Beitzah 24b

שוחטין מן הנגרין שוחטין חיות מן ביברים לפי שנצודים ועומדים ועל שם שעושין שם ניגרי מים וחריצין לשתות החיות שם קרי להו נגרים:

אבל לא מן הרשתות מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול:

בא מעי"ט למקום שהיו פרוסים והן באורך מיל או חצי מיל וכשחיה נופלת בראשו אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשו השני נתק ממקום שנתקע וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחר:

נתקלקלו ביום טוב ע"כ הכי משמע שודאי נתקלקלו בי"ט וכגון שבדקן משחשכה ולא היו מקולקלין ועכשיו מקולקלין ולהכי פריך הא גופה קשיא:

ה"ג טעמא דבא ומצאן הא ספק אסור הכי קאמר כו' וכולה חדא מילתא היא בא ומצאן שנתקלקלו מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו ואם יש לחוש ולומר שנתקלקלו ביום טוב כגון שלא בא ומצאן מאתמול מקולקלין הרי הן כאילו ידוע שביום טוב נצודו:

הלכה כר' שמעון דאמר ספק מוכן אסור והיכא דבא ומצאן מקולקלין מאתמול יש לסמוך דנצודו מבעוד יום:

לקבל בטלטול דכולי האי לא אחמור מספק מוכן דלתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו רבן גמליאל:

ולוי אמר מותרין באכילה קאמר רבן גמליאל ולאו דסבירא לרב ולוי כותיה אלא מלתיה הוא דמפרשי:

אלא בכוורי דאדימי וכו' דודאי נצודו מערב י"ט וקרי ליה בני יומן כך פרש"י ולא נהירא דפשיטא דמותרין לטלטל ואתיא כדברי הכל ומשמע דלא אתיא אלא כרבן גמליאל דמתיר ספק מוכן לכן נראה לי דאין ודאי שהוא מערב י"ט אלא ספק והשתא אתיא כרבן גמליאל דמתיר ספק מוכן:

ולערב אסורין בכדי שיעשו פרש"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י"ט ולערב ראשון קאמר דממה נפשך הן מותרין אם היה חול הרי היום נלקטו ואם היה היום קדש הרי הלילה הזה חול ובשני ימים טובים של גליות מיירי והביא ראיה מביצה דלעיל (ביצה דף ד: ושם) שנולדה בזה מותרת בזה ומההוא טביא דאתציד ביום ראשון ואכלו אותו ביום שני בעירובין (דף לט: ושס) כן פרש"י ורבינו יצחק הלוי והגאונים אוסרין עד מוצאי ליל יום טוב שני ומפרש בכדי שיעשו לילה הראויה לעשיה ומיהו בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי וגם רבינו קלונימוס איש רומי בקי בכל הש"ס שלח לי כתב מעיר גרמיז"א כמותי והקשה הר"י לפרש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב א"כ המבשל בשבת בשוגג. אמאי יאכל הא נהנה ממלאכת שבת אלא ודאי אין זה הטעם אלא הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט ומזה הטעם אסורים עד מוצאי י"ט האחרון בכדי שיעשו דאי אמרת דמותרין במוצאי יום טוב ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי בי"ט ראשון לך והביא כדי לאכול מהן בשני ואם כן ע"כ לילה הראויה לעשיה קאמר ומה שהביא רש"י ראיה מביצה וכו' יש לדחות אותה דהתם נולדה מאליה מן השמים וגם ראיה שהביא מההוא טביא דעירובין (דף לט: ושם) יש לומר דמיירי שהיו המצודות פרוסות מעי"ט ומאליו נצודו וכללא הכי הוא דדבר הבא מאליו או דבר מוקצה הבא בידים שהביא נכרי בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר ונתנן לישראל בי"ט ראשון מותר בשני אבל אם הביאו בשביל ישראל מן המחובר אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו ואם לאו שאין במינו במחובר חוץ לתחום אסורין תוך התחום מותרין ור"י פירש שאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום לא בעינן כדי שיעשו דלא החמירו אלא בדבר שנעשה בו מלאכה דה"נ הקילו שמותר לישראל אחר אפילו בו ביום וקשה לרבי' יהודה דאמרינן בפרק שואל (שבת דף קנא: ושם) הביאו חלילים למת מחוץ לתחום לא יספוד בהן עד מוצאי יום טוב ומשמע התם בכדי שיעשו ויש לומר דשאני התם דאוושא טפי מילתא דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי ויש חלוק בין מת לדברים אחרים כדאמר התם עשה קבר לאביו בי"ט לא יקבור בו עולמית אע"ג דדברים אחרים מותרים בכדי שיעשו אחר שבת או אחר יו"ט ואומר הר"ר שמואל מאייבר"א דספק חוץ לתחום מותר והביא ראיה מעירובין (דף מה:) גבי מיא בעיבא מיבלע בליעי וכו' וקאמר דהוי ספק אם באו חוץ לתחום וסיפא דברייתא לקולא ורבי יהודה היה אוסר במחובר ובצידה אפי' לא הביאו בשביל ישראל רק בשבילו או בשביל נכרי אחר ולא משמע כן גבי מרחצת בשבת דשרי (שבת דף קבב.) הואיל ואיכא נכרים בעיר ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר ואומר הרר"י די"ט שחל להיות בה' בשבת ובע"ש או בא' בשבת ובב' בשבת הבא ביום ראשון שרי ליום שלישי ולא בעינן הראויה לעשיה דשני ימים קודם לא שייך שמא יאמר לנכרי ויש להחמיר בדבר (ובכדי שיעשו דאמר לפי' התוס' כדי שיתלשו ויובאו ממקום שצד אותם גם יש לספק אם הביא קופה מלאה פירות אם צריך להמתין כדי שילקטו באדם אחד או בכמה בני אדם):

מתני' מצודות חיה ועופות ודגים לא יטול מהן אא"כ ידוע שנצודו מעיו"ט ספק אסור ומעשה בנכרי שהביא לר"ג כו' אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כר"ג איכא דמתני לה אהא דתניא שוחטין מן הביברין ביו"ט אבל לא מן הרשתות כו' ותריצנא הכי ר' שמעון בן אלעזר אומר בא ומצאן המצודות שנתקלקלו מעיו"ט בידוע שמעיו"ט נצודו הא ספק נעשו כמי שנצודו ביו"ט ואסור אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר. מאי מותרין דקתני במתנית' רב אמר מותרין לקבל ולעולם אל ימנע אדם את עצמו מבהמ"ד אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא יתבי כי אמר ר' מותרין לאכילה ולצפרא הדר ביה ואמר מותרין לקבל אנא דהוינא בבי מדרשא (שמעתא) [ושמעתיה] והדרי בי לוי לא הוה תמן ולא שמעה מיניה ולא הדר ביה.

ומותבינן למאן דאמר מותרין לאכילה מהא דתניא נכרי שהביא דורון לישראל אפילו דגין מפולמין ופירות בני יומן מותרין ואי אמרת מותרין לאכילה בני יומן מי שרו באכילה ולטעמיך בני יומן בטלטול מי שרי אלא הכא בכוורי דאדימי כלומר כגון שנתנן בדבש וכיוצא בהן ופירי דכבישי בירקא ואמאי קרי להו בני יומן דאינון כעין בני יומן.

אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו [המין] במחובר לקרקע אפילו בערב אסורים לאכול מהן עד שישהא בכדי שיעשו ואם אין במינו במחובר לקרקע.

שוחטין מן הנגרין ר"ל מן הביברים קטנים שהוא (ניצול) [ניצוד] ממש מערב יו"ט.

אבל לא מן הרשתות נראה דבהא תנא קמא לחומרא ואפילו בא מערב יום טוב ומצא רשתות מקולקלין אסורין דחוששין [שמא] אפילו לאחר שנתקלקלו נכנסו ונצודו, ורשב"א לקולא דכל שנתקלקלה המצודה כודאי משוינן לה דלאחר שנתקלקלו אין חיה נכנסת שם, וכן משמע בירושלמי (ה"ב) דגרסינן התם (אבל) [אפילו] נתקלקלה המצודה חש לומר שמא לא ניצודו מבעוד יום, א"ר יוסי בר בון [בפורש] בחורשין תדע לך שהוא כן (נן) [דתנינן] דגים ודגים לא במקום שהם מצויין והכא במקום שחיה מצויה ע"כ. ומינה דאפילו לרשב"א דוקא במקום שחיה מצויה שם, אבל בגמרין לא נראה כן שלא חלקו, ומכל מקום למדתי משם דת"ק דר"ש אית ליה הכין דחוששין אף בזו שמא לא ניצודו מבעוד יום.

