Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 85b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 85b

    Chullin 85b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 387 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא לכל אמר רבי מאיר לא לכל הדברים אמר רבי מאיר שמה שחיטה כדמפרש דמודי ר"מ שאינה מתירתה באכילה ולקמן פריך פשיטא:

    בן ט' חי דלאו ירך אמו הוא כולי האי ולענין שחיטה משתרי בשחיטת האם:

    סד"א האי נמי נשתרי בשחיטת הטרפה:

    קמ"ל דאינה מתירתה ובעי למשחטיה ושחיטת עצמו מתירתו כדקי"ל (לעיל חולין דף עד.) דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בבן תשעה חי:

    והא אמר ר"מ בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עד.):

    בן פקועה אפילו היא כשרה טעון שחיטה:

    לא צריכא הא דר' אבא אלא משום דרבי סבר לה כר' מאיר באותו ואת בנו כדאמר לעיל:

    וסבר לה כרבנן בבן פקועה דלא שמעינן ליה דפליג מהו דתימא כיון דבן ט' הוא ושחיטת עצמו מתירתו אפילו לרבי שמעון כדקי"ל בפרק בהמה המקשה (שם) ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא הילכך לאו ירך אמו הוא לאיתסורי משום טרפות דידה ואימא לרבי דסבר ליה כרבי מאיר תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי למשחטיה דהא שחוטה היא קמ"ל:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 85b · Sefaria

    Tosafot

    אימא תהני ליה שחיטת אמו דוקא נקט בן ט' חי אבל מת או בן ח' פשיטא דהוי ירך אמו שהיא טרפה ואע"ג דאמר באלו טרפות (לעיל חולין דף נח.) דולד טרפה לא הוי ירך אמו היינו לפי שהוא חי ואין חיותו תלוי באמו וא"ת והיכי ס"ד דמשום דרבי סבר לה כר"מ באותו ואת בנו דתיהני ליה שחיטת אמו הא בכסוי הדם סבר לה כרבי שמעון וי"ל דבכל מילי סבר לה כר"מ דאשכחנא במרובה (ב"ק דף ע.) דסתם לן כר' מאיר בתשלומי ארבעה וחמשה:

    פשיטא דאמר רב יהודה וכי ימות מן הבהמה כו' והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה (לעיל חולין דף עב:) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה כו' משום דהוה מצי למיפרך בן ח' חי יוכיח:

    סלקא דעתך אמינא הואיל וא"ר שמעון מותר בהנאה לא מצי למינקט שוחט טרפה והיא אותו ואת בנו וסד"א דכיון דפטור הוא לאו שחיטה היא כלל ולא מיטהרה מידי נבלה דאיכא למימר דלענין שוחט הוא דלא הויא שחיטה אבל לענין גופה הויא שחיטה לכך מייתי ראיה דאף לענין גופה שתחשב חולין בעזרה לאסור בהנאה לא הויא שחיטה:

    אין והתנן רבי שמעון אומר כו' משנה היא בפ' בתרא דתמורה (דף לג:) וממתני' דהכא דפטרינן חולין בעזרה מכסוי לא מייתי משום דלא נזכר בה ר"ש אלא וחכמים פוטרים ורבי קתני לה אבל ממתני' דמרובה (ב"ק דף ע.) דפטר רבי שמעון חולין בעזרה מארבעה וחמשה הוה מצי למידק דאי לא הויא דאורייתא הוה חייב כדמוכח התם בגמרא (דף עב:) שמא הכא בעי לאוכוחי דאסור בהנאה וה"ק מכלל דסבר רבי שמעון דחולין בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא לכך לא מייתי ההיא דמרובה (שם דף ע.) דמהתם לא הוה מצי למידק איסור הנאה אלא איסור אכילה וא"ת ומאי קשה ליה דקא מתמה וסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וי"ל משום דאיכא ברייתא בהאיש מקדש (קדושין דף נח.) דקאמר רבי שמעון דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת ומכח ההיא דמייתי מוקי התם בטרפה ואין נראה דא"כ הוה ליה לאתויי הכא ההיא ברייתא ולאוקמי בטרפה כדמוקי התם ונראה לר"ת דקש"ל הך מתניתין גופה דמייתי דקתני וכן חיה משמע דחיה הוי דרבנן מדקתני וכן וא"כ בהמה נמי דרבנן וקתני וכן משום דגזרינן חיה אטו בהמה דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני אין והתנן כלומר ומטונך דמההיא גופה יש לדקדק שהיא דאורייתא דאי דרבנן הוי חיה גזירה לגזירה:

    היינו דגזרינן חיה אטו בהמה בהאיש מקדש (שם דף נח.) מייתי נמי מהך מתניתין דסבר ר"ש דחולין בעזרה דאורייתא ואין מאריך שם כמו כאן ופירש בקונט' דדייק מדהויא בשריפה דאי דרבנן לא היה טעון שריפה ואי אפשר לומר כן דבהדיא מדקדק כאן מכח חיה וא"ת דהכא משמע דאפילו הויא דאורייתא הויא חיה דרבנן והתם מייתי קרא לאסור בהמה חיה ועוף וי"ל דרבי שמעון פליג אההיא ברייתא ועי"ל דלא פליגי ונפרש כאן כפירוש הקונטרס דהתם ואשריפה קאי הכא דאי אמרת בשלמא דאורייתא בין בהמה ובין חיה ועוף היינו דגזרינן הכא בחיה שריפה אטו בהמה אע"ג דבהמה גופה לא הויא בשריפה אלא גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ שהם בשריפה ובחיה ליכא למטעי אטו קדשים ולא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסירא מיהא דאורייתא והויא כולה חדא גזירה אבל אי דרבנן אמאי חיה בשריפה:

    Tosafot on Chullin 85b · Sefaria

    Rashba

    ותסברא והא אמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה לא צריכא דרב סבר לה כרבי מאיר וסבר לה כרבנן. הקשה הרמב"ן ז"ל ולימא בשוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה חי דלישתרי בשחיטת אמו, דאפילו ר' מאיר מודה בהא דאינו טעון שחיטה, ותירץ דילמא רבותא קאמר דאפילו בן תשעה חי דלא מהניא שחיטת אמו אלא שאין צריך הוא לשחוט לא מהניא, ואין צריך לומר בבן תשעה מת שאין שחיטה דטריפה מתרת טרפה אחרת באכילה, שהרי הנפל הזה בעצמו אסור הוא ונבלה הוא, ומיהו נראה דאכתי לא נתיישב היטב דהא כיון דאמר רבי לא לכל אמר ר' מאיר, הוה משמע דרבי אפילו לכל מאי דסבירא ליה לר' מאיר קאמר, והא לא איצטריכא אלא אליבא דר' מאיר בחדא ואליבא דרבנן בחדא, ואילו היה מתרץ לא צריכה אלא לבן תשעה מת או לבן שמנה חי הוה ליה צריכותא טפי דאשמעינן אפילו אליבא דר' מאיר בעצמו, אלא נראה שיש לתרץ דההיא מפשט פשיטא לן דליכא מאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה כזו מהניא, דכיון דשחיטה זו לא מהניא לגופה של בהמה להתירה באכילה דטריפה היא ושליל דבגופה נמי לאו בר שחיטה הוא, דאי בן תשעה מת הוא לא שייך ביה שחיטה ואם בן שמנה חי הוא הא אין במינו שחיטה, היכא הוי א"ל דתהני להו שחיטה זו אינה צריכה ופשיטא, אבל בבן ט' חי ודאי איצטריך לאשמועינן דכיון דשייכא ביה שחיטה הוה אמינא דשחיטה זו כמאן דשחיט ליה לבן דמי, ואף על פי דשחיטה שאינה וראויה לגבי האם כיון דשמה שחיטה לר' מאיר תהני להאכיל הבן על ידה קא משמע לן, ומשום הכי דחקינן ולא אוקימנא כר' מאיר בחדא וכדרבנן בחדא כנ"ל אלא דרבנן ארישא נמי פליגי דשתקי לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגינן עליה. ואסיקנא דהלכתא כר' מאיר כדשלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כר' מאיר דאמרינן כרבנן מי לא אורי, אלא שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה, הלכך חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות, ואם בינן לבין עצמן שחטו פטור מלכסות, וכן לענין אותו ואת בנו אם אחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהם, ואם בינן לבין עצמו שחטו שוחטין לכתחלה אחריהן, וטעמא כדאמרי בשלמא לרבנן חומרא אלא לר' מאיר מאי טעמא אמר רבי יעקב אמר ר"י מחייב היה ר' מאיר על שחיטתן משום נבילה לפי שרוב מעשיהן מקולקלין, והשוחט ונמצאת טריפה וכן השוחט את הטריפה פטור מלכסות, דהלכתא כרבנן בהא דאמרי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, דראה רבי דבריו של רבי שמעון לגבי כיסוי וסתם לן כותיה.

