי איהו תלא גלי דעתיה דכי יהיב סימנא שקיל ליה ולא מסח דעתיה ואי אינהו תלו חייש דלמא מחלפי ליה ומסח דעתיה מיניה:
מי שזימן אצלו אורחין לא יביאו בידם מנות אא"כ זיכה להן במנותיהן מערב יו"ט:
[מתני'] אין משקין ושוחטין המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות.
למה לי למיתנא משקין מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש והדר לישחיט מ"ט דכי איכא סירכא משמטא.
ת"ר אלו הן מדבריות שיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה [ראשונה] בייתיות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. ר' אומר אלו ואלו בייתיות הן.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 40a · Sefaria
Rashba
גמרא תנן אם עירב פירותיו וגו'. איכא למידק למה ליה לאקשויי מדיוקא דסיפא ליקשי מרישא דקתני בהדיא עירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו אלמא כרגלי מי שהפקידן אצלו, ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא כשעירבו בני אותה העיר אבל לא אותו שהיו מפקידין אצלו הא [עירב] אותו שהיו מופקדין אתו מביאין אצלו דכרגליו הן. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דבכל דוכתא בתלמודא דייק מסיפא דמתניתין אע"ג דמצי דייק מרישא בהדיא בסנהדרין ובר"ה וכמה מקומות.
הא דאמרינן מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יו"ט. יש מפרש דלא מזכה על ידי אחר קאמר אלא כל שאומר מנה זו אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגבי' כמזכה להן אף על פי שלא נתנן להם עד למחר ביום טוב וכשואל כלי מחבירו בערב יום טוב (לח, א) דאמר ר' יוחנן דהרי הוא כרגלי השואל ואף על פי שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביו"ט דתניא (לז, ב) דהרי הוא כרגלי הרועה וכל שבדעת הבעלים למסור ביו"ט לא קנו שביתה כרגלי הבעלים אלא כרגלי מי שדעתו למסור לו בי"ט והא נמי דכוותייהו היא. ויש לומר דמזכה ממש על ידי אחר קאמר, ושואל כלי או בהמה לרועה שאני התם דדעת המשאיל והשואל בכך וכן הרועה ובעל הבהמה, אבל כאן אף על פי שדעת בעל הבית בכך אין דעת האורחים סומכת בכך לפי שאינם יודעים אי זו (רועה) [מנה] ייחד לכל אחד ואחד מהם וכן עיקר וסוגיא דשמעתין הכין מוכחא דזיכוי ממש איכא.
אי אינהו תלי ליה לא [ת]שקיל והא תנן הבהמה והכלים וכו' (וזה) ותימה מאי קא מייתי מהא דהתם לא [היו בעי"ט] ביד אחרים (הם) וכדין הוא שיהא כרגלי הבעלים, והגירסא הנכונה כגרסת ר"ח ז"ל שכך הוא גורס והא אנן תנן (לז, א) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל וכן עיקר.
גמרא למה לי למימר דמשקין ושוחטין. כלומר דמשקין ושוחטין פשיטא ואפילו המדבריות והשיבו אין הכי נמי אלא אגב אורחיה אתא לאשמעינן מילתא דדרך ארץ אבל להשקות אפילו המדבריות משקין אף על פי שאין שוחטין לפי שאף הן מזונותיהן עליך ואפילו לכלב נותנים מזונות כדאיתא בפ"ק דשבת (יט, א) וכן שכל בהמות כשרות, ודקתני במתניתין אין משקין את המדבריות [לאו] דוקא אין משקין אלא אגב דבעי למיתני משקין ושוחטין את הבייתות לאשמועינן אגב אורחיה דרך ארץ תנא נמי ברישא אין משקין. וכנ"ל מדבעי למה ליה למימר דאם איתא כי תנא ברישא אין משקין טובא אשמעינן ברישא דכל שהן מוקצות מאכילה אין משקין אותן ואיידי דתנא רישא לצריכות[א] אין משקין תנא סיפא משקין. ויש אומרים דאין משקין דרישא דוקא דכל שרועות באפר [אין] מזונותן עליך לפיכך אין משקין ודומיא דיוני שובך ויוני עלייה (שבת קנה, ב), [ואינו] נ"ל.
פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו פירש רש"י ז"ל פצעילי תמרה תמרים כשאין מתבשלות באילן לעולם וגוררין אותן מן הדקל ועושין להן חותלות והן כלי כפות תמרים וקונסין אותן לתוכן ומתבשלות, ובתוס' הקשו דאם כן היכי הוי ס"ד [לדמותן] לגרוגרות וצמוקין שדחאן בידים, וכתבו שהרב בעל הערוך כתב דפצעילי מלשון המפצע זיתים שהיו מפצעין התמרים כדי להתבשל ולאחר פצועיהן מתקלקלין ולפיכך היה סבור לדמותם לגרוגרות וצמוקים, ואפילו הכי אמר לו רבי שאין דומין לגרוגרות וצמוקין דהנך מתקלקלים ביותר וחוזרים ומשביחין, וזה נכון. מכל מקום איני רואה קושיא לפירושו של רש"י ז"ל מזה דהכא נמי היה סבור דכיון שנותן אותן [בחותלות] (במחולתות) מקצה דעת מהן עד שיתבשלו, וגם זה נכון.
