01
מקור ופענוח - בבא קמא 5a
אֶלָּא מִנְיָינָא דְּרַבִּי חִיָּיא, לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי מוֹסֵר וּמְפַגֵּל. וְלִיתְנֵי! בִּשְׁלָמָא מְפַגֵּל – בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי. אֶלָּא מוֹסֵר, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי? שָׁאנֵי מוֹסֵר – דְּדִיבּוּרָא, וּבְדִיבּוּרָא לָא קָמַיְירֵי.
אֶלָּא מִנְיָינָא דְּרַבִּי חִיָּיא, לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי מוֹסֵר וּמְפַגֵּל. וְלִיתְנֵי! בִּשְׁלָמָא מְפַגֵּל – בְּקָדָשִׁים לָא קָמַיְירֵי. אֶלָּא מוֹסֵר, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי? שָׁאנֵי מוֹסֵר – דְּדִיבּוּרָא, וּבְדִיבּוּרָא לָא קָמַיְירֵי.
הגמרא מקשה מה בא המניין המדויק של רבי חייא להוציא מכלל הפיצויים, שהרי הוא מנה עשרים וארבעה אבות נזיקין. התשובה היא שהמניין נועד לשלול חיובים שאינם מתאימים לקטגוריות הנזיקין הפיזיות, כגון מוסר ומפגל קורבנות. אמנם מוסר גורם לאובדן ממון ודאי לחברו, אך פעולתו מתבצעת כולה בדיבור בלא מעשה מוחשי. מתוך כך קובעת הגמרא שרשימת אבות הנזיקין יוחדה רק לנזקים פיזיים הבאים ממעשה ישיר ולא ממעשי פה.