בדף ו ע״ב נבחן כיצד ספק בעלות משפיע על הקדש, תפיסה ומעשר בהמה. נבנה את מהלך הסוגיה שלב אחר שלב, ונבחין בין הכרעה ממונית לבין קדושה ואיסור.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
מַסּוּתָא דַּהֲווֹ מִנְּצוּ עֲלַהּ בֵּי תְרֵי, הַאי אָמַר דִּידִי הוּא וְהַאי אָמַר דִּידִי הוּא. קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדְּשַׁהּ. פָּרְשִׁי מִינַּהּ רַב חֲנַנְיָה וְרַב אוֹשַׁעְיָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. וַאֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעְיָא לְרַבָּה: כִּי אָזְלַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְכַפְרִי, בְּעִי מִינֵּיהּ.
שני אנשים רבים על מרחץ, וכל אחד טוען שהוא שלו. אחד מהם מקדיש אותו, והחכמים נמנעים מלהשתמש בו מחשש להקדש. הימנעותם מבטאת זהירות, ולא הכרעה שההקדש ודאי חל. רב אושעיא מבקש מרבה לברר את הדין אצל רב חסדא. השאלה הממונית היא למי שייך המרחץ, ואילו השאלה הנוספת היא אם הקדשתו בידי אחד הטוענים מחייבת לפרוש ממנו. זהו המשך לדיון הקודם על הקדשת דבר ששניים נאבקים על הבעלות בו: האם אמירת הקדש יכולה לפעול במקום שבו כוחו הממוני של המקדיש עדיין שנוי במחלוקת?
כִּי אֲתָא לְסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: מַתְנִיתִין הִיא. סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹר אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹר בְּהֵמָה, בֵּין טְהוֹרִים בֵּין טְמֵאִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְתָנֵי עֲלַהּ: אֲסוּרִים בְּגִיזָה וּבַעֲבוֹדָה. וְהָא הָכָא דְּאָמַר תְּקָפוֹ כֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּקָתָנֵי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְכִי לֹא תְּקָפוֹ – אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.
רב המנונא מציע מקור: בספק בכורות, התובע להוציא מן המחזיק צריך להביא ראיה, אך לגבי ספק בכור בהמה טהורה נאמר שהוא אסור בגיזה ובעבודה. המקור כולל בכור אדם ובכור בהמה, טהורה וטמאה, אך לא לכל המקרים יש אותם דיני קדושה. רב המנונא קורא את הכלל הממוני ככלל הפועל גם לאחר תפיסה: אם הכהן תפס, הבעלים צריכים ראיה כדי להוציא מידו. לפי קריאה זו, תפיסה משנה את עמדת הצדדים, אף שאינה מבררת מי הבעלים האמיתי. ובכל זאת, גם כשהכהן לא תפס, ספק הבכור אסור בגיזה ובעבודה. מכאן הוא מבקש ללמוד שאיסור קדושה עשוי לחול עוד לפני תפיסה ממשית, במקום שבו תפיסה הייתה מועילה. זהו ניסיון להעמיד את הקדשת המרחץ על אותו יסוד, אך עצם ההשוואה בין סוגי הקדושה עדיין טעונה בדיקה.
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: קְדוּשַּׁת בְּכוֹר קָאָמְרַתְּ – לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה, דִּקְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ שָׁאנֵי.
רבה דוחה את ההשוואה: קדושת בכור באה מאליה, ואינה נוצרת באמירת אדם. אם הבהמה אכן בכור, קדושתה קיימת מכוח לידתה, גם כשאי אפשר להוכיח את זכות הכהן בממון. לכן אפשר לומר שמוציאים את ספק הבכור מיד כהן שתפסו, ובכל זאת אוסרים גיזה ועבודה מחמת הספק בקדושתו. חזקת הממון מגינה על הבעלים מפני הוצאה, אך אינה הופכת ספק בכור לבהמה שוודאי אינה קדושה. לעומת זאת, קדושת המרחץ תלויה בפעולת המקדיש ובכוחו להקדיש את הנכס. התשובה מפרקת את הראיה, משום שהאיסור בבכור אינו נשען על כוח תפיסה או על כוח הקדשה של אדם. בשלב זה רבה מציג אפשרות שמבטלת את ההוכחה, ולא לומד מאיסור הגיזה לבדו את הדין בתפיסת כהן.
אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָה לְרַבָּה, תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: הַסְּפֵיקוֹת נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אַמַּאי נִכְנָסִין לַדִּיר? נִמְצָא זֶה פּוֹטֵר מָמוֹנוֹ בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן!
