01
מקור ופענוח - בבא קמא 11a
אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שָׁמִין לֹא לְגַנָּב וְלֹא לְגַזְלָן, אֶלָּא לְנִזָּקִין. וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל. וְאַבָּא מוֹדֶה לִי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָכִי קָאָמַר – אַף לְשׁוֹאֵל שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי; אוֹ דִלְמָא, הָכִי קָאָמַר – וַאֲנִי אוֹמֵר: אַף לְשׁוֹאֵל אֵין שָׁמִין, וְאַבָּא מוֹדֶה לִי?
אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אלא לניזקין. ואני אומר: אף לשואל, ואבא מודה לי. נשאלה להם: כך אמר – אף לשואל שמין, ואבא מודה לי; או שמא, כך אמר – ואני אומר: אף לשואל אין שמין, ואבא מודה לי?
הסוגיה עוסקת בשאלת שומת שברים: כאשר חפץ או שור ניזוק, האם שרידי השברים נשארים בידי הבעלים והמזיק משלים רק את הפחת ('שמין'), או שאין שמין והאחראי חייב להעמיד חפץ שלם. שמואל קובע שלניזקין שמין אך לגנב ולגזלן אין שמין. הגמרא בוחנת מהי דעתו של שמואל לגבי שואל: האם שמין לו כשאר נזיקין, או שמא אין שמין לו. לבסוף מביאה הגמרא מעשה ברב שחזר בו בעקבות קושיית רב כהנא ורב אסי, ומסיקה שלשואל שמין.