On this page, we will follow answers about resurrection and three disputes conducted by Geviha ben Pesisa before Alexander of Macedon. We will build an orderly map of the arguments, then begin the question of responsibility for body and soul.
Here is the complete Gemara text of this daf, word for word, divided into the stages of the sugya: Mishnah, question, kushya, terutz, raya and conclusion. Read each stage in the source first, then the explanation.
אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה: שִׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מַהְדַּרְנָא לֵיהּ. שְׁנֵי יוֹצְרִים יֵשׁ בְּעִירֵנוּ: אֶחָד יוֹצֵר מִן הַמַּיִם, וְאֶחָד יוֹצֵר מִן הַטִּיט. אֵיזֶה מֵהֶן מְשׁוּבָּח? אָמַר לָהּ: זֶה שֶׁיּוֹצֵר מִן הַמַּיִם. אָמְרָה לוֹ: מִן הַמַּיִם צָר, מִן הַטִּיט לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
The page opens in the middle of an earlier debate: the daughter offers an answer comparing a maker who works with water to one who works with clay. Human creation from water supplies the basis for a kal vachomer: if such creation is possible, re-creation from dust is certainly possible. This answers the claim that the body’s becoming dust prevents resurrection.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: קַל וָחוֹמֶר מִכְּלֵי זְכוּכִית, מָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁעֲמָלָן בְּרוּחַ בָּשָׂר וָדָם - נִשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, בָּשָׂר וָדָם שֶׁבְּרוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
The school of Rabbi Yishmael taught a kal vachomer from glass vessels. Vessels formed by human breath can be repaired after breaking; all the more so can a human being whose life comes through God’s spirit. This is a quoted teaching, not a passage of Mishnah, and it adds the image of repair after breakage.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אַמֵּי: אָמְרִיתוּ דְּשָׁכְבֵי חָיִי. וְהָא הָווּ עַפְרָא, וְעַפְרָא מִי קָא חָיֵי?! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר. הָלְכוּ וּבָנוּ אוֹתָן. לְיָמִים נָפְלוּ. אָמַר לָהֶם: חִזְרוּ וּבְנוּ אוֹתָן בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָפָר וָמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין. כָּעַס עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶן: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר בְּנִיתֶם, עַכְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ מַיִם וְעָפָר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וְאִם אִי אַתָּה מַאֲמִין, צֵא לַבִּקְעָה וּרְאֵה עַכְבָּר שֶׁהַיּוֹם חֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, לְמָחָר הִשְׁרִיץ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ בָּשָׂר. שֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרוּבֶּה? עֲלֵה לָהָר וּרְאֵה שֶׁהַיּוֹם אֵין בּוֹ אֶלָּא חִלָּזוֹן אֶחָד, לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּא כּוּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת.
A sectarian challenges Rabbi Ammi: how can dust live? Rabbi Ammi answers with a parable about servants who built palaces without water and earth but refuse to rebuild when those materials are available. The king exposes the inconsistency: the ability to build without the materials strengthens the case for building when they exist. Rabbi Ammi adds accounts of a mouse that is half earth and of snails multiplying after rain, as presented in the sugya, to illustrate life emerging and even rapid change; these are not presented here as modern scientific findings.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לִגְבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי חָיִין! דְּחָיִין מָיְתִי, דְּמִיתֵי חָיִין? אֲמַר לֵיהּ: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי לָא חָיִין! דְּלָא הֲווֹ חָיִי, דַּהֲווֹ חַיֵּי – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיבַיָּא קָרֵית לִי? אִי קָאֵימְנָא, בָּעֵיטְנָא בָּךְ וּפָשֵׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ מִינָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אוּמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל.
A sectarian challenges Geviha ben Pesisa: if the living die, how can the dead live? Geviha reverses the argument: those who did not exist came into being and lived, so all the more can those who already lived live again. When the sectarian threatens to kick him and straighten his bent body, Geviha replies humorously that he would then count as a skilled physician and earn a large fee.
תָּנוּ רַבָּנַן: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנִיסָן אִיתְנְטִילוּ דֵּימוֹסְנָאֵי מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַיִם. כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקִיָּא לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ הִיא, דִּכְתִיב ״אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ״, וּכְנַעַן אֲבוּהוֹן דְּהָנְהוּ אִינָשֵׁי הֲוָה.
A baraita opens by marking the twenty-fourth of Nisan as the day officials were removed from Judea and Jerusalem. It relates that the people of Afrikiya claimed the land of Canaan before Alexander, identifying themselves as Canaan’s descendants. The verse naming the land after Canaan supports their claim and opens the series of disputes.
