ההיררכיה - תנא, אמורא, סבוראי, גאון, ראשון, אחרון

הגמרא היא מכלול עצום של חוכמה, אך היא אינה בלגן. היא בנויה שכבות-שכבות, כמו בניין מפואר. כל שכבה מייצגת תקופה, וכל תקופה – סוג אחר של חכמים ותפקיד שונה בבניית התורה שבעל פה.

1. 1נתחיל עם ה'תנאים' – המייסדים.
2. 2נעבור ל'אמוראים' – המפרשים והמפתחים.
3. 3נמשיך ל'סבוראים' – המסדרים והחותמים.
4. 4נכיר את ה'גאונים' – מנהיגי התורה בתקופה שלאחר הגמרא.
5. 5נפגוש את ה'ראשונים' – פותחי הדרך החדשים.
6. 6ונסיים עם ה'אחרונים' – המבארים והמסכמים.

ה'תנאים' הם חכמי המשנה והברייתות. הם פעלו מסוף ימי הבית השני ועד חתימת המשנה (בערך בשנת 220 לספירה). שמם נגזר מהשורש 'שנה' – ללמד, לשנן. הם אלה שעיצבו את יסודות ההלכה.

ה'אמוראים' הם חכמי הגמרא עצמה. הם פעלו מחתימת המשנה ועד חתימת התלמוד (בערך בשנת 500 לספירה). תפקידם היה לפרש, להרחיב, להקשות ולתרץ את דברי התנאים. הם מילאו את הגמרא בדיונים עשירים, שאלות ותשובות, ראיות וסתירות.

לאחר חתימת התלמוד, באו ה'סבוראים' – אלו ש'סברו' וסיימו את עריכת התלמוד, הוסיפו מעט הבהרות וניסוחים. אחריהם, ה'גאונים' – מנהיגי הישיבות בבבל בתקופת ימי הביניים המוקדמים, שכתבו תשובות הלכתיות וחיברו ספרי הלכה. ה'ראשונים' (מאה 11-15) הם פרשני התלמוד המפורסמים, וה'אחרונים' (מאה 16 ואילך) ממשיכים את דרכם עד ימינו.