Talmud Builders

    Commentary page

    Beitzah 32b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Beitzah 32b

    Beitzah 32b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 436 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דקמתקן מנא אחת היתה ועושה אותה שתים:

    בפי שתי נרות נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא:

    לעדויי חושכא כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה:

    לעדויי להסיר:

    חושכא פחם המחשיך אורה:

    נאמרו בפתילה ביו"ט:

    ממעכה ביד תקון כלאחר יד הוא:

    יורדי גיהנם הן שאינן מרחמים לעשות צדקה:

    36 more comments on this page.

    Rashi on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    וקטמא שרי פרש"י לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא ותימה דאמרינן בשבת (דף יח.) דאפילו בנתינת מים על העפר בעלמא הוא חייב משום מגבל דקאמר התם אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב וי"ל דהכא ר"ל קטמא שרי כלומר וקטמא שרי לסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמו שהוא יבש בלא נתינת מים עליו ועוד יש לומר דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מערב יום טוב ושרי בלא [גיבול]:

    מלמטה למעלה אסור משום דהוי דרך בנין וכן הוי טעמא דכולן וא"ת היכי מסדרין שלחן שאין לו רגלים על גבי ספסלים שלו דמתחלה משימין הספסלים ואח"כ משימין עליהם את השלחן י"ל דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות לצדדים המגיעות לארץ ותימה דאמר בשבת (דף לו: ושם) מחזירין קדרה על גבי כירה והתם (דף לח:) קאמר מאן דאית ליה מחזירין דאפילו בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות מתחלה וכן פר"ח גבי ביעתא כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן וא' על גביהן והאור תחת אוירן ולא כפי' רש"י שפי' ביצים שמסדרין על גבי אסכלא דכיון דליכא מחיצות לא הוי כעין בנין אלא נרא' כדפריש וגם פוריא לא מיירי

    Tosafot on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ואין חותכין הפתילה לשנים ביו"ט כו' ואוקימנה חותכה באור בפי שתי נרות ופי' כגון שהיתה פתילה ארוכה מכניס קצה הפתילה בפי הנר וקצתה האחרת בפי נר אחרת ומדליקה באמצע ומנתקת ונמצאו ב' נרות דולקין. מוהטין הפתילה ביו"ט עדוי חשכה פירוש המתעבה בקצה הפתילה כמין גחלת ומתעכב האורה מותר לחותכה:

    תני בר קפרא בפתילה ג' דברים להחמיר אין גודלין אותה לכתחלה ביו"ט ואין מהבהבין אותה באור ואין חותכין אותה בשנים וג' דברים להקל ממעכה ביד ושורה בשמן וחותכה באור בפי ב' נרות:

    אמר רב עשירי בבל יורדין לגיהנם כי הא דשבתי איקלע לבבל כו' ואמר נמי כל המצפה לשלחן חבירו עולם חשך בעדו שנאמר נודד הוא ללחם איה וגו':

    ת"ר ג' (דברים) שחייהן אינם חיים המצפה לשלהן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין בגופו ופשוטין הן:

    אין שוברין חרס ואין חותכין נייר לצלות בו מליח ביו"ט משום דמתקן מנא ואין גורפין תנור וכירים ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר.

    שרקין ליה תנורא פירוש טחין פי התנור בטיט כאשר נותנין הפת או הצלי בתוכו א"ל רב אשי לרבינא אנן ארקתא דפרת סמכינן לה כלומר אין אנו גובלין טיט ביו"ט אלא נוטלין מן העפר המלוחלח אשר על שפת נהר שהוא כעין טיט ובו טחין פי התנור וזה הטיט שבשפת פרת מעיו"ט מכינין אותו. ואפר כירה מותר לגבל ולטוח בו שאינו בן גיבול.

    אין מקיפין ב' חביות אחת מיכן ואחת מיכן לשפות עליהן הקדירה:

    Rabbeinu Chananel on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    מוחטין את הפתילה ביו"ט ופירשו מאי מוחטין לעדויי חושכא, ואף על פי שמכבה את הראש שמסיר ממנה זה צורך ההדלקה הוא וכענין שהתירו לגרוף את התנור אף על פי שמכבה גחלים. ומדקתני מוחטין משמע שמותר להסירו בכלי דהיינו לשון מחט, והר"ם ז"ל (פ"ד ה"ג) שאסרו לא ידעתי למה, שאלו כן היה להם לפרש כמו שאמרו לקמן (ביצה לד, א) אין גוזזין אותם במספרים ואין גוזזים את הירק בתספורת שלהן, ועוד שאמרוה בלשון מחט.

    תני ר' חייא חותכה בפי שתי נרות ומכאן נראה דלא גרסינן במתניתין בפי שתי נרות דאם כן הא דרבי חייא היינו מתניתין ממש, אלא ה"ג חותכה לשתי נרות וכן מצאתיה במקצת הספרים, וכלשון הזה שנוייה בתוספתא (ספ"ג ע"ש) חותכה באור בפי שתי נרות. והוא שצריך להדליק שתיהן, והכין איתא בירושלמי (ה"ד) דגרסינן התם וחולקה באור לשתי נרות אמר ר' חנינא ובצריך לשתים תני ר' יודה בן פזי דליה מביא שתי נרות ונותנה בשתיהן וחולקה באור לשניהם, ופירושו שלא התירו לחתכה בפי שתי נרות ונותנה לשנוי בעלמא בלבד ואף על פי שאינו צריך להדליק אלא האחת, אלא דוקא בשצריך להדליק שתיהן.

    שלשה להקל ואם תאמר אמאי לא חשבינן (נר) [נמי] בהני דאמרו להקל מוחטין את הפתילה, יש לומר דלא חשיב אלא [הני] שהן תיקון גוף הפתילה.