ספק נעשו כמי שנצודו ביו"ט ואסורים דספק הכין אסור, ודוקא בהכין שאפשר שהוכן על ידי מלאכה דאורייתא כצידה ולקיטה הא בספק הכין דרבנן כתחומין לא, והיינו גוי שהביא דורון לישראל [שאין] במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, וכעובדא דליפתא דאתא למחוזא ושרינהו רבא (עירובין מ, א) לפי שאין הגוי צריך הכן, ופלוגתא היא בירושלמי וקיימא לן כמאן דאמר אין הגוי צריך הכן, דגרסינן בירושלמי בפרקין דהכא (ה"ב) ר' חייא רבה ור' שמעון ברבי חד אמר הגוי צריך הכן וחד אמר אין הגוי צריך הכן ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא.

רב אמר מותרין לקבל ואם תאמר כיון (דלית) [דאית ליה] אסורין באכילה היאך מותרין לקבל ולטלטל, דמי איכא מידי דאסור באכילה ומותר לטלטל כל שאסור באכילה אסור לטלטל וכדאמרינן בסמוך וליטעמיך בני יומן מי שרי בטלטול, וביצה שנולדה ביום טוב כשם שאסורה באכילה אסורה לטלטל כדתניא בריש מכילתין (ג, ב) אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. ויש לומר דבספק הכן דגוי הוא שהקל ר"ג דקסבר דדי בספק הכן של גוי אם נאסור באכילה.

אלא בכוורי דאדימי ופירי דכבישי בירקא עסקינן כלומר: וברייתא לא רשב"ג בלחוד הוא אלא אפילו רבנן ובכוורי דניצודו מבעוד יום ופירות שנלקטו מאמש, וקא משמע לן דאף על פי שנראין כניצודין ונלקטין מהיום אפילו הכי מותרין ולא חיישינן למראית העין והיינו דקתני אפילו דגים המפולמין ופירי דבני יומן, וכן פרש"י ז"ל.

אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור. כלומר בין לו בין לאחרים, ופרש"י ז"ל משום מוקצה ואפילו לר"ש משום דמחובר מסח דעתיה מיניה כל שלא ליקטן מערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ליה ואין לחלק בין שלו לשל אחרים. ויש מקשים על דבריו דאי מחמת מוקצה היכן מצינו מוקצה אסור לערב, ורש"י ז"ל [כתב] אסורין לערב כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט, וגם זה צריך עיון דמי עדיף מה שעשה על ידי נכרי ביו"ט ממלאכת שבת שעושין על ידי ישראל והמבשל בשבת לר"מ יאכל חבירו אפילו ביומו ורב מורי לתלמידיו כוותיה (חולין טו, א). ויש לומר דבזה יש להחמיר גזירה שמא יאמר לו לקט והבא לי דאמירה לנכרי קילא להו לאינשי ובכל דבר שהוא קל לעשותו אפילו בישראל החמירו ואפילו [ל]אסור לערב עד כדי שיעשו, כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה ואם עשתה כן למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו, משום דהא קיל להו לאינשי כיון דאין עושין אלא כדי לאכול למוצאי שבת ושמא יחתה בגחלים. ומה שאמרו דאסורים לא באכילה לבד אלא אפילו לטלטל, כדאמרינן לעיל וליטעמיך בטלטולי מי שרו וכשיש במינן במחובר שאמרו דוקא בשנלקטו ביו"ט ואי נמי במסופק אי מהיום אי מאמש דהוה ליה ספק הכן, אבל (דבני ברין) [דבר ברי] שנתלשו מאמש מותרין כליפתא דאתא למחוזא וחזנהו רבא דכמישי ושרא להו ואמר הני מאתמול עקירי (עירובין מ, א). ואם [אין] במינן במחובר בתוך התחום מותר בין לו בין לאחרים שלא נעשית בהם שום מלאכת איסור ביו"ט, חוץ לתחום אסור גזירה שמא יאמר לו הבא. והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, דבאיסור תחומין לא גזרינן שמא יאמר לו הבא בשביל ישראל אחר. ודוקא לישראל מותר (מ)תוך ד' אמות שהניחן הגוי אבל להוליכן חוץ לד' אמות אסור, לפי שחפצי הגוי קונין שביתה וכל שיצאו ממקומן אסורים להוליכן חוץ ממקום שהניחום שם, וכדאיתא בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב) כל העיר כד' אמות כדאיתא התם בהנהו דיכרי דאתו (מכרכרת') [למברכתא] דשרא רבא למזבינינהו [ל]בני (מכרכרת') [מברכתא] דכולה (מכרכרת') [מברכתא] כד' אמות דמי להו.

הא דאמרינן ביש במינן במחובר לערב אסורים בכדי שיעשו. יש מפרשים שלא אמרו אלא לאותו ישראל שבאו בשבילו אבל לישראל אחר מותרים לערב מיד, דאפילו בשבת היו מותרים מן הדין אלא שגזרו בהם משום שמא יעלה ויתלוש ואפילו בנשרו מעצמן גזרו כן (לעיל ביצה ב, ב) וכן בניצודין ואפילו צדן הגוי לצורך עצמו, ודוקא ביומן אבל לערב מותרין מיד והלכך לאותו ישראל שהביאן בשבילו אסורין אפילו לערב עד כדי שיעשו אבל לאחרים מותרין לערב מיד. והראיה להם ממה ששנו בתוספתא דשבת בפרק השואל (פי"ח ה"ח) גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו לו קבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, ומדלא קתני לא יקבר בו אותו ישראל עולמית משמע דלא יספד ולא יקבר בו אותו ישראל עד כדי שיעשו קאמר ואפילו הכי קתני דישראל אחר [מותר]. והא דלא קאמר הכא והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר לערב מיד כדקאמר בשאין במינו במחובר, היינו משום דביומן אסורים לכל לזה כלזה וכיון דביומן לא מצי אפלוגי בין הבא בשבילו לישראל [אחר] לא ניחא ליה לאפלוגי ולמימר דלערב הבא בשבילו כדי שיעשו ולישראל אחר מותר מיד דהא דפליג בסיפא בין הבא בשבילו ובין ישראל אחר היינו להתיר ישראל אחר ביומו. ויש מגדולי המורים שאמרו דבכל דבר שנעשית בו מלאכה אין הפרש בין מי שבא בשבילו לישראל אחר, ומה שאמר רב פפא ולערב אסורין בכדי שיעשו סתמא משמע לזה כלזה כי היכי דמאי דקאמר אסורין היינו לכל ישראל אף מאי דקאמר ולערב אסורין לכל אותן שאמר שהן אסורין בו ביומו קאמר, דהא דתניא בתוספתא אם בשביל ישראל לא יספוד בהן אותו ישראל חפרו לו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר, אותו ישראל אסור לעולם קאמר וכשהביא החלילין בפרהסיא ובקבר העומד בסרטיא כדאיתא בגמרא בשבת בפרק שואל (שבת קנא, א), וישראל אחר מותר דקאמר לאחר בכדי שיבוא ממקום אחר רחוק וכן בקבר כדי שיעשו קאמר, (הוא) [הא] בתוך כדי שיעור זה אסור אפילו לישראל אחר. והא דקאמר רב פפא בשאין במינן במחובר דלאותו ישראל הבא בשבילו אסור, אף לערב צריך להמתין דבכדי שיעשו דקאמר בין איש במינו במחובר בין אשאין במינו במחובר קאי דכל שאסור ביומו צריך להמתין בערב בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשה יש מי שאומר דהיינו כדי שיבא מחוץ לתחום, והביאו ראיה ממה ששנו בפ"ב של מסכת מכשירין (משנה ו) מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד ואם רוב ישראל ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב מחצה על מחצה ימתין כדי שיבוא ממקום קרוב, דאלמא משמע דאף על גב דבא ממקום רחוק לא החמירו להמתין אלא בכדי שיבוא ממקום קרוב. ויש שפירשו מקום קרוב קרוב לתחום, דהיינו חוץ לאלפים אמה דהיינו תחום העיר. ואינו מחוור בעיני שאם כן עדיין יש לחוש שמא יאמר לגוי להביא לו כדי שיהא מוכן לו אחר שיעור זה, וכי תנן התם כדי שיבאו ממקום קרוב היינו כשאין יודע מאיזה מקום הובא ולפיכך הקילו בו ולא הצריכו אלא כדי מקום קרוב אבל (בידו) [בידוע] לא, וכן פרש"י ז"ל כדי שילך שם ויביא, ולפיכך בעינן כדי שילך הנכרי לגן וילקוט [ו]אחר שהיית שיעור זה מותר. והא דאמר רב פפא דלישראל הבא בשבילו אסורין היינו דוקא בידוע שבא מחוץ לתחום, אבל אם נסתפק אם באו מחוץ לתחום אם לאו לדעת רש"י ז"ל בשבת פרק שואל (שם) הויא פלוגתא דרב ושמואל גבי גוי שהביא חלילין בשבת, דגרסינן התם לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ואמרינן עלה מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש רש"י ז"ל דשמואל לקולא ולומר דאף על פי שלא נכנסו לעיר עד הבקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן כההיא דשמואל, אבל הגאונים והרי"ף ז"ל פירשו ההיא דשמואל להחמיר. וכבר כתבתיה בארוכה בשבת פרק שואל (שבת קנ"א, א) וכן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין מ, א בד"ה מאי אמרת), ויש לי שם קצת ראיה בההיא עובדא דליפתא דאתא למחוזא כדברי הגאונים. ומכל מקום נראה דאפילו לדברי הגאונים לא נאמרו דברים אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר וכן עובדא דליפתא דבהני איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום, אבל נכרי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מפני מה ניחוש להם אדרבה נימא כאן נמצאו וכאן היו (כתובות עה, ב), ועוד דספק תחומין של דבריהם הוא ולקולא, וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בעירובין פרק מי שהוציאוהו בשמעתא (דגרסי') [דחפצי] הגוים קונים שביתה (מז, ב). ולערב בכדי שיעשו דקאמר לערב יום טוב שני קאמר בשל גליות כדעת רש"י ז"ל והגאונים ז"ל, והראיה מההוא (כרטביא דאתצד) [בר טביא דאתא] בי ריש גלותא בפרק בכל מערבין (עירובין לט, ב) דאתצד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכלי ורב ששת הוא דלא אכל והא הדר ביה התם, וטעמא משום דחד מינייהו חול ונולדה בזה מותר בזה (לעיל ביצה ב, ב), ומי שלא עירב עירובי תבשילין מניח בראשון [ומתנה] (לעיל ביצה יז, א), ואף על פי שמקצת מן הגדולים חלקו על רש"י ז"ל כבר פשטה הוראה מרווחת בישראל כדבריו. ופירות שבאו ביו"ט שני בשביל ישראל צריכים ג"כ לערב כדי שיעשו כדעת רש"י ז"ל וכפי גרסתו בפרק בכל מערבין (עירובין מ, א) דגרסינן התם הנהו בני גגנא דגזו להו גוים אסא בי"ט שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי בה לאלתר אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא [ליסר להו מר] (לא סבר ליה מר) לפי שאינן בני תורה ואתקיף לה רב שמעיה טעמא דאינן בני תורה [הא בני תורה] שרי והא בעינן בכדי שיעשו ושיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו, וטעמא דרבינא דקא שרי להו דקא סלקא דעתיה דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביום טוב ראשון דנעשית בו מלאכה דאורייתא אבל יו"ט דרבנן לא הצריכו להמתין כלל אלא מותרין לערב מיד ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו וקיימא לן כרבא. וגרסא אחרת יש שם דגזו להו אסא בי"ט ולא גרסינן בי"ט שני, ולפי אותה גירסא אפשר דבי"ט שני דרבנן אין צריך להמתין בכדי שיעשו, וראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל וגרסתו. ודברים שאין במינם במחובר שהובא לישראל זה ביום ראשון של ראש השנה, כתוב בספר המאור שנשאלה שאלה בפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר ביו"ט שני לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה כדי שנאמר כי שני ימים קדושה אחת הן וקדושתא אריכתא היא, אלא כעין קנסא היא גזירה שמא יאמר לו להביא ודיו שקנסת עליו בראשון וה"ה לשבת וי"ט.

גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע הרי הוא ספק מוכן שמא נתלשו היום ואסורין בין באכילה בין בטלטול משום ספק מוקצה ואפילו לר' שמעון שהרי מוקצה במחובר הוא וכל שהוא מוקצה מחמת איסור תורה כגון התלישה אף ר' שמעון מודה בה וכן הדין בחיה עופות ודגים שאפשר לומר בהם שהיום ניצודו ואע"פ שאפשר גם כן שמאמש ניצודו ומה שהתיר ר' שמעון בחתוך דלועין שנתלשו בשבת לפני הבהמה בזו מפני שיכול היה להעביר בהמתו עליהם במחובר אבל בפירות מוקצה הם ומאחר שודאו אסור מן התורה ספקו אסור אף בטלטול:

ולערב ר"ל ערב מוצאי יו"ט ראשון שמחרתו יו"ט שני צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממעשי יום טוב ואחר שיעור זה מותר אפילו בודאי נלקטו או ניצודו היום ודבר זה דוקא בשני ימים טובים של גליות וממה נפשך שהרי על כל פנים אחד מהם חול ואע"פ שיש אומרים שענין בכדי שיעשו לא נאמר אלא בשעה הראויה לעשייה ושיש לסייע את דבריהם שאלמלא כן הרי הוא נהנה במעשה יו"ט מ"מ טעם זה של מה נפשך עדיף ועוד ראיה ברורה ממה שאמרו בעירובין ל"ט ב' בההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתצד בראשון ואישתחיט בשני רב נחמן ורב חסדא אכול רב ששת לא אכיל פי' שהיה סבור שאף שני ימים טובים של גליות קדושה אחת הן והלכה כרב נחמן ורב חסדא שהרי שתי קדושות הם ומעתה אין לחוש לדברי האחרים בזה כלל הא שני ימים של ראש השנה או שבת ויו"ט כבר ביארנו שכל האסור בזה אסור בזה ואסור עד מוצאי יו"ט שני או למוצאי שבת הסמוכה להם ובכדי שיעשו ואע"פ שבמוקצה לא הוצרכנו המתנה בכדי שיעשו בזו אמרו מגזרה שמא יאמר לו לך והבא לי שהרי מ"מ יהנה בהבאת יום טוב לאכול לאלתר ואם בא יום טוב של ראש השנה בחמשי אסור מחמשי עד מוצאי שבת ויש חולקים בזו להיתר מפני ששבת ויו"ט שתי קדושות הן ולא נאסר מזה לזה אלא מטעם הכנה ודיינו שנאסור הכנה מיום אחד למחרתו ומ"מ סוגיית הגמרא מוכחת כדעת ראשון:

זה שהוצרכנו במינו במחובר להמתין עד כדי שיעשו אם בשל גליות במוצאי יו"ט ראשון ואם בראש השנה או שבת ויו"ט במוצאי יום אחרון גדולי הרבנים פירשו שלא סוף דבר לאותו הבא בשבילו אלא לאחר שהרי בשמועה זו אסורים סתם אמרו לא שנא הוא ולא שנא אחר וכן הדין אצלם בכל שנעשה בו מלאכה גמורה על ידי גוי בשביל ישראל ולא חלקו בין זה הבא בשבילו לאחר אלא באין במינו למחובר שאין בו אלא איסור תחומין דרבנן ועוד שאין אסורם שוה לכל שהרי היו מותרין לאותם שהיו עמו בתוך התחום והואיל ומותר לאלו במקומן מותר לאחרים שלא היו בתחומן כל שלא באו בשבילם למוצאי היום בלא שום המתנה וקצת גאונים חלקו בזו לומר שאף אלו מותרין לאחר לאלתר ממה שאמרו במסכת שבת בתוספתא גוי שהביא חלילין בשביל ישראל בשבת לא יספוד בהן אותו ישראל אבל אחר מותר עשו לו ארון וחפרו את הקבר לא יקבר בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר ומאחר שלא אמרו לא יספוד בהן אותו ישראל עולמית או לא יקבר בו עולמית אלמא אף לאותו ישראל מותר בכדי שיעשו ואם כן כשהתירו לאחר לאלתר התירו ומ"מ ביומן אסורות לכל שהרי מוקצה עומד להם בין שיניהם וכן מה שאמרו גוי שהדליק את הנר ישתמש בו ישראל ואם בשביל ישראל אסור פירושו לאותם שהודלק בשבילם וכן במלא מים לבהמת ישראל או עשה כבש לירד בו ישראל ואין בזה הפרש לדעת זה בין שבת ליום טוב ומכל מקום לדעת ראשון אתה צריך לפרש זו של חלילין וקבר שלאותו ישראל אסורין לעולם ודוקא בשהביא חליליו בפרהסיא ובקבר העומד באיסרטיא כמו שיתבאר במקומו ומפני שיאמרו קבר זה נעשה בשבת וכן בחלילים מתוך פרסומן כשיראו הקבר יהיו זוכרים החלילים:

כשם שאם באו ביו"ט ראשון של גליות אסורין עד שיעשו כך אם באו ביו"ט שני שאחריו יראה לגדולי צרפת שאסורין לערב עד שיעשו שלא מצינו הפרש בדבר זה בין יו"ט ראשון לשני וכן ראיה ברורה אצלם ממה שאמרו במסכת עירובין מ' א' הנהו בני גאנאנא ר"ל חופת חתנים דגזו להו גוים אסא ביום טוב שני לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי לאלתר אתא שיילוה לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו אלא שיש חולקין בזו ואין גורסין כאן ביום טוב שני אלא ביומא ופירושו אצלם ביום ראשון וא"ת ואם ביו"ט ראשון היאך היה רבינא מתיר כל כך וכי חולק הוא עם זו שבכאן בגוי שהביא דורון במינו במחובר הם מפרשים שהיה רבינא סובר שלא נאמר כדי שיעשו אלא למשתמש בעקר מה שנקצץ בשבילו כגון פירות לאכילה ואותה אסא לבנות הגנאנא אבל להריח לא עד שבא רבא ולימד שאף להריח לפי דרכך למדת שאם באו ביו"ט שני דינו כיום טוב ראשון לדברי הכל לאסרן ביומן ואע"פ שמא נלקטו מאמש ואם נלקטו היום שמא חול הוא וספק ספיקא מותר אף בדברי תורה יש הרבה מקומות שהלכו בו להחמיר לפי מה שהדבר קרוב לבא לידי איסור וכן כתבוה גדולי הדור שהרי לגבי יום טוב התירו כמה שבות והעמידוהו בהזאה ואיזמל אף במקום כרת:

מאחר שנתגלגלה שמועה זו בידינו יש שואלין בה להריח יהא מותר אף ביום טוב עצמו שהרי אמרו הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקצייה ונמצא שאף במחובר היו יכולין להריח ומפרשים שבני גנאנא מיהא אי אפשר להם להניח הגנאנא ולילך למקום שהיא מחוברת לשם לרבא והילכך אינו יכול להריח בו בכאן אלא בקציצה והבאה בכאן ואין זה נראה שאם כן הואיל ולהריח מיהא אין בה מוקצה שהרי מותר להריח במחובר יהא מותר ביו"ט עצמו להריח לישראל אחר שמאחר שלא הוקצה לריחו הרי הוא לענין ריח כפירות שאין מוקצין שבאו מחוץ לתחום שמותר לישראל אחר אף ביומן אלא שנראה לי שמכל מקום הואיל ונעשית בהו מלאכה אסרוה לגמרי וי"מ שאף זו לא נאסרה להריח אלא לבני גנאנא וגדולי המפרשים פירשו שטעם איסורה בכאן שמאחר שהיא בתלוש אם יבאו להריח יבאו לטלטל ולבנות הגנאנא והרי הוא כאתרוג המחובר שאסרו להריח בו דהואיל ולאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיקצייה וכבר ידעת שגאוני הראשונים גורסים במסכת סוכה בזו של הדס ואתרוג בהפך הדברים הדס במחובר אסור להריח כיון דלריחא קאי אתי למקצייה כלומר (שיש) [שאין] לו בו היכר ולגירסא זו אין מקום לשאלה זו אלא שגירסת האחרונים נראית יותר:

כל שהצרכנו בו המתנה בכדי שיעשו צריך שתדע שאין אנו צריכין להמתנה בשיעור תלישה והבאה ממקום שבאו שאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא אפילו באו מחוץ לשלש פרסאות ימתין עד כדי שיתלשו ויבאו מתחום אלפים אמה וכן הסכימו רוב המפרשים וראיה לדבריהם ממה שאמרו בשני של מכשירין מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיבאו ממקום קרוב ר"ל חוץ לתחום וגדולי הדור נסכמים לדעת ראשון מצד שאם כן יש לחוש עדין ללך והבא לי ופירשו שלא נאמר שם מקום קרוב אלא בשאין ידוע מהיכן באו אבל בידוע לא ואין נראה לי כן שטעם שיעורין עדיף וכמו שביארנו בשעה הראוייה לעשייה ויש מקילין לומר שלא הוצרכנו אלא להמתין שיעור תלישה אבל לא להבאה כלל וזהו לשון שיעשו ר"ל עשייה לבד והיא התלישה ולא יראה לי כן שהרי לך והבא לי אמרו לך תלוש לי לא אמרו:

תלשן גוי לעצמו או לחבריו מותרין לערב לאלתר ואפילו בראשון שהרי אין כאן גזרת לך והבא לי כלל ומ"מ ביומו אסור מחמת המוקצה אבל לא מחמת המלאכה הואיל ולא נעשית בשביל ישראל ואפילו הכינם הגוי מבערב שאין איסור הכנה במחובר וכן שאין הכן לגוי ר"ל שאין הכנתו מועלת במה שהוא מוקצה גמור כשם שאין הגוי צריך הכן לישראל במה שאין בו מוקצה אלא מחמת היסח הדעת כמו שיתבאר כך אין לו הכן במה שיש בגופו מוקצה מחמת איסור ואעפ"כ שבהדליק את הנר לעצמו משתמש בו ישראל בזו אין בו מגע והרי הוא כקול ומראה וריח אבל מה שהוא בר אכילה או טלטול לא שהרי אף ישראל בשלו אין הכנה בהם ולא הוצרכתי לכתוב דברים אלו אלא מתוך שבושים שמצאתי בקצת לקוטים ישנים שלא לטעות בהם:

בד"ה הלכה כר"ש כו' והיכא דבא ומצאן מקולקלין כו' עכ"ל דבספק מוכן דאוסר ת"ק נמי אית ליה הכי כדקתני אבל לא מן הרשתות כו' אלא דבהך מילתא דבא ומצאן כו' דלא הוי אלא קרוב לודאי ואפשר דת"ק פליג עליה הוצרך לפסוק כרשב"א וק"ל:

גמרא רב אמר מותרין לקבל כו' יראה הך סוגיא דלעיל דאמר הא גופא קשיא רישא לסיפא ומסיק דנעשה (לסיפא) [כוודאי] ואסורין אזלא ללוי אבל לרב דאמר מותר לקבל לא קשה רישא לסיפא דמצינן למימר דרשב"א סבר כר"ג דהשתא דיוקא דרישא בא ומצאן מקולקלין מערב יו"ט מותר אפילו באכילה הא ספיקא אסור באכילה ודיוקא דסיפא בא ומצאן מקולקלין בי"ט אסור אף לטלטל הא ספיקא מותר לטלטל ודו"ק:

שם אלא למ"ד מותרין באכילה פירות בני יומן כו' וליכא למימר נמי אליביה דקושטא דמילתא הוא דלא מותרין אלא לקבל דלישנא דמותרין דהכא משמע דהוי כלישנא דמותרין דבמתני' דמותר באכילה הוא אליביה ובהכי ניחא נמי דליכא למימר אליביה דלוי דלרבנן דפליגי עליה דר"ג אסורין באכילה ומותרין לקבל ואתיא הך ברייתא כרבנן דלישנא דמותרין לא משמע אלא באכילה ומיהו בלא"ה צ"ל דללוי לרבנן אסורין אף לטלטל והיינו משום דלא יטול מהן בי"ט דקתני במתני' משמע הכי דאל"כ לא תקשי רישא לסיפא לעיל אף ללוי דמצינן למימר נמי דרשב"א סבר כרבנן דספיקא אסור באכילה ומותר לטלטל ודו"ק:

תוס' בד"ה ולערב אסורין כו' מההוא טביא דערובין י"ל דמיירי שהיו המצודות פרוסות מעי"ט כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאוקמא דנצוד בי"ט בשביל נכרי וכ"ה במרדכי ישן וק"ל:

בא"ד וכללא הכי כו' שהביא נכרי כו' בי"ט ראשון מותר בשני כו' עכ"ל ובו ביום אסורין ולא דמי למדליק הנר בשביל נכרי דמותר אף בו ביום דהתם לית כאן איסור מוקצה דהך דהכא לא עדיפא מפירות הנושרין וכ"ה במלחמת ה' ומדברי התוס' נראה דוקא בשביל נכרי מותר בי"ט שני אבל אם הובאו אפי' בשביל ישראל אחר אסורין בי"ט שני אבל הרא"ש כתב לשיטת תוס' דמותר לישראל אחר ולא חיישי' שיאמר לנכרי להביא בשביל אחר דאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר כדקאמר גבי מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ"ל ואין דבריו מובנים לי כיון דלשיטת התוס' אסור גם ביום ב' בכדי שיעשו אין זה שעה מועטת להתיר לישראל אחר גם כל יום ב' ועוד מאי קא קשיא ליה לומר ומותר לישראל ג"כ גבי יש במינו במחובר כדקאמר גבי מחוץ לתחום דהא איכא למימר דקאמר לה בסוף דבריו וקאי אתרוייהו דכה"ג כתב הרא"ש גופיה לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו והיה קאי אתרוייהו כו' עכ"ל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה דר' יהודה אמר בפ' מי שהחשיך כו' סתם מתני' היא בפ' שואל לגבי שבת כו' וע"כ נראה דצ"ל וקשה לר' יהודה דאמרי' בפ' שואל הביאו כו' ורבי יהודה זה הוא מבעלי תוס' והוא נזכר עוד לקמן בדיבור זה ומה שכתב עד מוצאי י"ט האחרון אין זה מלשון המשנה אלא מלשון התוס' דהמתני' לגבי שבת מתנייא אלא משום דהכא לגבי י"ט קיימינן מש"ה הזכירו לשון י"ט ובאו לומר דעד מוצאי י"ט לא יספוד לדייק מיניה אבל לא לעולם כפרש"י שם אלא בכדי שיעשו והיינו שכתבו ומשמע התם בכדי שיעשו ולא לעולם וכמו שדקדקו התוס' שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד ור"י היה אוסר במחובר כו' או בשביל נכרי אחר ולא משמע כן גבי מרחצת כו' עכ"ל פי' דלאו כדעת התוס' דלעיל דמתירין בשביל נכרי ביום טוב שני ודאקשי' ליה לר"י ממרחצת ה"ה דה"מ לאקשויי ליה מההיא דמדליק הנר בשביל נכרי דמותר לישראל וכ"ה בהדיא במרדכי פ' בכל מערבין ואפשר משום דההיא דמרחצת דמיא טפי לההיא דהכא דאסורה נמי בו ביום ולכך הביאו הך דמרחצת וק"ל:

בא"ד ובכדי שיעשו דאמר לפי' התוס' כדי שיתלשו כו' עכ"ל כצ"ל עיין ברא"ש ותוס' פ' בכל מערבין:

ברש"י ד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורים משום מוקצה עיין בר"ן שהאריך לתרץ למה הוצרך רש"י לטעם מוקצה ולמה לא פירש הכל מטעם שלא יהנה ממלאכת י"ט שזהו הטעם לרש"י שאסודים לערב בכדי שיעשו וסוף דבריו דמטעם מוקצה אסורים אפי' אם תלשן העכו"ם לעצמו וע"ש ול"נ עוד דמטעם מוקצה אסורים אף בטלטול:

בתוס' ד"ה ולערב אסורין בכדי שיעשו כו' עד והקשה ר"י לפרש"י וכו' א"כ המבשל בשבת בשוגג וכו' כצ"ל:

בא"ד וכללא הכי הוא דדבר הבא מאליו וכו' מותר בשני וכו' פי' מיד בלא כדי שיעשו אבל ביום א' אסור עכ"פ משום מוקצה אבל אם הביאו בשביל ישראל וכו' אסור עד מוצאי י"ט שני והרא"ש כתב דלפי' ר"י אפי' אם הביאו בשביל ישראל מותרים לישראל אחר מיד במוצאי יום א' ואינו צריך בכדי שיעשו משום דלא חיישינן שיאמר לנכרי להביא בשביל ישראל אחר דאין אדם חוטא ולא לו ע"ש:

בא"ד ור' יהורה היה אוסר במחובר ובצידה כצ"ל אפי' לא הביאו בשביל ישראל וכו' פי' היה אוסר עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו דבי"ט ראשון אסור לכ"ע גם ר"י מודה בזה כדלעיל מזה:

בא"ד וכדי שיעשו דאמר פי' התוס' וכו' נ"ל דצ"ל פי' ר"י גם הספרים שלפנינו חסרים וכצ"ל כדי שיתלשו ויובאו ממקום שנתלשו שם וכן בדגים בכדי שיצודו ויובאו ממקום שצד אותם וכל זה דווקא לפי' ר"י משום דאל"כ אכתי איכא למגזר שמא יאמר לעכו"ם להביא כדי שלא יצטרך להמתין עד שיביאנו ממקום שניצודים שם אבל לפירש"י שפירש הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט א"צ להמתין בכדי שיעור הבאה אלא בכדי שיעור לקיטתן בלבד שהיא עיקר המלאכה וק"ל:

אמר רב פפא הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין. פירוש בין לעצמו בין לאחרים. ואפילו ליקטן הנכרי לעצמו ולא לדעת ישראל כדאמרינן פרק בכל מערבין ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזיה רבא דכמישי אמר הא ודאי מאתמול עקירא ושרא להו. והא התם דלא לדעת ישראל תלשן דהא מחוזא רוב נכרים נינהו ואפילו הכי טעמא דכמישי הא לאו הכי אסירי. וא"ת ומאי שנא מנר שהדליק הנכרי לעצמו וכן כבש שעשה לעצמו דמותר לישראל להשתמש בו אפילו בו ביום. וי"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפילו לר' שמעון אסור דכגרגרות וצמוקים דמו דמסח דעתיה מנייהו מדלא לקטן מאתמול. ואין לחלק במחובר בין של ישראל לשל נכרים וכן פירש רש"י ז"ל. ואלא מיהו לערב מותרין מיד לא אמרו בכדי שיעשו אלא דוקא בשלקטן לדעת ישראל וטעמא כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה לצורך ישראל. והוא הדין לביצה שנולדה ביום טוב דמותרת לערב מיד דלא אמרו בכדי שיעשה באיסור הבא מאיליו. וכן בפירות שנשרו מעצמן מותרין לערב מיד. וכן נמי בדגים שצדן הנכרי לעצמו אי נמי בצידה הבאה מאיליה כגון מצודות חיה ועופות דמתניתין. ועוד יש מפרשים דטעמא דאסורין לישראל אפילו ליקט הנכרי לעצמו משום שמא יעלה ויתלוש והרי זה בכלל פירות הנושרין אי נמי שמא יאמר לנכרי לעשות דכל מידי דהוא בר אכילה גזרינן. אבל בנר וכבש או שתלש הנכרי עשבים דמותר להאכיל ישראל לבהמתו לא גזרינן כיון דלאו מידי דאכילה נינהו. וכן יש לאסור דגים שצלה או שבשל נכרי בשבת לעצמו אפילו שאין בהם משום בשולי נכרים ואי נמי אפה פת לעצמו מהאי טעמא. כן כתב הריטב"א ז"ל. אבל הרשב"א וגם הרא"ה ז"ל התירו פת או דגים שעשאן הנכרי לעצמו בשבת דלא אסרו אלא בפירות לפי שיש בהן שבאין בלא מלאכה כפירות הנושרין וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשלהי פרק כל כתבי הקדש. וכתב מורי נר"ו דפירות שלקטן ביום טוב או בשבת בשביל ישראל ולא הביאן אלא עד שתחשך צריך בכדי שיעשו ואף על פי שלא הגיעו לידו של ישראל ביום טוב או בשבת אלא משתחשך. כדגרסינן בפרק ב' דמסכת מכשירין מצא בה ירק נמכר אם רוב נכרים לוקח מיד. פירוש דודאי על דעת נכרים נלקטו. ואם רוב ישראל ממתין כדי שיבא ממקום קרוב. ועוד תנן התם מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים רוחץ בו מיד. אם רוב ישראל צריך שימתין בכדי שיחמו חמין עד כאן. והרי ירק זה וחמי המרחץ אינן מגיעין לידו של ישראל אלא משתחשך ואפילו הכי בעינן כדי שיעשו כל היכא שיש לומר בשביל ישראל נעשה. ובגלילותינו לא נזהרו על זה אלא באין וקונין לילי מוצאי שבתות וימים טובים ואוכלים מיד וראוי לגעור על דבר זה. ומכל מקום במה שכתב רש"י ז"ל דבפירות המחוברין מודה ר' שמעון דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב וכגון ששמע מן הנכרי שאומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרין לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרין דכיון דדעתיהו עליהו מאתמול אינם אסורין אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלים מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתיהו מאתמול עלייהו הרי הם מוכנים. ועוד דהא לר' שמעון מהניא תנאה בכוס וקערה ועששית כדאיתא בירושלמי ובפירות התלושין של נכרי אין צריך הכן כדאיתא בירושלמי. וכאן שהן מחוברין די בשדעתו עליהן מבעוד יום. ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהניא תנאי אלא בתלוש כגון פירות הנושרין שהן מבושלין וקרובין לישור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועששית העשוין לכבות. אבל פירות הצריכין לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהם. ואולי רש"י ז"ל כן סובר דלא מהניא תנאי בדבר המחובר וכגרוגרות וצמוקים דמו דלא מהניא להו מחשבה כיון שהם במחובר ואף על פי שיועיל בפירות הנושרין. ומחובר שאמרו דוקא בשיש במחובר בעיר הזאת אבל לא מפני שיש במינו בעיר אחרת הסמוכה לזאת כיון שהנכרי מן העיר הזאת וכאן נמצאו וכאן היו. ודין זה כשהוא ספק אם נלקטו היום אם לאו.