    Rashba on Chullin 85b · Sefaria

    Ritva

    ותסברא והאמר ר"מ בן פקועה טעון שחיטה ואפי' בכשרה שנמצא בה' בן ט' חי וא"ת ולוקמי' בבן פקועה שהוא בן שמונה חי או בן ט' מת דמודה ר"מ דבכשרה אינו טעון שחיטה ואשמועינן ר' דאפ"ה בטרפה אין שחיטת אמו מתירה. ואע"ג דלדידיה שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה למינקט בן ט' חי אליבא דרבנן. דהילכתא כוותייהו וכדמפרש ואזיל. א"נ דלרבותא נקטי' דאפילו בבן ט' חי דאית ליה חיותא באנפי נפשיה ולא מיטרף בטריפת אמו ה"א דכיון דבכשרה לרבנן שחיט מתירתו שאף בטריפה כן כיון דשחיט שאינה ראויה שמה שחיטה קא משמע לן דאפילו בהא אין שחיטחו מתירתו וכל שכן בבן ט' מת או בבן ח' חי שאין לו חיות בפני עצמו וראוי לטרוף כמותה דכיון דלדידהו לא מכשרי לדידיהי נמי לא מכשרי כנ"ל:

    פשיטא דאמר ר' יהודה וכו' וא"ת ואמאי לא מייתי לה ממתני' דתנן בפרק המקשה בהדיא מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה מידי נבילה וי"ל משום דאיכא פריכא עליה מתניתין בן ח' יוכיח וכו' והוצרכה לפרש מהא מתניתא דר"י אמר רב ונקט להא.

    רבי שמעון מתיר בהנאה פי' דכיון דטריפ' היא ושחיטתה אינה ראויה לא שמה שחיטה ואין בו משום שוחט חולין בעזרה וגבי חולין זביח' כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת.

    סד"א כיון דאמר ר"ש מותר בהנאה כלומר דשחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיט' כמאן דקטלי דמי ומידי נבלה לא מטהרה וא"ת ואדמייתי לה מהא דהוי' מתניתי' לייתי ממתני' דקתני באותו ואת בנו וכיסוי הדם דשחיטה שאינ ראוי' לא שמה שחיטה דכיון דכן להוי כמאן דקטלה ומידי נבלה לא מטהרה. וי"ל דהא מתניתא עדיפא טפי דחשיב לה שאינ' שחיט' לענין גופא של בשר להתירו בהנאה מחא"כ בהנהו דמתני' שאין דינו לגופי' של בשר אלא לפוטרו מלכסות או לפוטרו ממלקות על אותו ואת בנו:

    וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא פרש"י ז"ל דדייק לה ממתני' דקתני ר"ש מתיר בהנא' משו' דלא הוי שחיטה ראוי ולא קרינ' בי' וזבחת דאי ס"ל דאיסור חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בכשר' וטעמא דאסירי משו' קדשי' בחוץ וכדאיתא לקמן שהרואה ששחטו בפנים כסבור דקדשי' הם וכשאוכלים בחוץ אתי למשרי אכילת קדשים בחוץ וכיון דכן אף בטריפה היה לו ליגזור דלא ליתי למישרי בהנאה קדשים פסולין בחוץ ובתוספו' הקשו דדילמא קדשים פסולים לא שכיחי ומילתא דלא שכיחי' לא גזרו בה לכך פירשו דדייק לה ממאי דמשנינן דסד"א דתהוי כמאן דקטלה ותטמא בנבלה דאם איתא דמדאורייתא שחיטה מעליות' היא ואין בהם שום איסור' היכי הוי ס"ד לומר משום דאסרוה רבנן נימא דתהוי כמאן דקטלה ותיטמא בנבלה ולא תהא שחיט' ראוי' של תורה מטהרת מידי נבלה ונכון הוא.