    וקטמא שרי פירש רש"י ז"ל לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשו עליו דקטמא בר גבול הוא (עי' שבת יח, א), ולא עוד אי לאו בר גבול כל שכן הוא שאסור דמשעת נתינתו במים חייב דשרייתו זהו גיבולו, דתנן בפרק קמא דשבת (שם) אין שורין דיו וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין, ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא נתינת מים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף רבי היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים דברי רבי ר' יוסי ברבי יהודה אומר אין חייב עד שיגבל, אמר לי' אביי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב ופריק לא סלקא דעתך דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. על כן (פרש"י) [פיר"ת] ז"ל דלאו לגבל את האפר ולשרוק בו פי תנור קאמר אלא לשרוק באפר יבש. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי שנא קיטמא דנקט לימא ועפרא שרי דהא בעפר עסקינן ואמאי שבקיה ונקט קיטמא, ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דהא הכא בגבול טיט עסקינן ועליו היה תמה רבינא היאך אפשר לגבלו ואמר ליה רב אשי דבעפר אסור אלא דאיהו ארקתא דפרת הוא סמיך ועלה קאמרי דקיטמא שרי, דאלמא משמע מה שאסרו בעפרא התירו בקיטמא. ולפיכך נראה לי דאפילו לגבלו ביד ממש מותר משום דאי אפשר מערב יום טוב דמיד מתייבש, וכל שאי אפשר מערב יום טוב מותר דצורך אוכל נפש הוא. ותדע לך דהא אפילו לרב אשי דסמיך ארקתא דפרת היכי שרי והא איכא משום ממרח דמלאכה דאורייתא, אלא משום דלא אפשר מערב יום טוב שרי, כך נראה לי.

    Rashba on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    פתילה אין גודלין אותה מתחלה ביו"ט ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה ומ"מ כל לעשותו מתחלה אפילו בלא גדילה אסור שעשיית כלי הוא ואין מהבהבין אותה באור להסיר הנימין שעליה אלא שמדליקה בלא הבהוב ואין חותכין אותה לשנים אא"כ בפי שתי נרות כמו שביארנו אבל רשאי למעכה בידיו אם הוא גסה ביותר שכבר נעשית כלי קודם המיעוך וכן שורה אותה בשמן אע"פ שאין רוצה להדליקה עכשו ונופץ את ראשה בידו או בקינסא להסיר החשך שבה ויש אוסרין בקינסא ואין הדברים נראין שהרי לשון מוחטין מורה אף על ידי מחט ומפני שהאשה עושה מלאכתה לאור הנר ונופצתו במחט שבידה הוא קורא לה כן וגדולי המפרשים למדין מלשון זה שצריך לתקנה או ביד או בדבר שיש בו תורת כלי כגון מחט ומעתה מדליקין בכל אותן הפתילות והשמנים שאסור להדליק בהן בשבת שהרי לא נאסרו אלא מחשש הטייה התקון וביום טוב מותר לתקן בכל ענין כמו שביארנו:

    מטכסיסי הדבקים באמונתנו להיותם מרחמים על הבריות ולגמול להם חסד במה שאפשר לו אמרו חכמים כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו:

    המשנה השביעית אין שוברין את החרס אין חותכין את הנייר לצלות בו מליח אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין אין מקלפין שתי חביות לשפות עליהם את הקדרה ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת ואין מנהיגין הבהמה ביום טוב אמר הר"ם נייר ידוע וכשנותנין עליו שמן עומד בפני האש כל זמן שימצא בו שמן ומכבשין פירושו שמשוין את האפר בשמן ואם מנע הבישול גורפין אותו האפר ובקעת חתיכה של עץ שאינה כלי ואמרו וכן בדלת רוצה בו כי המשפט בדלת אין סומכין אותה בבקעת כי העקר אצלנו לא נתנו עצים אלא להסקה:

    אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שכיון לבאר במה שלפניה ואמר שאין שוברין את החרס וכו' והוא שדרכם היה כשהיו צולין דג קטן מליח על האיסכלא מתוך שהברזל מתחמם מהר והדג המליח מקבל בשולו לאלתר היו מתיראין שיהא אותו החום שורפו והיו שוברים חרסים ומניחין על האסכלא וסודרין את הדגים על הנייר ואמר על שתי אלו שאין עושין אותן ביום טוב מפני שזהו עשיית כלי וכל עשיית כלי מעקרו אסור ואין גורפין תנור וכירים אם נפל לתוכן טיח של כותלים שאף זה תקון כלי ופירשו גדולי הרבנים שזו באה לדעת חכמים שאוסרין במכשירי אוכל נפש אפילו אי אפשר לעשותן מבערב ומ"מ יש אומרין שכל אלו אפי' לדעת ר' יהודה שהוא מתיר מכשירי אוכל נפש וכגון שכבר ידע בכך מערב יום טוב והיה אפשר לו מבערב או שאפשר לו לאפות בלי גריפה ופירשו בגמרא שאם אי אפשר לו לאפות כראוי אא"כ גורפו מותר והוא הדין כל שהפת מתקלקל בכך והוא שאמרו חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא מינך אבל מכבשין אותו הטיח על קרקע התנור שתהא שוה לקושי שבקרקע אע"פ שהיה אפשר לו מבערב ושאפשר לו לאפות בלא כבוש ומעתה גריפת התנור מן הגחלים מותרת שהרי אי אפשר אלא בכך ואע"פ שגורם מעט לכבוי מ"מ אינו מכבה בידים וכיוצא בזה לצורך אכל נפש מותר ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה וענין זה הוא שדרכם היה כשלא היה להם כלי להושיב את הקדרה היו סומכין שתי חביות זו לזו ומסיקים אש ביניהם ושופתין את הקדרה על שתי החביות ואמר עכשו שביום טוב אין עושין כן מפני שדומה לבנין ואין סומכין את הקדרה בבקעת מפני שהוא סובר שלא נתנו עצים אלא להסקה הא לשאר תשמישים הרי הם מוקצות ואין אומרין בהם מתוך שלשאר תשמישים הרי הן כאבנים וכן בדלת פי' בגמ' וכן הדלת אין סומכין אותה בבקעת מטעם שכתבנו ואין מנהיגין את הבהמה ביו"ט במקל ופירשוה אפילו למי שמתיר טלטול עצים שלא להסקה מפני שהדבר דומה כמו שמוליכה לשווקים למכרה:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפירשנוה הלכה היא ויש חולקין בסמיכת קדרה ודלת בבקעת ממה שראו במסכת שבת פרק כלים קכ"ד א' שלא באו עליה מטעם מוקצה אלא מטעם גזרת יו"ט אטו שבת ולדעת בית שמאי אלא שאפשר לפרשה שאף לדעת המתיר במוקצה אסורה מגזרת שבת לבית שמאי ומכל מקום לדעת האוסר במוקצה הרי נתפרש כאן איסורה משום מוקצה וכמו שאמר שלא נתנו עצים אלא להסקה ואפילו אם תמצא לומר שבמוחלט הוא מוציאה מתורת מוקצה מכל מקום ראוי לפסוק כסוגיא זו שנשנית במקומה וכל שאתה מוצא מחלוקת בין שתי שמועות אתה דוחה אותה שנשנית שלא במקומה מפני אותה שנשנית במקומה כמו שפירשנו בהרבה מקומות ודבריהם נראין לי יותר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הם:

    מותר לאדם שיטוח פי התנור ביו"ט שלא להתפזר חום התנור אילך ואילך ודוקא שנתגבל הטיט מערב יו"ט והכינוהו לכך אבל אין מגבלין אותו ביו"ט שהגבול תולדת לישה והרי הוא מכשירין שאפשר לעשותן מבערב:

    היה עומד על שפת הנהר או שהיה במקום שהטיט מצוי בו תמיד מותר לטוח פי התנור באותו הטיט והוא שרשמו מערב יו"ט והכינו לכך ואפר אינו בר גיבול ומפני זה מותר לגבלו לכתחלה ביו"ט לטוח בו פי התנור וכן כתבו גדולי המחברים וגדולי הפוסקים וגדולי הרבנים אלא שיש מקשים עליהם ממה שאמרו במסכת שבת פרק ראשון שאפר בר גיבול הוא וחייב המגבל ואף גדולי המפרשים פירשו בזו שאמרו שאינו בר גיבול שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ומעתה לדבריהם ביו"ט אין מגבלין אותו לכתחלה אלא שאם נתגבל מבערב שורק בו את פי התנור ואין צריך הכנה ועל זו אמרו קיטמא שרי כלומר בלא הכנה ומ"מ אף לדעת זה יראה שביום טוב מיהא אי אפשר מבערב שאפילו גבלו מתיבש הוא ואינו ראוי למחרתו לטיחה ומתוך כך מגבלו לכתחלה וכן כתבוה גדולי הדור וחכמי הצרפתים אסרו מתוך קושיא זו אלא באפר היבש ולא יראה כן וגדולי הדורות מסכימים להתיר בגיבול אפר מתוך שאינו בר גיבול וסומכין על מה שאמרו באחרון של שבת שגובלין את הקלי ונותנין מים למורסן והרי אפר דומה לזה היא:

    אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב כדי להושיב עצמו עליהן שכל בנין עראי שאין בו אהל במקום שהוא צריך לו לכבודו מותר:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה וקטמא שרי כו' ועי"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט ושרי בלא צייריה עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות ישנים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה וקטמא שרי עד קטמא שרי לסתום הסדקים וכו' ר"ל דוקא קטמא אבל עפר אסור משום גזירה שמא ימרח ועיין באשר"י:

    בא"ד ועוד י"ל דה"פ וקטמא שרי כגון שגבלו מעי"ט וכו' וי"ל א"כ אפי' טיט גמור נמי וי"ל דר"ל הא רקאמר וקטמא שרי היינו כגון שנתן עליו מים מערב י"ט ונתינת מים זהו גיבולו והוי כאלו נתגבל מעי"ט מה שאין כן בטיט ותירוץ זה אתיא כר' יוסי דס"ל במסכת שבת דנתינת מים על אפר זהו גיבולו ותירוץ הראשון של תוס' אתיא כר' יהודה רפליג עליו ועיין באשר"י:

    Maharam on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    שרקין ליה תנורא ביומא טבא פירוש והוא תמה היכי שרי לגבל הטיט ביום טוב. ואהדר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן שהוא מגובל מעצמו. והני מילי דציירה מאתמול כלומר שנתקו ממקומו מאמש.

    אמר רבינא וקיטמא שרי פירש רש"י ז"ל שרי לגובלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא. והקשה רבינו תם ז"ל דהא במסכת שבת משמע בהדיא דאפר בר גבול הוא. ויש מפרשים דאגריפת התנור דלעיל קאי ולימא דמותר לגרוף אפר ביום טוב בלא שנוי. ולא נהיר מדלא אייתי לה לעיל. והרשב"א פירש (דהוי) דהיינו טעמא דשרי לגבל אפר ביום טוב משום דאי אפשר לגבלו מערב דמיד הוא מתייבש. אבל עפר שהוא לח יום או יומים אסור. ולפי זה לא שרינן אפר אלא במקום שלא ימצא טיט. והרא"ה ז"ל פירש דלא נאסר אפילו טיט ביום טוב היכא דלא אפשר מבערב יום טוב כיון דצורך אוכל נפש הוא אלא משום חשש הרואין שיאמרו דלבנין הוא צריך. אבל בגבול אפר דליכא למיחש שרי. ועדין הוצרך לטעם הרשב"א ז"ל דאי אפשר לגבל אפר מערב יום טוב ומשום הכי שרי. ומורי נר"ו רצה להעמיד דברי רש"י לפי שראה לרבינו חננאל ולהרי"ף ולהרמב"ם ז"ל שפירשו כן וכתבו שהאפר אינו בר גיבול ואי אפשר לעמודי עולם שיטעו בזה. ופירש נר"ו דמה שאמרו שהאפר אינו בר גיבול לא שלא יתחייב המגבלו בשבת. אלא לומר דטעמא שאסור לגבל את הטיט מפני שנראה כמגבלו לצורך בנין שרוב כל מגבלי טיט לבנין הלכך אסור וכמו שאסרו לבקע בקרדום מפני שנראה כעושה כלי מפני שרוב המשתמשין בקרדום לצורך בנין הוא. אבל באפר מותר שהאפר אינו בר גיבול לצורך בנין וידוע הוא דלצורך יום טוב הוא עושה הלכך מותר לגבלו ולטוח בו פי התנור. ונראה שדעת הרא"ה נוטה לדעה זו.

