Chullin 6b

ולעלמא דליכא למימר להטיב מתכוונת:

לא חיישינן שמא תחליף ליטול היפה לעצמה:

והתנן הנותן לפונדקית שלו לתקן לו עיסה וקדירה:

מפני שחשודה מחלפת והא הכא דלאו לטובה היא דאיש נכרי הוא ובמסכת דמאי תנינא לה ולא קתני המתקלקל אלמא על הגזל חשודה:

התם נמי מוריא כו' התם נמי לטובה היא מתכוונת והא דלא תנא בה המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם קודם שאכלו מחלפת ליה דמוריא הוראה לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא כו' אבל נותן לשכנתו אין לה לחוש עליו ולא מחלפת לטובה שהרי אין סמוך עליה תמיד כאכסנאי ולהרע נמי לא חשידא אגזל:

ולאיחלופי לגזול לא חיישינן:

טוחנת מסייעת להנהיג את הרחיים כשהיא טוחנת את התבואה של עם הארץ:

בזמן שאשת חבר טמאה ליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה רגילה ליגע במה שהיא עסוקה בו שמא תטמאה וסתמה עומדת מרחוק היא ולא נגעה:

התם נמי מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא פירש בקונטרס מורה הוראת היתר לעצמה לטובה אני מתכוונת בר בי רב ליכול חמימא בניחותא ואין הלשון משמע כן דמוריא משמע שמורה לעצמה היתר לעכב משלו כמו מוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל ועוד תנן במתניתין מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שחשודה שמחלפת רבי יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאים ומפרש רבינו מנחם דבתמיה קאמר בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ואני טרחתי בשבילו אבל גבי שכנתו אין לחוש לחילוף אע"פ שטורחת בשבילו דדרך שכנים שטורחים זה בשביל זה:

אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ פי' בקונטרס טוחנת תבואה של עם הארץ בזמן שהיא טמאה אשת חבר דליכא למיחש שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר דכיון דטמאה היא אינה נוגעת ומסתמא עומדת מרחוק וקשה דהך משנה מתניא במסכת טהרות (פ"ז) ולפי' הקונטרס הוה ליה למיתני במסכ' דמאי ועוד קשה דפי' דחברתה נותנת לה ואוכלת אלמא חשודה לגנוב משל בעלה ואין זה גזלה דאין הבעל מקפיד בדבר מועט כדתנן בהגוזל בתרא (ב"קדף קיט.) מקבלין מן הנשים דבר מועט לצדקה וגם זה דוחק מאד שמחלק בין אשת חבר לאשת עם הארץ דעביד איניש דמינשי ואכיל מה דיהבי ליה אבל לתת לאחרים אי לאו דרגילה בגזל לא מינשיא ועוד היאך טוחנת עמה אשת חבר הרי היא מסייעת עוברי עבירה ובסוף הניזקין (גיטין דף סא.) מוכח דאסור לרבא דמפרש מתניתין דמשאלת אשת חבר לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת עמה בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן אבל בסתם עם הארץ לא כי היכי דלא תטחון עם חברתה החשודה על השביעית ולאביי דאמר רוב עמי הארץ מעשרין הן שרי לסייעה בכל ענין והכא הא אסרינן בזמן שהיא טהורה וליכא לאוקומי ההיא בזמן שהיא טמאה ודלא כרבי שמעון בן אלעזר דהא בהדיא קתני בוררת ובוררת נוגעת היא ומפרש ר"ח וכן ר"ת שבתבואה של [חבר] איירי בזמן שהיא טמאה בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה כטמאה שאז היא נזהרת מליגע בתבואה אבל לא בזמן שמחזקת עצמה בטהורה דאז אין נזהרת מליגע בתבואה ומטמאה לה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בזמן שמחזקת עצמה בחזקת טמאה לא תטחון מפני שחברתה אשת עם הארץ אחר שסבורה להיות טהורה נותנת לה ואוכלת ובתוספתא דטהרות פ"ח קתני אע"פ שאינה אוכלת נותנת לאחרים ואוכלים והשתא פריך שפיר השתא מגזל גזלה תבואה של אשת חבר חילופי מיבעיא:

והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו משמע דאין מעשר נוהג בחוצה לארץ וכן משמע בע"ז בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נח:) דקאמר ריש לקיש איקלע [לבצרה] חזינהו דאכלי פירי דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר [דבצרה] לאו היינו בצר [דבצרה] בחוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפרק עד כמה (בכורות כז.) מוכח כולה שמעתתא דתרומה נוהגת בחוצה לארץ ואין לומר כדפי' הכא בקונטרס דדוקא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי בארץ דאורייתא בחוצה לארץ הוי מדרבנן אבל בשאר פירות לא דהא בפ"ק דביצה (דף יב:) גבי אושפיזכניה דרבה בר בר חנה הוה ליה איסורייתא דחרדלא משמע הסוגיא דחייב במעשר ובריש כיצד מברכין (ברכות לו.) רבי אליעזר אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין רבי עקיבא אומר אין מתעשרין אלא. האביונות בלבד ואמר רב יהודה צלף ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא ומשני ה"א אפילו בארץ קא משמע לן בחוצה לארץ ולימא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אי אמר הכי ה"א הני מילי מעשר ירק וצלף דבארץ גופה דרבנן אבל ערלה דבארץ דאורייתא לא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ ואומר ר"ת דהכא ובפרק רבי ישמעאל (ע"ז דף נח:) איירי בדמאי דאינו נוהג בחוצה לארץ כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודילמא רבי מאיר נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי וקשה מירושלמי דפרק ג' דדמאי רבן שמעון בן גמליאל שלח ליה רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר ליה זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו שלשה דברים שהוא ודאי ושהוא טמא ושלא בא לידו אחר שהוא ודאי שפירות קסרין ודאי ושהוא טמא שמרביצין עליו מים פי' והוכשר ולא בא לידו אחר שאילו בא לידו אחר היה מעשר ממנו על זה ואם תאמר ודילמא עישר והוצרך להודיעו משום הכשר ויש לומר דאם לא היה אלא דבר אחד היה רבי יוסי מודיעו בפירוש ופריך וליעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחביריהן דברים חסרים ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו משנה היא באותו פרק שר' יוסי מתיר לשלוח לחבירו ודאי טבל ובלבד שיודיעו שאינו מעושר ושמא היה ביד רבי יוסי אחר ומה שלא עישר לפי שהודיעו שעל כן היה אומר זה בא לידי מקסרין ומשני אע"ג דפליג אדרבנן לא הוה עבד עובדא כוותיה ופריך ולאו מפירות המותרין בקסרין הם דרבי התיר קסרין והתיר בית שאן ומשני רשב"ג קודם רבי הוה משמע דלאחר שהותר היה פטור אפילו ודאי דההוא אתרוג ודאי הוה וצ"ל ולאו מפירות דמותרין בקסרין דהתם בירושלמי בפרק ב' דדמאי אמרינן אלו המינין האסורין בבית שאן ואלו המינין האסורים בקסרין פי' משום דמאי משום דאלו מינין היו רגילין באלו המקומות לבא מא"י והידועין שלא באו מארץ ישראל פטורין משום דמאי וחייבין משום ודאי כפי' ר"ת ופריך והלא אתרוג מפירות המותרין שאין מביאין אותן מא"י אלא בקסרין עצמה גדל ומודו רבנן דמותר לשלוח ודאי בחוצה לארץ בהודעה ולא נחלקו אלא בטבל בא"י וא"כ מנא לן שלא בא ליד רבי יוסי אחר ואפילו היה בידו אחר היה יכול לשלוח ודאי טבל בהודעה בחוצה לארץ אפילו לרבנן ומשני דעדיין לא הותרה קסרין בימי רבי יוסי והיו מחזיקין אותה בחזקת א"י ומיהו במקום אחר מצא ר"י בירושלמי במסכת חלה פ' שתי נשים דירק בחוצה לארץ אינו נוהג בו לא מעשר ולא תרומה ובשאר פירות נוהגת תרומה גדולה אבל לא מעשר אבל דגן תירוש ויצהר חייבין לגמרי בין בתרומה בין במעשר והכי איתא התם אמר ר' יוחנן רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו הרובים תרגמוניא א"ר זעירא רב יהודה בשם שמואל אומר חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש ר' אבא בשם רבי שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר ומשמע דקאי אר' יוחנן דאמר דבגולה היו מפרישין תרומות ואתא רבי אבא לאשמועינן דדוקא בדגן תירוש ויצהר היו מפרישין תרומות ומעשרות ולאו דוקא נקט תרומה דהוא הדין מעשר אבל שאר פירות לא חשו לענין מעשר אלא לתרומה גדולה כמו שמפרש רבי שילא בשם ר"ש אח"כ ר' שילא בשם ר"ש אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו דתני איסי בשם רבי עקיבא מעשרות לירק מדבריהם פירוש שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו שיש לשאר פירות דאסמכו רבנן אקרא ולפי זה לא קשיא מידי מהך דשמעתין דרבי מאיר אכל עלה של ירק וההוא דמסכת ע"ז דאכל פירי דלא מעשרן בשאר פירות קאמר שהורמה מהן תרומה גדולה אבל לא מעשר ובברכות (דף לו.) לא גרסינן ירק דבצלף איירי ולאו ירק הוא ול"ג נמי מעשר אלא הני מילי גבי צלף דכל שאר פירות אינו נוהג מעשר אלא תרומה וכן הוא בספרים מדויקים ואההיא דבירושלמי דקאמר שבאו הרובין ובטלום סמכינן עכשיו שאין אנו מפרישין תרומות ומעשרות ור"ת מפרש דאין השדות חשובות כמו שלנו לפי שנותנין מהן מס ולפי זה בימיהם לא היו מפרישין אלא מהנהו דלא יהבי טסקא דאיכא דלא יהבי כדאמר בהמקבל (ב"מ קי.) ארעא דלית לה כרגא וטסקא מאי ועוד יש לפרש שמא הרחוקים מארץ ישראל כמונו לא תקנו חכמים ועוד יש מפרשים שנמצא בירושלמי דהא דקאמר דמכזיב ולהלן פטור מן הדמאי לאו דוקא דמאי אלא אף מן הודאי ואהא סמכינן:

והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה וכו' פירש רש"י ז"ל שהתבואה היא של אשת עם הארץ, ומשום חשש שמא תשגה אשת חבר ותאכל שאינו מעושר נגעו בה, והילכך בזמן שאשת חבר טמאה מסייעה עמה, לפי שלמודה היא שאינה נוגעת בפירות בימי טומאתה ועומדת היא מרחוק, ולפיכך אם תסייע לטחון פירותיו של עם הארץ שהן דמאי ליכא למיחש דילמא תישתלי ותתן לתוך פיה, אבל בזמן שהיא טהורה איכא למיחש שמא תשכח מתוך טרדתה ותאכל ונמצאת אוכלת טבלים, הילכך לא תטחון עמה, ור"ש דאסר אף בזמן שהיא טמאה משום אשת עם הארץ זו תתן לתוך פיה וגוזלת משל בעלה ונותנת לה, והיינו דאקשינה השתא מגזל גזלה שזו כשנותנת מתבואת בעלה לאשת חבר גוזלת את בעלה ומגזל גזלה חלופי דקיל מינה מיבעיא דחשודה לחילוף, ומיהו אשת חבר שמקבלת ממנה אינו משום שהיא חשודה לגזול ולאכול דבר שאינו שלה, אלא שזה מצוי שעל ידי טרדת הלב אדם שוכח (לקבל) [ומקבל] מיד חברו מה שנותן לו, אבל ליקח ולתת לאחרים אינו תלוי' בטרדת הלב ושכחתו לולי שהיא חשודה לעשות כן במתכוין, ומר"ש בן אלעזר פרכינן. וקשה לפירושו של רבינו ז"ל, חדא, דמה שהאשה נותנת משל בעלה דבר מועט אינו גזל, וכדאמרינן בבבא קמא (קיט, א) בשילהי פרק הגוזל מקבלין (ממנו) [מהן] דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ואי אפשר לומר (כן) דהתם דוקא בגבאי צדקה ומשום דבעל הבית מינח ניחא ליה בהכין, דאבל אחר אפילו דבר מועט אסור, דהא תנא עלה בתוספתא (ב"ק פי"א ה"ב) הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ותדע דאפילו במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו (כתובות עב, א) יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה, ועוד דאם כן שהתבואה של עם הארץ היאך תסייע עמה אשת חבר אף בזמן שהיא טמאה, דהא מסייעת ידי עוברי עבירה, ותנן בגיטין (סא, א) פרק הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנן ומרקדת עמה, ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואוקמ' רבא בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, כלומר עם הארץ שהוא מעשר פירותיו אלא שאינו אוכל בטהרה, אבל בעם הארץ דרבנן אסור, אלמא אסור לטחון עמה בתבואה מפני שמסייעת ידי עוברי עבירה, ואביי נמי דאוקמה לההוא דהתם בעמי הארץ דרבנן הא קאמר טעמא דסבירא ליה דרוב עמי הארץ מעשרין, הא לאו הכי אסור לסייעם. ונראה דפירוש ר"ח ז"ל עיקר. שפירש דתבואה זו היא של חבר, ואשת עם הארץ זו היא טוחנה, ובזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לטחון עמה, שאין לחוש שמא תגע בפירות ותטמאה, לפי שבימי נהשדתה מיהא אף היא מחזקת עצמה בטמאה ונזהרת מליגע בפירות, אבל בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה בטהורה, לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם דכזבים שוינהו רבנן, ור"ש דאסשר לפי שחברתה אשת עם הארץ אחר נותנת לה מן התבואה, ואוכלת (והם) [והתם] ודאי היא גוזלת משל אשת חבר, ולשון הירושלמי מוכיח כן, דקתני במסכת תרומות (פ"ט ה"א) אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון מפני שמחזקת עצמה טהורה ממנה, והשתא פרכינן אפילו מדת"ק וכן פירשו בעלי התוס' ז"ל.

התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל קשיא לי אי לית ליה להאי מקשה טעמא דמוריא ואמרה, היכי ניחא ליה רישא דמתניתין דהנותן לחמותו והנותן לפנודקית, דברישא דהני מתניתין קתני במסכת דמאי פרק שלישי (מ"ד) המוליך חטיו לטוחן כותי ולטוחן עם הארץ בחזקת למעשרות ולשביעית אלמא לחלופי לא חיישינן, ובגיטין (סא, ב) שלהי פרק הניזקין פרכינן להו אהדדי, ושנינן להו התם מוריא ואמרה, ואם כן למאן דלית ליה האי טעמא הכי ניחא ליה, והל"ל כאן ולדידך מי ניחא כדפרכינן בכמה דוכתא בתלמודא. ויש לומר דודאי מאן דמקשה הכא מהנותן לחמותו והנותן לפונדקית לאו למימרא דסבירא ליה דלחלופי חיישינן ומשום הכי אזיל ומקשה מינייהו, אלא דמקשה קשי ליה מתניתין אהדדי כדאמרן ובעא לברורי טעמא דמתניתין מאי היא, כי היכא דלא ליקשי אהדדי, וכההיא דגיטין ואזיל ומתרץ להו כולהו דבכלהו הוי משום דאיכא הוראת היתר שהוא תלה חילופה בו, ובתר דפריק להו למתניתין אהדדי פריק נמי ברייתא דבההוא טעמא גופיה תליא, ומשום בכל חדא מינייהו איכא הוראה דלא דמיא לחברתה שזו הוראתה משום כך וזו משום כך, פריך להו כלהו לגלויי ולפרושי טעם הוראתן בכל אחת מהנה, כך נראה לי. וא"ת אמאי לא פריך ברישא מהנותן לפונדקית והדר מהנותן לחמותו, דההיא דפונדקית עדיפא לאקשויי מינה דלא קתני טעמא, דבההיא דחמותו קתני בה בהדיא טעמא כדמשני ואזיל התם כדקתני טעמא אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה. ועוד שכך נשנו משנתינו שם במכת דמאי. יש לומר משום דההיא דחמותו היא בשילהי פירקין וסופא דכולהו מתניתין היא. פריך מינה תחלה דריש פירקין וסופיה מסוים יותר מאמצעיתו ואחר כך פריך מאידך דלעיל מינה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתין ממאי דאיתמר עלה מסקנא דשמעתין דלחלופי לא חיישינן, בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים, ולפיכך מפקידין פירות מעושרים אצל מי שנחשד על המעשרות ואינו חושש, וכן גבינה אצל מי שנחשד שאינו משתמר מגבינת הנכרים, וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של (ב"ב דנכרי) [בעל הבית נכרי] וכן נותנין לו גבינה לבשל בו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. ונראה שגם כן מותר לתת לחייטים ישראלים חיטין של קנבוס ואינו חושש שמא יחליפנו בשל פשתים, אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים. אלא שיש להתישב בדבר, לפי שיש בו כדי להחמיר מפני שיש טורח בתפירת קנבוס מתפירת פשתים, ומאחר שקל איסורו בעיניו שמא כדי להקל טרחו מחליפו לו, וכמו שאמרו במשנה (דמאי פ"ב מ"ב) ר' יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים, וכאן אף על פי שאינו חשוד להחליף מחמת חליפיו מכל מקום מחמת טורחו הוא מחליף ותופר. ומכל מקום אסור לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכדאמרינן הכא כיון דא"ל עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי, דאף כאן כיון שהוא רגיל לתפור בכך ואינו חושש לתפור גם בזה אינו מחזר על הקנבוס אלא אחר המצוי לו והנקל בטרחו, דגבי מעשר מי לא עסקינן דאמר לה עשי לי משליכי וטלי מעשר ואפילו הכי חושש הכי נמי לא שנא, וכן האומר לחברו (לחשוד) [החשוד] על אכילת גבינה של נכרים עשה לי תבשיל מגבינה כשרה או קח לי מגבינת היהודים הבדוקים שחזקת מי שחשוד בכך שאינו קפיד ליקח בין מזה ובין מזה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו. מיהו ודאי אם אמר לו קח מישראל פלוני והביא לי, נאמן בכך, דמירתת שמא יתפס בזה כגנב, וכן שנינו במסכת דמאי פ' ד' (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן, מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן. וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד הבדוקין אצלו אוכל ואינו חושש, דכיון דקיימא לן דאינו מחליף למאי ניחוש ליה, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כנכרי גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו, ובמה דברים אמורים במי שלא נחשד על הגזל, אבל מי שנחשד על הגזל כל שכן שהוא חשוד להחליף וכדאמרינן הכא השתא מגזל גזל חלופי מיבעיא. וכן מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עם הארץ חשודים, אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין [אצלו] אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד, כדאיתא בעבודה זרה (פ"ג) [לט, א] בחותם אחד שרי, ומפרשי לה קצת דרבוותא ז"ל בישראל חשוד. וכן הנותן לחמותו או לפונדקית שהן חשודין להחליף משום תקנתו של זה, אסור לומר להם לבשל גבינה או כל דבר שהן חשודות לו, כדאמרינן הכא. ומיהו כל דבר שהוא מפקיד אצלו להחזיר לו בעינו כגון שמפקיד אצלו גבינה לשמור אותה עד שיבא מבית המרחץ או מבית הכנסת מותר, דכיון שאינו דבר המתפסד ומתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיד אותו טוב ברע. תנן בבכורות (מה, ב) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים, ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ופרקינן התם יצרו תקפו הכא אין יצרו תוקפו.

והתיר רבי את בית שאן על ידו פירש רש"י ז"ל דקסבר רבי מאיר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן דבארץ מתעשר דבר תורה בחוצה לארץ מתעשר מדרבנן, אבל ירק דבארץ גופיה אינו אלא דמרבנן בחוצה לארץ פטור לגמרי, דלא גזר בחוצה לארץ עליו כלל, דאי קא סבר דבית שאן מארץ ישראל היא, אף על גב דר"מ אחר חרבן היה, הא קיימא לן מעשר דגן בזמן הזה מדאורייתא וירק דרבנן, דקדושה שנייה קדשה עזרא לשעתא וקדשה לעתיד לבא. וקשיא לן דהכא משמע דאין מעשר ירק ופירות נוהג בחוצה לארץ, והכי נמי משמע בע"ז (נח, ב) דאמרינן התם ריש לקיש אזיל לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ובברכות (לו, א) אמרינן ר"א אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין ר"ע אומר אין מתעשר אלא האביונות בלבד, ואר"י צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל הקפריסין, ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא, ומשני דהוה אמינא אפילו בארץ ישראל קא משמע לן בחוצה לארץ, ואי אמרת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הוה אמינא הני מילי ירק דבארץ גופא דרבנן, אבל ערלה דבחוצה לארץ גופא דאורייתא לא, אלמא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ, ותירץ ר"ת ז"ל דר"מ מן דמאי אכל, וההיא דע"ז נמי דאכל דמאי עד דלא מעשרי ליה קאמר, ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כלל, כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, והקשו עליו בתוס' דבירושלמי דמסכת דמאי פ"ג (ה"ג) משמע דאפילו את הודאי התיר, ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ"ב דמסכת דמאי (ה"א) אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו', אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, דצלף היה מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מארץ ישראל ולא מכיבוש יחיד ואינו חייב במעשר כלל, אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים ובבל שהמעשר נוהג בהן מתקנת חכמים שהנהיגו בהן דייני ישראל מפני שהן סמוכות לארץ, כדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ג). והרב רבי משה ז"ל (פ"ד מ"ג) סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהן אפילו ודאי, מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויין שם כ"כ, והיו מקומות היישוב של כבוש שני היינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי.