    אא"ב דאורייתא היינו דגזרי' חי אטו בהמה פרש"י ז"ל דלאו בדוקא נקט לישנא דגזרינן דהא במסכת קידושין מוכח דלמ"ד חולין בעזרה דאורייתא אף בחי אמר לה אלא דנקט ליה' משום מאי דבעי' למימר אא"א דרבנן וכו היא גופא גזירה נקט הכא אגב ריהטא לומר דאפילו לא הי' חי' דאורייתא הוה לן למגזר בה אטו בהמה דאיסור דאורייתא ובתו' פירשו דשפיר נקט גזרי' וקאי אמאי דקתני ישרפו דאפי' למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אין דנין בשריפה ורבנן הוא דגזרו בה שריפה אטו פסולי המקודשים הילכך גזרו בחי' אטו בהמה כיון דתרווייהו אסורי מדאורייתא ואע"ג דחי לא שייכי במקודשים אלא א"א חולין בעזרה לאו דאורייתא ואפי' בבהמ' וכולהו איסורי' אינו אלא מדרבנן דגזרו משום קדשים בחוץ למה להו להפריז באיסורים למיגזר שריפה אף בחי' דהא גזירה לגזירה היא:

    זיל שקל עופא וכחט וכו' וקים ליה דלא מעלי למיעבד הא אלא דם עוף טהור א"כ בעי לאשמועינן דאפילו בעוף טהור שהוא בתורת שחיטה וכיסוי מותר לעשות כן וכדמפרש תלמודא ואזיל.

    Ritva on Chullin 85b · Sefaria

    Meiri

    השוחט את הטרפה ומצא בה עובר אם בן שמנה חי או בן תשעה מת הרי הוא בכלל טרפות האם אבל אם מצא בן תשעה חי הרי יצא מכלל האם וניתר בשחיטת עצמו ארבעה סימנין ניתנו לבן פקועה שהוא ניתר בשנים מהם או סימני אמו או סימני עצמו כמו שהתבאר:

    החולין אסור לשחטן בעזרה בין בהמה בין חיה בין עוף שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח וכו' ואם עושה כן הרי הן אסורין בהנאה ויקברו ואם נשרפו אפרן אסור אפי' שחט לרפואה או להאכיל לגוים או להאכיל לכלבים אבל השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט שם את הטרפה או ששחט שם בהמה וחיה ועוף הטמאים כלם מותרים בהנאה:

    השוחט ואינו צריך אלא לדם כגון ששירץ תולעת הנקרא יאניבא בפשתנו בתוך המשרה והוא צריך ליתן שם דם עוף שאותו תולעת שונאו ויריח בו ויברח חייב לכסות שלא השוחט לאכילה בלבד צריך לכסות אלא השוחט לאיזה דבר הואיל ושחט שחיטה הראויה וכבר ידעת שאין הכסוי מעכב האכילה כלל כמו שביארנו אם כן הצריך לדם היאך הוא עושה נוחר או עוקר ומשתמש בדם:

    Meiri on Chullin 85b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה אין והתנן כו' דאי מדאורייתא חיה נמי דאורייתא ומאי וכן ומשני כו' יש לדקדק שהיא דאורייתא כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דהמקשה הוה סבר דמההוא קרא דאסרינן בהמה יש לאסור נמי חיה כדאיתא בפרק האיש מקדש והמתרץ השיב לו דע"כ בהמה דאורייתא וקתני וכן דחיה אינו אלא מדרבנן ור"ש פליג אההיא ברייתא כמ"ש התוס' לקמן לחד תירוצא וכן לתירוץ שני דלא פליג ר"ש וחיה נמי דאורייתא אלא לענין שרפה קתני וכן כמ"ש לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 85b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה פשיטא דאמר רב יהודה וכו' והא דלא מייתי מתני' דבהמה המקשה לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה וכו'. דברי התוספות אינם מדוייקים דלא הוה להו לאתויי אלא הא דקתני התם לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' ועיין לעיל בפרק הנזכר (חולין דף ע"ב:)