    Shita Mekubetzet on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בפירש"י ד"ה שרקין ליה תנורא וכו' ותימא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא עכ"ל. ואע"ג דלישה עצמו מותר בי"ט היינו משום שהוא אוכל נפש עצמו משא"כ האי סתימת פי התנור אינו באוכל נפש עצמו אלא במכשירין ואפשר דגרע מינה כיון דאפשר לעשותה מעי"ט או לסתום פי התנור בדבר אחר במידי דלא הוי מלאכה כלל וא"כ יפה כתב רש"י דעיקר תמיהתו דרבינא אדרב אשי היינו משום דכיון דגיבול טיט במים הוי מלאכה גמורה אם היא לצורך בנין והיינו משום דתולדה דלישה הוא כדמשמע בכמה דוכתי במסכתא שבת א"כ מה"ט יש לאסור אף בי"ט כן נ"ל בכוונת רש"י ועמ"ש בל' התוס' בסמוך:

    בתוס' בד"ה וקטמא שרי פרש"י לגבלן וכו' ותימא דאמרי' בשבת וכו' עס"ה מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב פירש"י לנכון כיון דעיקר פירושו במ"ש דגיבול תולדה דלישה הוא היינו בגיבול טיט ומים שהוא לצורך בנין דבכה"ג הוי מלאכה דומיא דגיבול סממנים שהיה במשכן וכן בנתינת מים לתוך האפר דחייב משום לש היינו ע"כ כשעומד לעשות בו איזה מלאכה המתקיימת וא"כ לפ"ז יפה כתב רש"י דכיון דקטמא לאו בר גיבול הוא ואינו ראוי לבנין כי אם לכביסה מש"ה מתיר רבינא לסתום בו פי התנור כיון דאין זה דבר המתקיים דסתימת עראי הוא וכ"ש הכא דצורך אוכל נפש הוא כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן מבואר להדיא בלשון הרב אלפס ז"ל שכתב וז"ל אמר רבינא וקטמא שרי שהאפר אינו בת גיבול ולפיכך מותר לגבלו בי"ט לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי הרי מבואר להדיא כמו שפירשתי אלא שהר"ן ז"ל הוסיף בו דברים וכתב דהא דתמה רבינא אדרב אשי בטיט ומים היינו משום דאע"ג דלצורך אוכל נפש הוא אפ"ה יש לאסרו כיון דנראה כמגבל לצורך בנין והיינו טעמא דרבינא דשרי בקטמא כיון דאינו ראוי לבנין. ועיין בספר יש"ש שהשיג על הר"ן ז"ל בזה. אלא דלע"ד דברי הר"ן ז"ל מוכרחים דע"כ אפילו בטיט ומים לא מיתסר אלא משום דנראה כמגבל לצורך בנין דאי משום גיבול עצמו לצורך סתימת פי התנור אפילו את"ל דלא משתרי משום מכשירין מהנך טעמי דפרישית אפ"ה לישתרי דכיון שהותרה לישה לצורך ממילא דמותר אף שלא לצורך ואפילו לשיטת התוס' דבעינן צורך היום קצת הכא נמי בסתימת פי התנור איכא צורך היום קצת ומשמע נמי דלענין מתוך אין לחלק בין אפשר לעשותו מעי"ט או לא כדמוכח מל' התוס' לעיל בפ"ק דף י"ב גבי השוחט עולת נדבה ובפרק במה מדליקין גבי שריפת קדשים וכן משמע ג"כ מלשון התוספות לעיל בר"פ אין צדין אע"כ כשיטת הר"ן דעיקר טעמא משום דנראה כמגבל לצורך בנין ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה ואין סומכין וכו' אצל כל תשמיש עיין לקמן דף לג ע"ב ברש"י ד"ה לא יטול:

    Gilyon HaShas on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם יש להקשות תיבת 'הֵם' לשון יתר? ונראה לי בס"ד כל אדם שיש בידו עונות יורד לגהינם, אך מי שהוא עני ביותר שכל ימיו במצור ומצוק שאין מרחמין עליו יספיק לו דוחק זה במקום גהינם להיות לו כפרה על עונותיו, ולא ירד לגהינם! וכל זה בעני שלא ימצא בני אדם לרחם עליו ונשאר במצור ומצוק הרבה, אבל עני שנמצאו לו מרחמין לפרנסו אין לו דוחק של מצור ומצוק שיספיק לו לכפרה במקום גהינם וזה ירד לגהינם בעבור עונותיו. מיהו בבבל באותו זמן קדמון שדבר בו רב נתן, לא היו העשירים מרחמים על העניים והיו נשארים בצער ודוחק הרבה מאד שבודאי יספיק להם במקום גהינם ולא יורדים לגהינם, ונמצא רק העשירים שיש שם יורדים לגהינם בעבור עונותיהם אבל העניים אין צריכין לירד לגהינם, ולזה אמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם 'הֵם' דייקא רוצה לומר לבדם ולא יורדים עמהם עניים גם כן כי גהינם לא תקח מבבל העניים מפני שהעניים אשר שם יספיק להם צער ודוחק פרנסתם במקום גהינם. והרב ה"ר שלום ישראל תנצב"ה [תהי נפשו (או נשמתו) צרורה בצרור החיים] שהיה מחכמי עירינו מתלמידי הרב עטרת ראשי מורי זקני זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] פירש תיבת 'הֵם' למידק שיש צדיקים יורדים לגהינם בשביל לגמול חסד עם נשמות רשעים למשוך אותם להוציאם ואלו יורדים לפי שעה דוקא לאו בשביל צורך עצמן נכפר על עונותם כי צדיקים הם אלא בשביל צורך אחרים להעלות נשמתם, ואמר עַתִּירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי שהם בחייהם בעולם הזה אין עושים גמילות חסדים לכן כשתראה אותם יוֹרְדִים לְגֵּיהִנָּם תדע שֶׁהֵם יורדים שם בעבור עצמן ולא בעבור צורך אחרים לעשות חסד עמהם כי אלו אינם מאנשי חסד עד כאן דבריו ז"ל.

