Commentary page
Beitzah 36b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBeitzah 36b
Beitzah 36b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 305 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מהו דתימא דבר שבמינו נצוד שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור אבל האי דאין במינו נצוד שרי קמ"ל:
רב אשי אמר לעולם כדשנינן מעיקרא דאיכא דבש למאכל אדם ודקשיא לך בימות הגשמים מי איכא דבש לא קשיא דמי קתני ימות החמה וימות הגשמים:
שופך לחוץ:
ושונה יחזירנו למקומו תחת הדלף:
ואינו נמנע מלשנות כל היום אם צריך לכך:
בי רחיא דאביי דלוף הדלף היה נופל על הרחים שלו והיו עשוין בטיט ונמוחים מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכים לתת תחת הדלף:
זיל עייליה לפוריך להתם לבית שהוא שם דלהוי כגרף של רעי שיהו מאוסים הרחים לך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלן ולהוציאן לחוץ כדאמר לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו:
26 more comments on this page.
Rashi on Beitzah 36b · Sefaria
Tosafot
אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה פ"ה ובלבד שלא יכסה בו כל החלונות דלר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר וגם מעיקרא כי בעי לאוקומי כר' שמעון משמע ליה דבכל ענין מיירי אפילו לעשות כעין מצודה לסתום כל החלונות ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והכא ודאי הן נצודות ופירש הר"ר משה מאייבר"א דלר"ש נמי מיירי שיש חור קטן בכוורת אך אינו נראה וא"כ לא הוי פסיק רישיה ולא ימות ולר"ש מותר ורבי יהודה דאסר אפילו דבר שאינו מתכוין בעי חור גדול שיהא נראה לדבורים לצאת מן הכוורת:
שופך ושונה למה דס"ד דאיירי לעיל בדלף שאינו ראוי לו קשה היכי מטלטל ליה הא הוה ליה ככלכלה והאבן בתוכה דאמר בסוף כירה (שבת דף מז. ושם) דלית בה. פירי וי"ל דשרי משום דהוי כגרף של רעי וכן משמע מדמייתי ליה הכא:
תיתי לי דעברי אדמר אע"ג דאמרינן לעיל פ' יו"ט (ביצה דף כא: ושם) דאין עושין גרף של רעי לכתחלה ס"ל לרבה דהכא שרי משום פסידא דבי רחיא או משום דלא מקרו לכתחלה כל כך הכא כיון שהיו הגשמים כבר מזלפין בבית אין כל כך לכתחלה כמו מזמנין נכרי:
שמא יעשה חבית של שייטין פ"ה שלוקחין קנים ועושה כעין חבית ושט בהן וקשה דהא תנן ואלו טהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבזין וחבית של שייטין אלמא דחרס הוא לכן נ"ל שהוא כלי חרס שאין לו פתח ומתוך כך אינו יכול להשתקע במים לפי שאין המים יכולין ליכנס לתוכו ולכך צף על פני המים:
והא מצוה קא עביד פ"ה וה"ל למחשבינהו בהדי אינך דסיפא ממצוה ומשני לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה ולכך אינו מצוה כל כך דומיא דהני דסיפא ולפי זה יכול להיות דגם בדליכא דעדיף מיניה אסור וכן פירש נמי גבי לא מקדשין הא מצוה קא עביד כו' ומשני דאית ליה אשה ובנים משמע אפילו אין לו אשה ובנים מ"מ אסור וקשה דאמר פרק דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט דהיכי לעביד לדייניה במעלי שבתא ולקטליה בשבת אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין משמע התם דבסנהדרין דבסתמא ליכא עדיף מנייהו שפיר דנין ויש ליישב דניחא ליה להש"ס למימר טעמא לאסור מן התורה ולא לאסור אלא מדרבנן ור"ת פי' דהא מצוה קא עביד ואמאי גזרו כו' ומשני לא צריכא דאית ליה אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד וקשה דבפ"ק דיומא בירושלמי גבי כהן גדול מתקנין לו אשה אחרת פריך והרי קונין לו קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קא עביד דהא כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא ט״ז:ו׳) אלא ודאי י"ל כפירוש הקונטרס ולא קשיא מההיא דסנהדרין דהא קאמר הכא טעמא שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מערב יו"ט וכתבו דברי המזכין ודברי המחייבים מבעוד יום כדקאמר התם אם כן לא שייך למגזר ועוד י"ל כפירוש ר"ת ולא קשיא מההיא דכהן גדול דשמא חד מתרי טעמי נקט והדר מסיק התם בירושלמי דיומא אמר רבי מונא הדא אמר' הדין דכונסין ארמלין צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואיתא נמי בריש כתובות בירושלמי ומפרש התם טעמא דעד שלא. קנה אינו זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה משכנסה זכאי בכולם ונמצא כקונה קנין בשבת וההוא נמי איכא לאוקמי בשיש לו אשה ובנים ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין אסור כמו כן לתת גט בשבת:
Tosafot on Beitzah 36b · Sefaria
Rabbeinu Chananel
ובלבד שלא יתכוין לצוד כלומר כשפורש מחצלת על הכוורת ירויחה למחצלת מעט מחוץ לנקב שנכנסין ויוצאין בו הדבורים. כי אם ישלשל המחצלת בדפני הכוורת במקום הנקב אין הדבורים יכולין לצאת ונמצא כצודה בשבת או ביו"ט ואע"פ שאין במיני דבורים ניצוד:
נותנין כלי תחת הדלף בשבת תנא נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע ירושלמי א"ר חנינא עשו אותה כנהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ותני כן נהרות ומעינות שבאו מחוץ לתחום ממלא מהן בשבת ואצ"ל ביו"ט.