    ד"ה היינו דגזירה וכו' ועוד י"ל דלא פליגי וכו' ואשרפה קאי הכא דאי אמרת דאורייתא בין בהמה וכו'. פי' מדאורייתא אסורה בהנאה אלא שמדאוריתא לא היתה צריכה שרפה אפילו בהמה גופה אלא קבורה כשאר איסורי הנאה מדאורייתא ומדרבנן מצרכינן שריפה בבהמה משום גזירה אטו קדשים שיצאו לחוץ וגזרינן תו בחיה שרפה אע"ג דלא שייכא בקדשים אטו בהמה והוכרחנו לפרש דברי התוספות כן משום דאי רצונם לומר הא דקאמר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו איסור אכילה והא דקאמר אע"ג דבהמה גופה לא הוי בשריפה אלא גזירה אטו קדשים וכו' ד"ל דלא אסורה בהנאה דאורייתא אלא משום גזירה דרבנן אטו קדשים א"כ תקשה לך הא פירשו התוס' בדבור שלפני זה דבא להוכיח מכאן דלר' שמעון חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי א"ש וק"ל:

    Maharam on Chullin 85b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אתא לקמיה דרבי עיין ירושלמי פרק ה' דמעשר שני:

    Gilyon HaShas on Chullin 85b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 85, Amud Bet, about 387 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 133 words

      Opens “לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ…”

    2. Segment 223 words

      Opens “אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר…”

    3. Segment 331 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ…”

    4. Segment 48 words

      Opens “וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן…”

    5. Segment 527 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר…”

    6. Segment 616 words

      Opens “כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי…”

    7. Segment 744 words

      Opens “וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ…”

    8. Segment 827 words

      Opens “לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין…”

    9. Segment 923 words

      Opens “סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:…”

    10. Segment 1038 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא?…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן…”

    Original text

    לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה; וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה.

    Not with regard to all halakhot did Rabbi Meir say an act of slaughter that is not fit, e.g., where one slaughters a tereifa , is considered an act of slaughter, as Rabbi Meir does concede that such an act of slaughter does not render the meat of the animal permitted for consumption. And not with regard to all halakhot did Rabbi Shimon say an act of slaughter that is not fit is not considered an act of slaughter, as Rabbi Shimon does concede that such an act of slaughter renders the animal pure from having the impure status of an unslaughtered animal carcass.

    אָמַר מָר: לֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי מֵאִיר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר שֶׁאֵין מַתִּירָתָהּ בַּאֲכִילָה. פְּשִׁיטָא! טְרֵפָה בִּשְׁחִיטָה מִי מִישְׁתַּרְיָא?

    The Gemara analyzes this statement: The Master said that not with regard to all halakhot did Rabbi Meir say an act of slaughter that is not fit is considered an act of slaughter, as Rabbi Meir concedes that such an act of slaughter does not render the meat of the animal permitted for consumption. The Gemara asks: Isn’t this obvious? Can a tereifa become permitted for consumption through slaughter?

    לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָמַשְׁמַע לַן.

    The Gemara answers: No, this statement of Rabbi Abba is necessary in a case where one slaughtered a tereifa and found a living nine-month-old fetus inside it. It might enter your mind to say: Since Rabbi Meir said an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, the slaughter of its mother should be effective to render the meat of the fetus permitted for consumption, as it normally does when the mother is not a tereifa ; and the fetus, after it is born, should not require its own slaughter. Rabbi Abba therefore teaches us that according to Rabbi Meir, slaughter that does not render the meat of the mother permitted for consumption does not render the fetus permitted either.

    וְתִסְבְּרָא? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה!