ואם לאו בתוך התחום מותרין פירוש ואפילו למי שבאו בשבילו ואפילו באו דרך רשות הרבים. ואפילו באו בשבת דרך רשות הרבים התיר רבינו תם כיון שהוא דבר שאיפשר לישראל ליהנות ממנו בהתר שילך שם ישראל ובלבד שלא יאמר לו לך והביא לי. ולפי זה פת שאפה הנכרי לעצמו בשבת מותר לישראל אפילו הביאו הגוי דרך רשות הרבים בשבילנו. וכן כתב פרק כל כתבי הקדש גבי מלא מים לבהמתו כו'. ואין הרשב"א ז"ל סובר כן כמו שכתב בשבת פרק שואל דכיון שהביאן דרך רשות הרבים בשבת או דרך כרמלית שהוא איסורא דרבנן אסורין עד לערב בכדי שיעשו כאיסור דמחובר ואפילו למי שלא באו בשבילו וכמו שכתב בעבודת הקדש הארוך. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו באיסורא דרבנן אסורין אפילו למי שלא באו בשבילו דלא שרו אלא תחומין לפי שאיפשר דשרו למי שעירב.

בגמרא הא גופא קשיא אמרת בא ומצאן מקולקלין וכו' וכתב מהרש"א ז"ל בחידושיו דהך קושיא היינו דוקא אליבא דלוי דאי לרב לא קשיא דיוקי אהדדי דבספק אם ניצודו ביום טוב או מעי"ט אפשר דרשב"א סובר כר"ג דאסורין באכילה מדיוקא דרישא ומותרין בטילטול מדיוקא דסיפא אמנם לע"ד אין סברא לומר כן ומתחילה ראוי לבאר בעיקר טעמא דרב אליבא דר"ג דאמר מותרים לטילטול ואסורין באכילה מאי קסבר אי אית ליה ר"ג מוקצה כר"י או משום דבכה"ג אפילו ר"ש מודה כפירש"י וכדפרישית במשנתינו א"כ אפילו בטילטול ליתסר ואי לית ליה מוקצה כלל או עכ"פ בכה"ג ס"ל דליכא מוקצה א"כ אפילו באכילה לשתרו וליכא למימר דבמוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש כדאשכחן לר"ה בפרק מפנין א"כ ליפלוג בכל מוקצה דעלמא ועוד מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי דהא אידי ואידי בין לאכילה ובין לטילטול הוי ספק דדבריהם וע"כ דמאן דאסר ספק מוכן לאכילה היינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין כאוקימתא דרב אשי לעיל בפ"ק דף ד' א"כ אפי' טילטול נמי ליתסר מה"ט גופא וכבר עלה בלבי לומר דלענין טילטול לא שייך הך מילתא דדבר שיל"מ שיש קצת סברא לומר כן אלא דאי איפשר דהא רב אשי גופא דאיירי בספק ביצה שנולדה משמע דלענין טילטול איירי דבהך ברייתא גופא דעלה קאי קתני אין מטלטלין אותה וכו' ע"ש. אע"כ נראה לי דעיקר פלוגתא דרב ולוי אליבא דר"ג היינו משום דבאמת לא הוי מוקצה גמור בדגים שניצודו שהרי אפילו אם ניצודו בי"ט לא הוי מוקצה גמור אי משום דשל עכו"ם אין צריך הכנה או משום דלמאי דקי"ל כר"ש לא שייך מוקצה בכה"ג דליכא למימר דדחינהו בידים וכמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר מוקצה האמור כאן היינו משום כיון דבלא"ה אסורין באכילה ביו"ט אי משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט כפירש"י או משום גזירה שמא יאמר כפי' התוס' א"כ כיון דלא חזיא ביומיה למידי מש"ה הו"ל כצרורות בעלמא דאפילו ר"ש מודה כדפרישית בריש מכילתין בלשון התוס' במ"ש בפשיטות דביצה אסור בטילטול אפילו אי הוי טעמא משום משקין שזבו או משום פירות הנושרין עיין בחידושינו באריכות וכ"כ ביש"ש ובס' מג"א ולפ"ז ממילא דה"נ דכוותיה ובהך סברא גופא פליגי רב ולוי דלוי סבר דע"כ ר"ג מותרין באכילה קאמר דאי היו אסורין באכילה ממילא מילתא דפשיטא דהוו אסורין נמי בטילטול מטעמא דפרישית ורב לא משמע ליה שיתיר ר"ג באכילה דפשיטא דאסור משום שלא יהנה או שמא יאמר אע"כ דר"ג נמי לא שרי אלא בטילטול דלית ליה הך סברא דמאי דאסור באכילה ליומיה דינו כמוקצה כיון דאכתי שם אוכל עליה וכמ"ש התוס' בפ' כירה (שבת דף מ"ה ע"ב) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה ע"ש ובחידושינו. נמצא דלפ"ז כ"ש הכא במילתא דרשב"א דאיירי במצודות פרוסות מעי'ט וא"כ אפילו אם ניצודו בי"ט אין איסור צידה בכך שהרי ניצודו מאליהן אע"כ כדפרישית במשנתינו במצודות חיה ועופות דאסורין משום נולד בשיטת רש"י או משום מוקצה לשיטת הרי'ף והרמב"ם ז"ל וא"כ הדרינן לסברא קמייתא דאי סבר רשב"א דבודאי ניצודו אסורין אפילו בטילטול אם כן ספיקן נמי כמו ספק נולד וכדפרישית דהוי דבר שיל"מ ואי סובר דשרי בספיקן אפילו ודאי נמי ואם כן מקשה שפיר הא גופא קשיא כן נ"ל נכון ודו"ק. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דלמאי דפרישית דבמילתא דרשב"א הכא שהמצודות פרוסות מעי"ט לא שייך האי טעמא שיהנה ממלאכת י"ט ואין כאן איסור אלא משום מוקצה או נולד וא"כ אכתי מאי מקשה הש"ס היא גופא קשיא הא שפיר מצינן למימר דבניצודו ודאי מעי"ט מותר ואפילו בי"ט ראשון ואם בודאי ניצודו בי"ט אסור אפילו אם ניצודו בי"ט שני משא"כ בספק מוכן לא פסיקא לן דהא לא מיתסר אלא בי"ט ראשון אבל ספק אם ניצודו בי"ט שני או לא מותר דהא קי"ל כל ספק מוכן כה"ג מותר בי"ט שני משום דהוי ספק ספיקא כמ"ש הב"י והש"ע סימן תצ"ז והטעם מבואר בלשון הר"ן ז"ל וצ"ע:

שם אר"י אמר שמואל הלכה כרשב"א הרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו דין זה דמצא מצודות מקולקלין מעי"ט וכתב המ"מ דמה שהשמיטו היינו משום דסברי דמילתא דפשיטא היא דבא ומצאן מקולקלין מעי"ט דמותרים ורשב"א גופא לא קתני לה אלא אגב גררא דסיפא לאשמעינן דספק מוכן אסור וזה לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם ליכתוב כיון שהרי"ף ז"ל כבר כתב הנך תרי לישני קמאי דאמר שמואל הלכה ספק מוכן אסור אלו תמצית דברי המ"מ ולכאורה יש לתמוה דאדרבה משמע דעיקר מילתא דרשב"א היינו לרבותא דרישא דבמצאן מקולקלין מעי"ט מותרין דאי לרבותא דסיפא דספק מוכן אסור לת"ק נמי הכי הוא מדאסר מן הרשתות ומן המכמורות. וכבר הרגיש בזה מהרש"ל בס' יש"ש ותירץ דבודאי בסיפא נמי איכא רבותא דאפילו בספק מוכן כי האי דאיכא חזקה להיתירא דלאלתר ניצודו כיון שהמצודות פרושות מעי"ט והך מילתא לא הוי שמעינן ליה שפיר מדת"ק דרשב"א דהא דאסור מן הרשתות ומן המכמורות אפשר דהיינו משום דאיכא חזקה לאיסורא דמסתמא עכשיו שמצא החיה ברשת זו מסתמא לאלתר ניפרס הרשת וניצודו דאמרינן כאן נמצא וכאן היה וכו' ע"ש באריכות אלא דלע"ד לפ"ז א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתיה למה השמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דין זה לאשמעינן הך מילתא גופא כיון שהוא חידוש הדין ויש ליישב בדוחק מיהו לולי דבריהם לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דהלכה כרשב"א דבפשיטות מצינן למימר כיון דהנך תרי לישני קמאי דמתני למימרא דשמואל אספק מוכן גרידא ולא מתני לה אדרשב"א וליתא להך מימרא א"כ סמי חדא מקמי תרתי דלא אמר שמואל הלכה כרשב"א וא"כ הדרינן לכללן דהלכה כת"ק דרשב"א דיחיד ורבים הלכה כרבים ומכ"ש לחומרא ולדעתי לדינא צ"ע על הש"ע שפסק בפשיטות הלכה כרשב"א ויבואר בק"א:

שם פיסקא ואמר מותרים הם מותרין למאי רב אמר מותרין לקבל ולוי אמר מותרין באכילה. כבר כתבתי לעיל בשמעתין דרב ולוי פליגי בהך סברא שנסתפקו התוס' בפ' כירה (שבת ד' מ"ה) גבי קינה של תרנגולין דאית בה ביצה אי אסרינן מטעמא דמוקצה אפילו במידי דלא הוי מוקצה אלא כיון שאסור באכילה מאיזה טעם שיהיה ממילא הוי מוקצה לטילטול וכמו שהארכתי בריש מכילתין אלא דמלשון רש"י כאן בד"ה לקבל שכתב דכולי האי לא אחמרי רבנן בספק מוכן בטילטול אבל באכילה וכו' א"כ משמע דלא נחית להך סברא לאוקמי נמי פלוגתייהו אפילו היכא דודאי אסור באכילה אלא דוקא בספק מוכן לחוד ע' מה שכתבתי בזה לעיל בשמעתין. וכן נראה ג"כ מלשון רש"י בסמוך במימרא דר"פ וכמו שאבאר ומש"ה הוצרך רש"י ג"כ לפרש דרב ולוי דפליגי בהכי לאו משום דס"ל כר"ג אלא מילתיה הוא דמפרשי עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ נראה לי שזה דוחק גדול לאוקמי פלוגתא דרב ולוי וכל השקלא וטריא לא אליבא דהלכתא ואף שיש לדחוק ולומר דמדר"ג נשמע לרבנן דלרב אסרו אף בטילטול וללוי אפשר דמותר אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ אדמיפלגי אליבא דר"ג ליפלגו אליבא דת"ק אע"כ משום דלת"ק לוי נמי מודה דאסור בטילטול מדקתני לא יטול וכמ"ש מהרש"א ז"ל וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. תו קשיא לי אמילתא דרב דקאמר מותרין לקבל אבל באכילה אסור ולכאורה לישנא דמותרין לגמרי משמע ובשלמא בעיקר מימרא דרב אמתניתין שפיר מצינן למימר כיון דקתני רישא במילתא דת"ק לא יטול מהן דמשמע לשון טילטול א"כ אית לן למימר דלישנא דמותרין נמי אטילטול לחוד קאי אלא דאכתי בהך ברייתא דלעיל דפליגי ר"ג ור"י דקתני ספק מוכן ר"ג מתיר ור"י אוסר א"כ סתמא דלישנא ודאי משמע דאיירי בין בספק מוכן דאכילה ובין בספק מוכן דטילטול ואף שהתוס' כתבו בריש מכילתין דלשון מתירין אפשר דהיינו טילטול לחוד והביאו ראיה מסוגיא דהכא ולמאי דפרישית אין זה ראיה גמורה דודאי הכא דקאי אמתניתין דקתני ברישא לא יטול שפיר דמותרין דסיפא נמי היינו טילטול לחוד דארישא קאי משא"כ בביצה דריש מכילתין לא שייך לומר כן (ועיין בזה בחידושינו בריש מכילתין) ועוד דאף דבביצה בריש מכילתין שכתבו התוס' דיש לחלק בין אכילה לטילטול היינו מאותו הטעם והסברא עצמה שכתבתי כאן ובריש מכילתין דאפשר דמידי דלא מיתסר באכילה משום מוקצה אלא מטעמא אחרינא לא שייך ביה איסור טילטול כמ"ש התוס' בפרק כירה (שבת דף מ"ה) משא"כ בהך ברייתא דלעיל בשמעתין דקתני סתמא ספק מוכן אסור דמשמע להדיא דבדין מוקצה איירי א"כ אין טעם לומר דלשון מותרין היינו טילטול לחוד וא"כ מברייתא נשמע למתניתין דר"ג מתיר אפילו באכילה:

ונראה לע"ד ברור דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ג במתניתין באותו מעשה דעכו"ם שהביא דגים לפניו סבר דמותרין הם אפילו בודאי שניצודו בי"ט מהטעמים שכתבתי לעיל אי הוי מוקצה בכה"ג אפי' אליבא דר"ש או אליבא דר"י לחוד א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך פלוגתא דרב ולוי אלא בהך מילתא לחוד באותו מעשה דר"ג משא"כ בספק מוכן דברייתא דלעיל דאיירי בסתם ענינא דספק מוכן שודאין הוי מוקצה גמור לכל חד כדאית ליה לא משמע לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטילטול לענין ספק כדפרישית לעיל דמאן דמתיר ספק מוקצה אפילו בדבר שיל"מ לא שני לן בין אכילה לטילטול כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא בכוורי דאדימי וכו' ולא נהירא וכו' משמע דלא אתיא אלא כר"ג וכו' עכ"ל. ולא ידענא מהיכא משמע להו הכי דנהי דלסברת המקשה ע"כ לא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר"ג מ"מ לסברת התרצן דלאו מבני יומן ממש איירי אלא כשניצודו מעי"ט א"כ אה"נ דאתיא ככ"ע דאית לן לאוקמי סתמא דברייתא אליבא דהלכתא וכ"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ולשון התוס' יש ליישב:

בגמ' בשלמא למ"ד וכו' אלא למ"ד באכילה פירות בני יומן מי שרי באכילה. נראה דהא דשביק דגים ונקיט פירות היינו משום דאפשר דבני יומן לא קאי אלא אפירות לחוד ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא דגים המפולמין דשרי דהוי ספק מוכן דשמא סמוך לחשיכה ניצודו ועודן לחין אלא אפילו פירות דודאי בני יומן נמי שרי. מיהו לשיטת הרמב"ם בפי' המשניות א"ש טפי דמדגים לא פסיקא ליה לאקשויי דאפשר דאה"נ דר"ג סבר דאפילו ניצודו היום מותרין באכילה דאפשר דהמצודות פרושות מאתמול מש"ה שרי או מטעמים אחרים שכתבתי דאפשר דר"ג סובר דצידת דגים לא הוי מוקצה כלל אליבא דר"ש משא"כ מפירות מקשה שפיר וכמו שפירש"י בסמוך דבפירות מחוברין אפי' ר"ש מודה דאסור דהוי כגרוגרות וצמוקין כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר מתוך מה שאבאר בסמוך:

בגמ' אמר ר"פ הלכתא עכו"ם שהביא דורון לישראל וכו' נראה דהא דנקיט לשון הלכתא דמשמע מכלל דפליגי ולכאורה לא אשכחן מאן דפליג ואי לאפוקי מדר"ג אמר הא שמואל נמי אמרה ורב ולוי נמי לא פליגי עלי' דשמואל כמו שפירש"י לעיל אפ"ה שייך שפיר לשון הלכתא והיינו למאי דפרישית לעיל דבעכו"ם שהביא דורון יש להקל טפי מבספק מוכן דישראל או משום דשל עכו"ם אין צריך הכן כלל כדפרישית לעיל מהאי ירושלמי או אפשר דאפילו למ"ד צריך הכן היינו דוקא בודאי מוקצה משא"כ הכא דאיכא ספק ספיקא ספק שמא מעי"ט נלקטו ואת"ל היום שמא עכו"ם בשביל עצמו לקטן או בשביל עכו"ם אחר וכ"ש בעיר שרובה עכו"ם ואח"כ נמלך ליתן לישראל כדאיתא בפוסקים דבכה"ג לכ"ע שרי אפי' למה שכתבתי לעיל בשם הר"ן דאף למאי דקי"ל דשל עכו"ם אין צריך הכנה אפ"ה יש לחוש כשעושה בשביל ישראל וא"כ מה"ט גופא אית לן למימר דשמואל נמי מודה וכ"ש במימרא דרב ולוי משמיה דרבי שפיר משמע דס"ל כהאי מעשה דר"ג דמש"ה קאמר רב דמותרין היינו לקבל כדאמר רבי בתר דהדר ביה דנהי דבאכילה סובר ר"ג דאסור משום דליכא אלא חד ספיקא שהרי אפילו אם נלקטו בי"ט בשביל עצמו אפילו הכי אסור לישראל באכילה כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט משא"כ בטילטול איכא תרי ספיקי סובר ר"ג דמותר ואם כן מסתמא רבי כוותיה ס"ל כיון דהביא הך מעשה דר"ג במשנה וקי"ל מעשה רב מש"ה הוצרך ר"פ למימר דאפ"ה לית הלכתא כר"ג אפילו בטילטול והשתא א"ש מה שהוצרך רש"י לפרש טעמא דמוקצה והקשו עליו הרמב"ן והר"ן ז"ל אמאי לא מפרש בפשיטות משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הלכתא דקאמר ר"פ אפלוגתא דרב ולוי דלעיל מיניה קאי דאיירי לענין טילטול ומש"ה נקיט אסורין סתם דממילא שמעינן שפיר דהיינו אפילו בטילטול כן נראה לי ובעיקר הטעם דמחמרינן הכא אפילו בספק ספיקא נראה דהיינו משום דהוי דשיל"מ ועיין בזה בס' מג"א סי' תצ"ז ס"ד ועיין ג"כ בס' יש"ש בשמעתין ובק"א אבאר יותר:

בפרש"י בד"ה אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה אפילו לר"ש וכו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפ' כן ולא מפרש בפשיטות משום טעמא שלא יהנה ממלאכת י"ט אלא שראיתי להרמב"ן והר"ן ז"ל שתירצו בענין אחר דהא דמפרש רש"י טעמא דמוקצה ושביק לעיקר טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור היינו משום דנפקא מיניה להיכא שידוע בודאי שהעכו"ם לקטן בשביל עצמו ובכה"ג ליכא מלאכת איסור משא"כ לטעמא דמוקצה אסור אפילו בכה"ג. אלא דלע"ד יש לתמוה על לשון הר"ן ז"ל דקשיא מדידיה אדידיה שהרי כתב בסוף מכילתין דכשעושה העכו"ם בשביל עצמו ליכא משום מוקצה משום דקי"ל דשל עכו"ם אין צריך הכן ומה שיש ליישב בזה יבואר בק"א. ועוד כתב הר"ן ז"ל דנפקא מיניה נמי לענין מצודות חיה ועופות שנפרסו מעי"ט דככה"ג לא שייך טעמא דשלא יהנה ממלאכת איסור דמה שניצודו מאליהן בי"ט ליכא איסורא כדמשמע ספ"ק דשבת אבל משום מוקצה איכא ועיין מה שכתבתי בזה בלשון המשנה. ועוד היה נראה לי לפרש בדרך אחר דהא דלא מפרש רש"י טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט היינו משום הנך קושיות שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מהאי דמבשל בשבת דבשוגג יאכל וכ"ש הכא כשהעכו"ם עושה המלאכה מעצמו ע"ש בלשון הרא"ש. ועוד כיון דהכא בי"ט איירי א"כ אפילו באמירה לעכו"ם דליכא אלא שבות בעלמא לא פסיקא ליה לרש"י דליתסר בי"ט כיון דשבות הוא באוכל נפש עצמו וכמה שבותין אשכחן שהתירו בי"ט אפילו במכשירי אוכל נפש כגון הפרשת חלה וכיוצא בה וכ"ש הכא דאפילו אמירה לעכו"ם ליכא מש"ה לא מסתבר להחמיר באיסור קל כי האי באוכל נפש ממש דאית ביה שמחת י"ט לכך הוצרך לפרש כאן טעמא דמוקצה לאכילה שעיקר האיסור הוא באוכל נפש עצמו אלמא דלא חיישי' באיסור זה להקל משום שמחת י"ט כמו שאבאר לקמן במכילתין אלא מ"ש רש"י בסמוך טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט היינו במאי דמסיק ר"פ דלערב אסורין בכדי שיעשו דבהא לא שייך טעמא דמוקצה מש"ה הוצרך לפרש טעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט בחול דתו ליכא שמחת י"ט ואפילו טירחא בעלמא אסור לעשות בי"ט לצורך חול כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ועיין מה שאכתוב בזה בל' התוספת בסמוך ודו"ק היטב:

גמרא אר"פ הלכתא [נכרי שהביא דורון לישראל] אם יש במינו במחובר אסור, פירש"י משום מוקצה, ואפילו לר"ש יש מוקצה במחובר. וא"ת למה לן טעמא דמוקצה, הא לערב דליכא משום מוקצה ואפ"ה אסור משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט וממילא מהאי טעמא יהא אסור בו ביום וכן הקשה הר"ן, ותו הקשה דכמו דבתחומין מותר לישראל אחר כיון דהוי רק מלאכה דרבנן וכמ"ש רש"י ז"ל ה"נ לשתרי בתלשן ממחובר דהוי נמי רק מלאכה דרבנן, דמה"ת כל מלאכת אוכל נפש שרי:

וי"ל בקושייתו הראשונה כיון דהוי רק ספק אם לקטן היום לשתרי מטעם ספק דרבנן לקולא, ואי דהוי דבר שיל"מ הא מרא דשמעתא ר"פ דמוקי בפ"ק האי וספיקה אסורה בספק טרפה משמע דבספק יו"ט מותר דלית ליה דספק דרבנן אסור בדשיל"מ, ואולם למ"ש רש"י דאסור משום מוקצה ניחא דספק מוקצה חמירא כמו ספק דאורייתא וכמ"ש בריש פירקין בשם תוס' ישינים, וכיון דנולד הספק בדאורייתא לאכלו בו ביום וקם דינא דספיקו לחומרא מש"ה גם בערב דאיסורו רק דרבנן משום לא יהנה מ"מ אסור דומה לבישלו בכלי ספק טרפה דאף אחר שנעשה הכלי אינו בן יומו נשאר באיסורו וכמ"ש מהריב"ל [אב"ה עיין בתשובות אבא מארי בחלק ראשון בפסקים]. ובקושיתו השניה י"ל לתרצה בדרך קושייתו ראשונה, דלא ניחא ליה לרש"י לומר דאסור משום שלא יהנה דא"כ תיקשי דלאחר עכ"פ לשתרי כמו בתחומין, לזה פירש דבו ביום אסור בודאי לכ"ע משום מוקצה, וכיון דכבר א"א לאוכלו מבעוד יום משום מוקצה ממילא לא מקרי שוב אוכל נפש, והוי תלישה שלא לצורך א"נ, והוי מלאכה דאורייתא, ומש"ה גם לערב אסור לכ"ע משום שלא יהנה דעכשיו הוי הנאה ממלאכה דאורייתא. וא"ת מה הזקיקו לרש"י לפרש דבמורצה דמחובר אף ר"ש מודה דאסור, הא י"ל דר"פ כר"י דאוסר מוקצה, וי"ל דרש"י לשיטתיה דלערב היינו מיד לערב ראשון, דלערב שני א"צ כדי שיעשו, א"כ א"א דס"ל לר"פ כר"י אמאי אחר שיעור כדי שיעשו דערב ראשון מותר, נימא מגו דאתקצאי לערב עד כדי שיעשו אתקצאי לכולא יומא, ואף דממנ"פ יום אחד מהם הוא חול, מ"מ שייך ביה מגו דאתקצאי דדלמא היום יו"ט דיש בו מוקצה ויום אתמול היה חול, וכיון דמ"מ אתמול היה אסור לאשר לא ידענו אם הוא חול הוי מוקצה, וזה מבואר בתוס' פ"ק דסוכה (דף י' ע"ב)דהקשו בב' ימים טובים של גליות דנולדה בזה מותרת בזה, נימא מגו דאתקצאי בה"ש, ותירוצם דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, עולה שפיר בביצה דאיסורו רק בה"ש ומטעם דשמא עדיין יום הוא, אבל הכא דאף לאחר שחשכה אסור עד כדי שיעשו, שפיר יקשה דנימא מגו דאתקצאי, ואע"כ דר"פ ס"ל כר"ש במוקצה מ"מ אסור ביומו משום מוקצה דמוקצה דמחובר שאני ואפילו ר"ש מודה בה:

לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת נראה לי בס"ד תיבת ' לְעוֹלָם ' בא לרבות אפילו בערבי שבתות וערב יום טוב ולילי שבתות ולילי יום טוב שהיה דרכם לקבוע ישיבות בית המדרש אך לא היו באים הכל לשם ולא היה נעשה בהם אסיפה גדולה של חכמים עם כל זה אל ימנע אדם עצמו מזה דודאי ימצא חידוש. ועדיין יש להקשות אומרו שָׁעָה אַחַת דאם רוצה לתפוס זמן מועט יאמר אפילו חצי שעה או רבע שעה! ונראה לי בס"ד שבזמן הראשונים היה דרכם לשהות בבית הכנסת שעה אחת אחר תפילה וכנזכר במשנה דברכות (משנה ברכות ה, א) בחסידים הראשונים וכאן בא לומר אפילו באותה שעה אחת הידועה של מנהג הראשונים אם רוצה אדם לנהוג בה יהיה יושב אותה השעה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ ולא בבית הכנסת. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (פסחים יב:) שעה ששית הוא זמן סעודה של תלמידי חכמים וזהו שנאמר אפילו שעה אחת שהיא שעה השישית שהיא זמן סעודה של תלמידי חכמים אל ימנע מבית המדרש אלא יביאו לו סעודתו שס ויאכל אותה כדי שלא יזוז מבית המדרש.