אמר רבי זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה. כלומר ממהר לחתוך מתוך חדודו קודם שיכו' הסימנים.

והא איכא צדדין שהסכין נוגע ומתקרב בהם ושורפן.

בית השחיטה מרוח רוח חיתוך השחיטה רוח לכאן ומתרחק מצדדי הסכין מכאן משמע שאם ינקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה, מדאקשינן והא איכא צדדין, כלומר שנוגעין במה שנשחט מן הושט. וכן נמי משמע לקמן בפירקין (חולין יז, ב) מדאצרוכא בדיקה אתלת רוחת' כדי שלא ינקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הוושט הנשחט. והא דר"ז לא הביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, נראה דסבירא ליה דליתיה, וכדברי רבינו ז"ל נראה עיר, דהא לקמן משמע דסבירא ליה דבית השחיטה לא מרוח מדאמרינן (שם) דסכין צריכא בדיקא אתלת רוחתא וכדעברא לה לרב אשי ורב אחא בריה דרבא ורבינא ורב יימר דאמר דאבישרא ואטופרא צריכא אתלת רוחתא לא צריכא, מוכח לה מדר"ז אמר שמואל דאמר בית השחיטה מרווח רווח, ומדסוגיין דאתלת רוחתא נמי צריכא אלמא ליתא לדר"ז, ואיכא מאן דאמר דודאי מרווח רווח קצת כדי להנצל מכוית לבונו של סכין, אבל מורשת של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצדי [בית] השחיטה וקרעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכא. ומה שלא השיבו לו לרב יימר דלא דמי לר"ז וכדאמרן, לפי שלא חשו להם חכמים להשיב על זה, דדבר ברור הוא לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא, ושפיר עביד דלא אהדר ליה. ורבינו הרב החסיד מוסיף בה ביאור דמדאמר רב יימר מי לא אמר ר"ז, משמע דהלכה פסוקה היתה לאצלם, דאם לא כן הל"ל דאמר ר"ז ורבנן דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא, סברי דעל כרחך לא מכשרי בליבן סכין ושחט בה אלא בשיודע שהיה הסכין מלובן וכיון בשחיטתו שלא יטה הסכין לצדדין, אבל לענין פגימה שבצדדין לא, שאם לא בדק פעמים שתהיה שם פגימה והוא לא ידע ושוחט כדרכו ומטה וקורע. ובשם הראב"ד ז"ל כתב דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא, שאין סומכין על זהירותו אף על פי שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה, וכדרך שאמרו במוקדשין (זבחים לב, א) לא ישחוט שמא יגע בבשר, וכל שכן כאן שאינו יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות, ואפילו דיעבד אם לא בדקה אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה, ורב יימר סבר כיון דחשש רחוקה היא שלא נפגם חודו של סכין ונפגם לצדדיו, ואפילו אם נפגמו אפשר שהטה, כיון דבית השחיטה מתרחב לא חיישינן לבדוק אותו לג' רוחותיו אלא בחדודו לבד. וזה הדרך הקרוב בדברי ר"ז, והחלוק הנכון שחלקו בו מי שפוסק כדברי ר"ז, אלא שעדיין נראה לי לכאורה דסוגיין לקמן (חולין ו ע"ב) דלא כרבי זירא אזלא בענין השוחט בסכין של נכרי, דאפליגו בה רב ורבה בר בר חנה דמר אמר בדיעבד קולף ומר אמר מדיח, ואם בית השחיטה מרויח למה קולף למה מדיח, וכן סכין טרפה דבעי הדחה מיהא או בליתא דפרסא, משמע דעד שידיחנו או עד שיקנחנו אסור לשחוט בה, ומשום שמנונית שנדבק בדפני הסכין שמא יתקנח הסכין בכתלי בית השחיטה, אלא שאפשר לומר דהא דהשוחט בסכין של נכרים מיירי בששחט ולא דקדק על עצמו שלא יטה, ואתא לאשמועינן שאם לא דקדק אם יגע אם לא, אי נמי בזמן שנגע ודאי במה מספיק לו אם בהדחה או בקליפה אי ביה"ש רותח או צונן. ואגב דוחקא דסכינא דאי בלע אם לאו, וכן בשוחט בסכין טריפה הא אמרה הראב"ד ז"ל דלכתחלה אין סומכין על זריזותו. והא דאמר ר"ז חדודה קודם לליבונה, משמע מלשון קודם, דמכל מקום הליבון פועל בסימנים אחר החידוד, וכן נמי משמע מדאמרינן בסמוך תא שמע דאמר רבי זירא וכו' אלמא חבטה קדים וקשיא לי דאם כן למה הכשיר ר"ז, דלמא אחר שחתך קצתו של וושט אתי הבלא של סכין ושורפן והוי ליה כנקב קודם גמרו וטרפה וכדאמרן. ואין סברא לומר דהכי קאמר חדודה גומר השחיטה קודם שיפעול בה ליבונה, דאם כן שוחט בסכין רעה טרפה והוי ל"ל ליבן סכין יפה ושחט בה. ואם תאמר דהכי קאמר חדודה קודם לחתוך עד שאין ביכולת הליבון לפעול בה כלל קודם זה, כענין מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שאין אחר בא אחריו, אכתי תקשי לן דהא לא משמע הכי, מדאמרינן לקמן תא שמע ליבן שפוד והכה בו נדון משום מכות אש, ופרקינן התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד, אלמא אף בחדוד אמרו דאתי הבלא בתריה ושריף, דהא נידון משום מכות אש. ויש לומר דודאי מתוך חידודו אין כח האש פועל בו לשעתו כלל, ומשום צדדין נמי ליכא, דהא בית השחיטה מרווח והכה בשפוד שהוא נדון משום מכות אש, לאו היינו משום אשו של חדוד דמתוך שהוא חד אין (כחו חם) [כח חום] חדודו קשה ואין בו כדי לשרוף, והתם משום צדדי השפוד הוא ששורפים סביבות המכה, לפי שאין כותלי המכה מרחיבין ככותלי בית השחיטה, והלכך כיון שאין שם כח הכאה שאין חבט לחדוד, אבל של צדדי השפוד שורפין, ומשום הכי נדון משום מכוה כן נראה לי.

ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דהוה מצי למימר ואם חתך בו בשר אסור, שהרי הנאתו אסורה לו, אלא משום דתנא רישא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא, דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור, ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בע"ז (מט, א) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, ואפסיק הלכתא התם כוותיה.

העיד ר' יהושע בן זרוז בן חמיו של ר"מ לפני רבי על ר' מאיר שאכל עלי של ירק וכו' מקשים התוספות דמכאן משמע דאין מעשר נוהג בח"ל וכן משמע בפרק ר' ישמעאל דקאמר ר"ל איקלע לבצרה חזינהו דאכלי פירא דלא עשרו אסר להו אתא לקמיה דר"י א"ל אדמוקטרינך עליך זיל הדר דבצר לאו היינו בצרה דבצרה בח"ל היא ואינה חייבת במעשר ותימה דבפ' עד כמה מוכח כולה שמעתת' דתרומה נוהגת בח"ל ותירץ ר"ת דהכא ובפרק ר"י איירי בדמאי דאינו נוהג בח"ל כדתנן במסכת דמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי אבל ודאי טבל חייב בכל מקום וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודילמא ר"מ נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי:

ומ"מ הנותן לפונדקית מעשר מה שהוא נותן לה ומה שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה ענין האכסניים מה שצריך להם ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד התלמידים כשהכינה להם המאכל ונמשכו במשנתם ונתאחרו עד שנתקרר נותנת להם מה שהכינה לעצמה באחרונה והם סבורים לאכול את שלהם ואין גורסין בשמועה זו ומחלפת המתקלקל שאף בלא קלקול היא מחלפת ומ"מ אם הוא דבר החוזר בעין כגון גבנה וכיוצא בה אינה חשודה להחליף:

אשת חבר בזמן שהיא טהורה לא תטחון בבית אחד עם אשת עם הארץ שמא תגע בטהרותיו של חבר ותטמאם אבל אם היתה אשת חבר טמאה הרי טהרותיה טמאות ואין לחוש למגעה של אשת עם הארץ ולענין ביאור זה שאמר ר' שמעון בן אלעזר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת הוא מפני חששא אחרת ופירושה שמא חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואחר שהיא טמאה אינה חוששת והרי יש שם חשש טבל שאין היא מרגשת בו והלכה כתנא קמא ומ"מ יש מוחים בפירוש זה שאין הדבר מוכיח שתהא היא שוכחת חשש טבל ואוכלת ומפרשים בה שאם היתה אשת חבר טהורה ואשת עם הארץ טמאה טומאה המפורסמת כגון שהיא נדה טוחנת עמה בבית אחד שאין לחוש למגעה הואיל והיא טמאה מפורסמת נזהרת היא שלא ליגע בשל אשת החבר אבל בזמן שאשת עם הארץ טהורה בעיניה לא תטחון עמה מתוך שמחזקת עצמה בטהורה נוגעת בשל חברתה ומטמאתן ולר' שמעון אף בזמן שאשת עם הארץ טמאה בעיניה לא מפני שמן הסתם יש שם אצלה שפחה אשת עם הארץ אחר טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת ונמצאת מטמאתם בנגיעתה שכך הוא דרכן כל שטהורות בעיניהן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו את זו ולפי' זה מה שאמר מיגנב גנבא פירושו משל חבר ומוריא ואמרה וכו' פירושו מפני שסתם הדברים רחיים של אשת עם הארץ הם שלא בחנם הלכה אשת חבר אצלה אלא מפני שהרחיים שלה והיא משכירתן וגדולי הרבנים פרשוה שאשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואינה באה לידי מכשול אכילה אבל טהורה שמא מתוך נגיעתה שוכחת ואוכלת ולר' שמעון אף בטמאה שאע"פ שאינה נוגעת חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת והרבה מוחים בפי' זה מכמה טעמים ואחד מהם שלדעתם לעולם אין אשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ להנהיג הרחיים עמה מפני שהיא מסייעת ידי עוברי עבירה וכבר הארכנו בביאור שמועה זו יפה בסוף חמישי של גיטין:

יראה מפרק שלישי של דמאי וממסכת גיטין שכל שהוא חשוד בדבר שהרבים רגילים להקל בו כגון דבר שאין המקילין מחזיקין עצמם בפושעים כגון גבנת הגוים לחשודים עליה ודמאי לעמי הארץ מפקידין אצלם בלא שום חותם ואין חוששין לחלוף אפי' אותם הדברים שהוא חשוד עליהם אלא אם כן יש חשש הוראה בחליפין כאלו שהזכרנו בכאן והוא שאמרו שם שהמוליך חטיו לטחון עם הארץ הרי הן בחזקתם למעשר ולשביעית אבל אם היה חשוד במה שאין רבים רגילים להקל אין מפקידין אצלו אלא איסורי תורה בשני חותמות ואיסורי סופרים בחותם אחד כמו שיתבאר במסכת ע"ז ואם היה חשוד על הגזל חשוד על החליפין בכל דבר וכמו שאמרו כאן השתא מגזל גזלא חלופי מבעיא פירשו במסכת דמאי שהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממה שהוא מעושר ואמר לו שכך עשה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה נאמן שהרי עשוי הוא להגלות ומתירא שלא לשקר ואם אמר הלכתי לו ולא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא מומחה אינו נאמן ומכאן אתה למד כן בענין גבנת הגויים לחשוד עליה ומי שהביא מנחה מהם בשם מומחה אע"פ שהמביא חשוד נאמן שאינו חשוד להחליף בדברים אלו כמו שביארנו ואם תאמר שמשלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן את שלו בשם אחר ואם היה חשוד על הגזל הרי זה חשוד על החליפין בכל דבר:

תרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר היו נוהגות בארץ מן התורה אף שלא בקיום הבית וחוצה לארץ ר"ל בסביבות ארץ ישראל כגון מצרים ובבל ועמון ומואב תרומות ומעשרות נוהגות בהן בין בטבל בין בדמאי מדברי סופרים ושאר ארצות אין נוהגות בהן כלל:

מעשר ירק ומעשר פירות לא היו נוהגות אף בארץ אלא מדברי סופרים ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו וכל תבואת זרעך לרבות שאר פירות וכן שאמרו בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהם אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים במעשרות אף כל וכו' אסמכתא בעלמא הוא וגדולי המחברים שעשאום מן התורה תמה הוא שכך שגור בכל התלמוד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובחו"ל אף בסביבות ארץ ישראל לא היו נוהגות כלל בדמאי אלא שבטבל גמור היו נוהגות בהם וכן כתבוה חכמי התוספות במס' ברכות פרק כיצד מברכין כדי לתרץ כמה סוגיות שקצתם מוכיחות שאין מעשר פירות וירק נוהג בחוצה לארץ כלל וקצתם מוכיחות שנוהג בסביבות ארץ ישראל מדברי סופרים כדגן וסוגיא זו מוכחת שאינו נוהג כלל ומתוך כך פרשוה בדמאי ומ"מ בתלמוד המערב של מסכת דמאי מוכיח שמעשה הנזכר על הודאי היה ומתוך כך תירצו רבנים אחרים שמינין חלוקים הם יש מינין שהיו נוהגין בהם חיוב ומינין שלא היו נוהגין בהם כלל בחוצה לארץ וזו היתה מהם:

כבוש ראשון שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא כל זמן שהיו גולים ממנה תבטל קדושתה וכשיחזרו יקדשוה מתחלה בתודות ובשיר על הדרך שיתבאר במסכת שבועות וכשעלה עזרא מבבל הוצרך לקדשה פעם שניה והוא קדשה קדושה עולמית עד שכל זמן שהיו ישראל חוזרין בה לא יצטרכו לחזור ולקדשה מאחר שעזרא הוצרך לקדשה מתחלה עלה בדעתו שלא לקדש כל הארצות שקדשן יהושע אלא שיניח מהם קצת מקומות שלא יהו בתורת קדושת הארץ אע"פ שכבר היו בכלל הארץ בזמן יהושע ולמה הניחם כדי שיזרעו שם בשביעית ויסמכו עניים שבארץ עליהם בשכחה ופאה ולקט ומעשר עני שמקומות אלו לא פטרום מן המעשרות לגמרי אלא מחייבים היו אותם במעשרות מדברי סופרים כמצרים ובבל ועמון ומואב ומ"מ בירק ופירות פטורות לגמרי אף מדברי סופרים הואיל ואינן עכשיו מכלל הארץ ולדעת התוספות דווקא מן הדמאי כמו שביארנו:

בית שאן אע"פ שהיתה מכבוש יהושע לא נודע לנו אם נתקדשה בימי עזרא ומ"מ בדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שנתקדשו בימי עזרא והיו מחייבים אותה במעשרות מן התורה ובמעשר פירות וירק מדברי סופרים ובימי רבינו הקדוש קבלו עדות ברורה שלא נתקדשה בימי עזרא והתיר כל בית שאן לאכול פירות וירק שבה בלא מעשר ואע"פ שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אין זה בכלל אותו הדין שזה מנהג טעות היה ואף הם אלו היו יודעים שלא נתקדש בימי עזרא היו מתירים לעצמם וכבר ביארנו דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג מדברי סופרים בכל אותם הסביבות שהזכרנו בארץ ישראל עצמה גדולי המחברים נראה שפירשו שבדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שהניחו לצורך עניים ולא עם אותם שנתקדשו והיו חייבים במעשר דגן מדברי סופרים ובימי ר' הוברר להם שאף עם אותם המקומות אינה ראויה לימנות מפני שאינה כסביבות ארץ ישראל אלא שהיא נמנית על תחום אשקלון ופטרוה אף ממעשר דגן ואף מדברי סופרים ושטת סוגיא זו מוכחת כדברינו:

גמ' נותנת לה ואוכלת השתא מיגזל גזלה כו' יש לדקדק מאי גזילה איכא הכא דהא פועל אוכל בו מדינא בדבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה כדאמרי' בפ' הפועל וי"ל דמשמע ליה דסתמא קתני טוחנת אף בדבר דלא שייך ביה חלה ואין פועל אוכל בו כיון שנגמר מלאכתו למעשר ודו"ק:

תוס' בד"ה אשת חבר כו' וקשה דהך ברייתא מתנייא במסכת כו' ובתוספתא דטהרות קתני אף על פי שאינה אוכלת כו' עכ"ל ונראה לפרש דה"ק אע"פ שאינה אוכלת דכיון שהיא טומאה נזהרת מליגע בתבואה נותנת לאחרות ולא שהיא נותנת בידים שהרי נזהרת מליגע אלא שהיא שבקה לאחרות אשת ע"ה אחר שסבורה להיות טהורה לאכול מן התבואה ודקמשני תורא מדישיה קאכיל ר"ל שהיא מורה היתר שאותו חלק שראויה היא לאכול ממנה משום דתורא מדישיה קאכיל השתא שהיא טמאה יכולה ליתן כל זה לאחרות וק"ל:

בד"ה והתיר ר' כו' איקלע לבצרה חזינהו כו' דבצרה בחוצה לארץ היא כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וצ"ל ולאו מפירות המותרין בקסרין דיש מיניה האסורין כו' עכ"ל לא הוצרכו לחלק בכל זה אלא די"ל בפשיטות דלענין דשרי לשלוח בהודע' קפריך דקסרין מח"ל הוא ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא בא"י כ"ה בפי' הר"ש במסכת דמאי פ"ק והיה נראה לכאורה לפרש דלשון ולאו מפירות המותרין קדייק להו לפרש כן אבל קשה דהא הוה ניחא להו האי לישנא מעיקרא שהבינו דרבי התיר ממש אפילו ודאי גם הר"ש בפירושו שם חילק כן לתרץ קושייתם דמעיקרא ובין ודאי ובין דמאי מותר בח"ל במינים הגדלים בח"ל ובגדלים בא"י חייבין ע"ש ודו"ק:

ברש"י ד"ה מפני שחשודה מחלפת וכו' דאי מחלפא ליה שלא יהא חבר זה נותן לפניה מכשול. כתב רש"י זה משום דאל"כ יעשר מה שהוא נוטל ממנה לחוד וק"ל:

בתוס' ד"ה התם נמי מוריא ואמרה וכו' רבי יוסי אומר אין אנו אחראין. פירוש ר' יוסי פליג ואומר שאינו צריך לעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה ולא מה שהוא נותן לה מאי אמרת שמא תחליף ונמצא הוא נותן לפניה מכשול אין אנו אחראין ומחוייבים לתקן צורך הרמאין שמחליפין לגזול ואם כדברי רש"י שפי' מוריא ואמרה וכו' דלטובה מתכוונת אין שייך לומר עליה אין אנו אחראין לרמאין דהא לא לרמות היא עושה אלא לטובה וק"ל:

ד"ה אשת חבר טוחנת וכו' ובסוף הניזקין וכו' אבל בסתם עם הארץ לא וכו'. וליכא למימר דהכא איירי בעם הארץ דר' מאיר דא"כ שרי לסייעה בכל ענין והכא אסרינן בזמן שהיא טהורה:

בא"ד ומפרש ד"ה וכן ר"ת שבתבואה של חבר איירי וכו' כצ"ל:

ד"ה והתיר רבי את בית שאן וכו' ריש לקיש איקלע לבצרה זיל הדר וכו' דבצרה לאו היינו בצר דבצרה בח"ל היא כצ"ל:

בא"ד וצ"ל ולאו מפירות המותרים בקסרין וכו' ופריך והלא אתרוג מפירות המותרים שאין מביאין אותן מא"י וכו' ומודו רבנן דמותר לשלוח וכו'. התוס' לא צריכין לכל זה האריכות אלא היה להם לתרץ בקוצר דהא דקאמר שם ולאו מפירות המותרים בקסרין הם דר' התיר קסרין וכו' לא לענין שפטורים ממעשר לגמרי קאמר אלא שמותר לשלחם לחבירו בטבלן כשמודיעו אלא שאגב זה מתרצין ג"כ הלשון דקאמר ולא מפירות המותרים בקסרין הם דמשמע שיש שם פירות המותרים ופירות האסורים ועיין בתוס' במסכת ע"ז דף ס"ט ובפי' רבינו שמשון במסכת דמאי פ' ראשון ועכ"פ צ"ל דלרבנן אפי' דמאי מפירות א"י אסור לשלוח דאל"כ מה קאמר ולאו מפירות המותרים וכו' אפי' אם יהיו מפירות א"י שיש בהן דמאי מותר לשלחן אלא ודאי לרבנן אפי' דמאי אסור לשלוח אפי' ע"י הודעה: