Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 2b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 2b

    Chullin 2b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 261 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אבל But [if] he said "It is incumbent upon me," no Perhaps he will transgress and fail to fulfill [his vow], and thus it is established in the first chapter of Nedarim (Ned. 10a:1-2), for Rabbi Yehuda teaches "[best of all] is one who volunteers [a freewill offering] and pays (משלם)." (Note: This is a paraphrase of Nedarim, where the Gemara uses the term "מקיים" ("fulfills") rather than "משלם" ("pays").) Therefore, are "[everyone] may make valuations" and "[everyone] may vow" ab initio? No. For "[i]t is incumbent upon me" cannot be said [to be included] in it.

    וכל And does every "everyone" (הכל) [indicate that the act is] not [authorized] ab initio? - Is there nowhere that "everyone" does not [mean] ab initio?

    הכל חייבים בסוכה Everyone is obligated in Sukkah To include a minor who does not need his mother (see Arakh. 2b:4).

    הכל חייבים בציצית Everyone is obligated in tzitzit To include a minor who knows how to wrap himself [in the tzitzit] (see Arakh. 2b:6).

    חייבין I am not speaking about "obligated" Where it teaches "obligated," it is certainly obvious that [the tanna ] is speaking [in terms of performance] ab initio.

    הכל סומכין Everyone leans [on an offering] To include an heir, and this is certainly speaking [in terms of performance] of ab initio, for [in connection with] a commandment, they [would even] impose [the obligation] upon him against his will.

    תרתי Why do I need two [phrases to teach] after the fact? The Mishna should have been taught as follows: "The slaughter of everyone is valid [after the fact], except for that of a deaf-mute, and imbecile, and a minor." [Had it done so,] it would properly be implied that those who are included in "everyone" after the fact, are included, but not [that they have the right to slaughter] ab initio. Alternatively, it should have taught, "Everyone may slaughter" separately (i.e., omitting "and their slaughter is valid"), as it is taught elsewhere, "[everyone] may make vows of valuation" and "[everyone] may vow" without [further] explaining, "Why do I need [the Mishnah] to teach this?" [Rather,] "everyone may slaughter" is necessary in order to explain "and their slaughter is valid," to say that those who [are included in] "slaughter" in the opening phrase [are only considered valid to slaughter] after the fact. And if that is difficult [for you], in Temurah it is also taught in this way, and it is explained over there. It is not taught in that case, "All may substitute, and their substitutions are [valid] substitutions," next to each other. And if it is because of, "Not that a person is permitted" (Tem. 2a:2), but in the event that one may come to engage in such a [forbidden] act, that he would be subject to forty lashes, to teach us that one is administered lashes on account of [violating] a negative commandment [even] where no physical action is [involved] in it.

    הכי קתני This is how it should be taught [Both] ab initio and after the fact, to teach us "everyone may slaughter" ab initio to include an impure person [who slaughters an animal] for unconsecrated use.

    10 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 2b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    אבל אמר הרי עלי לא הך סוגיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים (דף י.) דקאמר דפליגי בנודב אבל ללישנא קמא דקאמר דפליגי בנודר אבל בנודב מודה רבי מאיר וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לרבי מאיר דאין נודב טוב מנודר ומשלם ולרבי יהודה נמי אמאי אם אמר הרי עלי לא הא כל היכא דכתיב נדר הוי נדר דוקא ונדבה הוי נדבה דוקא כדמוכח בריש מנחות (דף ב.) וזבחים (דף ב.) גבי כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה דפריך האי נדבה נדר הוא וי"מ דהתם פריך משום דשני קרא בדבוריה וי"ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה"ה בנדבה דהא איכא למיחש לתקלה דאפי' מביאה לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו (פסחים דף סו:) ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר דנודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם תדור יהיה בך חטא וללישנא קמא דנדרים מפרשינן לקרא הא אם תדור אפשר שיהיה בך חטא אם לא תשלם וא"ת לרבי מאיר דאין טוב שיהא נודב ומשלם כל עיקר אפילו מביא כבשתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר וי"ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוו כאילו צוה להם המקום לאכול על ידי שלמים וא"ת והא כתיב (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב׳:י׳) את אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה:

    אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע"פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר:

    טמא בחולין מאי למימרא ואע"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה אבל בשר לא ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מכל מקום יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו:

    ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר אע"ג דאמרינן לקמן (חולין דף קכא:) דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה הויא כחיה אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב (לקמן שם) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות:

    שמא יגע בבשר אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקדש מכשרת או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדקאמר בפ"ק דפסחים (דף כ.) וא"ת ואמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי לימשך בפנים דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא דף ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי וי"ל דבטהור איכא למגזר טפי דילמא אתי לאמשוכי אבל טמא מזהר זהיר ומידכר אי נמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ"ק דכלים (מ"ח) החיל מקודש מהר הבית שאין טמא מת ועובדי כוכבים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה בנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קל"ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי"ל דלמאי דפיר"ת בעלמא דלא גזור היכא דנטמא בפנים ניחא וכן לפירוש ר"י דפירש דלא החמירו אלא בעזרת נשים שהוא מקום כניסה ויציאה אבל בשאר מקומות יכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש אתי נמי שפיר ואין כאן מקומו וי"מ דהכא מיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך:

    שמא ישהו ולהגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכר ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר:

    אילימא אחש"ו עלה קאי פירוש עלה לחודה קאי אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן (חולין דף יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה:

    דליתיה קמן דנשייליה ואע"ג דעזרה רה"ר היא כדאמר בפ"ק דפסחים (דף יט:) והיה לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה"ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ואי איירי בבמה אתי שפיר:

    Tosafot on Chullin 2b · Sefaria

    Rashba

    ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו' הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו. ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (סז, א) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (ז, ב) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (פא, א) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:

    אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (יד, א) בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ"א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:

    Rashba on Chullin 2b · Sefaria

    Ritva

    וכל הכל לאו לכתחלה הוא פרש"י ז"ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל' וק"ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה"ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ"ל דאה"נ אלא דנקט לי' תלמודא לברורי מלתא משום דבעי' לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין:

    והא הכל חייבין בסוכה פי' ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי' דהוי מתני'. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא:

    אמר לי' אנא שחיטתן כשרה קשיא לי פי' רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש"מ דחיהו הוי דעבד' להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא"ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי' אמאי אהדר הכי כדאקשי לי' רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי' וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל:

    תרתי דיעבד למה לי וכו' פי' רש"י ז"ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ' בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. והוצרך רבינו ז"ל לפי פירושו שכ' לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי' ר"ת ז"ל ל"ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני:

    וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש פי' שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ"ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא"ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ"ל דלא כקדש דמי ומ"ה שוחט לכתחל' וי"ל דא"כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות' בשחיט' הוא דקמ"ל:

    כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר פרש"י ז"ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו כדתיב את משמרת תרומתי לכל חדשי בני ישראל דאלמא בעי משמר' גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא"ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ' כל שעה: ובשלמא למ"ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ"ד אין שחיטה מכשרת מא"ל וי"ל דהא אמרי' התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי"ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור' לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל"ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ"כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ"ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי' וכי גזור רבנן בטומאה שאיר' בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא' מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד' והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי' בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס' דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב"ע מן הצד:

    ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי' טמא והי' בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים:

    ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי' ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ"ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ"ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו'. ואם א"א לו אא"כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא"א דא"כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א"א אלא א"כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א"א וברשות הרבים עסקי' וא"ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה:

    4 more comments on this page.

    Ritva on Chullin 2b · Sefaria

    Meiri

    הכל חייבין בציצית אפי' סומא שאינו בכלל וראיתם אותו חייב בציצית וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק אלא שאין מברכין בו ומ"מ נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בו קטן היודע להתעטף כמו שיתבאר במקומו:

    הכל חייבין בסוכה אלא אם כן יש בו אחת מן הסבות הפוטרות אותו כמו שנזכרו במקומן ואפי' טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בנו קטן שאינו צריך לאמו כמו שיתבאר במקומו:

    סמיכה על הקרבן יש מי שאומר שאין הנשים סומכות ויש שמתירין בתורת רשות אע"פ שיש בו סרך תשמיש בעלי חיים ומ"מ חרש שוטה וקטן ועבד וסומא ונכרי אין סומכין כלל כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:

    טמא מותר לשחוט חלין לכתחלה אף בארץ ישראל שמותר לגרום טומאה לחלין אף בארץ ישראל אבל חלין שנעשו על טהרות הקודש אע"פ שאינם כקדש לרוב דברים צריך ליזהר בהם שלא יטמאו ומ"מ טמאים רשאין לשחטם לכתחלה ובלבד שלא יגע בבשר כגון שישחוט בסכין ארוכה ודוקא ששחט בקרומית של קנה שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה או בסכין וכגון שנטמא האיש בשרץ או בטמא מת שאינו אלא ראשון ונמצא שאין הסכין מקבל טומאה הימנו שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואפי' היה מקבל טומאה מ"מ אין שני עושה שלישי בחלין אף בשנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר בפרק שני הא אם נטמא במת הרי הוא עצמו אב הטומאה שהמת אבי אבות והנוגע בו אב הטומאה והסכין מקבל טומאה הימנו ונעשה ראשון אף בלא דין חרב כחלל והבהמה מקבלת טומאה מן הסכין ונעשית שניה אבל טמא במוקדשים אפי' בדרך זה ר"ל שאין הסכין מקבל טומאה ואין לגלגל שם איסור הבאת כלי טמא במקדש לא ישחוט גזרה שמא יגע ידו בבשר וכן שמא מתוך שהבהמה צריכה לעמוד בעזרה והוא בחוץ לעזרה הואיל והוא טמא שמא יכניס ידיו לשם וביאה במקצת לענין זה שמה ביאה לדעתנו ואף לדעת הפוסקים שאינה ביאה דוקא ללקות עליה הא מ"מ מדברי סופרים היא ומכין אותו מכת מרדות ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי בבשר כשרה ואם לא אמר כן והלך לו ונשאר הדבר בספק מותר מפני שהעזרה דינה כרשות הרבים לטומאה כמו שיתבאר בפסחים וספק טומאה ברה"ר טהור ויש אוסרין משום היסח הדעת שפוסל בקדשים ולא יראה כן לפי דרכך למדת שטמא מת או טמא שרץ מותרין ליכנס בעזרת נשים שהוא מחנה לויה ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בראשון של כלים שאין טמא מת נכנס בחיל ולא אף טבול יום בעזרת נשים כבר ביארנוה במס' סוטה פרק נוטל לפי דרכנו למדנו שהטמא ששחט בקדשים לא פסל שאין השחיטה קרויה עבודה וכל הפסולים להקריב כגון אונן ובעל מום שוחטין לכתחלה ואפי' זרים חוץ מן הטמאים שאין שוחטין לכתחלה ומ"מ שחיטתן כשרה ובלבד שלא יהו נוגעים בבשר:

    Meiri on Chullin 2b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה תרתי דיעבד ל"ל הכי אבעי ליה למתני שחיטת הכל כשרה כו' עכ"ל (א) ולא ניחא לן למימר דהשתא דתני הכי הכל שוחטין דלשון התנאים הוא זה כמו הכל סומכין הכל חייבין כפרש"י לעיל דמשום זה לא ה"ל למתני תרתי דיעבד כיון דהכל שוחטין נמי דיעבד משמע השתא משא"כ לפום סברא דלעיל דליכא תרתי דיעבד דהכל שוחטין לכתחלה משמע [הא] דנקט הכי ולא תנא בלשון קצרה הכל שהמירו תמורתם כו' משום דכן הוא לשון תנאים ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 2b · Sefaria

    Maharam

    בגמרא וכל הכל לאו לכתחלה הוא אלא הכל חייבים בסוכה וכו' מקשין העולם מה מתרץ בזה מ"מ יקשה לעצמו דהא ממתניתין דהכל מע? ריכין מוכח ע"כ דהכל לא הוי לכתחלה ונ"ל לפרש דה"ק וכל הכל לאו לכתחלה וכו' ר"ל וכיון דאשכחן הכל דע"כ הוי לכתחלה ע"כ צריכין אנו לפרש ג"כ מתני' דהכל מעריכין דהוי נמי לכתחלה ולאוקמא באופן דלא אתי לידי בל תאחר כגון שהיו מעותיו כבר ביד הגזבר וא"כ תקשה לן מתניתין דהכא כדפרכינן מעיקרא והשיב לו מנא לך הא לאוקמא מתניתין דערכין בכונה דחוקה ובדוחק כדי להעמיד קושייתך הראשונה דלמא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד וכו' ולא תקשה לך מתניתין דהכא מידי וק"ל כן נ"ל בדרך הפשט:

    ברש"י והכי מוקמינן לה בנדרים בפ"ק לרבי יהודה תני נודב ומשלם כן צ"ל וע"ש בנדרים דף ט' ודף י':

    ד"ה תרתי דיעבד למה לי וכו' ואי קשיא בתמורה נמי כו' ואע"ג דבריש שמעתין פרש"י דלהכי קתני שם הכל ממירין ואצטריך ליה תו לפרושו לא שהאדם רשאי וכו' משום דלשון התנאים הוא זה וכו' במסקנא לא שייך לפרושי הכי דבשלמא לעיל דהסיפא אתי לן שפיר דמשמע בדיעבד אלא שהרישא דקתני הכל ממירין דמשמע לכתחלה לא אתי לן שפיר משום דהא אסור להמיר לכתחלה ולא היה לו לתנא למתני הרישא כלל לכך פי' לעיל דנקט הרישא משום דדרך התנאים הוא ואצטריך תו למתני הסיפא לפרושי אבל השתא במסקנא דרישא אתי לן שפיר דמשמע שפיר בדיעבד כמו הכל מעריכין וא"כ קשה לן דלא היה לתנא למיתני הסיפא כלל לכך פרש"י דלכך נקט הסיפא משום דבעי למיתני וסופג את הארבעים וק"ל:

    ד"ה שחיטתן כשרה וכו' ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' מנא ליה לר' מאיר דאין נודב טוב מנודב ומשלם כצ"ל. ור"ל אפי' לפי סברתו דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר היינו דוקא בנודר אבל בנדבה מנלן דשאינו נודב טוב דלפי לישנא בתרא דנדרים דפליגי בנודב ס"ל לר"מ דאפי' בנודב ומשלם דהיינו הרי זו אינו טוב ולר"י נמי דדריש ליה לקרא טוב מזה ומזה נודר ומשלם א"כ לפי סברתו זאת הל"ל דאפי' בנודר דהיינו הרי עלי נמי טוב כשמשלם:

    בא'ד ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה נ"ל דר"ל דאע"ג דבלשון התורה כל היכי דכתיב נדר הוי נדר דוקא ע"כ קרא דשלמה דקאמר טוב שלא תדור וגו' מיירי דוקא בנדבה וק"ל:

    ד"ה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וכו' שמא גם בימיהם הקשוה כבר. נ"ל לפי שיטה זו דקושיא הראשונה דפריך בריש שמעתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה בדיעבד לא רב אשי מסברת עצמו הקשה אותה רק שסידר הקושיא כמו שהיתה מקובלת בידם שהקשוה בימי הקדמונים אביי ורבא ומתחלה היה סלקא אדעתין שדיוק אותו המקשה הוה מלישנא דהכל ולכך פריך עליה רב אחא בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הוא וכו' וגם רב אשי השיב לו התם כדקתני טעמא וכו' עד לבסוף כשהקשה לו אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד וכו' אז הבין רב אשי ושם על לבו שודאי לא היה דקדוקו של אותו המקשה בימי אביי ורבא מלישנא דהכל אלא מיתורא דמתני' קא דייק לה ואז השיב לו אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ר"ל אותה הקושיא שאמרתי בתחילת דברי שהוקשה בימי אביי ורבא לא היתה דיוקם מלישנא דהכל מיתורא אלא דשחיטתן כשרה ובזה יתורץ בשמעתין מפני מה לא השיב לו רב אשי לעיל מיד אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי כמו שהשיב לבסוף כן נ"ל בדרך הפשט הגם שבדרך פלפול הישיבה הארכתי לפרש סוגיא דשמעתין בפלפול עמוק ומחודד:

    ד"ה שמא יגע בבשר וכו' חיבת הקדש מכשרת וכו' דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אסור לשחוט בסכין ארוכה וכו' כצ"ל. והאי רבן זומא איתא בפרק אמר להם הממונה ע"ש:

    4 more comments on this page.

    Maharam on Chullin 2b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כו' והקשה בתוס' בשם רבינו אפרים היאך יתכן שתהא הסכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל וכו' ותירצו בכמה פנים ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דהא דקאמר ובמוקדשים היינו בקרבנות ציבור וסבירא ליה לרבה בר עולא שטומאת מת הותרה בציבור וסבירא לי' כהאי לישנא בפרק קמא דיומא דאפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההי' בית אב טמאין נמי עבדי אפילו הכי לא ישחוט שמא יגע בבשר דלענין בשר אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות מיהו לענין שרץ שפיר הוצרכנו לתירוצים של התוספות מכל מקום נראה דהא דדחיק הש"ס לאוקמי בטומאת מת וכגון שבדק קרומית של קנה ולכאורה יש לתמוה מאי דוחקי לאוקמי בטומאת מת בפשיטות הוי מצי לאוקמי בכל הטמאים לבר מטומאת מת ולמאי דפרישית אתי שפיר:

    Penei Yehoshua on Chullin 2b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה אבל וכו' שיהיו נודרים בעת צרה עיין תשובת מהר"ם פאדוו' סימן עט בסופו:

    Gilyon HaShas on Chullin 2b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 2, Amud Bet, about 261 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.…”

    2. Segment 216 words

      Opens “וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל…”

    3. Segment 323 words

      Opens “חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל…”

    4. Segment 421 words

      Opens “אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד.…”

    5. Segment 522 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי,…”

    6. Segment 629 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי –…”

    7. Segment 712 words

      Opens “כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט…”

    8. Segment 816 words

      Opens “וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם…”

    9. Segment 916 words

      Opens “חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי,…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן…”

    11. Segment 1110 words

      Opens “וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי!…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא:…”

    13. Segment 1328 words

      Opens “הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין…”

    14. Segment 1411 words

      Opens “הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת,…”

    Original text

    אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.

    But in the case of one who vows and says: It is incumbent upon me to bring an offering, even Rabbi Yehuda concedes that no, it is best not to vow at all. Likewise, it is preferable not to vow to donate a certain monetary value to the Temple treasury. Apparently, then, the statements in that mishna: Everyone takes vows of valuation, and: Everyone vows to donate the assessment of a person to the Temple treasury, do not indicate that it is permitted to do so ab initio .

    וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?

    Rav Ashi responded: And is that to say that every use of the term: Everyone, is an indication that the action in question is not permitted ab initio ? Rather, is the term: Everyone, in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of sukka , and in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, also an indication that they are not permitted ab initio ?

    חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים״ – הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ … וְנִרְצָה״!

    Rav Aḥa answered: I am not speaking about cases where it is stated: Everyone is obligated, as it goes without saying that fulfilling any obligation is permitted ab initio . Rav Ashi asked: If that is so, that which was stated: Everyone who brings an offering places hands on the animal, both men and women (see Menaḥot 93a), is that also an expression indicating that it is not permitted ab initio ? But isn’t it written: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering, and it shall be accepted for him to effect atonement for him” (Leviticus 1:4)?

    אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד. אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא, מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.

    Rav Aḥa answered: Indeed, there are instances where the word: Everyone, indicates ab initio , and there are instances where the word: Everyone, indicates after the fact. Rather, concerning the term: Everyone, that appears here in the mishna, from where can it be determined that it is an expression indicating that it is permitted ab initio , creating an apparent contradiction in the mishna that will be difficult for you? Perhaps it is an expression indicating that everyone’s slaughter is valid after the fact, and there will not be a contradiction in the mishna that will be difficult for you.

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי?

    Rav Ashi said to Rav Aḥa: I find the phrase: And their slaughter is valid, to be difficult for me. From the fact that the tanna teaches: And their slaughter is valid, which is an expression indicating that it is valid after the fact, conclude by inference that the initial phrase in the mishna: Everyone slaughters, is an expression indicating that it is permitted ab initio . As, if it indicated that it is valid after the fact, why do I need two phrases teaching that it is valid after the fact?

    אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

    Rabba bar Ulla said, in resolution of the conflict in the mishna, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio . The Gemara interjects: What is the purpose of stating that a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio ? There is no prohibition against rendering non-sacred meat impure. The Gemara answers that the reference is to non-sacred animals that were being prepared according to the strictures of sacrificial food, and the tanna holds that the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is like that of sacrificial food insofar as it is prohibited to render such food impure.

    כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.

    The Gemara asks: How does an impure person act in order to ensure that he will not render the flesh of the slaughtered animal impure? The Gemara answers: He brings a long knife and slaughters the animal with it, so that he will not come into contact with the flesh of the slaughtered animal.

    וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

    Rabba bar Ulla continues his interpretation of the mishna: And the reason the mishna also indicates that he may not slaughter ab initio is that with regard to sacrificial animals, he may not slaughter them ab initio even with a long knife, lest he come into contact with the flesh. But if he slaughtered the sacrificial animal and says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, his slaughter is valid after the fact.

    חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.

    And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.

    וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אָמְרַתְּ: לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט!

    The Gemara asks: If so, with regard to the clause that follows in the mishna: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, why was it formulated: And any of them who slaughtered? Since it stands adjacent to that halakha , the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered. Rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal. The Gemara rejects that possibility as well. But didn’t you say in that case: He slaughters the animal even ab initio ?

    וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.

    And rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal. The Gemara rejects that possibility, as in that case, if the ritually impure person says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, it is sufficient, and there is no need for supervision. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, to account for a case where the ritually impure person is not before us so that we can ask him whether he came into contact with the flesh.

    הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.

    The Gemara asks: Is this halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal learned from an analysis of the mishna here? It is learned explicitly from the mishna there ( Zevaḥim 31b): With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure.

    הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.

    The Gemara answers: The mishna here is the primary source. There, since the tanna taught the rest of those disqualified for Temple service, he taught the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal as well. And if you wish, say instead that the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim , which deals with sacrificial animals. Here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, he also teaches the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal.

    הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,

    The Gemara asks: This ritually impure person mentioned in the mishna is one who became impure with what form of impurity? If we say that he became impure with impurity imparted by a corpse, this is difficult, as the Merciful One states: “And whosoever in the open field touches one slain with a sword” (Numbers 19:16).