    מֵיזַן נַמִּי לָא זַיְנוּהוּ יש להבין, הלשון כפול וסגי לאמר 'לָא זַיְנוּהוּ'? ונראה לי בס"ד כי הוא שאל מהם 'מְזוֹנֵי' פירוש כפי צרכו וכפי מנהגו מה שהוא רגיל לאכול והם אפילו מֵיזַן בעלמא להשקיט רעבונו בלחם שעורים או דוחן וקטניות גם כן לָא זַיְנוּהוּ אלא נשאר רעב לגמרי.

    כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ נראה לי נקיט אַבְרָהָם אָבִינוּ כי הוא היה ראשון בעולם לתת לחם לרעבים ולפרנם עוברים ושבים וגם שמו היה מספר רַחֵם [248] ולכן אמר כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת ולא אמר כָּל הַמְּפַרְנֵס אֶת הַבְּרִיּוֹת או כָּל הַמֵּטִיב לַבְּרִיּוֹת או כָּל הֶחָס עַל הַבְּרִיּוֹת. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט לשון רחמים לרמוז מוסר לאדם בענין זה בתיבת 'רַחֲמִים' שהוא אותיות 'מִי מָחָר' רוצה לומר כמו שאומרים העולם 'מי בעל מחר?' כי אין אדם בטוח ביום מחר שיהיה חי בו. וזה מוסר גדול לקמצן שאינו רוצה לפזר ממון שבידו לצדקה וגמילות חסדים! וכל מי שחושב כן 'מִי מָחָר?' ודאי יהיה לו מדת רחמים על הבריות לפרנסם ולא יהיה ממונו חביב עליו. גם נקיט לשון רחמים כי 'רַחֲמִים' עולה מספר רֶצַח [298] לרמוז מי שאין לו מדת רחמים הרי זה עושה רצח בבריות שימותו ברעב וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין לה.) אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בה צדקה כאלו שופך דמים שנאמר (ישעיה א, כא) 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים'. אי נמי 'רַחֲמִים' הוא ח' רמים, כי רם כינוי לחסד ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ושם אַבְרָהָם [248] מספר ח' פעמים אֵל [31×8=248] לכן מי שיש לו מדת רחמים על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.

    כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ, הָעוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ הא דתלה הדבר 'בְּשֻׁלְחָן' נראה לי בס"ד למשל שני עניים שהתנדב עשיר אחד לאחד מהם שישלח לו כל יום קערה של תבשיל לביתו אך לחבירו לא התנדב כן אלא נתנדב מה שישאר כל יום תבשיל בשלחן ישלח לו הנה זה עולם חשוך בעדו יען שהוא סומך על השלחן ואם לא נשתייר בשלחן כלום ישאר רעב, אבל הראשון הוא בטוח שישלח לו כל יום קערה שישבע בה ואינו תלוי בשיורין. ועדיין יש להבין למה אמר 'לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ' כי כן הגרסא בעין יעקב והוה ליה למימר 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים'? ונראה לי בס"ד על פי מעשה בראובן ושמעון שהיו עשירים גדולים וירדו מנכסיהם בר מינן והוצרכו לסבב מעיר לעיר לדפוק פתחי נדיבים ויכתבו חכמי עירם עדות על מקרה שקרה להם כדי שירחמו עליהם בכל אתר ואתר וכל אחד לקח שטרו בידו והלכו שניהם ביחד מעיר לעיר לקבץ על הגבאו"ת ויבואו לעיר אחת ויכנסו שניהם לבית גביר אחד לבקש ממנו נדבה והגביר נתן לאחד שני מאות דינרים ולאחד עשרים דינרים ויצאו מאתו, והיה אותו שלקח שני מאות פניו זועפים ועיניו זולגים דמעות! אמר לו חבירו למה תבכה? והלא אני לקחתי עשרים ואתה מאתים הרי מזלך הצליח עשר ידות! ועוד למה כאן אצל זה הגביר בכית ואצל שאר גבירים שקבלת מהם נדבה לא בכית? אמר לו זו חדא מתרצא חברתא כי הלא תשאל למה נתן לי מאתים ולך עשרים והלא בעדות המתנדבים שבידינו לא הוסיפו בכבודי יותר מכבודך אלא תדע זה הגביר הייתי אני שולח לו סחורות למכור ולקח ממני שכר פאטו"ר סך רב, ועכשיו שלחצו הזמן לקבל ממנו צדקה, לכך בכיתי אבל שאר נכרים איני מכירם ולא היה לי חברה עמהם לכן לא אבוש מנדבתם כדי שאבכה. וזהו שאמר כָּל הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ שהוא נצרך לאדם שהיה מקודם חֲבֵרוֹ בעושר ומשא ומתן ועתה נהפך עליו הגלגל להיות נצרך אליו זה עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ כי יזכור הראשנות ויצטער אבל המצפה 'לְשֻׁלְחָן אֲחֵרִים' שאינו מכירם ולא היה לו עמהם חברה בממון לא אכפת לו כל כך. ונראה לי בס"ד אוֹר כינוי לפרנסה ולכן המטר נקרא אור דכתיב (איוב לז, יא) 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ' ואמרו בגמרא (ברכות לג.) פרנסה היינו מטר ואם תניח על מספר אוֹר [207] מספר יְקַוֶּה [121] יהיה חֹשֶׁךְ [328] כי יְקַוֶּה אוֹר עולה חֹשֶׁךְ לרמוז המקוה ומצפה לְאוֹר הוא הפרנסה מאחרים דלית ליה מגרמיה כלום הרי זה 'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ'. ונראה לפרש עוד טעם ד'עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ' דאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ערלה א, ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה נמצא ראוי לו שיהיה חשך שלא יראה בו.