בי ריחייא דאביי דלוף א"ל רבה עייליה לפורייך התם כי היכי דליהוי האי דלף כגרף של רעי ועביט של מימי רגלים ואפקיה א"ל וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדשקלו וטרו נפל בי ריחייא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר.
אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה תניא נמי הכי. כשמחזיר הכלי נותן בו מים ומחזירו ואסיקנא דגרף של רעי מוציאין אותו אפילו בפני עצמו בלא כלי מההוא עכברתא דאשתכח באספרמקיא דרב אשי ואמר להו שקלוה בצוציתא מלשון ציצית הראש ואפקוה:
מתני' כל שחייבים עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש: ירושלמי אין עולין לאילן בין לח בין יבש רבי אחא בשם רבי אמר אסור לדוש על גבי זמורה בשבת היא שורשי אילן היא קולסי כרוב בגבוהין ג' אבל אינן גבוהין כארץ הם מפני מה אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד.
ולא רוכבין על גבי בהמה מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו'. גמרא דידן לא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין גזרה שמא יעשה כלי שיר: ירושלמי לא מספקין סיפוק הבא מחמתו כדכתיב ויספוק את כפיו ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו ר' יונה וחברייא חורינא אומר בין הכן בין הכן אסור ור' יונה אומר אחורי ידיהן שרי דהוה סבין ביומי והוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא בהלולא דר' שמעון בר' הוו מטפחין אחורי ידייהו בשבתא עבר רבי מאיר ושמע קלהון אמר רבותינו הותרה השבת שמע רבי קליה אמר מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתנו שמע רבי מאיר קליה דרבי וערק נפקין פריי בתריה מיפרי אפרח רוחא פקוליה מן על קדליה דרבי מאיר אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דר' מאיר מן אוחורי אמר לא זכיתי לתורה אלא על דחימית קדליה דר' מאיר מן אוחוריי ר' יוחנן ור"ל תרוויהון אמרי לא זכינן לאורייתא אלא על דחזינן אצבעתיה דר' מן גולגיקין דידיה.
Rabbeinu Chananel on Beitzah 36b · Sefaria
Rashba
וכי עושין גרף של רעי לכתחלה ואם תאמר שפיר קאמר אביי דאין עושין לכתחילה כדאמרינן לעיל בפרק יו"ט (ביצה כא, ב) גבי שיורי כוסות והיכי שרי רבה, יש לומר דלא אמרו היכי דאיכא הפסד ממונא כי הכא, עי"ל דהכא שאני דמים איכא [ו]אינו אלא שמכניס מטתו שם דממילא נעשה כגרף של רעי, אבל התם דמשקה את (ו)הגוי בכוסו (הנכרי) הוא עושה את הגרף לכתחלה.
וכשמחזיר נותן לתוכה מים ומחזירה ואם תאמר ומה הועיל בכך והלא כשנותן אותן המים כגרף הם ואינם ראויים לכלום והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט, יש לומר דחזו לבהמה. ואם תאמר והיכי שרו ליה לטלטל העביט עם מימי הרגלים והא אפשר לנערם וכדאמרינן (שבת קמב א) מטלטלין את הכלכלה והאבן בתוכה כלומר שיש בה פירות ואף על פי שיש אבן בתוכה, ואוקימנא דוקא בפירי דמטנפי כלומר אם ינערם כדי שתפול האבן אבל פירי דלא מטנפי לא אלא ינערם כדי שתפול האבן, יש לומר דהכא שאני שאם ישפכם שם יתלכלך ביתו ונעשה גרף של רעי. ולדידי קשיא לי למה התירו להחזיר על ידי נתינת המים לתוכן, דהא משמע דכלים עצמן מאוסים ואסורים לטלטלן בפני עצמן אלא שעל ידי (חמין) [המים] נעשה למים בסיס וניטלין על ידיהן, והא קיימא לן (שבת קמב, ב) דלא אמרו [ככר] או תינוק אלא למת בלבד. ויש לי לומר דהכא בששפך וצריך עוד לכלי לשנות ולמלאות ולשפוך כאותה ששנו בברייתא, ומשום כבודו התירו לו להחזיר הכלי ועושים לו תקנה בנתינת מים לתוכו מיהא, כך נראה לי.
גמרא שמעת מינה תחומין דאורייתא. [אלא וכו'] [מכאן ראיה דאין תחומין כלל מדאורייתא] ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל, ואף על פי שאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) המחוור מכלן שלש פרסאות כמחנה ישראל, ליתא בשום גמרא דילן, ואף על פי שיש לדחות ראיה זו מכל מקום יש ראיות כמה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עג, א) דידע לשבת במאי ידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, אלמא לרבנן לא ידע לה בתחומין דליתנהו לרבנן דאורייתא כלל. ובפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) אמרו דתחומין לית ליה עיקר דאורייתא, וכבר כתבתיה שם (ספ"ק דעירובין) בארוכה.