Rashba on Beitzah 40a · Sefaria
Meiri
מי שהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל השור חייב בנזקי בעל הבית ולא עוד אלא אפילו הכניסה ברשות ר"ל שאמר לו בעל הבית שיכנס ויעמידהו לשם שאין הכונה עול ואנטר לך אלא עול ונטר לנפשך והרי הוא בדין הא ביתא קמך ואם קבל עליו שמירתו כגון שאמר בפירוש עול ואנטר לך או נעשה עליה שומר כל שהזיק פטור בעל השור ולא עוד אלא שאם הוזקה בהמתו לשם בעל הבית חייב ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא קמא בחמשי ממנה מ"ז א':
הוזכר בכאן ברב חנא דתלא בישרא בעיבורא דדשא ואמרו ליה אי את תלית שקול ואי אינהו תלו לא תשקול ופירוש הדברים שרב חנא היה בן עיר אחרת רחוקה מזו ארבעת אלפים אמה אלא שהיה עומד כאן ללמוד או ללמד ועירבו לו מערב יום טוב כדי שילך לביתו ביום טוב ונתנו לו בעיר זו מערב יום טוב חתיכת בשר שיוליך בביתו והפקידה בבית שהוא לומד או מלמד שם ותלאוהו בעיבורא דדשא וכשרצה לילך ולהוליך עמו את הבשר אמרו לו אי את תלית שקול והיו סבורין שמתורת תחומין אמרו כן כלומר אי את תלית קנתה שביתתך ואם בני הבית תלאוהו הוו להו נפקד ושביתתם עליה ושאלו אי איהו תלי אמאי שקיל והא מכל מקום הוה ליה מפקיד והרי היא כרגלי הנפקד ובשמירתו והשיב דהואיל ואיהו תלא הוה ליה כייחד לו קרן זוית שאין שם קבלת שמירה וחזרו והקשו לדעת אחרת ואי אינהו תלו אמאי לא שקיל שהרי אין זה דומה לשם פקדונות שאין דעת הנפקד להקנותה שביתת המפקיד אבל זה יודע הוא שצריך הוא להוליכה ביום טוב ומעמידה ברשותו והדבר דומה לשור של פטם שהוא כרגלי כל אדם מצד שהוא מעמידה ברשות לוקחים וכן מוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט מפני שדעתו היה בכך וחזרו וחזקו את הקושיא שאף זו אינה בתורת פקדון כלל שמן הסתם יודעים הם שצריך הוא להוליכה וכי תלו ליה אדעתא דידיה תלו ואינם נפקדים כלל והרי הן כדין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים והעלוה בדין זה שלענין תחומין אין זה שום חשש שאינם נפקדים כלל ואף אם היו נפקדים כל כיוצא בזה נודע הוא שצריך הוא להוליכה וקנתה שביתתו וכן הלכה ונראה לי שאפילו נתחייבו בשמירתה כן ומתוך כך פירשוה מדין בשר שנתעלם מן העין שלא היה בו סימן ולדעת שאסרה כמו שיתבאר בפרק גיד הנשה ואמרו ליה אי את תלית ודאי יהבת בה סימנא בשעת תלייה ולא סימן ממש שאם כן לא הוצרכה אלא כלומר חקקת צורתה בלבך עד שהוא לך כסימן בטביעות עינא ואי אינהו תלו אע"פ שבפניך תלאוה מתוך שאתה טריד בגירסתך לא יהבת דעתך לאתנוחי ביה סימנא וטביעות עינא שלה הא אי לאו דטריד בגירסיה כל שבפניו הרי הוא כתלא איהו גופיה וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה פסוקה בשר שנתעלם מן העין מותר כמו שיתבאר במקומו בפרק גיד הנשה:
המשנה האחת עשרה מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אמר המאירי המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת המשניות שלפניה מי שזימן אצלו אורחים והם מחוץ לתחום שבאו בכאן על ידי עירוב לא יוליכו אחר הסעודה מנות משל בעל הבית לסעודת הלילה מפני שאותם המנות שביתת בעל הבית עליהם ואם זכה להם בעל הבית אותם המנות מערב יום טוב כגון שיאמר לאחד משוך וזכה במנות אלו לפלני ופלני מותר שזכין לו לאדם שלא בפניו וקנו שביתת האורחים:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה השתים עשרה אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדבריות הלנות באפר אמר הר"ם רצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימי החורף והקיץ ואינן נכנסות בעיר עד שירדו גשמים ואפר שם הכפר ואמרו משקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת ואסר שחיטת המדבריות לפי שהם מוקצה:
אמר המאירי המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה ענין מוקצה ומתוך שדבר במשנה הסמוכה לה בהכנסת אורחים והולכת מנות בא עכשו להודיע שאין שוחטין בהמות שהן מוקצה כגון מדבריות ומה שאמר אין משקין פירשו בגמרא שלפי דרכו רצה להודיענו שהשקאה לבהמה סמוך לשחיטה מועלת להפשטת העור שאין העור נסרך כל כך על הבשר ונוח לו להפשיט את העור ויש שפירש שאם יש סירכא מתחדשת עכשו במקרה מן הריאה ללב או לצלעות מחמת צמאונה ולא מחמת נקב היא מתפרקת בשעת ששותה ועקר המשנה הוא שאין שוחטין בהמות ביו"ט הן דקות הן גסות אם הם מדבריות והוא כל שיוצאות בפסח ורועות בהרים ונכנסות ביישוב ברביעה ראשונה והוא מרחשון אפילו באו מערב יום טוב שמן הסתם אין דעתו עליהם אא"כ זמנם בפירוש מבערב אבל שוחטין את הבייתות והן הלנות בעיר או בתחומה:
זהו ביאור המשנה ולענין פסק של דיני מוקצה כבר ביארנו הצורך בראש המסכתא מ"מ כל שנסתפק לנו אם מן הלנות בעיר אם מן הלנות בחוץ הרי הוא ספק מוקצה ודנין בו להקל ואין צריך לומר במה שנשחט בבקר שחזקה עליו שמבערב נכנס ומכאן סמכו להיות קצבים גוים מביאין בהמה ושוחטין להם ואין מדקדקין בדבר:
Meiri on Beitzah 40a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
במשנה אא"כ זיכה להן כו' תימה ל"ל זיכה אפי' בירר חלק כ"א וא' נמי מידי דהוי אשואל דאמרי' לעיל אע"פ שלא נתנו לו אלא בי"ט כו' וי"ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות עכ"ל ת"י:
גמ' תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו כו' מרישא דקתני ואם עירבו בני אותה עיר לא יביאו כו' לא מצי למידק דאיכא למימר דלא עירבו הנפקדים עכ"ל תוס' ישנים:
שם ומי אית ליה לר' מוקצה כו' פצעילי תמרה לר"ש מהו כו' לרב נחמן דאית ליה בריש מכילתין דבי"ט סתם לן כרבי יהודה דמוקצה אסור משום דקיל ואתי לזלזולי בי' ובשבת דלא אתו לזלזולי ביה סתם לן כר"ש דשרי מוקצה וכן פסק הרי"ף בשמעתין ודאי דלא פריך הכא מידי דההיא דהכא בי"ט איירי ואסר ר' מוקצה כר"י וההיא דפצעילי תמרה איכא לאוקמא דבשבת מיירי ושרי ר' מוקצה כר"ש אלא לאינך אמוראי דלא מפלגי התם במוקצה בין י"ט לשבת פריך שפיר:
Chidushei Halachot on Beitzah 40a · Sefaria
Maharam
בגמ' תנן ואם עירב פירותיו כמוהו וא"א כרגלי מי שהפקידו אצלו כי עירב מאי הוי וכו' יש מקשין למה פריך מסיפא ולא פריך מרישא דקתני לא יביאו לו מפירותיו וא"א כרגלי מי שהפקידו אצלו אמאי לא יביאו לו מפירותיו אצלו וי"ל דמרישא איכא למימר (משום) הא דלא יביאו מפירותיו היינו משום דהוי כרגלי שניהם ולא תידוק מיניה דהוי כרגלי המפקיד לחוד אבל מסיפא דייק שפיר דהוי כרגלי המפקיד לחוד דקתני פירותיו כמוהו וק"ל:
Maharam on Beitzah 40a · Sefaria
Shita Mekubetzet
תא שמע מי שזימן אצלו אורחים וכו' פירוש וכיון דזימנן הוי כמי שהפקידו האורחים אותן מנות אצל בעל הבית. והיינו דאקשינן ואי סלקא דעתך דכרגלי מי שהופקדו אצלו דמי והרי הן כבעל הבית כי זוכה להן בעל הבית מאי הוו דלא מהני זיכוייו ליתן את שלו שיהו כרגלי מקבל הזכיה. ופריק כיון שזיכה להם על ידי אחר כמי שייחד לו קרן זוית דמי והרי הם ברשותן מערב יום טוב כן נראה לי.
פצעילי תמרה לר' שמעון מהו כתב מורי נר"ו דמתוך פירוש רש"י ז"ל נראה דכל דבר דאיחזי ולא איחזי איכא דאכיל ואיכא דלא אכיל אינו צריך הזמנה. ואף על גב דאמרינן פרק אין צדין אזמין גלי אדעתיה לא אזמין לא גלי אדעתיה. הני מילי כגון גרוגרות וצמוקים דדחינהו בידים אבל בשאר דברים דלא דחינהו אף על גב דאיחזו ולא איחזו אינן צריכין זימון שכך כתב רש"י אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצמוקין שהיו מתחלה ראויין לאכילה והוא דחה אותם בידים לייבשן ושוב אינן ראויין עד שייבשו. אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו. עד כאן. סליק פרקא וסליקא מסכתא.
Shita Mekubetzet on Beitzah 40a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו ולכאורה יש לתמוה בטעמא דרב דנהי דסבר שמכיון שהם באחריות של הנפקד קנו שביתתן במקום הנפקד אכתי במאי פקע מהם שביתת בעלים ראשונים ולמה לא יהא ג"כ כרגליו שהרי הם ממון בעלים ממש ולגבי הנפקד לא הוי אלא גורם לממון כדאשכחן אפילו בחמץ גמור משמע בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב דתליא בפלוגתא דדבר הגורם לממון אי לאו דאיכא קרא דלא ימצא וכ"ש הכא דמסתמא דעת הבעלים עלייהו להביאן אצלם בי"ט וא"כ לפ"ז אפילו לרב הוי לן למימר שהפירות הן כרגלי שניהם להחמיר. ונראה לי דבאמת יש לפרש כן במ"ש הר"ן בשמעתין דיש מי שפסק שהן כרגלי שניהן ונראה שהוא מזה הטעם עצמו שכתבתי דרב גופא מסתמא הכי ס"ל ודלא כמ"ש מהרש"ל ביש"ש דטעם אותן הפוסקים שהביא הר"ן היינו משום דמספקא להו אי כרב או כשמואל וזה נראה דוחק גדול ויותר נכון לפרש כדפרישית וכן נראה מל' הב"י אלא דעדיין צ"ע על שיטת הפוסקים שהם כרגלי הנפקד לבד א"כ תיקשי להו האי סוגיא דפסחים ובכמה דוכתי קי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וצ"ע ליישב:
שם א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו לה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם. ונראה דפשיטא ליה לתלמודא דרב גופיה דאמר כרגלי מי שהפקידו אצלו אפ"ה מודה לשמואל בהאי דשור של פטם דאע"ג דמסתמא עדיין הם באחריותו וברשותו של המפטם מ"מ כיון שדעתו למוכרו בי"ט כדי לשוחטו בי"ט א"כ מסתמא לא ניחא ליה שיקנה שביתה אצלו וגרע אפילו מנכסי הפקר וכה"ג גופא משמע במתניתין דלעיל גבי המשאיל כלים ואשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח והיינו נמי מה"ט כיון שמשאיל יודע שהשואל השאילן לצורך י"ט כן נראה לי:
במשנה אין משקין ושוחטין את המדבריות ומפרש בגמרא דהא דקתני משקין ושוחטין היינו אגב אורחיה משמע ברישא דקתני אין משקין נמי לאו לאיסורא אלא משום דאורחיה דמילתא הכי למיתני הנך תרתי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בשמעתין אלא שהטוא"ח בסי' תצ"ח כתב דאיסורא נמי איכא כיון שאינו לצורך מזונות הבהמה ואפשר שהר"ן ז"ל ג"כ לזה נתכוון ואפ"ה א"ש הא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל בין ברישא ובין בסיפא דהא בהא תליא. אלא דאכתי יש לדקדק לפי פי' התוס' בר"פ אין צדין דגים מן הביברין שכתבו דמה שאין נותנין לפניהם מזונות היינו שמא יבא לצודן וא"כ משמע לכאורה דה"נ אסור ליתן מזונות ולהשקות את המדבריות מה"ט גופא שמא ישחוט מהן ולפ"ז היה בהכרח לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחיה קמ"ל אסיפא דמשקין ושוחטין לחוד קאי ולא ארישא אלא דלע"ד בלא"ה יש לחלק דדוקא צידה חיישינן כיון שבקל יבא לידי איסור צידה משא"כ בשחיטה דאיכא טרחא טובא לא גזרינן וכה"ג כתבו התו' לעיל בריש מכילתין גבי גזרה שמא יעלה ויתלוש ע"ש. אלא דאכתי לשיטת הרמב"ם שכתב בפירוש המשניות בר"פ אין צדין ובחיבורו דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות א"כ לפ"ז ודאי משמע דבהאי דאין משקין את המדבריות נמי איכא איסור גמור א"כ לפ"ז ודאי צריך לומר דהא דקאמר בגמרא מילתא אגב אורחא קמ"ל אסיפא לחוד קאי ולא ארישא ויותר נראה דהא דמקשה למה ליה למיתני משקין ושוחטין היינו דלשון משקין לחוד קשיא ליה מאי שנא משקין משאר נתינת מזונות דהוי מצי ליה למיתני כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא מי אית ליה לרבי מוקצה והא אמר ר"ש ברבי וכו' עד סוף הסוגיא. וכתב מהרש"א ז"ל בחידושיו דכל האי שקלא וטריא דהכא לא שייך אליבא דר"נ בריש מכילתין דמחלק במוקצה בין שבת לי"ט דבשבת מותר ובי"ט אסור וא"כ ה"נ הוי מצי לאפלוגי במילתא דרבי וכו' ע"ש ולע"ד נראה דוחק גדול לאוקמי שקלא וטריא דסתמא דתלמודא דלא כר"נ לא מיבעיא לשיטת הרי"ף והרמב"ם וסייעתם דפסקו כר"נ אלא אפילו לשיטת החולקים נמי עכ"פ הו"ל למימר הניחא לר"נ כדאשכחן בכה"ג בכמה דוכתי ועוד דהא לא אשכחן בהדיא מאן דפליג אדר"נ בהך סברא אלא שהפוסקים דלא כר"נ היינו משום דמשמע להו דר"נ הוכרח לומר כן להעמיד אוקימתא דידיה דטעמא דב"ה בביצה בריש מכילתין היינו משום מוקצה משא"כ לאינך אמוראי אין צורך לחלק א"כ לפ"ז אכתי מאי מקשה הכא בפשיטות דרבי אדרבי הא מצינן לאוקמי שפיר כהך סברא דר"נ אליבא דכ"ע כי היכי דלא תיקשי דרבי אדרבי:
אלא דבאמת נלע"ד דרש"י נזהר מזה במה שמפרש בהך איבעיא דפצעילי תמרה לר"ש מהו וכתב לאכול מהן בי"ט עכ"ל כוונתו מבואר שבא לומר דפשיטא ליה לתלמודא דהך איבעיא איירי בי"ט והיינו משום דבשבת לא משכחת הך מילתא דגרוגרות וצמוקים ופצעילי תמרה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ל"ד במשנה דעומד אדם על המוקצה דטעם מוקצה דגרוגרות וצמוקין אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה וכיון דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ אי אפשר לאוכלן בשבת אפילו עראי אם לא ע"י הזמנה בהפרשת מעשר מאתמול אע"כ בי"ט איירי וי"ט אינו קובע כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל דף י"ג כן נראה לי נכון ותו לא מידי ודו"ק:
סליק פרק משילין וסליקא לה מסכת ביצה בס"ד
Penei Yehoshua on Beitzah 40a · Sefaria
Ben Yehoyada
אֵין מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבֵּיתִיּוֹת. נראה לי בס"ד הנה שמותיו יתברך יש בהם אותיות הפשוט ויש בהם אותיות המילוי ופגם העונות מגיע באורות של בחינת המלוי להורידם ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה ואינו מגיע באורות של בחינת אותיות הפשוט. ולכן עיקר התיקון והעליה הוא באורות של בחינת המלוי אבל אורות של בחינת הפשוט אין צריכין לכך ומשקין הוא רמז לתיקון ושוחטין הוא לשון המשכה כמו (מלכים א' י, טז) 'זָהָב שָׁחוּט' וזהו שאמרו אין משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה את המדבריות פירוש אורות אותיות הפשוט שהם יוצאים ונדברים בפה האדם כלומר אלו האורות אין צריכין לא תיקון ולא המשכה כי אין הפגם מגיע להם להורידם אך משקין רוצה לומר מתקנים ושוחטין רוצה לומר מושכין ממדרגה תחתונה שירדו בה על ידי פגם העונות להעלותם למדרגתם העליונה את הביתות הם אורות של בחינת אותיות המלוי שהם בתוך הפשוט. ועל דרך הסוד עמוק יותר הנה נודע כל ענין הפגם והתיקון וגדולות וקטנות ועליה וירידה הכל הוא בפרצופי המוחין שהם נקראים פנימיות העולמות, אבל פרצופים שהם נקראים חצניות העולמות בערך הנזכר כלום עומדים בצביונם ובתיקונם כאשר כבר נגמרו ונתקנו בזמן הראוי להם בעת שעלה ברצון המאציל שהאציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם ואין שייך בהם לא מיעוט ולא ירידה ולא גדלות ולא קטנות ואין בהם שום שינוי כלל ואלו נרמזים באותיות הפשוט של שמות הקודש ולאלו קורא אותם בשם מִדְבָּרִיּוֹת אך לאותם שהם נקראים פנימיות העולמות קורא אותם בשם בֵּיתִיּוֹת והן הן הדברים אשר כתבנו לעיל בדיבור הקודם כי הכל עולים בקנה אחד. ולזה אמר בברייתא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח רוצה לומר בפה סח דהיינו שהם בסוד אותיות הפשוט של השמות שיוצאים במבטא שפתיו של אדם וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר אלו ישראל כי 'באפר' אותיות 'בפאר' דכתיב (ישעיה מט, ג) 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' והם ענוים שרואין עצמן באפר כמו שאמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' אך באמת הם פאר שהקב"ה יתפאר בם ואלו האורות שהם בסוד האותיות הפשוט אין מהם יניקה והשפעה אלא רק לישראל דוקא. וזהו שאמרו 'ורועות באפר' שהם רועים ומשפעים בישראל דוקא, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה נכנסות לשון אסיפה וחיבור רביעה ראשונה רמז לעולם האצילות שהוא עולם הראשון שבארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] ונכנסות שם לקבל שפע אור אין סוף כדי להשפיע ממנו לתחתונים. וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת רוצה לומר שהם בחינת המילוי כל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וגבול שלהם ולא תתמיד זאת אלא הוא רק לפי שעה כי אחר כך וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם שקבוע ומיוסד להן.
לָמָּה לִי לְמֵימַר מַשְּׁקִין וְשׁוֹחֲטִין הנה לפי פשט הגמרא נראה כונת המקשן להקשות למה נקיט תרתי משקין ושוחטין תסגי בחדא מנייהו דאם נפרש כונתו להקשות על שוחטין בלבד למה תני לה דלימא משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני שוחטין' וכן אם כונתו להקשות על משקין בלבד הוה ליה למימר 'למה תני משקין', על כן השתא דנקיט המקשן תרתי בקושייתו מוכרח לפרש כונתו לומר למה נקיט תרתי תסגי בחדא או משקין או שוחטין ומאחר דכונתו להקשות כך נחזי אנן מאי קשיא ליה והלא באמת תרווייהו צריכי דהא איכא צד היתר בהשקאה טפי משחיטה משום דאיכא למימר לא גרעה בהמה טהורה מן הכלב דמזונותיו עליך כן אלו מזונותם עליך ולהכי אי נקיט אין משקין במדבריות ושמעינן דאין שוחטין מכל שכן הוא דבבייתות לא התיר אלא השקאה אבל שחיטה אסור, ואם יאמר אין שוחטין בלבד הוה אמינא דמותר להשקות המדבריות דלא ילפינן השקאה משחיטה מטעם האמור ולכן מוכרח למנקט תרווייהו ואם כן קשה מאי קשיא ליה? ונראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הסיפא דוקא למה אמר אבל משקין ושוחטין והוה ליה הכי אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל שוחטין את הבייתות וידענא דמותר להשקות הבייתות מכל שכן ומשני נקיט השקאה גבי שחיטה ללמדך דלשקי איניש בהמתו והדר לשחוט. ועוד נראה לי בס"ד כונת המקשן להקשות על הרישא דאמר אין משקין ושוחטין למה כריך להו בחד כרכא דמשמע דהשקאה ושחיטה שייכי אהדדי ועבדי להו בהדי הדדי והוה ליה למפלגינהו ולומר אין משקין ואין שוחטין דהשקאה היא בעת לחודא ושחיטה בעת לחודא ותירץ כרכינהו ללמדך אורחא דעלמא דמשקין ואחר כך שוחטין משום סרכא דמשכא. ודע דרוב הפוסקים סבירא ליה השקאה מותרת גם בבייתות לצורך הבהמה דלא גרעה מכלב דמזונתם עליך ולא אסרו כאן במדבריות אלא רק השקאה דעביד לצורך שחיטה ויש עוד פוסקים דסבירא ליה דאין משקין המדבריות אפילו לצורך גופם וחייהם משום דמוקצין נינהו. ועיין סימן תצ"ז ותצ"ח ופרי חדש שם ועיין שו"ג סימן תצ"ח ס"ק י"ב עיין שם.
תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן בֵּיתִיּוֹת. קשה הוה ליה למימר בקיצור תָּנוּ רַבָּנָן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ולמה נקיט תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן'? ונראה לי נקיט הכי שלא תאמר יש עוד מדבריות דאית להו דין אחר והם אותם שאין נכנסין כלל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דבאלו יש לומר דלאו דוקא השקאה שהיא לצורך שחיטה אסירה אלא גם השקאה לצורך בהמה לשתיה שלה נמי אסירה דאלו מוקצין ביותר וגרעי מכלב לכך הקדים תחלה לומר 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' לשלול בזה אופנים אחרים לומר אין עוד חלוקה אחרת בענין המדבריות ובייתות. ועדיין קשה אי משום הכי הוה ליה למימר כן אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו' וכיון דאמר 'אֵלּוּ הֵן' שמע מינה שבא לשלול בזה חלוקה אחרת הנזכר לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות ולמה תנא תחלה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' והדר מפרש מִדְבָּרִיּוֹת כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת? ונראה לי בס"ד דהאי תנא דברייתא שמע מרבו כך מִדְבָּרִיּוֹת, כָּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וכו', ולכן שנה כמו ששמע מרבו בדקדוק ולא רצה לשנות ורק הוא הוסיף מדיליה 'אֵלּוּ הֵן וְאֵלּוּ הֵן' כדי לשלול בזה חלוקה אחרת לומר דליכא שתי חלוקות במדבריות כי אם רק חלוקה אחת ואם כן שמע מינה גם אותם שאין באין לישוב כלל הם שוים לענין דינא עם אלו שֶׁיּוֹצְאוֹת בְּפֶסַח וכו' ונכנסות ברביעה ראשונה.
Ben Yehoyada on Beitzah 40a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 40, Amud Aleph, about 498 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 118 words
Opens “מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים — לֹא יוֹלִיכוּ…”
- Segment 241 words
Opens “גְּמָ׳ אִתְּמַר: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ —…”
- Segment 319 words
Opens “וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי…”
- Segment 427 words
Opens “אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי…”
- Segment 539 words
Opens “וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן —…”
- Segment 629 words
Opens “תְּנַן: וְאִם עֵרַב הוּא — פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ.…”
- Segment 749 words
Opens “תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים —…”
- Segment 84 words
Opens “וְאִיבָּעֵית אֵימָא: זִכָּה שָׁאנֵי.…”
- Segment 927 words
Opens “רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי תְּלָא בִּשְׂרָא בְּעִבְרָא…”
- Segment 1026 words
Opens “וְאִי אִיהוּ תְּלָא מִי שָׁקֵיל? וְהָא רַב…”
- Segment 1123 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: וְאִי…”
- Segment 1239 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ…”
- Segment 1336 words
Opens “אֶלָּא, שָׁאנֵי רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי —…”
- Segment 1421 words
Opens “מַתְנִי׳ אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל…”
- Segment 1520 words
Opens “גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמֵימַר מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין? מִילְּתָא…”
- Segment 1655 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן…”
- Segment 1725 words
Opens “וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי מוּקְצֶה? וְהָא בְּעָא…”
Sages named on this page
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Beitzah 40a · Segment 12 — “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Beitzah 40a · Segment 11 — “…לָא שָׁקֵיל? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם — הֲרֵי…”
Original text
מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים — לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
With regard to one who invited guests to visit him from a town beyond his Shabbat limit, and they joined the Shabbat boundaries to enable them to reach his house, they may not carry in their hands back to their town any portions they received from him as gifts. These portions are as the feet of the host, since they belonged to him on the eve of the Festival. This is true unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival, in which case the gifts may be carried wherever the recipients may walk.
גְּמָ׳ אִתְּמַר: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ — רַב אָמַר: כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ לוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּרַגְלֵי הַמַּפְקִיד. לֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דִּתְנַן: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת — בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר.