רב חנניה מביא סיוע לרבה מברייתא: הספקות נכנסים לדיר להתעשר. הספקות כאן מתפרשים כטלאים שהופרשו לפדיון ספק פטר חמור ונשארו בידי ישראל מחמת ספק זכות הכהן, ולא כספק בכור בהמה טהורה הקדוש מאליו. פטר חמור נפדה בשה, והשאלה כאן היא אם את השה חייבים לתת לכהן. אם תפיסת הכהן הייתה מועילה, היה לשה מעמד ממוני המאפשר לכהן להחזיק בו בלי ראיה. לפי טיעון הסוגיה, צירופו למעשר עלול אפוא להביא לפטירת ממונו של ישראל בממונו של כהן, כגון כשהשה המסופק יוצא עשירי. מעשר בהמה של בעלים אחד אינו נבנה על בהמה השייכת לאחר. מכיוון שהברייתא מתירה להכניס את הספקות לדיר, רב חנניה מסיק שיש להוציאם מיד כהן שתפסם, וכך מבקש לתמוך גם בדין ספק בכור שבדיון.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעֵיהּ לְמָר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה, וְהוּא דְּמָה נַפְשָׁךְ: אִי בַּר חִיּוּבָא הוּא, שַׁפִּיר קָא מְעַשַּׂר. אִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא, תִּשְׁעָה לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ.
אביי משיב שאין מן הברייתא סיוע הכרחי לרבה. הוא מציע להעמיד אותה במי שיש לו תשע בהמות ודאיות בלבד, ועוד שה אחד מסופק. אם השה שייך לישראל וחייב במעשר, יש כאן עשר בהמות והמעשר נעשה כדין. אם השה שייך לכהן ואינו מצטרף, לישראל יש רק תשע בהמות, והן אינן חייבות במעשר מלכתחילה. לכן אין כאן מצב שבו בהמת כהן פוטרת חיוב ודאי של ישראל. התירוץ משאיר פתוחה את האפשרות שתפיסת כהן מועילה, ומסביר את הברייתא באמצעות ממה נפשך במקום באמצעות הכרעה בבעלות. הנחתו היא שהיעדר תקלה בכל אחד מצדי הספק מספיק כדי להצדיק את הכנסת הקבוצה המסופקת למעשר.
הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: לָאו מִילְּתָא הִיא דְּאָמְרִי דִּסְפֵיקָא לָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הִיא, דִּתְנַן: קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – כּוּלָּן פְּטוּרִין. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סְפֵיקָא בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי, לְעַשֵּׂר מִמָּה נַפְשָׁךְ: דְּאִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר מְעַשַּׂר, וְאִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – נִפְּטַר בְּמִנְיָן הָרָאוּי. דְּאָמַר רָבָא: מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.
אביי חוזר בו: עצם הספק בחיוב מעשר מונע את המהלך שהציע, גם אם אפשר לבנות ממה נפשך שנראה בטוח. ראייתו ממשנה: בהמה שכבר נמנתה קפצה לתוך הבהמות שעדיין לא נמנו, וכשאינה ניכרת כולן פטורות. אילו ממה נפשך היה מספיק, היה אפשר להמשיך למנות: אם העשירי הוא בהמה חייבת, המעשר תקין. ואם העשירי הוא הבהמה שכבר נמנתה ונפטרה, תשע הבהמות שלפניו היו נפטרות במניין הראוי להגיע לעשרה. זהו תפקיד דברי רבא, שמניין הראוי פוטר: הם מסבירים מדוע גם הצד השני היה יכול להסתיים בלי חיוב שלא טופל. מאחר שהמשנה בכל זאת פוטרת את התערובת, מוכח שאין להשתמש בבטיחות התוצאה כדי לחייב במעשר במקום ספק. בכך נופלת העמדת אביי בתשע ובשה מסופק, והסיוע לרבה מן הספקות הנכנסים לדיר נשאר עומד, בלי שניתנת כאן הכרעה מפורשת בשאלת המרחץ.
בנו תרשים טיעון בעל שש תחנות, כמספר צעדי השיעור: בכל תחנה ציינו את הטענה, את ההנחה שמאפשרת אותה ואת השינוי שהיא מחוללת בדיון; לצד הצעת אביי ציירו תשע בהמות ודאיות ושה אחד מסופק, והסבירו מדוע טיעון הממה נפשך אינו מספיק לבסוף.
הסוגיה מפרידה בין כוח התפיסה בממון לבין קדושה החלה מאליה, ולכן הראיה הראשונה מן הבכור אינה מכריעה את שאלת המרחץ. הראיה מן הספקות הנכנסים לדיר עומדת לאחר חזרת אביי, משום שספק בחיוב מעשר אינו נפתר באמצעות ממה נפשך בלבד. שאלת המרחץ עצמה אינה מקבלת כאן הכרעה מפורשת.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מה מלמדת פרישת החכמים מן המרחץ בשלב הראשון?
הסברים ותרגומים מקוריים: בוני התלמוד. הציטוטים נבדקו מול נוסח הגמרא באתר; ההסברים והתרגולים לא עברו הגהה רבנית ואינם פסיקה הלכתית.
