Commentary page

Chullin 15a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 15a

Chullin 15a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 329 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

כל הנרות של מתכת מטלטלים דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן:

הדולק בשבת שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום:

בידים שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא:

יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא:

במזיד דאיכא איסורא:

לא יאכל בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו. והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת ולא בשבת. וה"ה לאחריני דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני:

ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה:

13 more comments on this page.

Rashi on Chullin 15a · Sefaria

Tosafot

המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום דר"מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ' כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה כו' במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ"ש שרי אפי' לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר"מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה"כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר"מ א"כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א"כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב"ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ"ט דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דר"מ שוגג דר' יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

מורי להו כר"מ משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע"ש) כר"מ וקשה מכאן לפי' הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט' דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע"ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י"ל דאין נהנה כ"כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר"מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי"ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו:

כי שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום וא"ת ונוקי מתניתין בשוגג ור"מ ולא היה לו חולה כלל וי"ל דדומיא דיוה"כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא"ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה"כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי' לרבי יהודה וי"ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה"כ כדתני אע"פ שמתחייב בנפשו:

Tosafot on Chullin 15a · Sefaria

Rashba

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב) המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב).

במזיד לא יאכל בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה. וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (שבת יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל חולין יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם. והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

Rashba on Chullin 15a · Sefaria

Meiri

כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:

Meiri on Chullin 15a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר בשוגג כו' דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו כו' משום דקנסו שוגג אטו מזיד כו' דא"כ דקנסא דרישא כו' עכ"ל וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך ראיתי בפירוש ישן נושן ומהרש"ל כתב ותימה דהא בהדיא בפרק הניזקין מסיק לר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ כו' עכ"ל ע"ש וכדבריו נמי מצאתי בפירוש א' וז"ל דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא קנסו שוגג אטו מזיד ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטיה הנאה מעבירה ולהכי מפרש במסכת גיטין דר"י קניס שוגג אטו מזיד ומיהו במזיד קניס ליה טפי לדידיה ולא יאכל עולמית ואיידי כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ומתניתין דאסר ליה ליומא אפילו לאחריני לאו ר"י היא דכיון דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מזיד משוינן לי' לכ"ע בכדי שיעשו כדין מזיד משום דלא נתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני ע"כ העתקתי מפי' ישן גם מדברי התוס' לקמן בשמעתין נראה כן דלפי סוגיא דשמעתין נמי טעמא דר"י משום קניס שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין אבל לפירוש רש"י שלפנינו גם בפירוש הישנים נראה לפי דרכו דאי משום קנסא דשוגג אטו מזיד לאחריני ליכא למקנס כלל וכן מוכיח פרש"י בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות שכתב שם דאיהו גופיה לר"י בו ביום אסור מטעמא דשוגג אטו מזיד ולא הזכיר שם לאסור גם לאחריני משום דלטעמא דשוגג אטו מזיד האמור בפרק הניזקין ליכא למקנס אחריני אבל לרב הכא דדייק לי' איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים ע"כ דלר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר אית לן למימר ע"כ דטעמיה לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דלאחריני ליכא למקנס אלא דטעמיה משום דכיון דעבירה מיהא איכא אסור בו ביום לו ולאחריני דלא נמטיה הנאה מעבירה ואהא כתב רש"י דליכא להקשות מנליה לרב לאוקמיה מתני' דאסור ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים וכר"י דאימא דטעמיה דר"י משום שוגג אטו מזיד ולא אסור לאחרינא דהשתא מתני' דאסור לאחריני ע"כ לא אתיא כר"י וקאמר דרב אית ליה דאי טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמיה משום דלא ליתהני מעבירה בו' וההיא סוגיא דפרק הניזקין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא סבירי להו הך דרב דהכא דקאמר טעמא דר"י משום דלא ליתהני מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר"י אדר"י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד הוא ולא חש תלמודא דהתם להך מילתא דמדקדק רב הכא דאי טעמא משום דקנסא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' כפרש"י דאיכא למימר דלא רצה לקנוס בשוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית כמו במזיד וסגי למקנס שוגג אטו מזיד בו ביום וכדברינו אלו מוכיח פרש"י דפ' מרובה שפירש שם דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה לא יאכל בין לו בין לאחרים והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטים עכ"ל דמשמע מפירושו מתוך סוגיא דשמעתין לרב אבעי לן לפרושי הכי דלא יאכלו לו ולאחריני אבל לפי הסוגיא דפ' הניזקין דטעמיה דר"י משום קנסא לית לן לפרושי לא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי דלכך לא הזכיר שם בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות איסורא דלא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי כמ"ש לעיל והדברים ברורין ואין כאן מקום תימה לפרש"י שלפנינו כמו שכתב מהרש"ל ודו"ק:

Chidushei Halachot on Chullin 15a · Sefaria

Maharam

בתוס' ד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום רוצה לומר אפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס כלל שוגג אטו מזיד וכו'. התוס' אינם מפרשים כפרש"י דפירש דר"מ ור"י לא פליגי אלא בהא דר"מ לא מצריך בכדי שיעשו גבי שוגג ור"י ס"ל דצריך להמתין בכדי שיעשו אבל התוס' ס"ל דבהא פליגי דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ור"י קניס לענין זה שלא יאכל בו ביום אבל לא קנסינן ליה כולי האי כמו גבי מזיד דלא יאכל עולמית וכן מוכח שם בהניזקין דבהא פליגי והתימה על רש"י שפי' בע"א:

Maharam on Chullin 15a · Sefaria

Original text

Segment 1

כׇּל נֵרוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת מִטַּלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר שֶׁהִדְלִיקוּ בּוֹ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת.

One may move all metal lamps on Shabbat, even old ones, because they do not become repugnant like earthenware lamps, except for a metal lamp that one kindled on that same Shabbat and that was burning when Shabbat began, which it is prohibited to move for the entire Shabbat due to the prohibition against extinguishing.

Segment 2

וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּהוּא דָּחֵי לֵיהּ בְּיָדַיִם!

The Gemara rejects that analogy. And perhaps it is different there, in the case of the burning lamp, as he set it aside by direct action when he kindled the lamp. By contrast, in the case of an animal, he did not set it aside, and therefore, perhaps once it is slaughtered it is permitted.

Segment 3

אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: רַבִּי יְהוּדָה דִּמְבַשֵּׁל הִיא, דִּתְנַן: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

Rather, Rav Ashi said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one who cooks, as we learned in a baraita : With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unwittingly, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked. This is the statement of Rabbi Meir.

Segment 4

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית.

Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unwittingly, he may eat it at the conclusion of Shabbat, as the Sages penalized even one who sinned unwittingly by prohibiting him from deriving immediate benefit from the dish that he cooked. If he cooked it intentionally, he may never eat from it.

Segment 5

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unwittingly, the food may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him. If he cooked the food intentionally, it may never be eaten, neither by him nor by others. According to Rav, the mishna is referring to a case where one slaughtered the animal unwittingly. According to Rabbi Yehuda, the slaughter is valid but it is prohibited to eat the animal on Shabbat.

Segment 6

וְנוֹקְמַהּ בְּמֵזִיד, וְרַבִּי מֵאִיר!

The Gemara challenges this: And let us interpret the mishna as referring to a case where he slaughtered the animal intentionally, and explain that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who rules that eating the animal in such a case is permitted only after the conclusion of Shabbat.

Segment 7

לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי דֻּמְיָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – מָה יוֹם הַכִּפּוּרִים לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל, אַף הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל.

The Gemara responds: That possibility should not enter your mind, as the case of slaughter on Shabbat is juxtaposed to and taught in a manner similar to the case of slaughter on Yom Kippur. Just as with regard to slaughter on Yom Kippur, it is no different whether one slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day due to the fast, so too here, with regard to slaughter on Shabbat, it is no different whether he slaughtered it unwittingly and it is no different whether he slaughtered it intentionally, he may not eat it that day. Rabbi Meir, though, deems it permitted for one who cooked unwittingly to eat the cooked food on Shabbat.

Segment 8

וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ בְּשׁוֹגֵג וְרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא ״אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ״ קָתָנֵי! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי דִּבְמֵזִיד מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ הוּא, הָכָא דִּבְשׁוֹגֵג – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

The Gemara asks: And can you interpret the mishna as referring to a case of unwitting slaughter and in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But isn’t it taught in the mishna: Although he is liable to receive the death penalty? One is liable to be executed only if he intentionally performs labor on Shabbat. The Gemara answers that this is what the mishna is saying: Although if he slaughtered it intentionally he is liable to receive the death penalty, here, in a case where he slaughtered the animal unwittingly, his slaughter is valid.

Segment 9

וְנוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר, דְּאָמַר: לָא שְׁנָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא שְׁנָא בְּמֵזִיד – לָא אָכֵיל! רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר קָמְפַלֵּיג בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ, תַּנָּא דִּידַן ״שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה״ קָתָנֵי, לָא שְׁנָא לוֹ וְלָא שְׁנָא לַאֲחֵרִים.