GEMARA: It is stated that amora’im disagreed with regard to one who deposits produce with another for safekeeping: In whose possession is the produce with regard to determining its place of rest over the Festival? Rav said: They are as the feet of the one with whom they were deposited. And Shmuel said: They are as the feet of the object’s owner. The Gemara suggests: Let us say that Rav and Shmuel follow their usual line of reasoning, as we learned in a mishna: If one brought in his produce or his ox to another’s courtyard with his permission, the owner of the courtyard is liable for any damage caused to them. And Rabbi Yehuda HaNasi said: The homeowner is never liable for damages, unless the homeowner explicitly accepts upon himself the responsibility to watch them.
וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבָּנַן וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי?
And Rav Huna said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis, who disagreed with Rabbi Yehuda HaNasi, and that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. If so, let us say that Rav spoke here in accordance with the opinion of the Rabbis, with the following reasoning: Just as when one gives permission to store something in his yard, that object is under his jurisdiction concerning monetary responsibility, so too, it is in his jurisdiction concerning the establishment of the Shabbat limit. And Shmuel spoke here in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: When a homeowner gives permission to store something in his yard, the object is not in his jurisdiction, whether with regard to monetary responsibility or with regard to the Shabbat limit.
אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם, אֶלָּא דְּבִסְתָמָא לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא, אֲבָל הָכָא — הָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא.
The Gemara rejects the comparison: Rav could have said to you: I said my statement in this case even in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. For Rabbi Yehuda HaNasi stated his halakha only there, that an object brought into a courtyard is not considered in the possession of the homeowner with regard to monetary responsibility, because in the ordinary situation one who allows someone to bring items into his courtyard does not accept upon himself the responsibility of watching them. But here, the homeowner has accepted upon himself the responsibility of watching the produce, and consequently it is as his feet.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן — עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּנֵיקוּם תּוֹרֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַעַל חָצֵר, דְּאִי מַזֵּיק לֵיהּ — לָא מִיחַיַּיב. אֲבָל הָכָא — מִי נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלֵיקוּם פֵּירֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ?!
And similarly, Shmuel could have said: I said my statement here even in accordance with the opinion of the Rabbis, as the Rabbis stated their opinion only there, maintaining that the objects are considered in the jurisdiction of the homeowner, because it is a person’s, i.e., the owner’s, preference that his ox or other object be established in the jurisdiction of the owner of the courtyard, so that if his ox does damage to the homeowner’s property the owner will not be liable. But here, is it a person’s preference for his produce to be in another’s jurisdiction with regard to the establishment of its Shabbat limit? It is certainly inconvenient for him to have his produce out of his Shabbat limit. Consequently, the two disputes between Rav and Shmuel are not necessarily connected.
תְּנַן: וְאִם עֵרַב הוּא — פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, כִּי עֵרַב הוּא מַאי הָוֵי? אָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.
The Gemara asks concerning Rav’s opinion: We learned in the mishna: However, if the owner placed an eiruv , the legal status of his produce is like his status. And if you say that deposited produce is as the feet of the one with whom they were deposited, even if the owner of the produce placed an eiruv , what of it? The produce is under the jurisdiction of the people in the other town with whom it was deposited. It should be as their feet, not as the feet of the owner. Rav Huna said that the Sages of the school of Rav said in reply to this question: The mishna is dealing with a case where the keeper designated a corner of his house for the owner, thereby revealing his intention that the produce not be considered in his own jurisdiction but rather in that of the owner. Consequently, it remains as the feet of the owner.
תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים — לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, כִּי זִכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר מַאי הָוֵי? הָכִי נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר — כְּמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי.
The Gemara raises another challenge to Rav’s opinion: Come and hear a different proof from the mishna: With regard to one who invited guests to visit him, they may not carry in their hands any portions they may have received back to their town, unless he transferred ownership of their portions to them on the eve of the Festival. And if you say that the halakha is that deposited items are as the feet of the one with whom they were deposited, even if he transferred ownership to them by means of another person taking possession on their behalf, what of it? The portions are in any event deposited in the house of the host, and they should be as his feet. The Gemara answers: Here too, since he transferred ownership to them by means of another person, it is considered as a case of one who designated a corner for him, so that the gifts are considered in the jurisdiction of the guests and may be carried wherever they may walk.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: זִכָּה שָׁאנֵי.
And if you wish, say instead that the entire case of transferring ownership is different because the host’s specific intention is to transfer possession of the portions entirely to his guests. This means that the guests have certainly established the place of rest of these portions in their own jurisdiction and that the portions are as their feet.
רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי תְּלָא בִּשְׂרָא בְּעִבְרָא דְּדַשָּׁא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ תְּלֵית — זִיל שְׁקֵיל, וְאִי אִינְהוּ תְּלוֹ לָךְ — לָא תִּשְׁקוֹל.
The Gemara relates: Rav Ḥana bar Ḥanilai once hung meat on the bar of the door of his host’s house, located outside his own town. He subsequently wondered if he was permitted to take the meat home with him, since he had made an eiruv enabling him to walk from his home to his host’s home. He came before Rav Huna to ask his opinion. Rav Huna said to him: If you yourself hung the meat, go take it, but if your hosts hung it for you, you may not take it.