    The Gemara asks: And how can you understand that without Rabbi Abba’s statement, one would have thought that according to Rabbi Meir, the fetus does not require its own slaughter? But doesn’t Rabbi Meir say that a fetus removed from its mother’s womb after the mother was properly slaughtered [ ben pekua ], requires slaughter, as the slaughter of the mother does not permit the fetus?

    לָא צְרִיכָא, דְּרַבִּי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן. סָבַר לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, וְסָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ.

    The Gemara responds: The statement of Rabbi Abba is not necessary for the opinion of Rabbi Meir, but it is for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. This is because Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir in one instance, and holds in accordance with the opinion of the Rabbis in another. In a case where one slaughtered a mother and its offspring on the same day he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter. And with regard to a ben pekua , Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say the proper slaughter of the mother renders the fetus kosher, i.e., the fetus does not require its own ritual slaughter.

    כֵּיוָן דַּאֲמוּר רַבָּנַן שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, תַּהֲנֵי לֵיהּ שְׁחִיטַת אִמּוֹ וְלָא לִיבְעֵי שְׁחִיטָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

    Therefore, since the Rabbis say the proper slaughter of the mother renders the fetus kosher, one might conclude that with regard to a tereifa as well, Rabbi Yehuda HaNasi holds the slaughter of the mother should be effective to render the meat of the fetus permitted for consumption, and it should not require its own slaughter. In light of this, Rabbi Abba teaches us that although Rabbi Yehuda HaNasi agrees with Rabbi Meir that an ineffective slaughter is considered an act of slaughter, Rabbi Yehuda HaNasi holds that in the case of a tereifa the slaughter of the mother is not effective for the fetus.

    וְלֹא לַכֹּל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמְּטַהַרְתָּהּ מִידֵי נְבֵלָה. פְּשִׁיטָא! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״, מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵי זוֹ זוֹ – טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ.

    The Gemara addresses the second statement of Rabbi Abba: And not with regard to all halakhot did Rabbi Shimon say an act of slaughter that is not fit is not considered an act of slaughter, as Rabbi Shimon concedes that such an act of slaughter renders the animal pure from having the impure status of an unslaughtered animal carcass. The Gemara asks: Isn’t this obvious? As Rav Yehuda says that Rav says, and some say it was taught in a baraita : The verse states with regard to an animal carcass: “And if there dies of the animals …he that touches its carcass shall be unclean” (Leviticus 11:39). The word “of” indicates that some animals transmit impurity as a carcass and some animals do not transmit impurity. And which animal does not? That is a tereifa that one slaughtered.

    לָא צְרִיכָא, לְשׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה וְהִיא חוּלִּין בַּעֲזָרָה. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵיפָה, זֶה וָזֶה חוּלִּין בַּעֲזָרָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בַּהֲנָאָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

    The Gemara responds: No, Rabbi Abba’s statement is necessary in the case of one who slaughters a tereifa , and it is a non-sacred animal in the Temple courtyard. As it is taught in a baraita : In the case of one who slaughters a known tereifa , and likewise one who slaughters an animal and it was found to be a tereifa , and this and that were non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard, Rabbi Shimon permits one to derive benefit from them, as one is not considered to have transgressed the prohibition against slaughtering a non-sacred animal in the Temple courtyard. And the Rabbis prohibit one to derive benefit from them.

    סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַלְמָא לָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל, אֵימָא: מִידֵי נְבֵלָה נָמֵי לָא מְטַהֲרָה, קָא מַשְׁמַע לַן.

    Accordingly, it might enter your mind to say: Since Rabbi Shimon says it is permitted to derive benefit from such an animal, evidently slaughtering a tereifa is not considered slaughter at all. Therefore, say that slaughter does not have the ability to purify the tereifa from having the status of a ritually impure animal carcass either. Rabbi Abba therefore teaches us that even according to Rabbi Shimon, the slaughter is effective to remove it from the status of a carcass.

    אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְסָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חוּלִּין בַּעֲזָרָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אִין, וְהָתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה יִשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָּעֲזָרָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאוֹרָיְיתָא – הַיְינוּ דְּגָזְרִינַן חַיָּה אַטּוּ בְּהֵמָה.