אֲמַר לְהוּ גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם.
Geviha asks the sages for permission to represent Israel. He proposes that a defeat be treated as the defeat of an ordinary individual, while a victory be credited to the Torah of Moses. The sages agree, establishing the framework for his representation before he presents his answer.
אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״. עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים – עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עֲבַדְתּוּנוּ!
Geviha establishes that the claim rests on the Torah and answers from that same Torah: Canaan is called a slave to his brothers. Within his argument, a slave’s status also affects his property, undermining their claim to the land. He adds a counterclaim for the years in which they did not serve Israel.
אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מַלְכָּא: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד בָּרְחוּ, וְהִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה.
Alexander requires the claimants to respond, and they receive three days to find an answer. When they find none, they flee, leaving sown fields and planted vineyards. The narrator notes that it was a Sabbatical year; this closes the first story rather than issuing a ruling on Sabbatical-year law.
שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַה׳ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם״. תְּנוּ לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁנְּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ.
The Egyptians bring a new claim before Alexander. They quote the verse about the people finding favor and receiving property at the Exodus, demanding the return of the silver and gold. This is the challenge against which Geviha’s next answer will be built.
אָמַר גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן.
Geviha again asks the sages for permission and presents the same distinction between a personal defeat and the Torah’s victory. They authorize him, and he proceeds to argue the case. The repetition emphasizes that he does not act without permission and that his declared source of strength is the Torah.
אָמַר לָהֶן: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁשִּׁיעְבַּדְתֶּם בְּמִצְרַיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
After the Egyptians confirm that they rely on the Torah, Geviha quotes the verse describing four hundred and thirty years of Israel’s sojourn in Egypt. He demands wages for six hundred thousand people for that period, as the claim is formulated in the story. The demand to return property is thus met with a counterclaim for labor; this passage does not separately examine the chronology of the enslavement.
אָמַר לָהֶן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד הִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת, וּבָרְחוּ. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה.
Here too, Alexander demands an answer and grants the claimants three days. The Egyptians find no response and flee, leaving sown fields and planted vineyards. Again, the year is identified as a Sabbatical year, creating a clear parallel to the ending of the previous dispute.
וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלָּכֶם, דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם״ וּכְתִיב ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם״.
The descendants of Ishmael and Keturah claim a share in the land of Canaan, not exclusive ownership. They rely on verses identifying both Ishmael and Isaac as Abraham’s sons. Their central argument is that common descent from Abraham grants a common right to the land.
אָמַר לָהֶן גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, הָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן.
Geviha again receives the sages’ permission to conduct the dispute. For the third time, he attributes any victory to the Torah of Moses, while a defeat would belong to him as an ordinary individual. The recurring structure prepares us to examine not only who descends from Abraham, but what the Torah says about his distribution of property.
אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת״. אָב שֶׁנָּתַן אֲגִטִּין לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְשִׁיגֵּר זֶה מֵעַל זֶה, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? מַאי מַתָּנוֹת? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טוּמְאָה.
Geviha cites the verses stating that Abraham gave all he had to Isaac and gifts to the sons of the concubines. He compares this to a father who distributed property to his sons during his lifetime through documents and separated them, leaving neither with a claim against the other’s portion. A focused inquiry follows: what were the gifts? Rabbi Yirmeya bar Abba explains that Abraham transmitted a name associated with impure powers; the claimants’ response is not described here.
אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטוֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטָאת, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירְשָׁה מִמֶּנִּי הֲרֵינִי מוּטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיָה בּוֹ
Antoninus presents Rabbi with a difficulty concerning judgment: body and soul can apparently place the blame for sin on each other. The body points to its immobility after death, while the soul points to its flight through the air after leaving the body. Rabbi begins to answer with a parable about a king and a beautiful orchard, but the passage breaks off during its opening; the answer is not yet completed on this page.
Build a table for the three claims before Alexander: who brings the claim, what they demand, which verse they cite, and how Geviha answers from the same source of authority. Add an outcome column, explicitly noting when the claimants’ response is not reported here.
The answers about resurrection draw on the comparison between initial creation and renewed life, and on the analogy of repair. In Geviha’s disputes, the Torah cited by the claimants also becomes the foundation of his response. The page ends by opening a discussion of body and soul, before Rabbi’s parable is completed.
Test yourself before marking the lesson complete.
What is the basis of the kal vachomer from glass vessels?