וְאִי אִיהוּ תְּלָא מִי שָׁקֵיל? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִיד דְּרַב הֲוָה, וְאָמַר רַב: כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ! שָׁאנֵי עִבְרָא דְּדָשָׁא, דִּכְמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי.
The Gemara questions this: And if he himself hung the meat, may he indeed take it? But wasn’t Rav Huna a student of Rav, and Rav said that when an object is deposited in one’s house it is as the feet of the one with whom it was deposited, which in this case is the host. The Gemara responds: Here it is different, as Rav Ḥana bar Ḥanilai hung the meat on the bar of the host’s door, and this case is considered similar to a case of one who designated a corner for him. Since he was given a particular spot for the meat, it is considered his in all respects.
אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם — הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם.
The Gemara raises a further objection with regard to this incident: Rav Hillel said to Rav Ashi: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Shmuel say: An ox of a fattener, who fattens oxen in order to sell them for meat, is as the feet of all people, i.e., it is as the feet of whoever buys it on the Festival. This shows that meat that is likely to be sold is not as the feet of its owner, but rather it follows the buyer, as the intention before the Festival is that it be for whoever happens to purchase it. Here too, the intention from the outset was that Rav Ḥana would take it over the course of the Festival.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָתְנַן: הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים!
Furthermore, Ravina said to Rav Ashi: And if the hosts hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Dosa, that in a town that has only one shepherd, an animal that will be given to that shepherd over the course of the Festival is as the feet of the shepherd, since it is certain that the animal will be transferred to him. Here too, since the meat was put aside for Rav Ḥana, he should be permitted to take it with him. There is a further difficulty: Rav Ashi said to Rav Kahana: And if they hung the meat for him, may he indeed not take it? But didn’t we learn in a mishna: The status of animals and vessels is as the feet of their owner? The same should apply to meat that was hung for him; it should be as his feet.
אֶלָּא, שָׁאנֵי רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי — דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּטְרִיד בִּשְׁמַעְתֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ תְּלֵית, אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּויהּ וְלָא מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ מִנֵּיהּ, זִיל שְׁקוֹל. וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לָךְ, מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ, וְלָא תִּשְׁקוֹל.
Because of all these questions, the Gemara reinterprets the case of Rav Ḥana. Rather, the problem with the meat concerns a completely different matter, as the issue under consideration is not the establishment of its place of rest but the prohibition against eating meat that has been left unobserved, due to the concern that it might have been exchanged for prohibited meat. Rav Ḥana bar Ḥanilai is different from the average person, as he is a great man and occupied with his studies, and this is what Rav Huna said to him: If you yourself hung it, in which case you noticed some recognizable mark on the meat and your attention was not diverted from it, the meat is not forbidden for having been left unobserved, and therefore you may go and take it. However, if the hosts hung it for you, you thereby diverted your attention from it, and they too did not pay careful attention to it after hanging it on your behalf. In that case, it is considered meat that has been left unobserved, and you may therefore not take it.
מַתְנִי׳ אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת — הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת — הַלָּנוֹת בָּאֲפָר.
MISHNA: On a Festival one may not water and slaughter desert animals, which graze mainly outside the town, as they are considered muktze . However, one may water and slaughter domestic animals. The mishna elaborates: These are considered domestic animals: Those that sleep in the city at night. Desert animals are those that sleep in the pasture and come into town only rarely.
גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמֵימַר מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין? מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלַשְׁקֵי אִינָשׁ בְּהֶמְתּוֹ וַהֲדַר לִשְׁחוֹט, מִשּׁוּם סִרְכָא דְמַשְׁכָּא.
GEMARA: The Gemara asks: The mishna is coming to teach which animals are muktze and consequently may not be slaughtered and eaten on the Festival. Why, then, do I need the mishna to say: One may water and slaughter? What does watering have to do with the topic at hand? The Gemara explains: The tanna of the mishna teaches us a practical matter incidentally: That a person should first water his animal and only afterward slaughter it, due to the adhesion of the skin to the meat when this is not done. If one first waters the animal, it is easier to skin it after slaughtering it.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת. מִדְבָּרִיּוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן. אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
The Sages taught in a baraita : Which are desert animals, and which are domestic ones? Desert animals include all those that go out to pasture at Passover time and graze in the pasture day and night and enter the town again only at the first rainfall, at the start of the rainy season. And these are domestic animals: All that go out in the morning and graze outside the town’s boundary but come and sleep within the boundary at night. Rabbi Yehuda HaNasi says: Both these and those are considered domestic animals and may be slaughtered on the Festival. Rather, these are desert animals that may not be slaughtered on the Festival: All those that go out and graze in the pasture and do not enter the settled area, neither in the summer nor in the rainy season.
וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי מוּקְצֶה? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מֵרַבִּי: פַּצְעִילֵי תְמָרָה — לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן
The Gemara asks concerning Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion: And does Rabbi Yehuda HaNasi in general accept the concept of muktze ? But didn’t Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, inquire of Rabbi Yehuda HaNasi: Unripe dates that are placed in a basket to ripen until they are edible, what is the halakha according to Rabbi Shimon ben Yoḥai? Are they considered muktze or not? He said to him in response: There is no recognition of the halakha of muktze according to Rabbi Shimon,