    Rav Pappa said to Abaye: And does Rabbi Shimon hold that the prohibition against deriving benefit from non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard is by Torah law? Abaye said to Rav Pappa: Yes he does. And we learned in a mishna ( Temura 33b) that Rabbi Shimon says: Non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard shall be burned in the fire. And likewise, an undomesticated animal that was slaughtered in the Temple courtyard shall be burned in the fire. Abaye continues: Granted, if you say the meat of a non-sacred domesticated animal slaughtered in the Temple courtyard is forbidden by Torah law, this is the reason why we decree that the meat of an undomesticated animal is prohibited as well, due to the Torah prohibition against deriving benefit from the meat of a domesticated animal.

    אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן, בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל קָדָשִׁים בַּחוּץ, הִיא גּוּפַהּ גְּזֵרָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?

    But if you say the meat of domesticated animals is forbidden by rabbinic law then the mishna is difficult: What is the reason the meat of a non-sacred domesticated animal is forbidden? It is forbidden lest one see someone consuming this meat outside the Temple courtyard and arrive at the erroneous conclusion that it is permitted to partake of sacrificial meat outside the Temple courtyard. If so, the prohibition against deriving benefit from the meat of a non-sacred domesticated animal is itself a rabbinic decree, and will we then proceed to issue a decree prohibiting one to derive benefit from a non-sacred undomesticated animal in order to prevent the violation of a decree?

    רַבִּי חִיָּיא נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל עוֹפָא וּשְׁחוֹט עַל בּוּבִיתָא דְּמַיָּא, דְּמוֹרַח דְּמָא וְשָׁבֵיק לֵיהּ.

    § The mishna teaches that one who stabs an undomesticated animal or bird, or who tears loose its windpipe and gullet, is exempt from covering the blood. With regard to this the Gemara relates: Moths infested the flax of Rabbi Ḥiyya. He came before Rabbi Yehuda HaNasi to ask how to get rid of the moths. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Take a bird and slaughter it over the tub of water in which the flax was soaked, as the moths will smell the blood and leave the flax.

    הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לַדָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אוֹ נוֹחֲרוֹ, אוֹ עוֹקְרוֹ.

    The Gemara asks: How could Rabbi Ḥiyya do this? But isn’t it taught in a baraita : One who slaughters a bird or an undomesticated animal, and does so only because he needs the blood, is nevertheless obligated to cover the blood and may not use it for any other purpose? Rather, how should one who needs the blood act? He either stabs it or tears loose its windpipe and its gullet, so that it is not killed with an act of slaughter. How, then, could Rabbi Ḥiyya use the blood of the bird that he slaughtered to rid his flax of the moths?

    כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: ״צֵא טְרוֹף״ אֲמַר לֵיהּ, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: ״צֵא נְחוֹר״ אֲמַר לֵיהּ.

    The Gemara responds: When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and render the bird a tereifa , and then slaughter it, as the mishna teaches that one who slaughters a tereifa is not required to cover its blood. When Ravin came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and tear loose the bird’s windpipe and gullet.

    לְמַאן דְּאָמַר ״צֵא טְרוֹף״, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר ״צֵא נְחוֹר״?

    The Gemara asks: According to the one who says that Rabbi Yehuda HaNasi said to Rabbi Ḥiyya: Go out and render the bird a tereifa , what is the reason that Rabbi Yehuda HaNasi did not say: Go out and tear loose its windpipe and gullet?

    וְכִי תֵּימָא, קָסָבַר אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ, וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּשֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה.

    And if you would say the reason is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter of a bird is not obligatory by Torah law, and consequently the tearing loose of its windpipe and gullet is considered its slaughter such that he would be required to cover the blood, this is untenable. As isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states: “And you shall slaughter… as I have commanded you” (Deuteronomy 12:21). This teaches that Moses was previously commanded concerning the mitzvot of slaughter, i.e., he was taught about the gullet and the windpipe, that the cutting of these simanim constitutes slaughter, and about the requirement to cut the majority of one siman of a bird, and about the requirement to cut the majority of two simanim of an animal. If so, Rabbi Yehuda HaNasi holds that the slaughter of a bird is obligatory by Torah law.