    רַב חִסְדָּא אָמַר אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים. קשה והלא רב חסדא מפיק להא מן הפסוק שהביא רב ולמה לא אמר רב דבר זה גם כן? ונראה לי בס"ד כי רב חסדא אתא לפרש מילתיה דרב דלא תקשי איך יהיה חשך בעדו וקחזינן השמש והיום מאירים לעני כמו שמאירים לעשיר? לזה בא רב חסדא לפרש ד'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' דחיי צער הם וכל חיי צער נקראים ימי חשך כמו שנאמר (קהלת יא, ח) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ וכו' וכן הוא אומר (קהלת יב, ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וכו' ובזה מובן מה שאמר רב עולם חשך בעדו מה עניינו. ועדיין צריך לדקדק מאי 'אַף' דנקיט הכא בחייו? ונראה לי בס"ד דידוע חיים שהאדם רואה בהם טוב בפרנסה נקראים חיים ואם יש לו בהם דוחק וצער פרנסה אינם חיים, ואמר מי שנצרך לבריות ולקח מהם צדקה לא מבעיא דאין שנים אלו דעניות נחשבים לו חיים אלא אף אחר כך נתעשר ונעשה לו שנים של חיים גם כן אין אלו חיים גמורים יען כי רואה בעושרו לאותם עשירים שקבל מהם צדקה בזמן עניותו יבוש מהם, ולזה אמר 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר חיים שבאים לו אחרי כן בזמן עושרו אין נחשבים חיים גמורים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו 'אַף חַיָּיו' על פי המעשה שהביא הגאון חיד"א ז"ל בדברים אחדים דף קמ"ד בעני שהיה יושב שכן לבית עשיר ויהי היום ואותו עשיר השיא את בנו ועשה משתה לכל באי שער עירו והעני עניו צופיות שיקראהו העשיר לאכול מעדנים עם הקרואים כי הוא שכן שלו ולכך לא הכין לעצמו סעודה לאותה הלילה של המשתה והמתין עד שעה שניה מן הלילה ולא הזמינו העשיר ואז נתייאש מהזמנה והוכרח לאכול פתותי לחם נקודים שנשאר אצלי קודם שלשה ימים באופן שאכל לחם צר ומים לחץ ואחר שסיים אכילתו בא משרת העשיר לקראו, וגדל צערו מה יעשה אחר שמלא כריסו מלחם יבש? על כן הוכרח לצער עצמו והניח אצבעותיו בפיו וגרונו עד שהקיא כל מה שאכל כדי שתהיה קיבתו רקנית וימלאנה מעדנים מתבשילי העשיר, ואז קם והלך לבית העשיר ואחר שבא לשם אמר לו העשיר ראה הפקדתיך להיות עיניך פקוחות על פתח החצר שלא ישאר פתוח וגם שלא יגנוב אדם חפץ מן הבית ויצא בהחבא ופרח זימון מיניה וישב בבושת פנים על הפתח רעב ומדוכה מחמת הקיא שהקיא! ובזה פירש (משלי כג, ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו וכו' פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וכו' עיין שם וידוע כי הסעודה והמזון נקראים חיי האדם וזהו שאמר כאן הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָן חֲבֵרוֹ דא עקא כי יזדמן לפעמים שאפילו חַיָּיו רוצה לומר מזון וסעודה שלו שאכל גם כן אֵינָן חַיִּים שלא ישארו בבטנו בסוג חיים להזין את גופו אלא יקיא אותם וישלכם חוצה כהך עובדא הנזכר. או יובן 'אַף חַיָּיו' רוצה לומר ימי שבתות ויום טוב שאפילו עני מצוי משלו אצלו מזון וסעודה של בשר ודגים אינם נחשבים חיים מאחר שבשאר ימים אין לו משלו אלא מצפה לשלחן אחרים אם כן רוב ימיו לא יגיע לפיו בשר בימי החול ואז כשיבאו ימים טובים שיש לו לאכול בשר בודאי יהיה לו שינוי וסת ואז סוף שיתמרמר באכילתו בחולי מעים כמו שאמר בן סירא (משלי טו, טו) 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' אלו שבתות ויום טוב מאי טעמא שינוי וסת תחלת חולי מעים (נדרים לז:).

    וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו נראה לי בס"ד הכונה שהוא עני והיא מפרנסתו ממעשה ידיה ולכך היא מושלת עליו ובזה יזדמן שתהיה מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא שמקללת ומבזה אותו ואם גם הוא ישיב לה קללה ובזיון היה מתנחם ולא יצטער, אך כיון שמושלת עליו מחמת שמפרנסתו אז הוא מוכרח לבלוע ארס כעסו ולשתוק! ובזה יגדל צערו עשר ידות ואין לו מנחם מצד לשונו שגם הוא ישיב לה כקללתה ובזיונה. ולכן גם חייו הוא עת המנוחה של ישיבתו בבית לאכול ולשתות אין נחשבים חיים כי בולע בהם ארס מצד פיה של אשתו.

    אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד נראה לי בס"ד אף על גב דאפשר לבדוק חלוקו מכינים עם כל זה קשה לבדקו היטב ועל ידי כך לוקה בצרעת והוא דאיתא בפסחים דף קי"ב מי שלובש חלוק שהיה בו כינים ולא בדקו היטב וכבסו וחזר ולבשו קודם שעברו עליו שמונה ימים מעת הכיבוס אז אותם הכינים הנשארים באותו חלוק יתהווה מהם צרעת, בר מינן. ולכן אמר כאן 'חַיָּיו אֵינָן חַיִּים' כי חולי הצרעת חשוב כמת בר מינן! ותנא קמא סבירא ליה אפשר שיבדוק היטב ולא יבא לידי חולי זה. ומה שאמר יִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ רוצה לומר שיש לו כאב הראש או כאב שינים שאז אפילו בעת אכילתו או שינתו מר לו מר בר מינן.

    Ben Yehoyada on Beitzah 32b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    What this page contains

    A full text unit for Beitzah, daf 32, Amud Bet, about 436 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 138 words

      Opens “דְּקָמְתַקֵּן מָנָא, בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא!…”

    2. Segment 236 words

      Opens “תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּפְתִילָה.…”

    3. Segment 332 words

      Opens “וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב:…”

    4. Segment 435 words

      Opens “אָמַר: הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ, דִּכְתִיב:…”

    5. Segment 534 words

      Opens “וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב:…”

    6. Segment 633 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חַיֵּיהֶן אֵינָם חַיִּים, וְאֵלּוּ…”

    7. Segment 711 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין…”

    8. Segment 86 words

      Opens “וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין.…”

    9. Segment 927 words

      Opens “וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת…”

    10. Segment 108 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּקָא מְתַקֵּן…”

    11. Segment 1150 words

      Opens “וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם. תָּנֵי רַב חִיָּיא…”

    12. Segment 1232 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן…”

    13. Segment 1335 words

      Opens “וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. אָמַר רַב נַחְמָן:…”

    14. Segment 1446 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטָא, לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָּא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Beitzah 32b · Segment 12 — “…אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב אַחָא מֵהוּצָל, דְּמָר שָׁרְקִין לֵיהּ…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Beitzah 32b · Segment 12 — “אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב אַחָא…

    Original text

    דְּקָמְתַקֵּן מָנָא, בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי ״מוֹחֲטִין״? אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא (מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב): לְעַדּוֹיֵי חוּשְׁכָא.

    Is it because he thereby mends a vessel? If so, when one cuts it in the fire, he is also preparing a vessel for use. Rabbi Ḥiyya taught in explanation: He cuts it by fire in the mouth of two candles. In other words, he does not simply cut a wick, but rather inserts a long wick into two lamps, which he subsequently lights in the middle. This indeed leads to the formation of two separate wicks, but only as a result of kindling two lamps. Rav Natan bar Abba said that Rav said: One may moḥet a wick on a Festival. The term moḥet was unknown, and the Gemara therefore asks: What is the meaning of the word moḥet ? Rav Ḥanina bar Shelemya said in the name of Rav: To remove the dark; in other words, it is permitted to remove the burnt, charcoaled section to make the lamp shine more brightly.

    תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּפְתִילָה. שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר, וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר: אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל: מְמַעֲכָהּ בַּיָּד, וְשׁוֹרָהּ בְּשֶׁמֶן, וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת.

    Bar Kappara taught: Six matters were stated with regard to the halakhot of a wick on a Festival, three of which are to be stringent and three of which are to be lenient. The three halakhot to be stringent are: One may not spin or twist it ab initio on a Festival, and one may not singe it in fire before lighting it so that it will burn well, and one may not cut it into two. The three halakhot to be lenient are: One may crush it by hand, as although it is prohibited to twist it into a wick, one may adjust its shape in an unusual manner; and one may soak it in oil so that it will later burn well; and one may cut it by fire in the mouth of two candles.

    וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: עַתִּירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם הֵם. כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בַּר מָרִינוּס אִקְּלַע לְבָבֶל, בְּעָא מִנַּיְיהוּ עִסְקָא — וְלָא יְהַבוּ לֵיהּ. מְזוֹנֵי מֵיזָן — נָמֵי לָא זַיְנוּהוּ.

    § After citing one teaching in the name of Rav Natan bar Abba, the Gemara quotes a few more statements attributed to the same scholar. Since he is not mentioned often, Rav Natan’s teachings are arranged together, so that they can be remembered more easily. Rav Natan bar Abba said that Rav said: The wealthy Jews of Babylonia will descend to Gehenna because they do not have compassion on others. This is illustrated by incidents such as this: Shabbetai bar Marinus happened to come to Babylonia. He requested their participation in a business venture, to lend him money and receive half the profits in return, and they did not give it to him. Furthermore, when he asked them to sustain him with food, they likewise refused to sustain him.

    אָמַר: הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְכׇל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

    He said: These wealthy people are not descendants of our forefathers, but they came from the mixed multitude, as it is written: “And show you compassion, and have compassion upon you, and multiply you, as He has sworn to your fathers” (Deuteronomy 13:18), from which it is derived: Anyone who has compassion for God’s creatures, it is known that he is of the descendants of Abraham, our father, and anyone who does not have compassion for God’s creatures, it is known that he is not of the descendants of Abraham, our father. Since these wealthy Babylonians do not have compassion on people, clearly they are not descended from Abraham, Isaac, and Jacob.

    וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: כׇּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים — עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ״. רַב חִסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָן חַיִּים.

    This is another teaching that Rav Natan bar Abba said that Rav said: Whoever looks to the table of others for his sustenance, the world is dark for him. Everything looks bleak and hopeless to him, for it is stated: “He wanders abroad for bread: Where is it? He knows the day of darkness is ready at his hand” (Job 15:23). Rav Ḥisda said: Even his life is no life, as he receives no satisfaction from it.

    תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חַיֵּיהֶן אֵינָם חַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵירוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו, וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַנָּא קַמָּא: אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָנֵיהּ.

    In support of this last claim, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: There are three whose lives are not lives, and they are as follows: One who looks to the table of others for his sustenance; and one whose wife rules over him; and one whose body is ruled by suffering. And some say: Even one who has only one robe. Since he cannot wash it properly, he suffers from lice and dirt. The Gemara comments: And the first tanna , who did not include such a person, maintains: It is possible for him to examine his clothes and remove the lice, which would alleviate his suffering.

    מַתְנִי׳ אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין הַנְּיָיר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ.

    MISHNA: One may not break earthenware on a Festival. And one may not cut paper in order to roast salted fish on it. Earthenware shards or pieces of paper that have been soaked in water were placed on the metal surface or in the oven in which the fish was roasted, so that it would not be burned by the heat.

    וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין.

    And one may not sweep out anything that has fallen into an oven or stove that interferes with the baking, such as plaster. But one may press down and flatten any accumulated dust and ashes at the bottom of the oven, which might prevent it from lighting properly.

    וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַּבְּקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת. וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

    And one may not draw two barrels together in order to place a pot on them, so that its contents will be cooked by a fire lit between the barrels. And one may not prop a pot that does not stand straight with a piece of wood, in order to prevent it from falling. And similarly, with a door. And one may not lead an animal with a stick in the public domain on a Festival; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, permits it.

    גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא.

    GEMARA: With regard to the issue of breaking earthenware and cutting paper, the Gemara explains: What is the reason for this prohibition? Because one is thereby preparing a vessel for use.

    וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם. תָּנֵי רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לֶאֱפוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹרְפוֹ — מוּתָּר. דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי חִיָּיא נְפַל לַהּ אֲרִיחָא בְּתַנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא, אֲמַר לַהּ רַבִּי חִיָּיא: חֲזַי, דַּאֲנָא רִפְתָּא מְעַלַּיְיתָא בָּעֵינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: טְוִי לִי בַּר אֲווֹזָא, וְאִזְדְּהַר מֵחֲרוֹכָא.

    It was taught in the mishna: And one may not sweep out an oven or stove. Rabbi Ḥiyya bar Yosef taught before Rav Naḥman: And if it is not possible to bake unless one sweeps it out, it is permitted. The Gemara relates an incident with regard to the wife of Rabbi Ḥiyya: A part of a brick fell into her oven on a Festival, preventing her from baking. Rav Ḥiyya said to her: See, you should know that I want good-quality bread. He thereby stated that it would be impossible unless she removed the brick, making it permissible for her to do so. Similarly, Rava said to his attendant: Roast for me a duck in an oven, and be careful not to singe it. He thereby implied that the attendant may remove all impediments from the oven in order to fulfill this requirement because otherwise it would not be possible to cook without singeing.

    אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב אַחָא מֵהוּצָל, דְּמָר שָׁרְקִין לֵיהּ תַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן אַרַקְתָּא דִפְרָת סָמְכִינַן, וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּצַיְּירֵיהּ מֵאֶתְמוֹל. אָמַר רָבִינָא: וְקִטְמָא — שְׁרֵי.

    In a related case, Ravina said to Rav Ashi: Rav Aḥa from Hutzal said to us that the master, Rav Ashi, allows his attendants to plaster the mouth of the oven for him on a Festival. This was done in order to ensure that the roasted or cooked dish would be fully prepared. Why does this not constitute the prohibited labor of kneading on a Festival? He said to him: We rely on the bank of the Euphrates River. We avoid the labor of kneading by taking sufficiently kneaded mud from the riverbank. The Gemara comments: And this applies only when one wrapped or made some mark on the mud the day before, so that it not be muktze . Ravina said: And as for kneading with ashes for this purpose, it is permitted, since the labor of kneading does not apply to ashes.

    וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת. אָמַר רַב נַחְמָן: אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, מוּתָּר לְצַדְּדָן בְּיוֹם טוֹב. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: אֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּקָא עָבֵיד אֻהְלָא.

    § It was taught in the mishna: One may not draw two barrels together in order to place a pot on them. Rav Naḥman said: With regard to large stones of a lavatory, upon which one sits to attend to his needs, it is permitted to put them together in the proper manner, so that they may be used on a Festival. Rabba raised an objection to Rav Naḥman: Wasn’t it taught that one may not draw two barrels together in order to place a pot on them? This seems to indicate that any arrangement resembling building is prohibited. He said to him: There, with regard to barrels, it is different, because one makes a tent. It is not the drawing of the barrels close together that is prohibited. Rather, the placement of the pot over them forms a kind of covering, which is similar to building a tent.

    אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטָא, לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בָּנָה אִצְטְבָא בְּיוֹם טוֹב, דְּלָא עָבֵיד אֻהְלָא — הָכִי נָמֵי דִּשְׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם, בִּנְיַן קֶבַע אָסְרָה תּוֹרָה, בִּנְיַן עֲרַאי לָא אָסְרָה תּוֹרָה. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל בִּנְיַן עֲרַאי מִשּׁוּם בִּנְיַן קֶבַע, וְהָכָא מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

    Rabba the Younger, so called to distinguish him from the more famous amora known as Rabba, said to Rav Ashi: However, if that is so, then if, on a Festival, one built a solid bench [ itztaba ], without a gap below the seat, a situation in which one does not make a tent, so too, will you say that it is permitted? He said to him: The two cases are not comparable: There, with regard to a proper construction, such as a bench, the Torah prohibited erecting a permanent construction, but the Torah did not prohibit erecting a temporary construction. The Sages, however, decreed against creating a temporary construction on a Festival due to a permanent construction. However, here, with regard to a lavatory, due to the dignity of the user, the Sages did not decree with regard to it.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָּא, מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה — אָסוּר.

    Rav Yehuda said: With regard to this bonfire, in which the wood is arranged in the form of a house, if one arranges it from above to below it is permitted, as this is not the regular manner of building. However, if one prepares it in the usual fashion, from below to above, it is prohibited, for this is considered building.