לא דנין והא מצוה קעביד איכא מאן דמפרש הא מצוה קא עביד והוה ליה למחשבה בהדי הנך משום מצוה, וכן פירשו בתוס' משם רש"י ז"ל, ואוקמה בדאיכא דעדיף מיניה דאין מוטל עליו, מיהא מצוה קצת איכא ואינו שבות גרידא ולא מצוה ממש כתרומה והקדשות, ומכל מקום אפילו ליכא דעדיף מיניה אינו דן דאין דנין בשבת או בי"ט. ותמיה לי דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה ואפילו הכי אינו דן, ואנן לא בגברא מסויים אתינן למיתני (אלא) לומר בדאיכא דעדיף מיניה לית ליה אלא שבות דרשות אלא מילי דאית להו שבות גרידא ודאיכא אפילו שבות דרשות ודאיכא אפילו שבות דמצוה אתינן למתני ואם כן לחשוב אין דנין בהדי הנך דמצוה, ועוד דאם איתא מכל מקום לחשוב בהדי הנך דמצוה דאין דנין בדליכא דעדיף מיניה, והוא הדין והוא הטעם במה שאמרו דאין מקדשין ואוקימנא דאית ליה אתתא ובני וכן באין מיבמין דאוקימנא בדאיכא גדול, ועוד הקשו בתוס' דאנן אין דנין כלל קאמר[ינן] ואפילו בדליכא עדיף מיניה אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בסנהדרין פרק [אחד] דיני ממונות (לה, א) (דלן) [דלידון] במעלי שבתא ולגמרי' לדינא בשבת ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת וכו' כדאיתא התם, דאלמא אי לאו דלא אפשר מהאי טעמא דאין רציחה בשבת ואי אפשר למקטליה באורתא ולא לשהויי עד חד בשבתא אפשר היה לגמור דינו בשבת, ומיהו הא לא קשה לי כלל דמתניתין כולה משום שבות קאמר וכדאיתא בשמעתין הא דבר תורה דנין והתם דבר תורה קאמרי, וכן כתבו בתוס' בשם רבינו נסים וכן כתוב בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) דגרסינן התם אין דנין דיני ממונות בשבת ומתרץ לה כאן להלכה כאן לדבר תורה ע"כ, וכ[מ]דומה שאין הגירסא כן אלא אין דנין (ד"נ) [דיני ממונות] בערב שבת (סנהדרין לב, א) והיינו דקאמר דמתניתין פליגא ובמתניתין ליכא אלא אין דנין דיני נפשות בשבת (אלא) [ולא] בערב שבת ובערב יו"ט, ומכל מקום מה שכתבתי קשיא. ולפיכך נראה כפירושו של ר"ת ז"ל והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה להוליד בנים וליבם את היבמה, ופריק דאין הכי נמי אי ליכא דעדיף מיניה לדון ובדלית ליה אשה ובנים ובדליכא גדול ליבם דאז הוו להו חפצי שמים וכמו (להני) [כל הני] דתניא בפרק שואל (שבת קנ, א) ובפרק קמא דכתובות (ה, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אלא מתניתין דקתני דאיכא משום שבות בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול אחים ליבם. וביומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו גרסינן (ירושלמי פ"ק ה"א) ר"ג בעא קומי ר' מונא ולא נמצא כקונה קנין בשבת אמר ליה משום שבות שהתירו במקדש א"ר מונא הדא אמרה הלין דכונסין ארמלין צריכי לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ע"כ, ומניה משמע דאין נושאין, לא היא דהתם אפשר בשיש להם אשה ובנים. ומכל מקום כתב רבינו תם ז"ל בתשובה (עיין ספר הישר חלק התשובות סי' מ"ח אות י') דהלכה אין מקדשין את האשה בשבת אלא מדוחק גדול, ומשם ריב"א ז"ל אמרו כי גם הנשואין לבד אסורין שאפילו קידש מבעו"י אסור לכנוס לחופה בשבת שהרי הוא כקונה קנין גמור בשבת ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה, ותדע דהא תנן אין מיבמין ואע"פ שאין שם אלא ביאה. והא דתנן אין מקדשין (ואין) [הוא הדין דאין] מגרשין והכין נמי איתא בתוספתא (פ"ד ה"ג) וחד טעמא הוא דהתם נמי איכא גזירה שמא יכתוב, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו במעלי יומא דשבתא למחר תקיף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר להו דליקני לה ביתה ותיזיל [ותיחוד] ותפתח כי היכי דליקני ביתא, אלמא מגרשין אפילו בשבת, יש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא תהא זקוקה ליבם [דהכי נמי] שרו לה למיקנא רשותא בשבת אף על גב דבעלמא אסור.
Rashba on Beitzah 36b · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו לדעת קצת על מה שאמרו במשנה נותנין כלי תחת הדלף שלא נאמר אלא בדלף הראוי הא בדלף שאינו ראוי אין נותנין שהרי יבטל כלי מהיכנו בכך מחמת דלף המאוס שבתוכו ומ"מ בדלף גדול שהכלי מתמלא ממנו מותר שמאחר שהוא מתמלא נשפך לארץ ומלכלך את הבית והרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו ולהוציאו ונמצא שאינו מבטל כלי מהיכנו שהרי מצד מיאוסו יהא מותר לטלטלו ולהוציאו וכן למדת עכשו על מה שאמרו נותנין כלי תחת הדלף שאם נתמלא שופכו ומחזירו ואינו נמנע כמו שביארנו במשנה ומ"מ דוקא בבית שהוא עומד בו אבל בבית שהוא מוקצה לדבר אחר הואיל ואין דירתו שם אין בו דין גרף של רעי ואין נותנין שם כלי אלא בדלף הראוי:
מה שביארנו לשפוך מים שבכלי אחר שנתמלא ולהחזירו יש מי שאומר דוקא שישפכנו בקרקע ויחזיר שם אותו כלי בעצמו אבל לא שיצניע את המלא ויביא אחר לקבל הדלף או שיריק את המלא לכלי לכלי אחר ויחזירנו לשם וכמו שאמרו לענין שבת נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף ויש מי שאומר שלא החמירו בכך אלא בשבת ומטעם שלא יביא דרך רשות הרבים אבל ביו"ט שאינו אסור בהבאה דרך רשות הרבים מותר ואף בשבת יש מי שאומר שלא אסרו בו אלא ביין שמתוך חשיבותו יש לחוש שמא יביא דרך רשות הרבים אבל בדלף אף בשבת מותר לשפוך לתוך כלי אחר או להביא כלי אחר ולא עוד אלא שיש מי שאומר שלא נאסר בשבת אלא בשנשברה לו חבית בראש גגו ונשפכת לחצר או למקום שאין בו דין גרף של רעי אבל אם הוא נשפך בבית הואיל ויש עליו דין גרף של רעי שופך לכלי אחר או מביא כלי אחר וזהו עקר הדברים וכן יצאה הוראה מלפני קצת חכמי נרבונאה בכלי היין שלנו שהיו נשפכין והבית מיטנף וכן הורו אף להניחו בכלי שאין מסתפק ממנו עד זמן מרובה הואיל ובידו להסתפק ממנו וקצת חכמי בדירש כתבו בחבוריהם בנוסח זה ואם בשבת או ביום טוב מיטפטפת הגיגית או כלי היין בשעת הבציר שהיין מוקצה מותר ליתן תחתיו כלים ולשפכם לחוץ כשנתמלאו או להריקם לכלי גדול מדין גרף של רעי דמה לי לשפוך לחוץ מה לי לערותו לכלי אחר ומה שאמרו בתלמוד המערב חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה ואם נתמלא אסור לטלטלו פירושו בבית שאינו דר בו שאין שם דין גרף של רעי ואעפ"כ בכלי אחד התירו ונראה הטעם שמאחר שאם עבר ותקנו מתוקן הרי הוא כמתוקן ובשבת מותר בכלי אחד וביום טוב אף בכמה וקצת מפרשים ראיתי שכתבו בנוסח זה גת הדולף אע"פ שדלף שאינו ראוי הוא שהרי משקין היוצאין מן הגת אינן ראויין מותר ליתן תחתיו כלי מפני שהבית מיטנף ונעשה גרף של רעי וכשמתמלא שופכו או מניחו במקומו ואם הכלי מתמלא עד שהוא נשפך הרי הוא נעשה גרף של רעי ומסלקו ומביא אחר עד שיפסק הדלף אבל לא יריקנו בכלי אחר שהרי עכשו מבטל כלי מהיכנו אלא שעושה כדרך שכתבנו ומכאן סמכו חכמי נרבונאה שהזכרנו גם כן בגיגיות שלנו שהיין נשפך דרך מעלה להוציא משם דרך ברזא לכלי ואין כאן משום בורר שלא נאמר כן אלא במשמרת שאי אפשר לשום פסולת לעבור דרך בו וכן שעד כאן לא נברר היין מן השמרים כלל אבל זה אם הוברר הוברר ואם לא הוברר אף קצת גרעיני החרצן מצויים לצאת עמו וכן מצדדין אחרים שהוזכרו בדיני ברירה במסכת שבת פרק כלל גדול ובפרק תולין והילכך כל שאינו מריק מכלי לכלי מותר אבל חבית הדולף הואיל ודלף ראוי הוא מריקו לכלי אחר וכן עקר ובתלמוד המערב שהתחלנו לכתבו אמרו חבית של טבל שנתרועעה מביא כלי אחר ונותנו תחתיה נתמלא אסור לטלטלו זאת אומרת עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו לא יטול מהם ביו"ט ואין צריך לומר בשבת אמ' ר' זעירא אע"פ שזה טבל וזה טבל זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה הדא אמרה עושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו:
ויש אומרים שאף דלף הגת ראוי הוא שהרבה בני אדם שותין ממנו ושורין בו סתם וכן בגיגיות שלנו כל שעלה החרצן מעט ונצלל היין מלמטה והראיה שהרי אמרו סוחט אדם אשכל של ענבים ואומר עליו קדוש היום וא"כ ביו"ט מותר אף בכמה כלים הא שלא נדרכו הענבים ודאי משקין שזבו הם שאסורין בטלטול ואתה צריך לבא בהיתרם מדין גרף של רעי על הדרך שכתבנו וקצת גאונים הורו בגת הדולף קולא אחרת אף במקום שאין בו דין גרף של רעי והוא שיביא כלי ומים בתוכו ויניחנו תחת הדלף ודלף הנופל בתוכו ראשון ראשון בטל ואע"פ שדבר שיש לו מתירין הוא הרי דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ואין זה נכון:
מקום שהדלף יורד בו ואין בו דין גרף של רעי והוא דלף שאינו ראוי או שהוא דלף ראוי ואין לו כלים כל כך שיספיקו לכך ולשפכו אינו יכול שהרי אין בו דין גרף של רעי מותר לעשות איזה השתדלות לכתחלה שיהא בו דין גרף של רעי כיצד הרי שהיה דלף זה בבית אחד שלו אלא שאינו דר בו מותר לו להכניס מטתו לשם כדי שיעשה אותו הבית אצלו גרף של רעי ויהא רשאי להוציאו או להשמר ממנו בשפיכת כלי ובהחזרתו אבל לעשות הדבר עצמו שאינו מאוס שימאיסנו כדי להוציאו אסור והוא שאמרו למעלה בשמועת אין מזמנין את הגוי ביום טוב משום שיורי כוסות והקשה וליהוי כגרף של רעי ותירץ לו וכי עושין גרף של רעי לכתחלה או שמא לא נאמר אלא במקום שאין פסידא אבל במקום פסידא מותר אף לעשות לכתחלה:
גרף של רעי ועביט של מימי רגלים שהדבר פשוט לפי מה שכתבנו שמותר לטלטלם ולהוציאם ולשפוך את שבתוכם לאשפה אם רצה להחזירם לבית נותן בהם מים ומחזירם אבל בלא מים אסור לטלטלם ואף במים לא התירו לטלטלם לכתחלה אלא בדרך זה שהוציאם ברשות מצד המיאוס שבתוכם:
כבר למדת מתוך דברינו שכל דבר המאוס נקרא גרף של רעי ומותר להוציאו ולא סוף דבר שמותר להוציאו בתוך הכלי אבל לא שיגע בגוף המיאוס אלא אף בפני עצמו מותר הילכך מי שמצא עכבר מת או שרץ מת בתוך ביתו מותר ליגע בגופו וליטלו ולהוציאו ואחר שהוציאו אסור לטלטלו שלא הותר לטלטלו אלא לנקות את ביתו ממנו ואפילו בשבת מותר לעשות כן:
אסור לרדות חלות דבש מן הכוורת ורדייתן משום שבות ומ"מ דוקא בחלות הדבוקות שצריכות רדייה והרי הוא כעין תלישה מן המחובר אבל חלות התלושות מן הכוורת או דבש הצף על אותן הדבוקות בכוורת מותר ליטלן לכתחלה ואין כאן רדייה שהרי בכאן תירצו לדעת ר' יצחק באותן שתי חלות וכשחישב עליהן אלמא כל שהוציאן מדין מוקצה רדייתן מותרת וכן כתבוה בתוספות:
המשנה השניה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא מיבמין אלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר הר"ם אמרם משום שבות משום רשות ומשום מצוה רוצה בו כי במה שאמר השם תשבות נכנס תחתיו השביתה מן הדברים שהוא מספר והן שקראן שבות ועוד מן הדברים שרשות לאדם לעשותן ושלא לעשותן אבל הם תלויין במצות ויש להם מבוא בדברים התוריים והן שקראן רשות ועוד יכנס תחת אמרו תשבות בהשימת הדברים שעשייתן מצוה ושלום מצוה והם אותן שקראו משום מצוה וטעמי איסורן כלן מה שאגיד לך אין עולין באילן גזרה שמא יתלוש ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ולא שטין גזרה שמא יעשה חבית של שייטין ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין גזרה שמא יתקן כלי שיר ומספקין הוא הנגון וההכאה בצלצל ומטפחין ההכאה יד על יד ואמרו משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין וכלן יש תנאים לא דנין בתנאי שיש במקום יותר חכם ממנו לא מקדשין בתנאי שיהיו לו אשה ובנים שאינו חייב במצות פריה ורביה ולא מיבמין ולא חולצין בתנאי שיהיה לו אח גדול ממנו שבו היא המצוה כמו שאמרנו מצוה בגדול ליבם וכשיהיו אלו התנאי' אז יהיו אלו הדברים רשות אבל אם היה הדבר להפך שלא יהיו אלו התנאים לא יהיה משום רשות אלא משום מצוה והטעם שאסרום כלם גזרה שמא יכתוב ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין גזרה משום מקח וממכר ואמרו ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפי' ליתנם לכהן בו ביום ובזה דבר ולא דבר בהוצאתן ביום טוב כדי ליתנם אחר יום טוב וזהו שאמרו אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד זהו דעת בית שמאי אבל דעת בית הלל כי יש דברים רבים מלבד אוכל נפש שהן מותרין ביום טוב ואסורין בשבת ומהם אמרם בתחלת הפרק משילין פירות וכמו כן הוצאת לולב וקטן וספר תורה כמו שביארנו במה שקדם:
10 more comments on this page.
Meiri on Beitzah 36b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה אלא אימא כו' וגם מעיקרא כי בעי כו' ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק כו' ופי' הר"ם מאייבר"א דלר"ש כו' עכ"ל מהרש"ל כתב דלפי האמת מקשים לפ"ה עכ"ל ור"ל דהא קושטא דמלתא על דברי המקשה דקאמר אתאן לר"ש פריך תלמודא ותסברא דר"ש היא והא אביי ורבא כו' וכתב עוד מהרש"ל מה שהצריכו התוס' להא שכתבו וגם מעיקרא כי בעי כו' הוא טעם למה שפ"ה כן כו' עכ"ל וכל זה דחוק ורחוק בדברי התוס' ואין להאריך בהם אבל מצאתי בתוספות ישנים דתמיהתם ותירוצו של הר"ם מאייבר"א הוא על דברי המקשה וז"ל ותירץ הר"ם מאייבר"א דמעיקרא מיירי שיש חור קטן כו' עכ"ל גם במרדכי ס"פ כירה איתא בהדיא הך קושיית התוספות ותירוצו של הר"ם מאייבר"א על דברי המקשה וז"ל ואי ר' יהודה כי לא מכוין מאי הוי וא"ת לר"ש מי ניחא הלא פסיק כו' עכ"ל ע"ש וע"כ הנראה דבגירסתם לא היה כתוב האי ותסברא דר"ש היא והא אביי כו' והכי איתא בהדיא כל הך סוגיא דהכא בפ' כירה והאי ותסברא דר"ש כו' ליתא התם כלל ולדעתנו דאינו אלא גליון מפי' הר"ם מאייבר"א כמ"ש התוס' וכתבוהו הטועים בגמרא והשתא תמיהת התוספות עיקר לפ"ה על דברי המקשה דדברי המתרץ ודאי איכא לפרושי כפ"ה דהיינו שלא יכסה בו כל החלונות ור"ש נמי מודה ביה דאסור בכה"ג אבל מדפ"ה בדברי המתרץ כך חזינן דגם מעיקרא מפרש ליה כך דמיירי בכיסוי כל החלונות ואפ"ה קאמר המקשה דאתאן שפיר כר"ש ובהך סברא ודאי לא חזינן דפליגי המקשה והמתרץ ואהא קשיא להו בדברי המקשה ותימה דהא מודה ר"ש כו' ותירץ הר"ם דמעיקרא מיירי כו' וכצ"ל כמ"ש בתוס' הישנים אבל לדברי המתרץ אין הכרע דודאי מצינן למימר דמיירי נמי בכה"ג ור"ש מתירומצינן למימר נמי דמיירי בכיסוי כל החלונות ור"ש מודה ביה דאסור וכל זה נראה ברור כדמוכח הסוגיא דפרק כירה ודברי המרדכי שם ותוספות ישנים שכתבנו:
גמ' מ"ד במינו ניצוד אסור כו' מהר"י קארו באורח חיים סימן שי"ו כתב לדחות דברי סה"ת דאסור לנעול התיבה בשבת משום הזבובים שנצודו בה דעל כרחך לא קאסרינן לר"ש הכא משום פסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים כו' עכ"ל ונעלם ממנו סוגיא דהכא דקאמר בהדיא דדבורים מקרי אין במינן ניצוד:
Chidushei Halachot on Beitzah 36b · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה אלא אימא וכו' דלר' יהודה אסור ולר"ש מותר וכו' עד ותימה דהא מודה ר"ש בפסיק רישיה צ"ע מה מתמיהים התוס' דהא לפי שיטת ההלכה אינו מוכרח שנאמר דלר"ש יהא מותר אפילו לעשות מצודה דהיינו לכסות כל החלונות וריהטא דשמעתתא כך הוא דמעיקרא הוה בעי לאוקמי סיפא דמתני' דוקא כר' שמעון והשיב ותסברא דלר"ש מתוקמי שפיר כפשוטה והא מודה ר' שמעון בפסיק רשיה ולא ימות אלא ע"כ צריך לאוקמא אי מוקמת לה כר"ש בדאית ביה כוי צריך לאוקמא ובזה מתוקמא נמי כר' יהודה ולא תימא לר"י ובלבד שלא יכוין וכו' אבל אין ה"נ דלר"ש נמי אסור לכסות כל החלונות משום דאם כן הוה ליה פסיק רישיה וק"ל:
ד"ה שופך ושונה וכו' עד דאמד בסוף כירה דלית בה פירא לא וי"ל וכו' כצ"ל:
Maharam on Beitzah 36b · Sefaria
Shita Mekubetzet
נותן בו מים ומחזירן וא"ת והרי חזרו המים להיותם כעביט ולמאי דסבירא לן השתא דגרף של רעי אגב מנא אין בפני עצמו לא היאך יכול לטלטלו. וי"ל דחזו לבהמה. ומיהו למסקנא דשרי אפילו גרף של רעי בלא מנא לא קשיא מידי.
אגב מנא אין בפני עצמו לא פירוש ואף על גב דהכלי עצמו נעשה בסיס לרעי וראוי לאוסרו בשבילו מכל מקום לא שרו ליה רבנן אלא אגב כלי שעשאוהו כאילו הרעי טפל לכלי שיש תורת כלי עליו והוא בר טלטול טפי כדהוי באנפי נפשיה.
ולא דנין והא מצוה קא עביד פירש רש"י ז"ל והוה ליה למחשבה בהדי הנך דמצוה. ופריק בדאיכא דעדיף מיניה והלכך אין כאן אלא רשות. מדבריו ז"ל נראה דאפילו בדליכא דעדיף מיניה אין דנין משום רשות אף על גב דאיכא מצוה. והקשה הרשב"א ז"ל כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב ליה בהדי הנך דמצוה. וכתב מורי נר"ו דהא לא קשיא כלל דמתניתין תני אלו הן משום שבות לא עולין באילן משום דזמנין דליכא בהו שום מצוה. ואף על פי שלפעמים יש בהן צד מצוה כגון שיש שופר או לולב בעיר של עבר הנהר ואי אפשר לו לעבור אלא אם כן שט על פני המים. וכן מטפחין ומספקין ומרקדין לשמח את החתן ואת הכלה וכר' יהודה בר אלעאי בפרק האשה. ואפילו הכי לא חשיבי בהדי הנך דמשום רשות משום דלא חשיב משום רשות אלא הנך שאי אפשר שלא יהא בהם צד מצוה. וכן חשיב משום רשות אין דנין כו' ואף על פי שאפשר שיהא בהם מצוה גמורה כגון דליכא דעדיף מיניה ולית ליה אשה ובנים אפילו הכי לא חשבינהו בהדי הנך דמשום מצוה משום דהנך דמשום מצוה אי אפשר שלא יהא בהם מצוה גמורה לעולם וכדתנן לא מקדישין ולא מעריכין כו'. והא מקדישין ומעריכין איכא צד דלא הוו מצוה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר. וי"ל דאכתי לא דמו לרשות דהנהו אי לא הוו מצוה גמורה ליכא בהו שום עבירה. אבל מקדישין ומעריכין אי לא הוו מצוה גמורה וכגון שלא הקדים לתת אותם ביד הגזבר אז הוו עבירה כיון שלא הקדים שטוב לו שאינו נודר כל עיקר וכדאית ליה לר' מאיר בנדרים ובפרק קמא דחולין והוא סתם מתניתין דהכא.
Shita Mekubetzet on Beitzah 36b · Sefaria
Penei Yehoshua
בתוספות בד"ה אלא אימא ובלבד וכו' עס"ה עיין במהרש"א שהביא לשון מהרש"ל והאריך שם. ולע"ד נראה ליישב לשון התוס' בפשיטות דמה שכתבו ותימא דהא מודה ר"ש בפסיק רישא היינו בין לפי המסקנא ובין למאי דס"ד מעיקרא נמי קשיא להו דאע"ג דמה"ט גופא קאמר בגמרא ותסברא אפ"ה קשיא להו דקארי ליה מאי קארי ליה דהא הך מילתא דמודה ר"ש בפסיק רישא מילתא דפשיטא הוא בכולה תלמודא א"כ מאי ס"ד לומר דאתאן כר"ש וע"ז תירץ הר"ם מאייבר"א שפיר דמעיקרא הוי משמע ליה לתלמודא דאיירי שיש חור קטן בכוורת דאפשר דרוב כוורות בענין זה עשוין אי משום אוירא או כדי שיוכל לטעום הדבש אם ירצה מש"ה הוי ס"ד דלא הוי פסיק רישא אלא דאפ"ה קאמר הש"ס ותסברא דכיון דזימנין דלית ביה חור לא הוי לן למיתני סתמא דהאי לישנא דבלבד שלא יתכוין לצוד משמע דודאי כשיתכוין הן נצודין ועומדין וא"כ איכא למשמע מינה דאיירי בדלית בה חור וע"ז מסיק הש"ס אלא אימא ובלבד שלא יעשנו מצודה והיינו שלא יהיה בה חור גדול כן נראה לי ודו"ק:
Penei Yehoshua on Beitzah 36b · Sefaria
Gilyon HaShas
רש"י ד"ה ואין מספקין על ירך עיין מו"ק כז ע"ב תוד"ה אבל:
Gilyon HaShas on Beitzah 36b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Beitzah, daf 36, Amud Bet, about 305 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 121 words
Opens “אֶלָּא אֵימָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה מְצוּדָה. פְּשִׁיטָא!…”
- Segment 227 words
Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: מִי קָתָנֵי בִּימוֹת הַחַמָּה…”
- Segment 314 words
Opens “וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת. תָּנָא: אִם…”
- Segment 418 words
Opens “בֵּי רִחְיָא דְּאַבָּיֵי דְּלוּף. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה,…”
- Segment 521 words
Opens “יָתֵיב אַבָּיֵי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין…”
- Segment 620 words
Opens “אָמַר שְׁמוּאֵל: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל…”
- Segment 729 words
Opens “סְבוּר מִינַּהּ: גְּרָף שֶׁל רְעִי, אַגַּב מָנָא…”
- Segment 816 words
Opens “מַתְנִי׳ כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם…”
- Segment 923 words
Opens “וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן,…”
- Segment 1012 words
Opens “וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין, וְלֹא…”
- Segment 1114 words
Opens “וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה: לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא…”
- Segment 1217 words
Opens “כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר…”
- Segment 138 words
Opens “גְּמָ׳ לֹא עוֹלִין בָּאִילָן — גְּזֵרָה שֶׁמָּא…”
- Segment 1420 words
Opens “וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — גְּזֵרָה…”
- Segment 1512 words
Opens “וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם — גְּזֵרָה…”
- Segment 1612 words
Opens “וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין —…”
- Segment 1714 words
Opens “וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין. וְהָא…”
- Segment 187 words
Opens “וְלֹא מְקַדְּשִׁין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא,…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Beitzah 36b · Segment 6 — “אָמַר שְׁמוּאֵל: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Beitzah 36b · Segment 5 — “יָתֵיב אַבָּיֵי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל…”
Original text
אֶלָּא אֵימָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה מְצוּדָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בְּמִינוֹ נִצּוֹד — אָסוּר, שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ נִצּוֹד — מוּתָּר, קָא מַשְׁמַע לַן.
but rather say the following: Provided he does not make it a trap as he covers it, i.e., as long as he takes care not to cover all the openings. The Gemara questions this: But it is obvious that it is prohibited to directly trap bees on Shabbat; why would the baraita mention it? The Gemara responds: It does inform us of something that is not obvious: Lest you say: An animal whose type is generally trapped and hunted by people for some purpose is prohibited to be trapped on Shabbat, whereas an animal whose type is not generally trapped, such as a bee, is permitted to be trapped even ab initio , as this is not considered to be the normal manner of hunting. The baraita therefore teaches us that one may not in fact trap bees.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מִי קָתָנֵי בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים? בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים קָתָנֵי — בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִשְׁרֵי, דְּאִיכָּא חַמָּה, וְאִיכָּא גְּשָׁמִים, וְאִיכָּא דְּבַשׁ.
Rav Ashi said a different elucidation: Is it taught in the baraita : In the summer, and: In the rainy season? No, it is taught: In the sun due to the sun and in the rain due to the rain. The baraita speaks not of the summer and the rainy season, but of the spring days of Nisan and the autumn days of Tishrei, when there is sometimes sun and there is sometimes rain, and when there is also honey in the hive. It is possible, then, that the baraita permits covering the hive during these seasons because of the honey that is in it, as initially proposed.
וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת. תָּנָא: אִם נִתְמַלֵּא הַכְּלִי — שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה, וְאֵינוֹ נִמְנָע.
§ It was taught in the mishna: And one may place a vessel beneath a leak in order to catch the water on Shabbat. A Sage taught in a baraita : If the vessel became full with the leaking water, he may pour out its contents, place the vessel back under the leak, and repeat the entire process if necessary, and he need not refrain from doing so.
בֵּי רִחְיָא דְּאַבָּיֵי דְּלוּף. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אֲמַר לֵיהּ: זִיל עַיְּילֵיהּ לְפוּרְיָךְ לְהָתָם, דְּלֶהֱוֵי כִּגְרָף שֶׁל רְעִי, וְאַפְּקֵיהּ.
The Gemara relates: Abaye’s millhouse once developed a leak on Shabbat. Abaye was concerned about the potential damage to the millstones, which were made partly of clay and which would become ruined from the leaking water, and he did not have enough buckets to catch all the water without emptying and refilling them. But the water was unfit for drinking and was therefore muktze and could not be removed. Abaye came before Rabba to ask him how to proceed. Rabba said to him: Go and bring your bed into the millhouse, so that the dirty water will be considered like a container of excrement, which, despite being muktze , may be removed from one’s presence due to its repulsive nature, and then remove the water.
יָתֵיב אַבָּיֵי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה? אַדְּהָכִי נְפַל בֵּי רִחְיָא דְאַבָּיֵי. אָמַר: תֵּיתֵי לִי דַּעֲבַרִי אַדְּמַר.
Abaye sat and examined the matter and posed a difficulty: And may one initiate a situation of a container of excrement, i.e., may one intentionally place any repulsive matter into a situation which will bother him and will then have to be removed, ab initio ? In the meantime, as he was deliberating the issue, Abaye’s millhouse collapsed. He said: I had this coming to me for having gone against the words of my master, Rabba, by not following his ruling unquestioningly.
אָמַר שְׁמוּאֵל: גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם — מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה, וּכְשֶׁהוּא מַחְזִירוֹ — נוֹתֵן בּוֹ מַיִם וּמַחְזִירוֹ.
Shmuel said: With regard to a container of excrement and a container of urine, it is permitted to remove them on Shabbat to a garbage heap. And when he returns the container to the house he must place water in it first and then return it, for it is prohibited to carry these containers alone, as their foul odor makes them muktze due to their repulsive nature.
סְבוּר מִינַּהּ: גְּרָף שֶׁל רְעִי, אַגַּב מָנָא — אִין, בִּפְנֵי עַצְמוֹ — לָא. תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא עַכְבַּרְתָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי אִסְפַּרְמָקֵי דְּרַב אָשֵׁי. אֲמַר לְהוּ רַב אָשֵׁי: נִקְטֻהּ בְּצוּצִיתֵהּ וְאַפְּקוּהּ.
Some Sages at first understood from the wording of Shmuel’s statement that with regard to removing a container of excrement on account of the vessel, i.e., along with its vessel: Yes, this is permitted; but to remove the excrement by itself, without a vessel containing it: No, this is prohibited. The Gemara counters this conclusion with the following story: Come and hear that a certain dead mouse was discovered in Rav Ashi’s storeroom for spices [ isparmekei ]. Rav Ashi said to them: Take hold of it by its tail and remove it. This shows that repulsive matter may be removed even directly.
מַתְנִי׳ כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת — חַיָּיבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב.
MISHNA: Any act for which one is liable due to a rabbinic decree made to enhance the character of Shabbat as a day of rest [ shevut ]; or if it is notable because it is optional, i.e., it involves an aspect of a mitzva but is not a complete mitzva; or if it is notable because it is a full-fledged mitzva, if it is prohibited on Shabbat, one is liable for it on a Festival as well.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין.
And these are the acts prohibited by the Sages as shevut : One may not climb a tree on Shabbat, nor ride on an animal, nor swim in the water, nor clap his hands together, nor clap his hand on the thigh, nor dance.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין.
And the following are acts that are prohibited on Shabbat and are notable because they are optional, i.e., which involve an aspect of a mitzva but are not complete mitzvot: One may not judge, nor betroth a woman, nor perform ḥalitza , which is done in lieu of levirate marriage, nor perform levirate marriage.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה: לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר.
And the following are prohibited on Shabbat despite the fact that they are notable because of the full-fledged mitzva involved in them: One may not consecrate, nor take a valuation vow (see Leviticus 27), nor consecrate objects for use by the priests or the Temple, nor separate teruma and tithes from produce.
כׇּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד.
The Sages spoke of all these acts being prohibited even with regard to a Festival; all the more so are they prohibited on Shabbat. The general principle is: There is no difference between a Festival and Shabbat, except for work involving preparation of food alone, which is permitted on a Festival but prohibited on Shabbat.
גְּמָ׳ לֹא עוֹלִין בָּאִילָן — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתְלוֹשׁ.
GEMARA: The Gemara clarifies the reasons for each of these halakhot : One may not climb a tree. This is a decree that was made lest one detach branches or leaves as he climbs, thereby transgressing the prohibited labor of reaping.
וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. שְׁמַע מִינַּהּ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא! אֶלָּא: גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה.
Nor ride on an animal: This is a decree that was made lest one go beyond the Shabbat limit on the animal. The Gemara asks: Can one then learn from here that the prohibition against venturing beyond the Shabbat limits, which applies also to Festivals, is by Torah law? If the prohibition with regard to the Shabbat limit were rabbinic, the Sages would not have reinforced it with the additional decree against riding an animal. It is known that this is a matter of dispute; in light of this explanation of the mishna it would be a proof that Shabbat boundaries are of Torah origin. Rather, give a different reason for the prohibition: It is a decree that was made lest one cut off a branch to use as a riding switch, and thereby perform the labor of reaping, which is prohibited by Torah law.
וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּיטִין.
Nor swim in the water: This is a decree that was made lest one make a swimmer’s barrel, i.e., an improvised flotation device used to teach beginners how to swim.
וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין — גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר.
Nor clap one’s hands together, nor clap his hand on the thigh, nor dance: All of these are prohibited due to a decree that was made lest one fashion a musical instrument to accompany his clapping or dancing.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת: לֹא דָּנִין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ.
§ It was taught in the mishna: And the following are acts that are prohibited on Shabbat and are notable because they are optional, i.e., which involve an aspect of a mitzva but are not complete mitzvot: One may not judge. The Gemara asks: But doesn’t one perform a full-fledged mitzva by acting as a judge in a court? Why is it categorized as optional rather than as a full-fledged mitzva? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize it as optional, as it is speaking of a case where there is another person who is more qualified than he. Since the other person can judge even better, it is not considered an absolute mitzva for the first one to judge.
וְלֹא מְקַדְּשִׁין. וְהָא מִצְוָה קָעָבֵיד! לָא צְרִיכָא,
§ Nor betroth a woman: The Gemara asks: Why is this categorized as optional, indicating that it is not a full-fledged mitzva? But doesn’t one perform a full-fledged mitzva when he marries, as this enables him to fulfill the mitzva to be fruitful and multiply? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to categorize it as optional,