The Gemara challenges: And let us interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan HaSandlar, who says: It is no different whether he cooked unwittingly and it is no different whether he cooked intentionally; he may not eat it on Shabbat. The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan HaSandlar draws a distinction with regard to the conclusion of Shabbat, in that he permits eating food cooked on Shabbat for others and not for him, while the tanna of our mishna teaches: His slaughter is valid, without qualification, indicating that with regard to his ruling it is no different for him and it is no different for others.

Segment 10

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: הַמְבַשֵּׁל בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל, וּמְשַׁתֵּיק לֵיהּ רַב.

§ The tanna taught a baraita before Rav: One who cooks on Shabbat unwittingly may eat the food that he cooked; if he did so intentionally, he may not eat the food that he cooked, and Rav silenced him.

Segment 11

מַאי טַעְמָא מְשַׁתֵּיק לֵיהּ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְתַנָּא תָּנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, מַאן דְּתָנֵי כְּרַבִּי מֵאִיר מְשַׁתֵּיק לֵיהּ?!

The Gemara asks: What is the reason that Rav silenced him? If we say it is because Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and the tanna taught the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir, can it be that merely because he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda he silences one who teaches a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Meir?

Segment 12

וְעוֹד, מִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָאָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: כִּי מוֹרִי לְהוּ רַב לְתַלְמִידֵיהּ – מוֹרֵי לְהוּ כְּרַבִּי מֵאִיר, וְכִי דָּרֵישׁ בְּפִירְקָא – דָּרֵישׁ כְּרַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם עַמֵּי הָאָרֶץ!

And furthermore, does Rav hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But doesn’t Rav Ḥanan bar Ami say: When Rav issues a ruling to his students, he issues a ruling in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and when he teaches in his public lecture delivered on the Festival, he teaches in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, due to his concern that the ignoramuses would treat the prohibition of labor on Shabbat with disdain?

Segment 13

וְכִי תֵּימָא: תַּנָּא בְּפִירְקֵיהּ תְּנָא קַמֵּיהּ, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְתַנָּא צָיְיתִי? לְאָמוֹרָא צָיְיתִי!

And if you would say that the tanna taught the baraita before Rav during the public lecture and Rav silenced him so that the ignoramuses would not learn from him, is that to say that everyone attending the public lecture listens to the tanna who is citing the baraita ? There is no need to silence the tanna , because they listen to the disseminator [ amora ], the Sage who repeats what he hears from Rav loudly for the benefit of those attending the lecture, and the amora quoted Rav’s ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Segment 14

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: תַּנָּא שׁוֹחֵט תְּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב: הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יֵאָכֵל, בְּמֵזִיד – לֹא יֵאָכֵל. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ כְּרַבִּי מֵאִיר? עַד כָּאן לָא קָשָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בִּמְבַשֵּׁל, דְּרָאוּי לָכוֹס, אֲבָל שׁוֹחֵט דְּאֵין רָאוּי לָכוֹס – לָא!

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The tanna taught the halakha of one who slaughters before Rav: One who slaughters an animal on Shabbat unwittingly may eat from the slaughtered animal; if he slaughtered it intentionally, he may not eat from the slaughtered animal. Rav said to the tanna : What do you think, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir? Rabbi Meir deems eating permitted only in the case of one who cooks unwittingly on Shabbat, as even before he cooks the food it is fit to be chewed [ lakhos ], i.e., to be eaten uncooked, in a permitted manner, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began. But in the case of one who slaughters an animal, where the meat was not fit to chew, Rabbi Meir does not permit eating it on Shabbat, because it was set aside from use on Shabbat.

Segment 15

וְהָא מַתְנִיתִין דְּשׁוֹחֵט הוּא, וְאָמַר רַב הוּנָא: דָּרֵשׁ חִיָּיא בַּר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה לְיוֹמָא, וְנָסְבִין חַבְרַיָּא לְמֵימֵר: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, הָא רַבִּי מֵאִיר שָׁרֵי!

The Gemara asks: But isn’t the mishna addressing the case of one who slaughters an animal, and Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: Consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda, from which it may be inferred: But Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat, and he is not concerned that the animal was set aside from use when Shabbat began?

Segment 16

כִּי שָׁרֵי רַבִּי מֵאִיר,

The Gemara answers: When Rabbi Meir permits consumption of the slaughtered animal even on Shabbat,

Chullin 15a

Chullin 15a

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Original text